ישיבת שער

הנה אם התנה על זה המלוה הו”ל ריבית קצוצה, כמבואר בשו”ע סי’ קס סי”ד, אבל אם לא התנה צריך בירור דהרי זה השליח שמביא את ההלוואה הרי אין השליח חשיב מלוה כלל ויל”ע מה הדין בזה.

ובסי’ קס סט”ז מבואר דמותר לתת לבן המלוה כדי שיבקש מאביו להלוות, אבל לא נזכר מה הדין כשמביא הבן מעות ההלוואה בעצמו.

והנה זה פשוט דריבית דאורייתא אין כאן שהרי אינו חייב לשליח כלום והמלווה אינו נהנה ממה שמקבל השליח וחמרא למאריה טיבותא לשקייה (ב”ק צב ע”ב), וכדאמרי’ בב”מ סט ע”ב לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מיד לוה ליד המלוה, ועי’ רמ”א סי’ קסא ס”א, אלא דיש לדון בזה מצד מחזי כריבית כיון שהמעות באין מיד השליח לידו וכעין מש”כ היד אברהם בסי’ קס סי”ג ע”פ דברי הרמ”א בסי’ קע ס”ג עי”ש.

וראיתי מי שדן להציע ראיה מדברי הרשב”א שהביא הב”י בסי’ קס ס”כ שכתב בתוך דבריו דמה שא”צ להחזיר הריבית לדעתו הוא משום שהלוה לא לאפוטרופא הוא נותן על דעת שיעכב לעצמו אלא כדי שיתן לאלמנה או לבעל המעות וכו’ עכ”ל, ומשמע דאם היה נותן לאפוטרופוס לעכב הריבית לעצמו הי’ ריבית.

אולם הראיה אינה מוכרחת די”ל דר”ל דבאפוטרופוס כיון שהוא יד יתומים א”כ כשמתנה שהוא יקבל המעות הו”ל כריבית קצוצה שהתנה הבעלים שיקבל פלוני המעות, דבזה גם אם הבעלים מתנה על אחר שיקבל המעות יש בזה כדלעיל.

או אפשר דלישנא בעלמא הוא דקאמר דכאן אינו נותן לאפוטרופוס שיעכבם לעצמו אלא שיעבירם למלווה, אבל אה”נ אם היה נותן לאפוטרופוס היה בזה פטור אחר מטעם שאין ריבית מיד לוה ליד מלוה.

או אפשר דר”ל דאם היה נותן לאפוטרופוס עצמו שכר על פעולתו עם היתומים בשביל לפוטרם מלשלם לו שכרו הו”ל ריבית כיון שנותן על חובו של המלוה, ואז שמא לא היה הפטור שהזכיר הרשב”א שם, כיון שמתחילה בא ליד האפוטרופוס מיד בעל המעות בתורת גזל ולא דמי להגוזל ומאכיל את בניו שהזכיר הרשב”א שם [וגם מה שהזכיר הרשב”א באידך תשו’ שהביא הב”י אח”כ דאפי’ הם עצמם שלוו ואכלו פטורין היינו משום שהם קטנים כמבואר שם משא”כ כאן שהוא גדול, וצל”ע בדין זה בעלמא כששילמו היתומים חובם במעות איסור שבא מיד בעל המעות אל יד בעל החוב של היתומים בלא שעבר תח”י היתומים עצמן כה”ג].

או אפשר דר”ל דכאן אין האפוטרופוס מקבל המעות לעצמו כיון שאינו המלוה מריבית ממעות שלו אבל אם היה מלוה בריבית ממעות שלו ומקבל הריבית לעצמו היה בזה ריבית.

ולכאורה מסתימת הפוסקים משמע דאין איסור לתת מתנה לשליח דהרי גם להאוסרים בסי’ קס סט”ז לשלוח ריבית על ידי שליח הוא רק אם נותנו למלוה אבל לשליח משמע דלא.

ומצוי במנהל גמ”ח שמלוה מעות של ראובן לשמעון ולכאורה הנותן לו מתנה שיתן הלוואה אינו עובר איסור באופן שידוע שאין המעות שלו, רק שאם מקדים מחמת זה את הנותן מתנה לקבל הלוואה מחמת זה ככהן המסייע בבית הגרנות מכוער הדבר כיון שהוא ממון שניתן לצורך כלל הציבור ולכאו’ אין לבעל הגמ”ח בעלות טובת הנאה על הממון לפי צרכי עצמו.

וכ”כ בחוט שני ריבית ספ”ט עמ’ סג דלגבאי של הגמ”ח שאין המעות שלו מותר לומר תודה וכיו”ב כיון שאינו המלווה.

אבל העיר בשבות יצחק פי”א דאם מנהל הגמ”ח קיבל אחריות על מעות ההלוואה א”כ אסור לו לקבל ריבית עכ”ד.

