שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

מה שהקשה כת”ר ע”ד הרמב”ן (הו’ בר”ן ר”ה י”ח ב’) דבזמן רבי היו ד’ צומות נוהגין בלילן כביומן כמו דין ת”ב, א”כ איך הבדילו מר”ה לצום גדליה, דבת”ב שחל במוצ”ש שייך להבדיל ביום א’, אך במוצאי יו”ט א”א להבדיל ביום ...קרא עוד

מה שהקשה כת”ר ע”ד הרמב”ן (הו’ בר”ן ר”ה י”ח ב’) דבזמן רבי היו ד’ צומות נוהגין בלילן כביומן כמו דין ת”ב, א”כ איך הבדילו מר”ה לצום גדליה, דבת”ב שחל במוצ”ש שייך להבדיל ביום א’, אך במוצאי יו”ט א”א להבדיל ביום שאח”ז (מ”ב רצ”ט ס”ק ט”ז).

תשובה – הנה יסוד דין האיסור ליתן לקטן הוא משום דחיישי’ דילמא אתי למיסרך (מ”ב תקנ”ט ל’ ועוד), ואפשר דשייך לצדד דחשש זה הוא רק בדבר קבוע שקבלו ע”ע דומיא דיוה”כ שבו נאמר דין זה בעירובין דף מ’, אבל מנהגא לא, [ועיין רמ”א תקנ”א סעיף יו”ד והבן].

דז”ל המ”ב שם: לתינוקת – ולא חיישינן דלמא אתי להתרגל ולשתות אף בגדלותו כיון שאינו דבר קבוע אף על גב דגבי הבדלה כשחל ט”ב במו”ש חיישינן ואין נותנין לתינוקת וכדלעיל בסימן תקנ”ו היינו משום דלפי קביעות השנים שלנו ע”כ יבא לפעמים לסוף ג’ או ד’ שנים פעם אחד במו”ש וחשוב כמו דבר קבוע משא”כ במילה שאין לה קביעות כלל לא חיישינן לזה ע”כ.

והנה ידוע מ”ש הרמב”ן [ושאר הראשונים] דדין ד’ תעניות בזמנינו הוא קבלה שקבלו ע”ע, משא”כ בזמן ריה”נ שעדיין לא היה קבלה קבועה אלא מנהג, והראיה שעקרו אח”כ חומר היום [שעיקר דין התענית הוא מלילו ובה’ העינויים ואכמ”ל], ולכך אפשר דבזמן ריה”נ עדיין לא חששו לאתא למיסרך, כיון שלא היה קבוע כך.

וז”ל תוספות הרא”ש מסכת שבת דף קיד ע”ב וא”ת וליבדיל וליתיב לינוקא במוצאי שבת ליום הכפורים כמו שמבדילין ממוצאי שבת ליום טוב, וי”ל דכיון דכולהו לא מצו שתו אלא ינוקא לא תקנו הבדלה, ובעירובין (מ’ ב’) משני דילמא אתי למסרך, עכ”ל.

וכן לגבי ברית ביו”כ דעת הרי”ץ בן גיאת המובא באבודרהם (ה’ ברכות שער ט’), דבאמת אין מברכין כלל על הכוס, וכן דעת בעל העיטור (ה’ מילה פנ”ג ע”ב) [ואנן לא קי”ל הכי, דלא חיישי’ לאתי למיסרך, אבל אי הוי חיישי’ אין לברך דהיכא דלא אפשר לא אפשר, וכמו לומר זמן על הכוס בגמ’ שם.

ולפ”ד אפשר דגם כאן לא תיקנו הבדלה בכה”ג, ר”ל בזמן שהיו נוהגין בצום גדליה להתענות מלילו, ויודעין היו שכשיעקר מנהג זה, או בשנים שלא ירצו לנהוג כן [ע”ש ברמב”ן] יבדילו כדין.

שי’ רב האי גאון שמביאין אותו האבודרהם ובעל העיטור (שם) שמניחין הכוס של ברכה עד לערב במוצאי יוהכ”פ ואז שותין הכוס.

וביאר בס’ דעה”ד בעירובין שם, והיינו משום דס”ל להני גאונים דלעולם מצד הדין כשמברך על היין בופה”ג בקידוש ובברית מילה א”צ לשתותו כלל ולא הוה כלל ברכה לבטלה, משום דברכת בופה”ג דמברכים בעת מצוה היינו הודאה להשי”ת שברא הגפן שביין מברכין בעת עשיית המצוה וע”כ א”צ כלל לשתותו.

רק הא דקיי”ל המברך צריך שיטעום היינו כדפירש”י שלא יהי’ גנאי שמברכין בופה”ג ולא שותים.

וכיון שכל ענין השתיה הוה כדי שלא יהי’ גנאי, ע”כ כל שנותנין ממנו לתינוק או ששותין ממנו בערב לא הוה שום גנאי, וזה מה שעושין ביוהכ”פ.

הטור (יו”ד סי’ רסה) כתב בשם בעל העיטור, דבמילה ביוה”כ אשכחן לרבוותא קמאי לברך על הכוס, ומנהג להניחו עד מוצאי יוה”כ ושותהו אמו של תינוק.

וע”ש בב”י שהביא מהכלבו לדחות מנהג זה דלמא ישפך הכוס ונמצא דבירך לבטלה, ועוד שאין להפסיק כ”כ בין הברכה והטעימה.

(ובדעת העיטור לכאו’ ע”כ צ”ל דס”ל דהטעימה משום גנאי, וע”כ מתקיים הטעימה אפילו בערב, אף על גב שחוזר ומברך עליו).

[הראבי”ה תמה על שיטה זו, דא”כ ה”נ נימא זמן על הכוס ביוה”כ, ונשהה את הכוס עד מוצאי יוה”כ].

ולפ”ז אפשר דגם בהבדלה בר”ה יהא הדין כן, שיוכל להניח הכוס, דעיקר הענין הוא הברכה על הכוס גם אם אין שותהו לאלתר.

[וע”ע מ”א רע”ה ס”ק ל”ב ואג”מ ח”ד מאו”ח סי’ ע’].

אפשר עוד דגדול שאין צם כגון חולה ויולדת מהני (עיין ש”ע סי’ תקנט ס”ז), ועיין ברכי יוסף או”ח ר”ס תקנ”ו, הובא בשע”ת שם סק”א.

ויש להעיר דעצם הענין אם היה לרבי ב’ יו”ט של ר”ה שנוי במחלוקת אמוראים בביצה ה’ א’.

עוד יש להעיר דגם ענין זה של תשלומין להבדלה של יו”ט שנוי במחלוקת הראשונים.

קרא פחות
0

שו”ע או”ח סי’ שכו ס”ג, ומימיו נשפכים לעוקא שבקרקע, נקט הכי משום שאם נשפכים לכלי או שהוא עצמן קולטן לכלי בלאו הכי אסור אפי’ היו חמי טבריא עצמן כמבואר לעיל בס”א.

שו”ע או”ח סי’ שכו ס”ג, ומימיו נשפכים לעוקא שבקרקע, נקט הכי משום שאם נשפכים לכלי או שהוא עצמן קולטן לכלי בלאו הכי אסור אפי’ היו חמי טבריא עצמן כמבואר לעיל בס”א.

קרא פחות
0

אם אין חולי שמשנה את המציאות אינו נפטר. מקורות: הנני לצרף מכתב שכתבתי בענין זה. ע”ד המאמר שהבאתם בענין הסיבה הנני לסדר בע”ה הדברים אשר היו עמי, ועוד מה שנוסף ע”ז כעת. הנה קי”ל לגבי גברי כהדעות החלוקין על הראבי”ה ומצריכין הסיבה גם בזמה”ז ...קרא עוד

אם אין חולי שמשנה את המציאות אינו נפטר.

מקורות:


הנני לצרף מכתב שכתבתי בענין זה.

ע”ד המאמר שהבאתם בענין הסיבה הנני לסדר בע”ה הדברים אשר היו עמי, ועוד מה שנוסף ע”ז כעת.

הנה קי”ל לגבי גברי כהדעות החלוקין על הראבי”ה ומצריכין הסיבה גם בזמה”ז שאין דרך בהסיבה, והסתפקתי מה הדין באופן שלא רק שאין רגילין בהסיבה אלא באופן שהוא ממש צער לאדם שמסיב, האם בזה כו”ע מודו או לא.

ויש לחלק נידון זה לשני אופנים: האופן הא’ מי שיש לו צער כל דהו מזה ואין לו תענוג מן ההסיבה, אבל יכול לסבול הדבר, ואין זה מביאו לצער שמבטלו מכל שמחת המועד.

וזה מצוי מאוד.

והאופן השני מי שיש לו צער הרבה מזה אינו יכול לסבול הסיבה כלל רק אם יאנוס עצמו.

כגון חולה או איסטניס גדול.

ומתחילה נכנס לנידון בזה הוא במין הראשון, והחקירה בזה היא האם שייכא צורת חירות גם באופן שיש לו צער, או שצורת חירות לא תיתכן באופן שמצטער על ידי מעשה החירות, דאין דרך בני חורין לצער ולכוף עצמם בישיבה של חירות.

א) והנה לגבי שתאן חי קי”ל ידי ד’ כוסות יצא ידי חירות לא יצא, ידוע שחזו”א והגרי”ז ועוד מגדולי ישראל שתו מיץ ענבים אע”פ שאינו משכר.

והטעם שמעתי מהרי”ט זנגר שליט”א דמודו שאין בזה דרך חירות כמו ביין חי משום שאינו משכר, אלא משום שלא היו מסוגלין לשתות יין.

[אם כי יש לדון בזה דאינו פשוט שהוא בכלל דין של יין חי].

והנה לגבי מי שאין מצוי לו אלא יין שמזיקו [כגון שאין לו מיץ ענבים או יין צימוקים וחמר מדינה הנזכר במשנ”ב שם שיכול לקחת תחת יין] קיימא לן בשו”ע או”ח סי’ תע”ב שמחוייב לכפות עצמו ולשתות, ואעפ”כ לא מצינו שכפו עצמם גם על דין חירות לצאת באופן זה שלא על ידי מיץ ענבים ורק על ידי יין.

ויתכן ליישב דבריהם באחד משני אופנים, הא’ לומר דבאופן שכופה עצמו דבר שמצטער ממנו, זה גופא אינו דרך חירות, וגם באופן שיכפה עצמו סו”ס
ידי ד’ כוסות יצא ידי חירות לא יצא, וא”כ לא הרוויח כלום.

ואפשר לומר באופ”א, דבאמת אינו מחוייב לכפות עצמו בענין זה של דרך חירות.

והנה לעניננו זה פשיטא שהסיבה היא חיוב גמור, דהרי אם אכל בלא הסיבה צריך לחזור ולאכול בהסיבה, ונמצא שא”א למלט עצמו כלל מזה, רק הנידון הוא אם באמת החירות לא שייכא בזה כגון באופן שמצטער, האם יצטרך באופן זה או לא.

ודבר זה יהיה תלי’ בב’ טעמי הנ”ל, דאם נימא שדרך חירות לענין מהות היין לענין ד’ כוסות הוא אינו חיוב ונדחה במקום צער, לפי זה לעניננו הרי כבר נתבאר שהוא חיוב גמור כנ”ל, אבל אם נימא דרק משום שאין בזה שום עילוי באופן זה א”כ גם בהסיבה לא יהיה שום עילוי באופן שהוא צער.

והנה הבאתם לי קונטרס נפלא ושמו יקבנו “הערה בענין צורת מצות ההסיבה” וראיתי שכתב להוכיח מהראשונים שדין הסיבה הוא אף באופן שאין נוח לו מזה, וראייתו ממה שכתבו התוס’ פסחים [צט ע”ב ד”ה ואפילו] ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, דסלקא דעתך דהסיבת עני לא חשיבא הסיבה דאין לו על מה להסב ואין זה דרך חירות ע”כ.

וכ”כ הריטב”א ואבודרהם ומרדכי.

והנה יש מקום לעמוד על צורת מצוות ההסיבה, דאם ההוכחה כמ”ש בקונ’ הנ”ל שהיא צורה חיצונית לגמרי ולא צורת נוחות כלל, א”כ אם נניח שהסיבה באופן שהוא בלא כרים וכסתות אלא ע”ג ספסל בכלל היא צורה שאינה נוחה, א”כ הרי הדבר הוא חיצוני ולא מורגש בלבד, דהרי הוא דבר גלוי שאין לו כרים וכסתות.

אלא יש לומר לאידך גיסא שהיא צורה פנימית ולא חיצונית, והעני עצמו רגיל בהסיבה, אבל מ”מ חירות מעלייתא לא מנכר באופן שמסיב בלא כרים וכסתות, שאי”ז דרך בני חורין להסב באופן זה, אבל מאחר שהעני יודע להסב גם באופן זה אי”ז צער בשבילו.

ומ”מ יניח איזה בגד או חפץ אחר על הספסל שיהיה צורת הסיבה כל שהיא כמ”ש העה”ש [סי’ תע”ב ס”ד].

וידוע מה שאמרו כמדו’ בשם הגר”א ז”ל וכ”כ העה”ש [סי’ תע”ב ס”ב] דהטעם שבמשנה לא נזכר שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין היינו משום שבכל סעודה קבועה היו אוכלין מסובין, וא”כ ממילא נשמע דגם העני הזה שהוא בלא כרים ג”כ דרכו להסב תמיד.

וס”ד דכיון שאין בזה צורה חיצונית של דרך חירות גמורה לא יהיה מחוייב בהסיבה קמ”ל שלא נפטר מזה, כיון שיש כאן עילוי בדרך חירות לגבי הענין דהסיבה חירות היא טפי מישיבה.

