טהרה

מותר.

מקורות:
בשו”ע יו”ד סי’ שצ ס”ו כ’ דבאבלות אשה אחר שבעה מותרת בתספורת והרמ”א אסר, ובאול”צ ח”ג פי”ז תשובה ג’ כ’ דגם להרמ”א אינו אלא מטעם מנהג וממילא כאן ספירת העומר יש להקל, ודבריו תמוהין דבבהגר”א ביו”ד שם מבואר שהוא מדינא, וע”ע אג”מ יו”ד ח”ב סי’ קלז מש”כ בנידון זה, ומ”מ גם לדידן שנוהגות הנשים באיסור תספורת בימי טהרתה מותרת (ספר בין פסח לשבועות בשם הגרשז”א והגרש”ו), ויש לציין דגם בהל’ ת”ב סי’ תקנא ס”ג כ’ הרמ”א דבלובשת לבנים אפשר להקל, ולא משמע דתכבוסת קל יותר, דאדרבה תספורת באשה קל וכמשנ”ת, אלא ההיתר הוא לצורך מצוה שהתירו מחמת המצוה וגם מחמת שאין כאן היסח הדעת מאבילות כל שהדבר נעשה לצורך מצוה.

יש בזה הרבה בעיות גם אם טוחנים הגרעינים וגם אם מניחים את הגרעינים שלא על העץ ממש וכ”ש אם מדובר על העץ ממש וכ”ש אם מדובר בכלאי הכרם.

מקורות: ראשית כל נכנסים כאן לנידון האם שתילת זרעי עצים יחד הוא דבר אסור או מותר והוא דבר שנחלקו בו גדולי הראשונים והפוסקים בכל הדורות עד דורינו אנו, דהשיטה העיקרית ברמב”ם הל’ כלאים פ”א ה”ו ושו”ע סי’ רצה ס”ג וסי’ רצו ס”ב דכלאי אילנות של אילן באילן נאסרו רק באופן של הרכבה, וכך דעת הרבה ראשונים (הרא”ש הל’ כלאים סי’ ג והתשב”ץ ח”ג סי’ שיד), ואילו דעת הראב”ד בהשגות שם דגם זריעת כמה שתילים יחד הוא איסור כלאי אילן, ונחלקו הפוסקים אם הלכה כהשו”ע לקולא (הגר”א סק”ה והחזו”א כלאים סי’ ג אות יא ודיני כלאים אות לב), ויש שנקטו שצריך לחשוש לשי’ הראב”ד רק בא”י ולא בחו”ל (ב”ח וש”ך סק”ב), דכל המקל בארץ הלכה כמותו בחו”ל, ויש שהגבילו מעיקרא את חומרת הראב”ד רק באופנים מסויימים (היינו המהר”ם אריק בשיירי טהרה כלים פי”ז מ”ה שהגביל דברי הראב”ד רק באילן וירק אולם לא נקטו כדבריו שאר אחרונים, עי’ חזו”א כלאים סי’ י אות יא ותורת הארץ ח”ב פ”ו אות צח), ואכמ”ל, ומ”מ גם למהר”ם אריק מתעורר הנידון בזיבול העשוי מירקות.

עכ”פ יש לדון לפי שי’ המחמירים אם יש לאסור לזבל האילנות עם פירות רקובים, באופן שיש בהם גרעינים שיכולים לצמוח, כאשר לא ניחא ליה שיצמחו הגרעינים האלה.

ומאידך יש מקום לדון אם מזבל ממין פרי אחד ע”ג העץ עצמו האם יש כאן לתא דהרכבה ואז ייאסר לכו”ע מדין כלאי אילן דהרכה דאסור לכו”ע או לא.

והנה במקרה הראשון נראה לפשוט לכאורה מהירושלמי כלאים פ”ה ה”ו ובר”ש סיריליאו וביאור הגר”א שם שאסור לעבור עם זרעים בכרם אם יש חשש שינשרו, מכיון שזו פשיעה, וכ”ש בניד”ד, והעצה לזה היא שיטחון את הזבל לפני שהוא מפזר אותו באופן שלא יישארו גרעינים.