[וצל”ע לגבי ריבית דברים בכה”ג דמצינו שלא הושוה בכל דבר ועי’ רדב”ז ח”ד סי’ רלג].

ומקורו אפשר מהדין המבואר בשו”ע יו”ד סי’ קסח סי”ג דשליח שמלוה לישראל מגוי א”א שיקח השליח אחריות ובחו”ד שם חידושים סקכ”ט מבואר דרק יותר מדינו אסור ליקח שליחות אבל שומר חינם כשומר חינם מותר והוכיח דבריו מדברי הראשונים שהובאו בב”י שם עי”ש.

ושם בסכ”ב אי’ דמעות של גוי המופקדים ברשות ישראל אם הם באחריות ישראל אסור להלוותם בריבית ופי’ הט”ז כעין הנ”ל דדוקא אם מקבל עליו אחריות יותר מדינו כעין הנ”ל בשם החו”ד.

והביא הש”ך שם בשם הב”י והד”מ בשם בעה”ת דיש אופן שמותר גם כשמקבל עליו אחריות כשמקבל עליו אחריות כדין ערב על תשלומי הלוה ואין מקבל עליו אחריות על המעות קודם הלוואה כלפי הגוי וסיים הש”ך ומיהו כ”ז אסור משום מראית העין, והיינו כמבואר בשו”ע שם דאף בלא קיבל עליו אחריות כלל אסור משום מראית העין.

ויש להעיר דלכאו’ לפ”ז גם במנהל גמ”ח שמלוה ממעות שתח”י לא יהא אלא מעות של גוי שאסור להלוותם בריבית מפני מראית העין ושמא במי שמפורסם אצלו שההלוואות הם מכסף ציבורי אין חשש מראית העין והוא כמו שליח שהלך להביא המעות מבית הגוי דבזה אין מראית העין כשלא קיבל עליו אחריות יותר מדינו וכמבואר בסי”ג ובחו”ד שם, או כאפוטרופוס על המעות הגוי בשו”ע שם סכ”ד, וזה מסתבר דהרי ניכר שהוא גזבר ואפוטרופוס על מעות הציבור, וצל”ע.

ועדיין יש לדון באופן שהוא אפוטרופוס של מעות יתומים אי חשיב יד יתומים להחשיב דהוא כמלווה על דעתם והו”ל כמלוה אומר תן מנה לפלוני ואלוך, ועי’ לעיל בבירור דברי הרשב”א ח”ב סי’ קיח [שפסק כמותו השו”ע סי’ קס ס”כ וכ”ש לשא”ר שהובאו בב”י שם דלדידהו בודאי אסור] דיש צד בכוונת הרשב”א שבא לאסור באופן כזה מעות המעות אפי’ בדיעבד והוא הצד הראשון שהזכרתי לעיל בדחיה בדעת הרשב”א.

יש בזה ב’ נידונים, הא’ אם חיוב כוונה בברכת אבות הוא גם להש”ץ, כיון שהוא חובת ציבור, ויעו’ בבה”ל ריש סי’ קא ד”ה יכוון דמבואר למסקנתו שסבר שהוא גם להש”ץ דבלא שמכוון בברכת אבות לא יצא יד”ח (והמעיין היטב שם יראה דבאופן שגם הש”צ וגם הציבור עצמם לא כוונו לא היה להבה”ל שם אפי’ צד שיצאו יד”ח, [אם כי אפשר דשם עיקר הנידון במי שרוצה לצאת בברכות ממש ולא לענין להחשיבו כחזרת שליח ציבור], ויש להוסיף דהעירו בזה עוד דגם במקור הדין דסי’ נג שהקשה מזה הבה”ל שם משמע בלשונו יותר כתי’ זה שנקט הבה”ל במסקנתו).

והנידון השני הוא מי שלא כיוון באבות אם חשיב שאינו מתפלל כלל, וחשיב ברכה לבטלה כל הברכות, והתשובה דדעת רוה”פ דחשיב תפילה וכך סוגיין דעלמא ממה שנקטו הפוסקים (רמ”א ריש סי’ קא בשם הטור שם) דלמעשה מי שלא כיוון לא יחזור ואע”ג דמבואר שם במשנ”ב בשם החי”א דמדינא צריך לחזור מ”מ מבואר דעכ”פ כשהוא אנוס מלחזור (כעין אריא רביע עליה דהרי מסתמא לא יכוון גם בפעם הב’) אבל יכול להמשיך בתפילתו מיהת (כמבואר בבה”ל שם ד”ה והאידנא בשם החי”א כלל כד ס”ב וכך סוגיין דעלמא), ומבואר בזה דאין ברכותיו ברכה לבטלה, וכך דעת רוב פוסקי זמנינו כמש”כ בקה”י ברכות סי’ כז סק”א.