אבל באופן שהעני אינו רגיל בזה ויש לו מזה צער לא מיירינן מזה כלל.

ב) ומ”מ יש מקום מצד אחר, דגם אם נימא שיש צער בצורת ההסיבה שאדם בחר לעצמו, מ”מ אם יהדר אחר מיטה מתאימה ושולחן מתאים לקיום ההסיבה אפשר שתחזור לו הנוחות והנעימות ודרך החירות בהסיבה באופן המועיל, וא”כ אינו יכול לפטור עצמו במה שאומר שיש לו צער בצורת הסיבה מסויימת.

והרי זה דומה למי ששונא יין הבא מאספמיא ומחמת כן שותה מיץ ענבים, דעדיין יש לו לנסות יין שאר ארצות [אם מזומן שם] קודם שיחליט שאינו יכול לשתות יין.

אבל לא נדון בדברינו כאן בכל האופנים הללו, רק נימא דמיירי במי שכבר בדק ומצא כדי מידתו שיש לו צער בהסיבה.

ג) ומ”מ גם אם נקבל ההוכחה הנ”ל שהעיקר הוא הצורה החיצונית מ”מ יש להסתפק האם סגי שבזמן התקנה היתה כן הצורה החיצונית דרך חירות אע”ג שבזמננו הוא דרך צער, גם בהסתכלות החיצונית, ומי שאומר שיש לו תענוג בזה בטלו דעתו וכו’, ויל”ע אם היה מ”מ שינוי מזמן הראשונים לזמנינו.

ד) והמין השני הנזכר לעיל באופן שיש לו צער טובא מזה ואינו יכול לסבול ההסיבה כלל רק אם יאנוס את עצמו, יש לדון באופן זה, דגם אם תמצא לומר שלא נתבטל דין הסיבה במי שיש לו צער מזה, דהעיקר הוא הצורה החיצונית של ההסיבה, עדיין יש לדון האם יכול לסמוך על הראבי”ה מחמת שעה”ד, והצד לפטור בזה הוא לפי מה שכתב הרמ”א דכל נשים שלנו מקרי נשים חשובות ואעפ”כ יכולין לסמוך על הראבי”ה.

והיה מקום לפרש בדעת הרמ”א דמצרף שני צדדין בזה, דיש מקום לומר דלא מקרו נשים של זמננו נשים חשובות ואם תמצי לומר דמקרו נשים חשובות מ”מ אולי יש לסמוך על הראבי”ה והוה ליה ספק ספיקא.

אמנם א”א לומר כן כלל בכוונת הרמ”א, חדא דהרי כתב להדיא דנשים שלנו מקרו נשים חשובות ואעפ”כ פטורות מהסיבה משום דסמכי’ על הראבי”ה, ואם איתא שמצרף גם זה זה הוה ליה למימר נשים שלנו מיקרו ספק נשים חשובות, והרי סמך בזה על המרדכי שפסק כן דשים בזמננו חשובות הן, ועוד דמשמע שפטר כל הנשים אפילו אשת אדם חשוב מאוד וגדול המדינה, ואם סבירא ליה דטעם הפטור הוא רק משום ספק ספיקא, א”כ היה לו לציין דהיכא שיש רק ספק אחד ואין צד שאינה אשה חשובה חייבות.

ונראה מזה משום דלנשי דידן הוא שעת הדחק לכן פטר אותם משום דסמכי’ על הראבי”ה.

ולכאורה ה”ה שאר שעה”ד נמי יש לפטור.

וידועים דברי הרמ”א בהקדמתו תורת חטאת, שכתב וז”ל, והנה אתנצל עצמי בדבר אחד שלא יחשדני המעיין והוא כי לפעמים כתבתי להקל בהפסד מרובה או לעני בדבר חשוב או לכבוד שבת והוא מטעם כי באותן המקומות היה נראה לי כי היתר גמור הוא אליבא דהלכתא רק שהאחרונים ז”ל החמירו בדבר ולכן כתבתי שבמקום דחק וצורך יש להעמיד הדבר על דינו, וכן מצינו בקמאי ובתראי ז”ל דעבדו הכי, וכתב מהר”י מינץ בתשובותו סימן ט”ו דעני כל ימות החול ועשיר בערב שבת שוין הן ומכל מקום המנהג לומר להם הטעם זה מפני עניו וזה מפני כבוד שבת כדי שלא יתמהו שלפעמים מתיר עכ”ל.

וזה הטעם שהקיל הרמ”א בנשים, ולכאורה גם במקום שעה”ד גדול יהיה היתר זה ג”כ.

ה( ויש לציין עוד לענין שעת הדחק, דלפי דעת הב”ח והחק יעקב שפסקו דהסיבה היא רק לכתחילה ובדיעבד אין חוזר, דקי”ל בדיעבד כהראבי”ה, א”כ הרי כל שעה”ד כדיעבד דמי.

ויש לדון להרמ”א הנ”ל שמשמע שהחמיר בשעת הדחק דנשים יותר מדיעבד באנשים, וכן מפורש במ”ב לענין דיעבד שצריך לחזור, ואפשר דכיון דרבים מחמירין בהסיבה כנגד הראבי”ה, היכא דנהוג להקל נהוג והיכא דלא נהוג להקל לא נהוג [ועדיין יש לדון במי שיש לו צער האם לדמותו לנשים דנהוג וה”ה שכלול בזה שעה”ג, או לדמותו לדיעבד דלא נהוג].

ובמהרי”ל כ’ לדידן שבשאר ימות השנה לא נהגינן בהסבה אין לנו לעשותה בלילה הפסח, דמה חירות שייך בזה, אדרבה דומה לחולה.

וכן דעת הראב”ן ג”כ כהראבי”ה.

ו) ושו”ר לגבי מכה בשמאלו, שכ’ בכה”ח [ס”ק כב] דלא תקנו חז”ל אלא דרך חירות ולא מי שיש לו צער, ומי שיש לו מכה אי”ז דרך חירות, וז”ש הבה”ל סי’ תע”ב דאפשר דלא תקנו במי שיש לו מכה, וכן הובא מחוט שני [הל’ פסח פי”ז סק”ה] שמי שבכל אופני ההסיבה יהיה לו צער]באופן שהוא צער גופני[ פטור מהסיבה.

והנה לולא דברי הנ”ל היה גם צד לומר דהסיבה היא תקנת חכמים שתהיה תורת חירות, ולא ביטלו תקנתם מפני היחיד שאין לו דרך חירות בכך.

אבל חזינן בדבריו שנקט דמעולם לא היתה תקנה לחייב הסיבה במי שיש לו צער ברור מזה.

ז) ואולי יש להוכיח מרמ”א הזה גופא לענין הנידון הראשון דלעיל דאע”פ שאצל נשים הוא שעת הדחק אכתי בעי’ לסמוך על הראבי”ה, ולא אמרי’ שאי”ז דרך חירות.

אבל יש לדחות, חדא דיש לומר דנשים הוא שעת הדחק מפני הכבוד ולא מפני צער, וכבוד אינו מבטל מה שצורת ההסיבה היא דרך חירות, ועוד יש ליישב דבעי’ לסמוך על הראבי”ה מחמת שהוא שעה”ד כדי לקבוע מנהג שנשים אינן מסיבות [והטעם משום שלא חילקו שלא לבייש את אלו שלא ניחא להו להסב דומי’ דסלי נצרים וכו’ עי’ בספ”ג דמו”ק דף כ”ח], אבל אם הוא רק מחמת הטעם הנ”ל שאי”ז צורת חירות לא כל אשה תהיה פטורה וק”ל.

ח) ומ”מ למעשה נראה שקשה לסמוך על היתר באופן הראשון הנ”ל מסתימת הפוסקים שלא הזכירו פטור כזה.

קרא פחות
0

בשו”ע הל’ ביקור חולים יו”ד סי’ שלו ס”א, מבואר על החובה ללכת לרופא כשצריך, ומאידך גיסא יש דברי הרמב”ן עה”ת (הובא בט”ז שם) והגר”א בזה ובתשובה אחרת הרחבתי בזה, ויש לציין דברשב”א ח”א סי’ תיג וסי’ תיח מבואר דהבטחון נחלק ...קרא עוד

בשו”ע הל’ ביקור חולים יו”ד סי’ שלו ס”א, מבואר על החובה ללכת לרופא כשצריך, ומאידך גיסא יש דברי הרמב”ן עה”ת (הובא בט”ז שם) והגר”א בזה ובתשובה אחרת הרחבתי בזה, ויש לציין דברשב”א ח”א סי’ תיג וסי’ תיח מבואר דהבטחון נחלק לפי האנשים ולפי הזמנים וכן ציינתי לדברי המהרש”א בכתובות בתשובה הנ”ל דהנהגת ר’ יהושע בן לוי היא רק ליחיד בדור, וכן ציינו בזה עוד לדברי הנפה”ח שער א’ פ”ח (הובא בבה”ל סי’ קנו ד”ה סופה) בביאור דברי הגמ’ בברכות לה ע”ב הרבה עשו כר’ ישמעאל וכו’ דהנהגת רשב”י היא ליחידים ולא לרבים, ועי’ בספר הבוטח להרב פאלק שהביא הרבה מ”מ בנידונים אלו (ואולי הט”ז שם מפרש דברי הרמב”ן לענין אחר שהצדיק מונע את הצורך ברופא, ולא לענין הימנעות מרופא כשצריך בפועל, עי”ש בסוף סק”א).

וצע”ק אם באמת נימא שאותה הפעולה ממש באותו המצב לאדם אחד יהיה איסור ולאדם אחד יהיה מצוה מחמת שהוא בעל בטחון יותר, ודוחק לומר דיש גבול בין המצוה לאסור.

ואולי החילוק הוא אם מזניח הרפואה מחמת עצלות ורשלנות או מחמת ביטחון, אבל בתנאי שבאמת בוטח בה’ ולא מועיל כשעושה לכוונה אחרת ורק מתרץ מעשיו שעושה כן לשם ביטחון, גם אם מועילבמצוה אחרת כגון שבונה מעקה ומכוון גם לשם מצוה דמועיל (עי’ נזיר), אבל כאן אינו מועיל כיון שאם אינו מחמת ביטחון ממש יש כאן סכנה, דאל”כ הו”ל להשו”ע להזכיר שמי שאינו רוצה ללכת לרופא יכוון
שעושה כן לשם ביטחון.

.
לגוף השאלה אולי יש חילוק בין מקום סכנה לשאר חולי, דאפשר שבמקום סכנה הוא חמור יותר, אבל צריך ראיה לחילוק זה, דהא לענין להזיק לעצמו בידיים גם לחבול בעצמו אסור כמו שאסור לאבד עצמו וכמבואר בס”פ החובל.

ולמעשה המשמעות בפוסקים דאמנם מתחילה היה צריך רשות לזה כדי לגלות שאין כאן עושה דבר כנגד רצון ה’ אבל אחר שכבר יש רשות לרפאות ממילא הו”ל מצוה או חובה כמו כל איסור לחבול בעצמו ולשמור עצמו ושלא לאבד עצמו לדעת (ובתשובה אחרת לגבי ברכה על ברכת ונשמרתם ציינתי לנידון אם לשמור גופו מנזקין הוא מדאורייתא או מדרבנן), וכך משמע בלשון השו”ע בסי’ שלו ס”א שם שכ’ שנתנה הרשות לרופא לרפאות ומצוה היא ובכלל פקו”נ הוא ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים וכו’, ונתבארו הדברים בט”ז שם סק”א דעכשיו שנתנה הרשות הרי הוא מצוה לרפאות עי”ש בהרחבה, וכן ראיתי בשם הברכ”י שבאמת נקט כן דאחר שנתנה הרשות נהפך לחיוב.

והיה מקום להביא ראיה מהגמרא גופא דמש”כ נתנה הרשות הכונה למצוה, דהרי אמרי’ שם לפי שאין דרכן של בני אדם וכו’ אלא שנהגו, ועל זה אמרי’ דלא לימא איניש הכי משום שנתנה הרשות לרופא לרפאות, ואם נימא דגם לפי הדעה הראשונה אינו מצוה ואינו איסור כיון שנהגו וגם לפי הדעה השניה אינו מצוה ואינו איסור, א”כ מאי איכא בין דעה הראשונה לדעה שניה, אבל לפי מה שנתבאר שהוא מצוה לילך לרופא, א”כ טובא איכא בין הדעות, דלדעה הראשונה הוא רשות ולדעה השניה היא מצוה.

ומיהו ראיה ברורה אין מזה, דאכתי יש לומר דלפי דעה הראשונה הוא כעין בדיעבד שלא היה ראוי לעשות כן אלא רק מצד המנהג ונפק”מ שיש מקום להדר למנוע מזה, ואילו להדעה השניה הוא לכתחילה גמור שנתנה הרשות לרופא לרפאות.

ומ”מ גם לפי זה הלשון שאמרו שנתנה הרשות וכו’ צע”ק דמשמע שרק נתנה רשות דבד”כ רשות אינו מצוה ולא חובה וסתימת הדברים קצת צ”ב, ואולי הטעם שנקטו שניתנה הרשות הוא מאחר שהצדיקים שהם במעלה גבוהה ירידה היא להם לילך לרופא ואינם הולכים לרופא, וכמו שנתבאר בשם הרמב”ן, הלכך נקט נתנה הרשות ולא מצוה, כיון דלצדיקים לאו מצוה היא.