ואע”פ ששם מיירי לגבי כלאי הכרם, שהוא חמור יותר כיון שאוסר בדיעבד בכל מקרה של בדיעבד, מ”מ צריך להתיישב בדבר אם מצינו ראיה לחלק ביניהם, בפרט שלכאורה יש כאן בעיה כיון שאפי’ אם נבוא לדון בגדרי מתעסק בשאר איסורים אבל בניד”ד יש כאן שאלה של פסיק רישא.

ויעוי’ בזית רענן לבעל המג”א על הילקו”ש דברים כב שכ’ ע”פ הספרי שם פ’ כי תצא פיסקא רל דקרא אשר תזרע בא לרבות אפי’ עפו השתילים לכרם על ידי רוח מצויה, ואולי באמת הוא ריבוי מיוחד בכלאי הכרם לרבות אפי’ לא היתה זריעה גמורה.

ובמקום שיש כמה צירופים כגון בזרעי אילן שאינו מוסכם אפי’ להראב”ד שיש איסור לשותלן סמוך לאילן וגם להמחמירים בדעתו אינו מוסכם שהוא מדאורייתא, וגם יש לצרף כאן נידון נוסף שאינו זורע ב’ המינים יחד ויש אומרים דבאופן זה אינו עובר איסור תורה בכלאי זרעים (כך דעת מראה הפנים בירושלמי כלאים פ”ח ה”א ד”ה מלמד בדעת הרמב”ם ריש כלאים, אבל הערוה”ש סי’ רצז ס”ד ס”ה בדעת הרמב”ם חולק וכן דעת ישועות מלכו כלאים פ”ג ה”ט) ולכאורה ה”ה בניד”ד, בכל כה”ג יעשה שאלת חכם.

ומיהו יש לדון בענייננו מצד נידונים נוספים, כגון אם לא חיפה בעפר ולא נתכוון לזריעה דיתכן שאינו חייב משום כלאים (עי’ אגלי טל מלאכת זורע אות ז וחזו”א שביעית סי’ יח אות ב בסוגריים).

ולענין הנידון השני שכתבתי לדון לכו”ע לענין להכניס תערובת או תרכובת של אילן אחד לתוך אילן אחר, האחרונים דנו בנידון זה בכמה אופנים, לענין שרף עי’ חזו”א כלאים סי’ ב אות טז ודיני כלאים אות לג ובמכתב בספר חוקות שדה עמ’ יז, ותמצית דברי החזו”א בזה שיש חילוק אם השרף רק משביח את האילן או שתפקידו לגדל ענף ממין השרף, וע”ע שו”ת מנחת שלמה תנינא סי’ ק סק”ז, קובץ שיעורים כתובות אות רג, מעדני ארץ הל’ כלאים פ”א ה”ה אות י, ועוד.

ולגבי אבקה דנו המנח”י ח”ז סי’ יב אות ב והשבט הלוי ח”ט סי’ רכד בדעת החזו”א דאפשר שיהיה אסור לדעת החזו”א ואולי הם הבינו דהחזו”א אוסר שרף בכל גוני ואין לי פנאי לעיין בזה כעת.

ועוד נידון נזכר באחרונים לגבי הרכבת חיטה באילן באופן המועיל לאילן, ועי’ פת”ש יו”ד סי’ רצה בשם שו”ת חת”ס יו”ד סי’ רפז וחזו”א כלאים סי’ ב אות יז ומעדני ארץ הל’ כלאים פ”א ה”ה אות ט’ עמ’ רעג ואילך.

ולכאורה קשה דכאן לכאורה נכנסים לנידון נוסף על זרעים באילן, ואולם מבואר בחת”ס שם דכאן הוא יותר חמור מזריעת ב’ זרעים דכאן הוא כעין הרכבה באילן, ולפ”ז מה שכתבתי לעיל לתלות נידון זריעת זרעים בסמוך לאילן במחלוקת הרמב”ם והראב”ד על זריעת ב’ מיני זרעים יחד, וכן מבואר בחזו”א כלאים סי’ ג סק”י, והוספתי דלדעת קצת אחרונים יהיה רק דרבנן כיון שהאילן זרוע, יש להוסיף ע”פ החת”ס הנ”ל דכ”ז רק אם מזבל על קרקע בסמיכות לאילן, אבל אם מכניס גרעין תפוח בתוך אילן אגוז על הגזע הוא שאלה של הרכבה וכאן נכנסים לנידון החת”ס שם, עי”ש בחת”ס שהביא כמה צדדים בזה דיש צדדים לומר שהוא הרכבה ויש צדדים לומר שאינו הרכבה כיון שאינו גדל אלא רק משביח ועי’ בחזו”א סי’ ב שם.