ולכן אמנם הציבור לא יצאו יד”ח חזרת הש”ץ וכנ”ל אבל יכול לענות קדושה, ולענין אם יחזור אחר ויתפלל לכאורה דינא הוא דיעבור אחר תחתיו עכ”פ כשמסיים תפילתו דהטור ורמ”א לא קאמרי אלא שזה שלא כיוון לא יחזור ויתפלל אבל לא שאחר לא יתפלל דא”כ לא שבקת חיי לכו”ע שאף אחד לא יתפלל משום זה שלא כיוון, וצל”ע, ואולי הטעם שהקילו בזה משום כבוד הבריות בדרבנן ועוד דהוא שב ואל תעשה (ומ”מ אינו מתיר להעמיד מתחילה מי שאינו מכוון) וצל”ע.

אבל יש לדון מצד אחר והוא דשמא לא חשיב שליח הציבור כלל כשאינו מתכוון ואז לא יוכל להמשיך, חדא דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי, ועוד דכיון שהציבור אין יוצאים בתפילתו א”כ במה הוא שליח שלהם דהשתא שוב אינו יכול ליקראות שליח ציבור כיון שאינו מקיים בזה התקנה של חזרת הש”ץ שהוא כדי להוציא הרבים.

ויש מקום לדמותו למי שהתחיל תפילה ובאמצע תפילתו נזכר שכבר התפלל שאינו יכול לומר שיהיה לנדבה וצריך לפסוק מיד כמ”ש בשו”ע ריש סי’ קז, דאין נדבה למחצה (עי”ש במשנ”ב סק”ז), ויש מקום לומר גם כאן שהתחיל תפילה שניה על דעת שהוא לשם חזרת הש”ץ [ובלא זה לא היה לו היתר להתפלל תפילה שניה מלבד תפילת נדבה] א”כ מזמן שהתברר שאין תפילתו חזרהש”ץ וכבר התפלל א”כ אינו יכול להתפלל, וצל”ע בכ”ז.

היוצא מכ”ז דמצד עצם התפילה לא היה איסור לענות אחריו אבל יש בזה חשש אחר שהרי אינו שליח ציבור כלל וכיון שהתחיל שלא על דעת תפילת נדבה חשיב כמי שהתחיל בתפילת חובה והמשיך אפי’ בתפילת נדבה לא מהני וכ”ש כשלא המשיך על דעת תפילת נדבה.

אבל אם קודם שהתחיל עשה התנאי המבואר במשנ”ב סי’ קכד בשם השלחן שלמה שאם אין ט’ ששומעין מתכוון שיהיה לנדבה א”כ אפשר דגם בכה”ג חשיב נדבה (עי’ עוד בסי’ קז סק”ז לענין התחיל מתחילה על דעת תנאי), אבל תפילת נדבה אין בה קדושה דיחיד אינו אומר קדושה (ברכות כא ע”ב) וממילא אינו מתיר לומר קדושה גם אם יש בה תפילת נדבה [ומ”מ אי משום הא ל”ק כ”כ דאינו מוכרח דדין יחיד אינו אומר קדושה תליא במה שאינו חהש”ץ דסו”ס יש כאן ציבור מידי דהוה אמנחה קצרה שנזכר בשו”ע ואכה”מ לזה].

ולפי המבואר יוצא שיש בזה שעה”ד גדול שכמה פעמים לא יוכלו הציבור לענות על קדושת הש”ץ בפרט דיש קצת חזנים שבאופן מוצהר ורשמי אינם מכוונים בברכת אבות ואומרים כל ברכת אבות בנשימה אחת ועכ”פ באופן שעושים מחמת שאין יכולים לכוון א”כ לפעמים אם יהיה ניכר שיש מן הציבור שלא יענו על הקדושה יהיה בזה חשש כבוד הבריות וכ”ש אם כולם לא יענו על הקדושה וכ”ש אם יעמוד אחר תחתיו יהיה בזה ביזיון עצום להש”ץ ולא יכול לזקוף ראשו אחר מעשה זה, וגם המנהג בפועל אינו כן.

וכנראה שאע”פ שמבואר במשנ”ב בשם החי”א דלא יצא יד”ח תפילה מ”מ סמכו בזה על הפוסקים שבדיעבד יצא ידי חובת תפילה עכ”פ מעיקר הדין, גם אם לא כיוון  (כן משמע בשבלי הלקט סי’ יז בשם ה”ר יעקב, ועיין עוד כתר ראש סי’ לא לענין תפילה בלא כוונה, ומש”כ עוד בכתר ראש בשם הגר”א לענין כוונה באבות, ובקה”י שם ומה שהביא שם בשם המבי”ט), ויש לומר דלדעה זו מי שאינו יכול לכוון יותר טוב שלא יתפלל אבל אם התפלל כך יצא, ולשיטתם ה”ה ששייך בזה גם מצוות חזרת הש”ץ.