ולהט”ז שם [דגם אפשר שלמד באופן אחר בדברי הרמב”ן כמו שנתבאר] הביאור בדברי הגמ’ שונה קצת דמכיון שהיה יותר טוב שאדם יהיה בדרגא שלא יצטרך רופא מ”מ מאחר דעכשיו לפי דרגתו המצב הוא שצריך רופא, לכן הוציאוהו בלשון שנתנה הרשות שהוא לשון בדיעבד קצת אע”ג דעכשיו זהו המוטל עליו מ”מ מאחר שהיה יותר ראוי שלא יצטרך והוא בדיעבד לכך הוציאוהו בלשון זה דלא משמע מצוה.

וראיתי שיש שנקטו לחלק בין הרופא לחולה דלהרופא הוא רשות ולחולה הוא מצוה, וזה צ”ב, דאדרבה החולה אולי יכול למחול אבל הרופא לא, דלרופא הוא השבת אבידה בגופו של חולה כמ”ש הר”ן בנדרים מא ע”ב והרמב”ם בפה”מ שם פ”ד מ”ד, ועוד דאם לחולה הוא מצוה א”כ גם לרופא הוא מצוה שהרי מקיים בזה מצוה דחולה והוא שליח דחולה לקיים מצוותו.

קרא פחות
0

שאלה הנוהג לרשום ביום חול את שעות האכלת התינוק, על מנת לדעת מתי להאכילו בפעם הבאה, האם מותר לסמן ע”י שעון מחוגים [ידני] בשבת מהי השעה האחרונה בה אכל התינוק? *** תשובה בע”ה ‏יום שני ט”ז אלול תשע”ו לכבוד. . . שלום רב נראה דיש להתיר באופן זה. דהנה כתב ...קרא עוד

שאלה

הנוהג לרשום ביום חול את שעות האכלת התינוק, על מנת לדעת מתי להאכילו בפעם הבאה, האם מותר לסמן ע”י שעון מחוגים [ידני] בשבת מהי השעה האחרונה בה אכל התינוק?

***

תשובה

בע”ה

‏יום שני ט”ז אלול תשע”ו

לכבוד.

.

.

שלום רב

נראה דיש להתיר באופן זה.

דהנה כתב בשו”ע או”ח סי’ ש”ז סי”ב וז”ל, זימן אורחים והכין להם מיני מגדים וכתב בכתב כמה זימן וכמה מגדים הכין להם, אסור לקרותו בשבת אפילו אם הוא כתוב ע”ג כותל גבוה הרבה, משום גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, דהיינו שטרי חובות וחשבונות דאפילו לעיין בהם בלא קריאה אסור (הרא”ש ור”ן פ’ השואל וטור), עכ”ל.

וכתב במשנה ברורה סקמ”ז וז”ל, אסור לקרותו – בגמרא איתא שני טעמים אחד שמא ימחוק מן האורחין ומן המגדים דהיינו שלפעמים רואה שלא הכין להם כל צרכם ומתחרט שזימן אורחים יותר מן הראוי ומוחק מן הכתב כדי שלא יקראם השמש וכן במיני מגדים ג”כ מתנחם לפעמים למעטם ועוד טעם שמא יבוא לקרות גם בשטרי הדיוטות וזה אסור כדלקמיה בסי”ג עכ”ל.

והנה אמנם טעם דשמא ימחוק לא שייך כאן, מכיון שמדובר במחוגים, אבל טעם דשמא יקרא בשטרי הדיוטות שייך כאן.

לפ”ז היה נראה לאסור לקרוא מדבר כזה בשבת שמסמן מתי אכלו התינוקות, ואולי היה מקום לומר שהתינוקות יש להם דין של חולה ולצרכם מותר, אבל יל”ע אם מותר זה לצורך חולה, דהרי לא כל שבות התירו לצורך חולה, אכן מה שמותר לצורך מצוה קי”ל דמותר גם צורך חולה, כמו דאשכחן גבי מדידה שכתב המ”ב דמדידה לצורך חולה מותרת כמו מדידה לצורך מצוה, אך יל”ע אם בכל השבותין בשבת משוים צורך חולה לצורך מצוה, והרי בענינינו מפורש שהותר לצורך מצוה כמו שכתב במשנה ברורה סימן שז סעיף יב סקמ”ז וז”ל, ומה שנוהגין שהשמש קורא מתוך הכתב לסעודה יש מחמירים דנהי דלשמא ימחוק ליכא למיחש אלא כשבעל הסעודה בעצמו קורא ומטעם שכתבנו מ”מ הלא איכא למיגזר משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות אך כשהסעודה היא של מצוה יש להקל הקריאה להשמש דהוי בכלל חפצי שמים דשרי כמ”ש סימן ש”ו ס”ו וכ”ש דמותר לשמש להכריז כרוז בבהמ”ד מתוך הכתב עכ”ל [ויעויין מש”כ בתשוה”נ ח”ג סי’ צ”ו, דגם לדעת הפוסקים המתירים גזרה שמא יקא בשטרי הדיוטות לצורך מצוה מ”מ היינו דוקא באופון שאין חשש שמא ימחוק, ומ”מ בענינינו ג”כ אין חשש זה].

וגם אם נימא שאינו נצרך כ”כ, דבלאו הכי המציאות היא שרגילין להאכיל להתינוקות גם קודם שעבר הזמן הנקוב [כגון שלוש שעות], וגם אם ימתין מלהאכיל את התינוק מסתמא לא ימתין יותר מן הצורך, ולכן אינני יודע אם אפשר להחשיב זאת כצורך גדול, מ”מ צורך מצוה א”צ שיהיה צורך גדול.

ב) טעם נוסף יש לכאורה להתיר לפי מה שכתב עוד בשו”ע שם בהמשך דבריו, אבל אם חקק בכותל חקיקה שוקעת, מותר; אבל בטבלא ופנקס אפילו אם הוא חקוק, אסור לקרותו עכ”ל.

וכתב במשנה ברורה סקמ”ט וז”ל, חקק בכותל – דמשום שמא ימחוק ליכא דחקיקה כיון שהיא שוקעת קשה להמחק ומשום שמא יקרא בשטרי הדיוטות נמי לא גזרינן דלא מיחלף בשטר [דאף דאם כתב בכותל גבוה אסור משום שמא יקרא התם מכתיבה לכתיבה מיחלף אבל הכא מחקיקת הכותל לא אתי לאחלופי בכתיבת השטר] אבל טבלא ופנקס שהם מטלטלים מיחלף בשטרי הדיוטות עכ”ל.

ויש לעיין דהנה אמנם כאן הוא מיטלטל כמו טבלא ופנקס, ואמנם מצד זה דומה השעון הנ”ל לטבלא ופנקס, אבל מאידך גיסא הכא קילא מחקיקה, דאפילו אם בחקיקה החמרנו בטבלא ופנקס כיון דדמי קצת לכתיבה ואתא למחלף בשטרי הדיוטות, אבל מחוגים שאינו כתיבה כלל מנא לן לאסור.

ויעויין מה שכתב במשנה ברורה סימן שכג סק”כ וז”ל, וה”ה דאסור לכתוב בפתקאות מע”ש סכום מעות ולמחר בשבת כשלוקח היין מניח המוכר את הפתקא במקום ששם האיש כתוב אצלו מכבר דאסור לקרות בפתקאות הללו וכנ”ל ולכן נהגו ליתן גרעין או שאר דבר על שם האיש לסימן עכ”ל, ומבואר דע”י גרעין או שאר דבר אין איסור, אף שיש לחלק בזה.

ג) כמו כן יש לעורר להתיר מטעם שלישי דהנה בשו”ע לא נזכר שאסור לעיין בשום מסמך הקשור לאוכלין בשבת גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, אלא דוקא כגון זה שהוא באמת דומה לשטרי הדיוטות, שהרי זימן את האורחים ובאים לאכול אצלו והו”ל כעין חוב כלפיהם ורוצה לבדוק כמה הזמין וכו’ על מנת לגמול לאורחיו, אבל בסתם דבר שמסמן לעצמו ורוצה לבדוק מנא לן לאסור, וראיתי שציינו שבס’ שמירת שבת כהלכתה ח”א עמ’ שס”ח כתב להתיר להשתמש בשבת בכרטיס כניסה כשאין כתוב בו סך הדמים, וע”ש מה שהביא כעי”ז בעמ’ שפ”א בשם הגרש”ז אוירבך, ואמנם יעויין בספר איל משולש שטרי הדיוטות פ”ג הערה מ’, ונראה מדבריו שם שמעיקר הדין יש איסור שטרי הדיוטות גם באופן שאי”ז אורחים הבאים לסעוד אצלו, אמנם שם מיירי ג”כ ברשימת אנשים עי”ש, ואולי גם לדעתו י”ל דרק ברשימת אנשים עכ”פ שייך חשש זה, אבל עי’ שם הערה ל”ה, [ואולי עיקר חששו בהערה מ’ הוא שמא ימחוק ולא מצד שמא יקרא, ושמא ימחוק כאן לא שייך, אך ממה שכתב שם סי”א קשה לומר כן, וצל”ע].

למעשה נראה להתיר משלשה טעמים.

***

קרא פחות
0

או”ח סי’ קנח סי”ג, המטביל ידיו יכול לאכול בלא ניגוב, וכ”כ להלן השו”ע סי’ קנט סי”ח, אבל הביא כאן המשנ”ב סקמ”ו דיש סוברים דהניגוב הוא משום מיאוס ולכן גם במטביל ובשאר האופנים שפטר השו”ע מניגוב הם מחייבים, וצ”ע דלהלן סי’ ...קרא עוד

או”ח סי’ קנח סי”ג, המטביל ידיו יכול לאכול בלא ניגוב, וכ”כ להלן השו”ע סי’ קנט סי”ח, אבל הביא כאן המשנ”ב סקמ”ו דיש סוברים דהניגוב הוא משום מיאוס ולכן גם במטביל ובשאר האופנים שפטר השו”ע מניגוב הם מחייבים, וצ”ע דלהלן סי’ קעג ס”ג לגבי מים אמצעיים כתב השו”ע שצריכים ניגוב כראשונים, וא”כ סובר השו”ע דטעם הניגוב ג”כ משום מיאוס וכמו שפירש שם המשנ”ב סק”ח בשם המג”א, והיה מקום לומר דמיירי במי שהוצרך מדינא ליטול מים אמצעיים כגון שנגע במקום מטונף, אבל א”א ליישב כן, דהרי כל סימן קעג הוא דין מים אמצעיים ובתחילת הסי’ בס”א כתב מים אמצעיים רשות וה”מ בין תבשיל לתבשיל וכו’, וא”כ לא קאי התם במים אמצעיים של חובה, אלא בסתם מים אמצעיים שהם של רשות, ועם כל זה סתם כהסוברים שניגוב הוא גם משום מיאוס, דאילו משום טהרה לא שייך כאן ניגוב, ויל”ע כנ”ל.

קרא פחות
0

אם לא עברו עליה כ”ד חודש ויש מזון ניכר ממנה לתינוק או שהחלב עלול להפסק יכולה להקל, ואם מרגישה חולשה אינה צריכה לצום כלל. מקורות: יש להקדים בזה דמעיקר הדין מינקת פטורה מתענית, משום שאינה חייבת להתענות ולא היתה בכלל התקנה ...קרא עוד

אם לא עברו עליה כ”ד חודש ויש מזון ניכר ממנה לתינוק או שהחלב עלול להפסק יכולה להקל, ואם מרגישה חולשה אינה צריכה לצום כלל.

מקורות: יש להקדים בזה דמעיקר הדין מינקת פטורה מתענית, משום שאינה חייבת להתענות ולא היתה בכלל התקנה להתענות, רק שנהגו להתענות (ראה רמ”א סי’ תקנ ס”א ומשנ”ב סק”ב בשם הפוסקים), אבל לענין מינקת כיום, הורו חלק מפוסקי זמנינו שמכיון שכיום הצורך של המינקת הוא גדול מאוד כמו שיתבאר, לכן יכולה לאכול, ע”פ מ”ש המשנ”ב סק”ה שאם הם חלושות אין להן להחמיר.

ומ”מ ענין הפטור שיש למניקה בצום אינו מעיקר המנהג הנזכר ברמ”א, שכן הרמ”א נקט שנהגו להחמיר על עצמן, אך כיום שהקילו בזאת חלק מהפוסקים הוא משום שיש להחשיב המצב של המינקת כיום כחלושה או משום צורך הקטן שהוא חולה קצת.

אולם במקרה שעברו חודשים רבים מהלידה ומלבד זאת עיקר אכילתו של הקטן אינו מאמו ואינו נצרך אליה כלל הוא דוחק גדול להקל בזה, (ועי’ הליכות שלמה בין המצרים פט”ז  בדבר הלכה מה שהורה לאחר ט’ חדשים).

ואמנם אם האשה מרגישה חלושה ועדיין לא עברו כ”ד חודש מהלידה יש מקום להקל (עי’ חוט שני שבת ח”ד עמ’ רס והלכות חג בחג הל’ ת”ב), וכמו כן אם חלק ניכר מתזונת התינוק הוא מהאם (עי’ חוט שני שם), או עכ”פ במקרה שיש חשש שאם תצום האשה החלב שלה לגבי התינוק ייפסק, במקרה כזה יש שהקילו (פסקי שמועות פורים עמ’ מז בשם הגרח”ק).

ואמנם לגבי הלכות שבת יש שנקטו שכל צרכי קטן נחשבים כצרכי חולה (עי’ מה שהבאנו בשם הגר”א באחד מהתשובות הסמוכות), וכן יש שנקטו לגבי תכבוסת בחוה”מ, וכן לענין תכבוסת בבין המצרים למנהג שהזכיר הרמ”א (תקנא ס”ס יד), אבל לענייננו שהגדרים אינם ברורים בזה ונזכר שמי שחלש שלא יתענה א”כ הגדרים פחות ידועים להחשיב מה נחשב צורך הקטן, אבל אכן יש היגיון שאם יש אחד מהתנאים דלעיל שנזכר בשם החוט שני והגרח”ק יש להחשיב הדבר כצורך הקטן לענין להתיר לאשה.