ויש לציין בזה עוד ב’ נקודות, הא’ דכל הנידון עד כאן הוא בשאר אילנות אבל בגפן חמור בודאי בזריעה שלא בכונה גמורה ולענין גרעינים שיש איסור לשותלם בגפן (עי’ סי’ רצו ס”א ס”ב) ג”כ הוא חמור עכ”פ בא”י.

ועוד יש לציין לענין דעת ראב”ד הנ”ל לענין זריעת זרעים סמוך לאילן שדנו האחרונים עד כמה צריך להרחיק, ראה חזו”א כלאים סי’ ג אות י שהסתפק בזה אם הוא שיעור הרחקת זרעים מזרעים או שיעור הרחקת אילנות עי”ש.
 

מסתבר שצריכה דהרי מצד המנהג חשבי’ כל יום שלא פרשו כדין כמו שהיה אז מעשה ממש כמו שנתבאר בארוכה בתשובה הסמוכה (בתשובה בענין המתנת חמשה ימים במקרה ששמרו רק המעשה ולא מהרחקות), ומכיון שחשבי’ על כל זמן זה כמו שהיה מעשה, נמצא דמעולם לא פרשו חמשה ימים, דהרי אם היה מעשה יש לחשוש לפולטת עד ד’ ימים לכה”פ, ואע”ג דהשתא ליכא למיחש לפולטת אם הבעל כבר אינו בר הכי, וגם יש לטעון שהוא מילתא דלא שכיחא, מ”מ מסתבר דלא פלוג במנהג זה, וזקנה אינה מילתא דלא שכיחא דכל אחד סופו שהוא זקן, ואע”ג דעדיין יש לטעון דהוא מילתא דלא שכיחא שהבעל כבר לא יהיה בר הכי והאשה תספור ז’ נקיים, מ”מ כבר מעין זה הכריע האג”מ דמי שאינו משמש מסיבות רפואיות אין זה מתיר (והבאתי בתשובה הנ”ל), וגם בלאו הכי ימי מחלת בעל אינו כ”כ לא שכיחא, וכ”ש בניד”ד שכבר נתחייבה בהמתנת ה’ ימים מקודם לכן ולא נוצר כאן מצב חדש מצד מצב הטומאה שהיתה בו.

ואולם עיקר דברי האג”מ שם נאמרו באופן שהיתה איזו הגבלה רפואית האוסרת עליהם לבוא לידי מעשה, ולא באופן שאינו שייך כלל, אבל אם ניזיל בתר טעמא שכל שלא פרשו מחמת איסור אלא מחמת דבר אחר לא חשיב פרישה לענייננו א”כ אין חילוק בין המקרים.

אולם לפי הפוסקים [ומהם הגריש”א והגרנ”ק] שהזכירו שאפי’ אם היתה הפרישה מחמת איסור כל שלא היה מחמת איסור נדה לא חשיב פרישה דלא חלקו חכמים בתקנתם, (וכ”ש לדעת הש”ך סי’ קצו סק”כ שסובר דמעיקר הדין אפי’ בכלה שפירסה נדה צריכה המתנת ה’ ימים ואולם ע”ש בט”ז ובמנהג שהביא הש”ך), א”כ כ”ש בניד”ד דלא חשיב פרישה, ועי’ בתשובה הנ”ל שהבאתי הדעות בזה.

ואע”ג שבודאי בחלק מהזמן לא היה בעלה בעיר מ”מ כבר נתבאר שם שדעת הש”ך והט”ז ורוב הפוסקים בס”ס רצו דלא פלוג בין בעלה בעיר לבין אין בעלה בעיר ומאחר שנהגו זוג זה כמו בימי היתר ממילא הו”ל כמו ימי היתר (כמשנ”ת בתשובה הנ”ל) והרי אם אין בעלה בעיר בימי היתר להלכה אינו מועיל.

ובאופן שאם נחמיר עליהם לא ישמעו לנו עי’ מה שכתבתי בתשובה הנ”ל, ועי’ מה שהבאתי בתשובה אחרת (תשובה לענין הפסק טהרה במקרה דומה לתשובה כאן) בשם שו”ת שבט הקהתי.