ומ”מ יש לציין שההיתר במינקת של זמנינו באופן שאין חולשה ברורה וידועה אינו פשוט ואינו מוסכם (ראה מראי מקומות בביאורים ומוספים ריש סי’ תקנ), ועי”ש שהובאו כמה הוראות בשם הגרשז”א בענין שעל פיהם נראה שהורה בכל מקרה לפי הענין של אותו המקרה, ולמעשה נראה כיון שעיקר הנידון במינקת הוא מנהג, ויש להזכיר בזה שגם דין תעניות אלו בזמנינו הוא מדין שקבלו עליהם ישראל ואינם תקנה דרבנן כשאר תקנות כמבו’ בגמ’ ורמב”ן וטור, ולא קבלו על מינקת וכנ”ל, לכן יש יותר מקום להקל בזה, וגם בחוט שני נראה מדבריו שהקיל בהוראות בנידון זה.

ולכן בניד”ד אם לא עברו עליה כ”ד חודש ויש מזון ניכר ממנה לתינוק או שהחלב עלול להפסק יכולה להקל, ואם מרגישה חולשה אינה צריכה לצום כלל.

לענין מה מותר לאכול למי שאוכלת בצום, לא יאכלו אלא כדי צורך קיום התינוק (ראה שו”ע תקנד ס”ה).

אבל אין צריכה לאכול שיעורין כמו בת”ב (ראה חוט שני שם עמ’ רנח).

ותאכל בצינעא (ראה מטה אפרים סי’ תרב סכ”ב).

במאמר המוסגר יש לציין דעכשיו בתקופה זו יש מלחמה בארה”ק ולא שלום, ולכן ממילא יש שאלה על כל התענית ציבור שלנו אם הם כתענית ציבור גמור, ונפק”מ לעניננו שגם לגבי מינקת מכיון שהחיוב הוא גמור ממילא יש להקל פחות, אבל למעשה נראה שהמנהג שלא חששו בזה, שאף בזמן הראשונים שהיו רדיפות ושמדות לא מצינו שנהגו בכל ד’ תעניות כבט”ב לענין שאר דיני תענית ציבור, מלבד בעל נפש הנזכר בנו”כ השו”ע ע”פ הפוסקים, לענין נעילת הסנדל, וצל”ע בזה, ושמעתי שהגר”ש דבלצקי נהג בעת מלחמה כצום גמור, ויל”ע אם מדין הנ”ל או מדין קבלת תענית שקיבל על עצמו תענית ציבור, עכ”פ המנהג הקבוע מדורי דורות אינו כך, ולכן לא הבאתי גוף הדברים בנידון.

קרא פחות
0

{שאר המכתבים בכת”י, וההוצאות כבדו עלי מלהקליד אותם לע”ע. } כמה תשובותמ מרן רשכבה”ג הגר”ח קניבסקי שליט”א לפי סדר הפסיקתא {[תשובות נבחרות מלוקטות מתוך הרבה חליפות מכתבים בס”ד]} פיסקא ד – פרה אדומה מפני מה כל הקרבנות באין זכרים וזו באה נקיבה, ...קרא עוד

{שאר המכתבים בכת”י, וההוצאות כבדו עלי מלהקליד אותם לע”ע.

}

כמה תשובותמ מרן רשכבה”ג הגר”ח קניבסקי שליט”א לפי סדר הפסיקתא

{[תשובות נבחרות מלוקטות מתוך הרבה חליפות מכתבים בס”ד]}

פיסקא ד – פרה אדומה מפני מה כל הקרבנות באין זכרים וזו באה נקיבה, א”ר אייבו לבן שפחה שטינף בפלטין של מלך, א’ המלך תבוא אמו ותקנח את הצואה בחיקה, כך אמ’ הקדוש ברוך הוא תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל.

אמרי’ ברפ”ק דיומא ב’ א’ פרה לאו בת כפרה היא, וק”ל ממ”ש בספ”ג דמו”ק כ”ח א’ מה פרה אדומה מכפרת, וכמש”ש התוס’ ע”פ המדרש [פסדר”כ פ”ד – פרה] תבוא פרה ותכפר על צואת בנה.

תשובת מרן שליט”א: המצוה מכפרת לא הפרה.

פיסקא ה – החדש הזה ר’ קריספא בשם ר’ יוחנן לשעבר, אל[ה] (א) מועדי י”י (ויקרא כ”ג), מיכן והילך, אשר תקראו אותם (שם), אמ’ להם (נ”א א”ר אילא) אם קריתם אתם מועדיי, ואם לאו אינם מועדיי.

בשקל הקדש הל’ קידוש החדש כתב מרן שליט”א וז”ל: וקודם מתן תורה אין אנו יודעים איך קבעו אם ע”פ הראיה או ע”פ חשבון עכ”ל.

וכפל דבריו עוד שם בבהה”ל דף מ”ח ב’, די”ל שאז [בעקדת יצחק] קדשו ע”פ האיה עכ”ל.

וצ”ע להמבואר כאן בפסיקתא שלא קדשו אז ע”פ הראיה, וכ”ה בירושלמי פ”ק דר”ה ה”ג.

תשובת מרן שליט”א: יש”כ.

ואח”ז שלחתי בזה”ל: הנה החזו”א באו”ח סי’ ק”מ חקר אם קודם יצי”מ ומ”ת קדשו ע”פ הראיה או חשבו ע”פ החשבון, ולא פשטה, והעתיק מרן שליט”א דבריו בסתמא בספרו הגדול שקל הקדש הלכות קידוש החודש פ”ה ה”ג סקי”ב, וכפל דבריו בבהה”ל פ”ד ה”ד די”ל דאז קדשו ע”פ הראי’ כו’ עכ”ל, והצעתי לפני מרן שליט”א במכתב דהרי תלמוד ערוך הוא בידינו בירו’ פ”א דר”ה ה”ג דגרסי’ התם לשעבר אלה מועדי ה’ כו’, [ועוד אי’ שם לשעבר רבות עשית וכו’, וכ”ז איתא גם בפס”ר ופסדר”כ פ’ החדש].

והשיבני מרן שליט”א בכי”ק: יש”כ.

והנה אח”ז ראיתי דבאמת לא דבר ריק הוא, ובשמות רבה פרש’ בא בפ’ החדש הזה לכם אי’, תני עשה ירח למועדים א”ל לדוד עד עד שאנו במצרים נטלנו חדשה של לבנה, הה”ד החדש הזה לכם, ואי’ בשכל טוב (בראשית ל”ד כ”ה) עוד דמתחילה לא היו מונין ללבנה אלא לחמה, ומאידך בפרדר”א פ”ח פליג עכ”ז באריכות, וכאן הבן שואל שהרי הכל גלוי לפניו וגם בודאי מחמת ענותנותו כ’ אלי כנ”ל, וא”כ הדרא קו’ לדוכתה, והשתא מיהא מ”ט לא העתיק כ”ז בחיבורו.

תשובת מרן שליט”א: יפה העיר ויש”כ.

פיסקא כב – שוש אשיש כתיב הלא אתה תשוב תחיינו (תהלים פה: ז).

א”ר אחא עמך ועירך ישמחו בך.

ושאלתי את מרן שליט”א מהיכא דריש לה, ואמר לי דשמא דריש לה מפסוקים סמוכים, ושאלתי אם דריש לה ממש”כ אח”ז (תהלים פרק פה, י) אך קרוב ליראיו ישעו לשכן כבוד בארצנו, ואמר לי מרן שליט”א יכול להיות, ואח”ז חשבתי שעיקר כונת מרן שליט”א היו לדברי רש”י (דברים פרק לב) בפ’ וכפר אדמתו – ומה היא אדמתו עמו.

כשעמו מתנחמים ארצו מתנחמת, וכן הוא אומר (תהלים פה, ב) רצית ה’ ארצך, במה רצית ארצך, שבת שבות יעקב.

וכולן באותו מזמור (תהלים פה).

האם לזה היתה כונת מרן שליט”א, והאם אפש”ל כן.

תשובת מרן שליט”א: הכל נכון.

פיסקא ל – סוכות הנה יום בא לי”י וחולק שללך בקרבך (זכריה יד: א).

א”ר פנחס בר חמא הכהן מהו שללך, ביזתך, אלא מהו שללך, שליך ולא שליך, מפני שבשעה שעלו אומות העולם לירושלם והחריבוה התחילו כל ממונם של ישראל להריק, שנא’ הצגותי ככלי ריק (ירמיה נא: לד).

ואחר כך הפכו כל כלי בית המקדש ושברו אותם ונטלו אותם ולא הניחו שם כלל אלא לקחו הכל, שנא’ אשר זהב זהב ואשר כסף כסף לקח רב טבחים (מלכים ב’ כה: טו).

ואת הים הנחשת ואת הבקר שברו כשדים וישאו נחושתם בבלה (שם שם יג).

א”ל הקב”ה חייכם אין אתם מפסידים אלא עלי להביא זהב, תחת הנחושת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף (ישעיה ס: יז).

והנה במה שנתקשו דהול”ל ביזתך, י”ל לפמ”ש רש”י במדבר ל”א י”א דשלל שייך רק על מלבוש ותכשיטין, אבל יש להבין מ”ש שליך ולא שליך, ואולי י”ל כיון שתחת הנחשת אביא זהב, א”כ היותר אינו שליך.

תשובת מרן שליט”א: לא זכית עדיין.

פיסקא ל – סוכות ואומר הקדוש ברוך הוא הן שאתה מבטל ממנו מלחמות אומות העולם ואמת שאתה מביא תחת הנחושת אביא זהב, אותו הדם שנשפך מה אתה עושה, א”ל על הבטחת הממון הבטחתי אתכם אבל ההם איכפת לי, וניקיתי על כל אבל על דמם לא ניקיתי, שנא’ וניקיתי דמם לא ניקיתי וי”י שוכן בציון (יואל ד: כא), זו אחרון.

לאיזה אחרון הכונה, ושמא שבית האחרון ישפוט ה’ את הגוים.

תשובת מרן שליט”א: באחרית הימים.

פיסקא ל – סוכות וי”י שוכן, עד עכשיו דינו של אדם היה ממתין עד שאשב בציון ונדון אותם ונוציא עליהם אפופסין, דכתי’ כי שם אשב לשפוט את כל הגוים מסביב (יואל ד: יב), אמר לפניו רבונו של עולם אימתי הדין הזה, אומר להם אין לכם אלא לחכות לי, שנא’ לכן חכו לי נאום י”י ליום קומי לעד כי משפט וגו’ (צפניה ג: ח).

אומר לפניו רבונו של עולם והיאך הדין יוצא, ביד מלאכים הם נמסרין או בגיהנם הן נידונים, אומר להם הב”ה הכל מכם והרשות בידכם להמית אותם במיתה שאתם רוצים, שנא’ גואל הדם הוא ימית את הרוצח (במדבר לה: יט).

ולא עוד אלא בעולם הזה כל מי שעושה מלחמה עמכם כאלו עמי הוא עושה, שכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה נקם נקמת בני ישראל (שם לא: ב), וחזר ואמר לו לתת נקמת י”י במדין (שם שם ג).

וכן דבורה אמרה כי לא באו לעזרת י”י לעזרת י”י בגבורים (שופטים ה: כג).

ואף לעולם הבא עומדים כל אומות העולם להכחיד אתכם, שנא’ אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד (תהלים פג: ה).

ולא עליכם בלבד אלא עלי, שנא’ התיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על י”י ועל משיחו (שם ב: ב).

ומה אני עושה להם, מוסרם בידכם ואתם גובין נקמתי מהם, שנ’ ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל (יחזקאל כה: יד).

וכתי’ ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקיפאון (זכריה יד: ו).

דינו של אדם – באיזה אדם מיירי, ולהלן משמע שתובע דם כל ישראל שנהרגו, וא”כ מהו דינו של אדם, דמשמע אדם מסוים.

תשובת מרן שליט”א: דריש ל’ דם.

פיסקא ל – סוכות א”ר לוי כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה אף הקדוש ברוך הוא מושיבו בסוכתו של לויתן לעתיד לבא, שנא’ התמלא בסוכו עורו וגו’ (איוב מ: לא).

.

.

סגור חותם צר (שם מא: ז), א”ר אבא בר כהנא רבותינו שבדרום אחד מהם אומר סגור כל החתמות הניצררים.

וחבירו אומר סגור כל החותמות המצררים.

ד”א סגור חותם צר, א”ר ברכיה הכהן אמר הקדוש ברוך הוא סגרתי עליו וחתמתי עליו והצררתי עליו.

הנה קרא מיירי גבי לויתן, ויש לידע מה הם החותמות שנזכרו כאן, וגם מהו החילוק בין נצררים למצררים.

תשובת מרן שליט”א: דרשו על בנ”א.

פיסקא ל – סוכות וסוכה תהיה לצל יומם מחורב (שם ד: ו).

זש”ה לי”י הישועה על עמך ברכתך סלה (תהלים ג: ט).

אמר ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם שלך היא להיות עושה ניסים וישועה לנו, שנא’ לי”י הישועה (שם).

ומה עלינו להיות אומרים לפניך, שירים וזמרים.

מה כת’ לכאן, לי”י.

וסוכה תהיה לצל יומם מחורב, אותה שעה כשתעשה לנו נסים האלו אין אנו כפויי טובה אלא אף אנו אומרים שירים וזמרים.

מה כת’ אחריו, אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו (ישעיה ה: א).

“מה כת’ לכאן לי”י” – יש לידע מה באו לדרוש מזה עוד, ואם באו לפרש תחילת הפסוק הו”ל למיתני לזה מעיקרא.

תשובת מרן שליט”א: בסדר הפסוק.

פיסקא אחריתא – וזאת הברכה ד”א וזאת הברכה.

ר’ איבו ורבנין.

ר’ איבו אמר תפילה קודמת לברכה, מאי טעמא, על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו (תהלים לב: ו), ואחר כך ברכה.

ולא ידענא היכן נזכר כאן ברכה.

תשובת מרן שליט”א:.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

האם ראוי להוציא לאור פירושינו לפסיקתא וכו’.

תשובת מרן שליט”א: תוציא.

ראיתי בס’ אוצר ישראל (ערך בובר-באבער) תמונה מה”ה שלמה בובר [בעל ההערות ותיקונים על הפסדר”כ] ללא כיסוי ראש, והנה מאחר והוצרכתי להעתיקו בביאורינו כו”כ פעמים, האם יש להשמיט את שמו.

תשובת מרן שליט”א: גם המ”ב מביאו וכותב המגי’.

{והוספתי איזה תשובות מתוך מה ששמעתי ממרן שליט”א בע”פ}

ש.

איתא בפסיקתא פ’ איכה, קריה נאמנה קרתא חדתא, ויש להבין מהו קרתא חדתא, במה היא חדשה.

תשובת מרן שליט”א: מכיון שהיא חדשה היא נאמנת.

ש.

ירושלים היתה כבר זמן רב לפני כן, ועוד בזמן אברהם אבינו.

והשיב מרן שליט”א: ‘עתה היא התקדשה’, והיינו משום שהיא התקדשה עכשיו נחשבת חדשה ולכן היא נאמנה.

ש.

איתא בריש פ’ שוש אשיש (כב): כתיב הלא אתה תשוב תחינו ועמך ישמחו בך (תהלים פה ז).

אמר רבי אחא עמך ועירך ישמחו בך, ויש לשאול איך דורש זה מהפסוק.

תשובת מרן שליט”א: אפשר שנדרש מהפסוקים הסמוכים.

ושאל מרן שליט”א: מה כתוב בסמיכות לזה.

והשבתי שנאמר באותו המזמור ‘לשכון כבוד בארצינו’.

ש.

האם נדרש מהפסוק הנ”ל.

{ת.

יכול להיות.

}

אמונה
{מאמר זה כתבתי לצורך בני תורה המעונינים לחיזוק באמונה, אכן איידי דזוטר מרכס, ועל כן החלטתי לצרפו כאן.

יש לציין כי ת”ח גדולים עברו על הדברים ואישרו אותם.

}
{מי שיודע בעצמו שאין לו תועלת במאמר זה – נא להמנע מלקרוא בזה, שכן זה יכול גם להזיק.

כל מי שאמונת אבותיו ברורה אצלו כלול בבקשה זו, ואבקש נא ונא לא לפגוע בנפשו ובנפשי ח”ו.

}הנה לפעמים ניתן לפגוש אנשים רציניים, צעירים ומבוגרים כאחד, אשר יוכלו ג”כ להיות מצויינים ושקועים בתורה אך אין האמונה נטועה דייה בקרבם, ולפעמים גם במצב יותר גרוע מזה (ואכמ”ל), ופעמים רבות אינם כלל אשמים בזה אלא משום שהורגלו מקטנותם שזהו נושא שאסור לעסוק בו, ומשום כך עד היום הנם נבוכים ומתוסכלים.

עלינו לדעת כי אמנם קיימת השקפה כזאת, והיא השקפה מקיפה עולם וחובקת דתות רבות – הנצרות האיסלם וכל הדתות כולן, כולן מלבד היהדות.

ביהדות נלמד כי ישנה דרך ברורה להוכיח את אמיתותה, היהדות היא הדת היחידה המעמידה אתגר לכך מול כל שאר יריביה, משום שאכן שאר כל הדתות הבל המה מעשה תעתועים ואין כל הוכחה או בסיס לדבריהם.

לא כן היהדות.

בתורה הקדושה נצטוינו ‘וידעת היום והשיבות אל לבבך כי ה’ הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת’, ישנו חיוב לחדד ולקרב הדבר אל לבנו ככל יכולתינו לדעת כי רק זה אמת.

בתורה הקדושה בהקשר לתיאור מעמד הר סיני צויין: ‘וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוסר ה’ אלהיכם את גדלו את ידו החזקה וזרעו הנטויה, ואת אותותיו ואת מעשיו וגו’, כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה’ הגדול אשר עשה ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום’, התורה מלמדת כי אין מחייבים אותנו לקיים מצות מחמת אמונה עיורת בלבד, ישנה דרך מוצקה להביא את כאו”א לידי מצב של ‘עיניכם הרואות’ באופן ברור את אמיתותה של היהדות.

גדולי הראשונים חברו ספרים שונים לשם הענין, הרמב”ם את ספר מורה הנבוכים, להאיר לנבוכי העם את דרך האמת.

הראב”ד הראשון את אמונה רמה, הרמב”ן את ספר הויכוח, רבינו בחיי את חובות הלבבות שער הייחוד, הרד”ק את תשובות הנוצרים להרד”ק.

רבי יהודה הלוי חיבר לצורך שעתו את החיבור המרתק ‘ספר הכוזרי’, אשר שמו במקור בערבית היה ‘התשובה הברורה לדת המושפלת’.

נמסר מהגאון מוילנה זצ”ל (תוס’ מעשה רב) כי יש ללמוד היטב את ספר הכוזרי אשר יסודות האמונה ומחשבת ישראל תלויים בו.

גדולים רבים אחרים חברו ספרים בענין, רבים מהם לא ידועים, להורות לבני עמינו את דרך היושר והאמת ולקרב הדברים אל השכל עד לאמונה שכלית ברורה.

(חלק מהם נאספו בספר ‘אוצר ויכוחים’).

והנה בדורינו – דור הספר והכתב, נכתבו ספרים רבים על הנושא, אך רובם ככולם נועדו לקרב לב עמינו הרחוקים אל האמת, מנגד, דוקא בדורינו אנו עדים לנסיגה בציבור שלנו מעיסוק בנושא זה, בהתאם לכך ראיתי צורך עצום לכתוב גם בצורה שתספק את בני התורה היקרים אשר יש מביניהם הזקוקים לזה וכנ”ל.

יש מנהיג לבירה

משל הובא במדרש בראשית רבה (פרשת לך לך פרשה לט), בו מסופר כך:

אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו אני הוא בעל העולם.

ישנם רבים מבני אומות העולם הטוענים כי הם סבורים שהעולם נוצר מעצמו… היה גרגיר עפר לח או חומר אחר ‘שהתפתח’ ונהיה משהו אחר עד שנהפך להיות גם חפצים שונים.

בהמשך נוצר מין בעל חיים אחד אשר ברבות הימים התפתח למינים רבים, וגם ל-אדם כמובן (!), אחר זמן נוסף גידל כנפיים מגופו וממנו השתלשלו כל סוגי העופות… בהמשך נפל ממנו משהו לים, גידל סנפירים, ובזכותו נולדו כל מיני הדגים ובעלי החיים הימיים.

והאגדה מושלמת!

שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה.

היתכן מערכת כזו הפועלת מעצמה?! הן המכשיר ולו הקטן ביותר לא נחשוב לרגע עליו כי הוא נוצר מעצמו.

אם כן כיצד ניתן לחשוב כך על רשתית עין מורכבת כ”כ, הכוללת מיליארדי תאים ומיליוני מערכות ותת-מערכות הפועלות בשילוב מנצח ומרשים ביותר.

וזהו עוד החלק הקטן בגוף האדם.

ומה עם כל בעל חיים, זבוב ואפילו כל חיידק הבנוי בצורה כ”כ מתוחכמת ומרשימה, האם הכל מה’פיצוץ’??

אם נראה דוגמית מערכת כוכבים חשמלית מתוחכמת קטנה המסובבת סחור, האם יעלה במחשבתינו צד כי הוא ‘התפוצץ’ מעצמו?? ומדוע על מערכת כוכבים גדולה ומתוחכמת כ”כ, אשר בה כוכבים ואופנים המאירים אלפי שנות אור אכן ניתן לטעות בזה.

האם הזמן הורס או בונה, האם אוכל שעבר עליו זמן רב יותר נעשה טעים יותר? בנין יותר ותיק נעשה משוכלל יותר? מדוע נחשוב כי במשך זמן רב התפתחו דברים משוכללים כל-כך.

ובכלל האם שכל והלך מחשבה של אדם, כעס, קנאה, תאווה, אהדה ואהבה יכולים להיווצר מפיצוץ?! איזה ‘פיצוץ’ יכול לגרום לדבר שכלל אינו קשור לפיצוצים ולחומר, מערכת שכל כולה נשמה ורוח, מערכת אשר אף בעזרת הכלים הטכנולוגיים המשוכללים ביותר לעולם לא נוכל לחתור לפעול בכיוון לזה.

ובכלל את הגרגירים, הפיצוצים הגירויים והאפשרויות ‘להתפוצץ’, וכי עליהם לא נשאל מהיכן באו.

הן גם אם העולם נוצר בצורה המרתקת ביותר, עדיין לא נתבאר מהיכן הגיעו המרכיבים לכך.

עלינו לסכם כי בהחלט דעה כזאת כי העולם נוצר מעצמו, היא דעה היכולה להתאים לאנשים מטופלים נפשית ו/או פסיכיאטרית בלבד.

אם כן עלינו לחשוב כיצד אכן אנשים הנחשבים בחברתם כבריאים בנפשם בכל מקצועות והליכי חייהם, יכולים לחשוב בתחום זה מחשבות משונות ביותר המתאימות לאנשים שעדיין לא נולדו??—

התשובה

מרן הסטייפלר זצ”ל (בספר ‘חיי עולם’) מתייחס לשאלה, ומבאר כי אכן אין כל הסבר טבעי היאך אנשים אשר מטבעם חכמים ונבונים יחשבו מחשבות שטות כגון אלו.

זהו כח רע המכונה בדברי חז”ל ‘יצר הרע’ שהוא מלאך רע ממש (רמח”ל), אשר נותן לבני אדם חוטאים אפשרות לטעות, זהו שהטעה את פרעה בשעתו תוך כדי אזהרות חוזרות ונשנות על מכות, להתעקש ולא לשלח את ישראל, וזהו היצר הרע אשר הטעה ומטעה מליארדי אנשים נוספים עד דורינו כיום.

הגר”א וסרמן הי”ד (בקובץ הערות, ביאורי אגדות סימן א) מבאר עוד את הענין.

כללו של דבר: חשיבה זו נובעת מנטיית הלב לחיי הפקרות ומתירנות, ללא כל מחוייבות ו/או רסן כנגד יצרי הגוף.

הדוגלים בשיטה זו וכל ההולכים בעקבותיהם הנם אנשים הזקוקים דחוף דרור ליצריהם או ללחציהם ובשל כך משלימים עם עובדה כי ניתן לחשוב דברי שטות והבל כביכול בהגיון מלא.

עד כה ביארנו את הענין של האמונה, אמונת הבריאה כי ישנו בורא ומנהיג, העולם לא יכל להיות מעצמו וגם אינו יכול להמשיך להתנהג מעצמו, בנקודה זו נדון עוד להלן בעז”ה.

כעת נפנה להכנס אל נושא עמוק יותר; נושא הדת, ובחשיבה אמתית נראה כי אכן היהדות הינה מוכרחת מן ההיגיון והשכל הפשוט.

מי היא דת האמת

ראשית כל, לפני שנדון על היהדות בפרט ועל ההכרח בקיום של דת אמתית בכלל, על מנת להפיג את הצורך להעמקה וכבדות מיותרת, נבאר כי לא קיימת שום דת שתוכל להיות אמתית, מלבד היהדות.

כידוע { אף שקיים איסור של ‘אל תפנו אל האלילים’ לא נמנענו לבאר את הטעות ואת ה’ליצנותא דעבודה זרה’, הלכנו בעקבות הרמב”ם שנהג כך באריכות בספריו.

}ישנם כתות רבות בעולם, ביניהם עובדים כוכבי מערכת; בעלי חיים; תמונות או אישים מסוימים, אמתיים ולא אמתיים.

כ-10,000 כתות שונות קיימות ברחבי תבל (ע”פ השערה שראיתי בעבר).

שני הדתות הידועות בכלל העולם, הינן כמובן דת הנצרות ודת האיסלם.

בקרב הדתות עובדות האלילים לא קיימת אחדות דעים בהקשר למעמדן והשפעתן של האלילים אותם הם עובדים, גם בספרי הפולחן הקדמונים נמצא עמדות שונות ומשונות בהקשרן, וכל המרבה לדבר דברי טמטום הרי זה משובח.

לפני ביאור הדברים, עלינו להקדים כפי שנבאר להלן, כי לא קיימת בין כולן שום דת המתיימרת להוכיח את עצמה, נאמניה של כל אחת מהן לחוד טוענים כי הינם ‘מאמינים’, כלומר אין להם דרך להוכיח את אמיתותה של דתם, הם דוגלים בה משום שהם ‘מרגישים’ שזה טוב או שזה מספק אותם וכדו’, או משום שפשוט הם באים מרקע זה או אחר.

בקרב הדתות הללו אסור לשאול שאלות באמונה, הן משום שזהו נושא קדוש מדי ולא מיועד עבור אנשים כמונו, והן משום שפשוט, זה ששואל נתפס כי אינו ‘מאמין’ דיו בבדותה זו.

ולעניינינו, להבין כי האלוקים אינו צעצוע או פרה, ואף אישיות מוכשרת ככל שתהיה, קל מאוד להבין זאת מי שאינו ‘מאמין’ או ‘מרגיש’ בשטויות, משום שלא יתכן לברוא עולם מורכב כ”כ אם האלוקים נולד זמן רב אח”כ, היכן הוא היה עד אז? ומדוע לא הופיע בצורה מושלמת בתחילת הבריאה? ומדוע הוא צריך בכלל להשלים את עצמו ועוד בצורה כ”כ משפילה ובאופן זהה לאדם הנבזה? ומי טיפל ביקום כל ימי שהותו ברחם אמו? ובכלל היכן הוא היום? מה קרה לו, שמא חולה הוא, אולי ישן?

בתנ”ך מסופר על חירם מלך צור, אשר הודיע על עצמו כי הינו אלהות, הנביא אשר התנבא עליו גזר דין מות, מכריז לכיוונו: ‘האמר תאמר אלהים אני לפני הורגך? ואתה אדם ולא אל ביד מחלליך!’ (יחזקאל פרק כח, ט).

ובכלל מנין לנו שזה אלוקים, אם אכן זהו אלוקים מדוע לא הודיע לכולם, ובמילים אחרות: לא נקיים אף פעם דת אם לא נדע כי היא אמתית! אם ישוע נולד בלי האבא של משפחתו, מדוע יהא עלינו לחשוב כי בן רוח הקדש הוא?! לא יתכן כי אישיות, מכובדת ורצויה ככל שתהיה, תחייב אותנו לשנות את אורח חיינו ולהתחיל בעבודתה כל עוד לא הוכיח את עצמו, כל שכן אישיות מפוקפקת כ”כ, משולי הציבור שלנו, אשר סיימה את חייה בתליה בבזיון נחרץ ואין לאל ידה להושיע.

ידוע לנו כי בבתי האשפוז לנפגעי המוח ישנם רבים הסבורים כי הם נשלחו לגאול את עמינו מן הגלות המרה, וישנם גם הסבורים כי הם לא פחות מאשר תחליף לישוע הנזכר…, אין כל חילוק בין אדם הלוקה בכל נפשו לבין אדם הלוקה בנפשו בפרט אחד בלבד: ‘האומר עבדוני’.

לא תתכן אפשרות לומר כי עלינו לחוש לכל אחד המעוניין להציג את רעיונותיו הרוחניים בפנינו, ולגבות מעריצים, ללא כל הוכחה.

ורק עלינו להבהיר כי אין כל תוקף כמובן, לסיפורי הסופרים האלמוניים שנכתבו כמה מאות שנים אחר מותו על ‘מופתיו’ של ישו, בין במקורות היהודיים ובין במקורות הלא-יהודים, הדברים לא נכתבו על שום בסיס, והנם מיתוס ככל המון הספרונים הנפוצים בעולמינו, ומשל מן העולם שלנו – הספרונים הנפוצים למיניהם אשר מעולם לא ארעו.

וכמו כן האיסלם, דת של אדם שלקה בנפשו ל”ע, ורצון ה’ היה אז שיהיו לו את המשאבים לבסס את שיגעונותיו ברחבי תבל בחלקלקות פיו ובכח הזרוע, ואכן הצליח מאוד מאותה תקופה עד היום.

אך לדידן כל עוד לא תהיה הוכחה ו/או אפשרות להוכיח זאת, לא יהיה חילוק בין דת זו לכל שאר הזיותיהם של היושבים בבתי האישפוז וכך כל הכתות למיניהן.

מלבד זאת לא קשה להבין כי עיקרי הדתות הנוצרית והאיסלם משורשן הם מפוקפקים ומופרכים, ואין כל בסיס לדבריהם, וכפי שנרחיב בזאת להלן.

בזאת נבין כי כל הדתות השונות שחודשו הומצאו והונהגו לשם מטרות אישיות שונות, כמו כבוד ותהלה, כסף, שתלטנות ‘וכל המעלות הטובות’.

וכמו משיחי השקר השונים שלנו במשך הדורות, ועד דורינו אנו אצל רבנים מתחזים ו’בבות’ כגון אלו.

ולסיכום: לא יתכן בשום אופן לומר על חפץ או בריאה כל-שהיא כי הינה יוצר הכל, דבר זה אינו עולה בקו ההיגיון.

מלבד זאת לא יתכן כי רצון הקב”ה כלפי האנושות כולה לקיים מערכת דת שחידש איש או קבוצת אנשים ולא ידוע פשרה.

ההכרח למציאות הדת

היהדות הינה הדת המבוססת היחידה, כאמור, ויש ביכולתה להוכיח באופן ברור את קיומה, עד ללא ספיקות או צד כל-שהוא נוסף אחר.

ראשית כל יש לדעת כי העובדה שהאדם נברא לתכלית היא הכרחית לא רק מבחינה דתית, אלא גם לא תתכן אפשרות נוספת מבחינה הגיונית.

האדם אינו יצור סתמי, הוא היצור היחיד שאנו רואים בבריאה שיש לו יכולת חשיבה; הבעה; החלטה; ואף דרכים שונות היאך להשיג את מבוקשו, ואף יש לו סיפוק מכל מעשה טוב והגון, ולחילופין: נסיגה טבעית מכל דבר לא חיובי, מבחינה חברתית או מוסרית.

מנגד זה האדם הינו היצור היחיד אשר יש לו קשיים אמיתיים בחייו, קשיים רגשיים, צלקות, חיי אימה.

האדם הינו היחיד שיש לו חכמה, שכל, זיכרון, אפשרות להבין דברים עמוקים, ואפשרות לתכנן אירועים או גם מלחמות בצורה מתוחכמת ביותר ומפורטת עד לפרטי פרטים.

לא יתכן כי יצור זה לא נברא לשום צורך ורק כדי לבלות את ימיו בכדי, הקב”ה לא ברא יצורים בשביל להתעלל בהם ח”ו.

גם בשביל ליהנות כאן לא נברא האדם, הוא נברא לצורך מטרה נעלה מזו, לא לחינם האדם עובר קשיים שונים בחייו לתקנו ולנסותו, הרמח”ל (מסילת ישרים פ”א) מבאר שניתן ללמוד מכך את העובדה כי האדם לא נברא בשביל ליהנות בעולם הזה, אילו היה הקב”ה בורא את האדם לצורך הנפשה והנאה כאן בעולמינו היה בכוחו להעמיד לנו עולם מושלם יותר (ראה בתחילת הספר דרך ה’), נעים יותר, ובלי רדיפות ודאגות בכל עת.

האדם נברא עם יכולות וכישורים להרגיש במידת מה את ה’טוב’ וה’רע’, כאשר אדם מכל רקע שיהיה, עובר עבירה מבחינה חברתית או מוסרית נדלקת אצלו מיד נורה אדומה, תסכול, אכזבה והרגשת חרטה.

ניתן לראות סביבנו בכל עת כי הרגשת האושר אינה אופפת אנשים בעלי אמצעים רבים, בית מפואר או רכב חדש המתחדש מעת לעת.

אנשים העוסקים בתורה, הלכה ו/או במעשי חסד, ניתן לראות את האור הקורן על פניהם בכל פעם שהם מתעלים עוד בדרכם.

מנגד אנשים הרחוקים מכ”ז ומחפשים את האושר בבשרים ובחופשות, ואין להם כיוון בחיים ושום סיפוק ונחת ניתן לראות על פניהם את העצבות והמרירות, הדיכאון העצום השורה על פניהם בכל עת.

עוד על האדם.

הנה האדם מעצמו כשהוא גדל בצורה ש’בא לו’ הוא גדל עיר פרא, ללא כל רסן וגבולות, לא נעים להיות עמו, כל דיבור מיותר כלפיו או אפילו נוכחות שהוא לא נהנה ממנה, או שפשוט אין לא מצב רוח כעת, זהו ממש אסון לסביבתו.

אנו רואים את סגנון הדיבור הרגיל של אנשים נורמלים לחלוטין מן הרחוב בכל גיל, ואצלנו זהו מתאים ממש לשנים שלפני ה’חלאקה’, או רק לנוער האומלל שלנו, הנושר.

האדם בהחלט נברא עבור לתקן את עצמו, האדם זקוק לתיקון וליטוש.

ללא זה הוא חית פרא!

אכן לא יתכן כי האדם נברא לסתם, לחיות ללא תורה ומצוות { ראה עוד במהר”ל, תפארת ישראל, בפרקים הראשונים, על ההכרח לדת עבור האדם.

}.

כעת אחר שנתברר כי העולם לא מעצמו נוצר, וכי יש מנהיג לבריאה, כמו”כ נתברר כי האדם לא נברא לבטלה ואף לא לשם ההנאה כאן בעולם הזה.

ונתברר גם כן כי לא יתכן שום דת אחרת מלבד היהדות שתוכל להיות אמתית.

כעת נוכל להצטרף למסע המחשבה לדעת כי היהדות הינה דת האמת ואין בלתה.

היהדות – דת האמת

הנה בדורינו אנו היהדות מושפלת בראש כל חוצות, ושונאי ה’ נשאו ראש ואף גם מבני עמינו יצאו שורש פורה ראש ולענה, ללעוג ולהכחיש כל דבר שבקדושה רח”ל.

וכבוד ה’ מושפל עד לעפר ואין דורש ואין מבקש ועד מתי יחרף צר.

על רקע זה קשה להבין את העבר המפואר של עמינו, את בית המקדש, את חכמינו הקדושים ואת כבודן של ישראל, וככתוב על שלמה המלך: וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ.

לפניו יכרעו ציים ואיביו עפר ילחכו.

מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו מלכי שבא וסבא אשכר יקריבו.

וישתחוו לו כל מלכים כל גוים יעבדוהו (תהלים פרק עב, ח-יא).

עלינו להביט מנקודה קדומה יותר של עמינו להבין את הדברים, ולשם כך דוקא נראה את הדתות החיצוניות אשר התפשטו בכל העולם, הנצרות והאיסלם, אשר בעצם אינן אלא רעיון לומר כביכול כי הן הן ההמשך האמתי ליהדות, ולאיזו תפוצה זכו.

כלומר בדורות לא רחוקים ידעו הגוים כי אנו נזר הבריאה והם אינן אלא פסולת, ככתוב ‘והיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים באש יצתו’, לשם כך הסכימו בכל כוחם להצטרף אל אגדה היתולית כאילו הם ההמשך של האומה הקדושה, ואנו הפסדנו את מעמדינו.

משל הובא במדרש בראשית רבה (פרשת וישלח פרשה פג סימן ה):

התבן והקש והמוץ מריבים זה עם זה זה אומר בשבילי נזרעה השדה וזה אומר בשבילי נזרעה השדה אמרו החטים המתינו עד שתבואו הגורן ואנו יודעין בשביל מה נזרעה השדה, באו לגורן ויצא בעל הבית לזרותה הלך לו המוץ ברוח, נטל את התבן והשליכו על הארץ ונטל את הקש ושרפו, נטל את החטים ועשה אותן כרי וכל מי שרואה אותן מנשקן, המד”א (תהלים ב) נשקו בר פן יאנף, כך אומות העולם הללו אומרים אנו עיקר ובשבילנו נקרא העולם, והללו אומרים בשבילנו נברא העולם, אמרו להם ישראל המתינו עד שיגיע היום ואנו יודעים בשביל מי נברא העולם, הה”ד (מלאכי ג) כי הנה היום בא בוער כתנור, ועליהם הוא אומר (ישעיה מא) תזרם ורוח תשאם וסערה תפיץ אותם, אבל ישראל ואתה תגיל בה’ קדוש ישראל תתהלל.

כלומר אומות העולם בזמן הגלות אומרים כי הם העיקר כאן, אמנם לא צריך חכמה רבה להבין כי היהודים הם מוסריים יותר וטובים יותר מכל התבן והקש והמוץ, ובודאי לא עזב ה’ אותם בשביל קבוצת פראי אדם הדוגלים במשיח שנתלה לפני כ-2000 שנה.

אחר שביארנו כי במשך זמן לאחור היתה היהדות לסמל כל האומות, נוכל להתקדם עוד.

ההוכחה

והנה עד כה לא ביארנו באופן ברור מדוע דתינו הינה ההכרחית והאמתית לעומת דתות אחרות, הן גם לדתות אחרות ישנה מסורת וותק של מאות ואלפי שנים.

אכן לכשנתבונן במציאות שלפנינו בהשוואת האדם הדתי המתנהג ע”פ חוקי היהדות לעומת אדם המתנהג ע”פ חוקי דת אחרים, כמו הנצרות והאיסלם, (בשלב זה אין הכונה להכליל את כל סוגי הדתות הקיימות), נראה כי לאמיתו של דבר זהו הבדל לערך כמו ההבדל בין אדם דתי לבין אדם לא דתי, והיינו: בדתות אלו הקביעה מיהו האדם הדתי נמדדת בתנאים מאוד גמישים, המתבטאים בעיקר בהצהרות מסוימות על האמונה, הצטרפות לקבוצה כל-שהיא, והשתתפות בטקסים מסוימים מעת לעת.

בנוסף לכך, גם כאשר קיימים תנאים וציווים כל-שהם נוספים, אין האדם ה’דתי’ הבינלאומי מקפיד בהם, כנודע.

בנוסף ידוע גם-כן על טקס ‘כפרת עונות’ במהלכו ניתן רשות לאיש הדת למחול על פשעים וחטאים כפי שיקול דעתו ורצונו האישי, וכך חוזר העבריין להיות טהור ונקי מעונותיו כיום היולדו.

כלומר: הרבה מן הדתות הבדויות אין כל מחויבות ממשית לקבל אותם, אין בהן כל קושי או רצינות אמיתית, וכמובן הם לא נועדו במכוון לשם מטרה אמיתית כל-שהיא, כאמור, אלא הקמת קבוצה דתית לשם כבוד, תהלה, שתלטנות וכדו’ לטובת ראשי הקבוצה.

ולכן על מחברי הדת היה להקל על המצטרפים לחברי הקבוצה ולהנעים להם את ההשתתפות בה.

מנגד – לא נראה הכרח לאמיתות הרעיון בעצם הצטרפות רבים לרעיון אלא אם כן יש עמדה ומשמעות לאותו הרעיון.

היהדות מורה ומכתיבה על כל אדם את כל הנהגותיו בכל תחומי החיים, הן בכל לבוש, מאכל, דירה או מלאכה כלשהי, ובכל הליכי ודרכי מערכת האדם בעולם.

היהדות גם דורשת מן האדם תנאים קשים ביותר – כמו איסור עשיית מלאכה בשבת אשר הוא קשה מנשא, למי שלא הורגל בדבר, כידוע.

בנוסף לכך ישנו חיוב סקילה על המחלל את השבת, ובשוגג קרבן חטאת.

חובה להפקיר את השדה לכל בשנה השביעית, אין לעבוד בשדה או בצמחיה אחרת, אין לעסוק בחקלאות בכל המדינה שנה שלמה, מוטל על כל יהודי לבטוח בה’ שיהא די ביבול השנה הששית להספיק את צרכי כל המדינה עד בוא יבול השנה הבאה.

בשנה המשים במחזור אין לקיים כל פעילות חקלאית בכל המדינה למשך שנתים! ומה יקרה אם תהיה נפילה כלכלית במדינה לאחר הנהגה כזאת? אין לחשוש לכך, יש לבטוח בה’ שיהיה די ביבול השנה הקודמת לכל שלושת השנים הקרובות.

והנה ניתן להאריך ולהביא דוגמאות רבות ממצוות התורה הדורשים תנאים קשים ביותר, וידוע לנו כי עם שלם קיבל עליו את כל זה, וכך נהג אלפי שנים.

לא יתכן כי עם שלם הסכים להקריב את כל חייו וכל נוחיותו עד כדי קשיים ברמה כזו עבור דת שלא היתה ידועה לו או שלא הוכחה לו דיה.

הדתות האחרות הנם הצטרפות לאמונה ולקבוצה מסויימת לפי הערכים המקודשים לה.

שם אין צורך להתחייב דבר על מנת לזכות לגן עדן.

.

.

המסורת

ובזה נבוא לבאר את עיקר אמונתינו, שבעבורו קיימו את התורה והמצוות בכל הדורות במסירות הגוף והנפש, עד ימינו אנו.

והוא מעמד הר סיני.

כתב הרמב”ם (הלכות יסודי התורה פרק ח):

משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון הוריד לנו את המן, צמאו בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות.

ובמה האמינו בו, במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה’ עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה’ את הברית הזאת, ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.

והיינו שבמעמד הר סיני נתברר לכל אחד מישראל בבירור גמור ע”פ חושי האדם עצמו ללא ספק, את כל עיקרי אמונתינו, וזהו מה שמסרו לנו אבותינו דור אחר דור עד דורינו אנו.

ואמנם אצל דתות אחרות יש גם כן את הבדותות העוברים אצלם מדור לדור, אך אין במסורתם תוקף כל-שהוא, משום שאינם יכולים לספר יותר מאשר הם עצמם יודעים, דהיינו לומר שמנהיג הכת הודיע שכך וכך אירע, או סופר פלוני כתב תיאור מסוים, אך לא יותר מכך.

כלומר אנו יכולים להאמין להם שהם שמעו כך וכך, ושהם גם חושבים כך וכך, ושגם האב והסב היו סבורים כך, ואכן איננו מכחישים שכבר מאות ואלפי שנים קיימות דתות אלו.

הכל נכון.

אך אנו שמענו גם כן את עיקריהם וידוע לנו כי אין בנתונים הללו כל סיבה לשכנע, האמונות מעשה מחשבת אדם והמעשיות אשר נכתבו מיתוס המה.

לא כאלה חלק יעקב, כי אם מהאב לבן והבן לבנו נמסרו כל התיאורים של מעמד הר סיני עם כל המסמכים הקשורים לזה, ולא היתה גם אפשרות לשקר משום שהדבר נמסר בשם כל האומה, כולם ראו זאת וכולם מסרו שהם ראו, וכך עד דור הנביאים, דוד המלך, התנאים והאמוראים, אשר כולם מזכירים את האירוע בחיבוריהם, ומוסיפים פרטים שונים אשר עברו במסורת מדברים ארעו באותו המעמד.

ביהדות היתה מסורת בלתי פוסקת מזמן מתן תורה עד זמנינו אנו, ניתן לראות זאת מן הכתובים, הראשונים מתבססים על הגאונים והם על הגמרא והגמרא על המשנה וכולם על המקרא.

לא יתכן כי המקרא הוא פרי המצאה של סופרים מזמן מאוחר, משום שיש ברשותינו חיבורים רבים מכל תקופות התנאים ומכל מקומות מושבותיהם, וגם כל התקופות שלאחר מכן, חיבורים מוסמכים המובאים בכל המקורות שאחר יום כתיבתן, וכולם מתייחסים אל המקרא כמסמך עליון, ותיק ואמיתי, לכל חלקי המקרא כצורתו הנמצאת בידינו כיום.

ולא נמצא אחד שיכחיש את מהימנותו של המקרא.

הרי זהו כמו להכחיש מקרי עולם, מציאויות היסטוריות, כשם לא ניתן להכחיש את נפוליון או אף את אלכסנדר מוקדון.

הרי עמינו לא היום נולד, וישנם הדים רבים בכל הספרים לתקופות עמינו בכל הדורות, בין מתקופת בית המקדש ואף מתקופות שונות, וישנם בכתבים וגם בכתבים חיצוניים רבים בלשון הקדש ובשפות אחרות, למשל מגוון ספרי יוסף בן גוריון הכהן.

בכל הכתבים ניתן לראות השתלשלות של מסירת התורה דור אחר דור בצורה מושלמת ובטוחה, אי ויתור על כל שינוי קטן, בהלכה, בפירושים או בכל הקשור לתורה ולמסורה.

נראה גם דיוק מבהיל עד כדי ספירת האותיות ממש, בעוד לא קיים ספר אף מתקופות מאוחרות בהרבה, אשר קיימים כיום שני עותקים מהספר ויהיו המשפטים באותו הסגנון.

מאותה סיבה לא נחשוב כי הדברים הגיעו אלינו בצורה לא מתוקנת, נוכל לדעת כי כל המסורת שהגיעה לידינו הינה מדויקת ביותר בדיוק כפי שנמסרה בהר סיני.

אמנם במשך הדורות קמו מערערים ובכל פעם באופן חדש ושונה, לפקפק על מהימנותם של החכמים בניסיון להתאים לתורה פרשנויות זרות.

כלום לא נשאר מהם ורק המסורת האמתית נותרה והתחזקה ביתר שאת ויתר עז.

בכל הדורות היה מקומם של החכמים במרכז האומה, הם נחשבו תמיד מוריה ומדריכיה של כל האומה.

לא ניתן להשתיל בדורות אלו סיפורים על גאונים בבבל שהשיבו תשובות לעולם כולו, משום שישנם כתבים מכל התקופות ואף כתבי יד אורגינליים של כל עברינו המפואר.

גם לא ניתן להשתיל את הגמרא באמצע ההיסטוריה, משום שבכל התקופות אח”כ ההתייחסות אל הגמרא היתה כאל מסמך מחייב.

מופיעים בגמרא מאות ואלפי שמות חכמים, וכל אחד מופיע תמיד בהתאם לתקופתו, מעמדו וסגנון החשיבה שלו, גם זייפן מקצועי לא יוכל לזייף דבר כזה.

לא יתכן כי קבוצת חכמים הצליחו לעבוד על אנשים רבים כ”כ המפוזרים בעולם כולו, מתימן עד גרמניה ומעירק ועד בכלל, ולהכריח את כולם לשנות את כל אורח חייהם בזמן מן הזמנים, ללא כל הוכחה והצדקה.

הוכחות טבעיות

דברים הללו הנם דברים מוכרחים, ויוכל כל בר דעת לבדוק גם בעצמו אם שייכת מציאות של תשובה כל-שהיא להפריך טענות אלו, האם שייך להשתיל אמונה כזו בקרב המון כזה, עד שאלפי שנים יאמינו האבות ובניהם באמונה זו.

ויש להתבונן שאכן אלו טענות מוכרחות ומוצקות, וזהו ציווי התורה וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה’ הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד.

והנה לפעמים יש צורך ליישב את לב גם כן, ואמנם רבים מהמקרבים לב אחינו התועים אל דרך ה’ מתייחסים מאוד לצורך הנפשי שיש בזה, ומשתמשים בתחומים נוספים להוכיח את אמונתינו גם באופנים שלא נגענו בהם כאן.

ואמנם מלכתחילה לא היה בכוונתי להיכנס לנושא זה, שכן עיקר המאמר בכאן הוא מהחקירה השכלית והמוכרחת, ובמעשיות מסוג זה לפעמים ישנם פרטים שאינם ברורים דיים, או כאלו הנראים תמוהים מדי.

אך על מנת ליישב את הדברים על הלב יוכלו להועיל גם אלו.

והנה ישנם ספרים המתאימים לזה, ויש מהם שחקרו את הדברים גם מכיוון מדעי, ולא כאן המקום להאריך בזאת, ורק לציין שאכן ניתן לראות ממש גם בזמנינו את מציאות הקב”ה בעולמינו בדרכים נפלאות, כמו דיבוקים, סיאנסים, הילות, רוחות, מות קליני, היפנוזה, ועוד רבים, אשר דרכם מוכחת תורת ישראל באופן ברור, וישנם רבים אשר שבו לצור מחצבתם לאחר שנחשפו לאלו, והרבה פעמים אנשים שלא האמינו בשמץ מכל זה התוודעו בעצמם לזאת במקור ראשון.

כמה הערות

ובסיום חלק זה עלי להעיר כמה הערות:

א.

ישנו חומר רב בספרים על נושא זה.

מאמר זה נכתב בצורה שרירותית מאוד, ללא התחשבות בספרים אחרים כלל.

כמובן שבנין הדברים מתאימים למי שסגנון חשיבה זו מקובלת עליו, אך בכל מקרה ניתן לראות את הדברים מכיוונים שונים ובהוכחות רבות בכל הספרים, ואין להתייחס לדברים אלו כדברים ממצים.

ב.

לא הובאו כאן קושיות ותירוצים, מי שיש לו קושיות יוכל לשאול את רבותיו או לעיין בשאר הספרים.

יצוין כי קושיות רבות אין כל צורך להתייחס אליהן, אחר שנתבררו הדברים בצורה ברורה.

דומה הדבר לאחד שמקשה קושיות שונות על הצורך באכילה או בשנה, ועד שיתיישבו לו הדברים אינו מעוניין להמשיך בזה.

כלומר דברים שנתבררו מעל לכל ספק שהם כך ולא אחרת אין צורך להשקיע בזמן ליישב את הקושיות.

[וגם אינו משתלם מבחינה נפשית ועוד].

למשא ומתן לעולם לא יהא סוף.

ג.

פעמים רבות האדם חושש כי אינו די מאמין, גם אחר שהתבררו אצלו הדברים כמה פעמים.

יש לדעת כי זוהי אינה בעיה אמתית אלא בעיה נפשית (לפעמים זהו עונש על חטאים), ויש להתייחס אל הדבר בהתאם.

מרן הסטייפלר זצ”ל הצביע על העובדה כי אין רפואה ישירה לזה.

בספריו קריינא דאיגרתא, חיי עולם, עצות והדרכות, הוא נותן פתרונות סגוליים לכך.

[וראה שערי גדולה בחלק ‘מידות האמונה’].

ד.

המאמר לא נועד להראות למי שאין לו שאלות בנושא זה.

דומה לאדם שיש לו ידיד המכיר את כל שבילי המבוכה יוכלו הסומך עליו ללכת עמו בדרכו, אין לו צורך להוכיח זאת ולבלבלו.

קרא פחות

0

הנה לגבי שכרות כבר נתבאר בתשובות אחרות שאפי’ לבריא להרבה פוסקים ולהלכה אינו חיוב כלל כמו שנקטו הד”מ והבה”ל ר”ס תרצה. ולענין סעודה לענין שבת דינא הוא דשו”ע ומשנ”ב שמי שהאכילה קשה לו פטור שהשבת לעונג נתנה ולא לצער, ולגבי פורים ...קרא עוד

הנה לגבי שכרות כבר נתבאר בתשובות אחרות שאפי’ לבריא להרבה פוסקים ולהלכה אינו חיוב כלל כמו שנקטו הד”מ והבה”ל ר”ס תרצה.

ולענין סעודה לענין שבת דינא הוא דשו”ע ומשנ”ב שמי שהאכילה קשה לו פטור שהשבת לעונג נתנה ולא לצער, ולגבי פורים היה מקום לדון כיון שיש דין משתה ויש מקום לטעון דלא תליא בעונג, אולם עי’ בר”ן בפ”ק דמגילה דמדברי קבלה דמשתה יש רק איסור תענית ואילו סעודה יתרה מדרבנן, ועי’ מעין זה בתשובת מהרי”ל, הלכך לא מסתבר שתקנו חכמים סעודת פורים יותר מחיובי שבת אלא בגדרי שמחה ולא שיאכל לאנסו בצער.

ואם בא לחשוש לצד שיש חיוב לשתות קצת יין בפורים ישתה בלא שכרות (ועי’ באר היטב סי’ תרצה סק”ב מש”כ בשם עמודי שמים), ועי’ בתשובה אחרת שהרחבתי בזה ושגם היעב”ץ לא בהכרח סבר כן, ושלכאורה יש ראשונים שלא סברו כן, ומ”מ יש באחרונים שנזכרה בדבריהם סברא זו שמשתה הוא דין שתיית יין.

השלמה לתשובה על חולה בפורים

השלמה אחרי דברי הר”ן והמהרי”ל

ויש לציין דדעת הריטב”א (שהבאתי בתשובה הנ”ל) דהיכא דאי אפשר יוצא אפי’ בפירות ובלבד שלא יתענה (והיינו אף דבר”ן ורשב”ץ ואולי גם במהרי”ל נזכר שיש עכ”פ חיוב סעודה מדרבנן מ”מ משמע בריטב”א דמעיקר הדין מקיים החיוב בסעודה כל דהוא של פירות היכא דא”א בסעודה גדולה, ועי’ עוד שו”ע ובהגר”א סי’ רצא סקט”ו), א”כ בחולה יש כאן עוד סמך שיוצא יד”ח כהריטב”א, ויש להוסיף דגם פלוגתת האחרונים אם יש חיוב פת בפורים (עי’ מטה משה ומג”א ומשנ”ב ולענין אם חוזר בבהמ”ז), ויש להוסיף דלשון הראשונים (ע”ע בתשובה הנ”ל בשם השאילתות ושבלי הלקט) לעדן עצמו במיני עידונין וכמובן שאין בכלל עידונים אם מצטער מאכילתו.

השלמה לסוף התשובה הנ”ל

ואע”ג דלגבי תענית חלום החמירו הפוסקים שלא להתענות לגמרי ומ”מ לאכול רק בסוף היום ורק סעודה אחת (סי’ תרצה במג”א ובמשנ”ב סק”ו), אבל מה שמבואר שאסרו לו להתענות, מ”מ שם מיירי ברוצה להתענות לגמרי שהוא אסור לכל הצדדים מעיקר דינא דדברי קבלה וכמבואר במגילה ה ע”ב דמשתה מלמד שאסור בתענית, משא”כ בניד”ד שאינו מתענה אבל גם לא מרבה בסעודה שהוא היתר לחלק מהדעות וגם הפוסקים שהזכירו שיש דין סעודה יתרה מדרבנן הרי הוא תקנה דרבנן בלבד, ואינו ברור שנאמר בו שיעור לדעת אותם הראשונים, וממילא בלאו הכי אפשר שמשתנה דינו לפי הענין (דדין פת אינו ברור דהר”ן מודה לזה) ולחולה יש לומר דאין השיעור בפת עכ”פ להראשונים שהזכירו סעודה יתרה ולא הזכירו פת, וגם להאחרונים שהזכירו פת יש לומר דמ”מ לא תקנו חכמים אלא באופן המועיל לשמחת פורים ולא יותר וסברא היא דלא תקנו להצטער בפורים אלא רק אכילה לשמחה, כמו שבשבת הכרעת הפוסקים כך היא לענין עונג.

וגם אם המתענה על חלום צריך לאכול סעודה שלמה משום שאחר שבלאו הכי צריך לאכול אין לו צער באכילת סעודה, דהרי מאחר שמחוייב לאכול בסוף היום אינו מרויח אם יאכל רק סעודה קטנה, וגם אם יש לו צד צער מחמת פחדיה אבל יש לו הנאה, אבל חולה אדרבה בטעימה קצת בד”כ אין לו צער ואין לו בחירה אם לאכול או לא, משא”כ ריבוי סעודה יש לו צער ואין לו כ”כ צד הנאה בזה.

ויש להזכיר גם דברי הרמ”א ביו”ד סי’ קנה ס”ג שכתב י”א דכל איסורי הנאה מדרבנן מותר להתרפאות בהן אפילו חולה שאין בו סכנה ומ”מ כתב שם דאין מתירין שום דבר איסור לחולה אם יוכל לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור אף על פי שצריך לשהות קצת קודם שימצא ההיתר, מאחר שאין סכנה בדבר ע”כ, ואמנם שם מיירי לענין רפואה אבל אם האכילה מזקת לחולה לא עדיף מניעת האכילה מרפואה.

ועי’ בתשובה שהארכתי בענין אכילה אחר אפיקומן לחולה, והבאתי שם דבישועות יעקב ס”ס שט נקט דבאיסור מוקצה שאינו איסור בעצם אלא מחמת יומא אין איסור בחולה שאין בו סכנה, וכן כתב בתהלה לדוד סי’ שכח סקכ”ה, וכן נראה דעת החזו”א או”ח סי’ מד סק”ה, ולכאורה זו גם מסקנת הרעק”א בשו”ת סי’ ה’ לפי מה שהובא בפת”ש על הרמ”א שם, ועי’ שו”ת פרי יצחק ח”א סי’ יד ד”ה אכן ע”כ מהתשובה שם ועי’ שם מה שהבאתי עוד דעות, אבל עכ”פ לכאורה בניד”ד בודאי יש להקל דכ”ש דלהריטב”א ואולי לעוד פוסקים אין שיעור כלל לאכילה דפורים היכא דאי אפשר.

ויש להוסיף עוד בכל הנ”ל דמה שכתבתי בתשובה דלעיל דאיסור תענית במקצת יום לא נראה דהוא מכלל איסורא מדברי קבלה עכ”פ להר”ן כן יש ללמוד מהחשבון לענין תענית חלום גופא דבתענית בחלק מהיום לא עבר איסורא דאל”כ היה אסור להתענות בחלק מהיום ג”כ כיון דאיסורא מדברי קבלה לא שרינן ליה וק”ל.

קרא פחות
0

העיקר שיהיה הטיה ושיהיה סמיכה ושיהיה דרך חירות ויש שנקטו שהכל לפי הענין. מקורות: נראה שעיקר הגדרת ההסיבה הוא שיהיה לו נוח ורפוי מה שנקרא נוחות והרפייה (דהיינו שאינו צריך לסבול את כובד גופו), וכמבואר ברמב”ם ובשו”ע סי’ תעב ס”ב שהסיבה ...קרא עוד

העיקר שיהיה הטיה ושיהיה סמיכה ושיהיה דרך חירות ויש שנקטו שהכל לפי הענין.

מקורות: נראה שעיקר הגדרת ההסיבה הוא שיהיה לו נוח ורפוי מה שנקרא נוחות והרפייה (דהיינו שאינו צריך לסבול את כובד גופו), וכמבואר ברמב”ם ובשו”ע סי’ תעב ס”ב שהסיבה היא דרך חירות, והוא ע”פ הירושלמי ר”פ ערבי פסחים שכן מבואר שם, וכמבואר בפ”ק דסוכה דף ו’ שהמיסב בסעודתו נוח לו יותר להתרכז ולהתמקד ולהתפנות למאכלו ולסיים אכילתו מהר, ובמשנה ברכות מב ע”א מבואר דבזמנם לא היה נחשב קביעות חברים לסעודה בסתמא בלא הסיבה, ומה שאנחנו אין לנו יותר נוחות בתנוחת ההסיבה (ולכן איננו עושים כן מתי שלא התבקשנו) הוא מחמת שהוא נוגד את ההרגל שלנו, וממילא הדבר מקשה על השליטה באוכל ובשתיה בזמן התנוחה הזאת, אבל הדרך לשער את חובת ההסיבה הוא כפי מה שאפשר לשער שהיה נוח ההסיבה בזמן שהיו כולם נוהגים לאכול כך.

והשיעור שאינו צריך לסבול את כובד גופו הוא ממתי שהיה אפשר לשער שהדבר היה נח ועומד מעצמו (לצורך הענין לו יצוייר שהאדם היה בלא רוח חיים והיה מונח באופן פלוני או אלמוני הוא לא היה נופל כלל משם נחשב הסיבה ואם היה נופל משם מיד וצריך להתאמץ כדי להחזיק עצמו שם נחשב שאין כאן הסיבה כלל אלא טורח ועמל ויגיעה, ובשטח ש”בין חמה לצל” שהתנוחה מסייעת לו להרפות את גופו בשילוב של משקל עצמו, יש לדון בכל מקרה לגופו), אבל גם בדרך שיעור זה יש הרבה מה לדון מכיון שגם מת יתכן שלא היה נופל כ”כ מהר מאחר ששאר חלקי גופו מחזיקים אותו (וצל”ע המציאות בזה), וכמו שאנו רואים בכל אדם שנרדם בבהמ”ד בתנוחת ישיבה שאינו נופל אפי’ שאינו מיסב בהסיבה כלל (ועי’ כתובות קיא), ולכן יתכן שצריך לשער באופן שאין כאן עוד פרט מגופו שדורש ממנו אחיזה שמחזיק אותו, וצל”ע אם יש גדר מדוייק בזה.

אבל זה ברור שלכה”פ במידה ואף אם הדבר שנסמך עליו האדם ינטל אז לא יפול האדם הנסמך עליו, באופן כזה לא חשיב כלל שנסמך על אותו דבר בין לקולא ובין לחומרא (יעוי’ בשטמ”ק זבחים יט ע”ב ומשנ”ב סי’ צד סקכ”ב).

ויעוי’ בקונטרס מצוות צורת ההסיבה מה שציינו עוד לדברי הגמ’ בפסחים קח על הנידון בפרקדן דמבואר שם שצורת הסיבה יותר דומה לצורת שכיבה, וכן ציינו להמהרי”ל (שהוא סובר כהראב”ן והראבי”ה שלא הצריכו הסיבה) שהבאתי בתשובה הסמוכה לענין הסיבה (והוב”ד בב”ח סי’ תעב ובתשובותיו החדשות סי’ ה, וכן בשו”ת מהרש”ל סי’ פח) שהמיסב בזמנינו דומה לחולה עי”ש מה שכתבו בזה, ועי”ש שציינו עוד כמה עשרות מ”מ בזה, וניכר שם גודל העמל והיגיעה שעמל בעל החיבור עליו ותיתי ליה מן שמיא.

(ומה שנתקשו שם מדברי הלקט יושר שנראה מדבריו שסבר שא”צ הסבה גמורה בכל הגוף, לענ”ד התי’ לזה הוא דמסתמא התה”ד סבר לעיקר הדין כקדמוני אשכנז הראב”ן והראבי”ה ורביה המהרי”ל שסברו שאין הסיבה בזה”ז, מה שמראה לכאורה שבארץ אשכנז לא נהגו בהסיבה בימים הקדמונים ולא סברו שיש מצוה בדבר, ולכן גם התה”ד הקיל מאוד בצורת ההסיבה, ומה שבכל זאת עשה מעט הסיבה אולי יש מקום לומר שסבר התה”ד שיש צד שכזאת הסיבה נחשבת ג”כ הסיבה, ולכן מהיות טוב עשה כן, א”נ אולי יש מקום לומר שסבר שאמנם השכיבה דהסיבה אינה נוהגת האידנא בזה”ז אבל שאר דין ההסיבה שיש לאכול בהטיית הראש על צד שמאל שלא יקדים קנה לוושט זה לא נפקע מדין הסיבה, כיון שזה אינו דרך חולה ואינו מפריע לנוחות ומועיל לבריאות כמש”כ בגמ’ שם, ולכן זה עשה עכ”פ ולא מדין הסיבה אלא מדין פרט נפרד שנתקן עם מצוות הסיבה שלא נפקע בזה”ז).

ולענייננו מבואר בהמהרי”ל הענין של התנוחה של מינימום הפעלת כח כחולה שאין בו כח לסמוך גופו אלא בהרפית השרירים של החזקת הגוף על ידי הגוף, אבל זה לכשעצמו עדיין אינו ראי’ שמדובר בהרפיה דיש לומר שעצם ההטיה הוא דרך חולה שהוא חסר כח גם אם החולה עושה בהרפיה והמיסב לא.

ויעוי’ באול”צ (ח”ג פט”ו תשובה א) שכתב שיעור בזה מה הוא שיעור הזוית שנחשב הסיבה שיצדד גופו שיהיה נטוי בין שכיבה לישיבה שהוא צידוד בזוית של ארבעים וחמש מעלות לפחות.

אבל יעוי’ ברש”ש (סוכה ג) שכתב וז”ל, דודאי הסיבתן לא היה בפישוט כל הגוף בשווה אלא דראשו וצוארו וקצת גופו הסמוך לו היו בזקיפת אלכסון קצת על משענת הכותל או ראש המטה עכ”ל, ומבואר מדבריו שאין צריך שכיבה גמורה וגם לא מעין שכיבה גמורה, אלא אלכסון קצת.

וכן יעוי’ בקיצור הלכות פסח של הרב ספטימוס פרק יט אות נא שכ’ בשם השבות יצחק בשם הגריש”א וכן בשם הגרח”ק שאין צריך להטות עצמו הרבה קנ אלא מעט באופן שירגיש בנוח לישב כך, והביא שם עוד בהערה שהגרח”ק אמר על הסברא של מ”ה מעלות שאינו מסתבר עכ”ד, ויש לציין שכך נראים דברי הרש”ש יותר כדברי הגריש”א והגרח”ק.

והביא שם עוד בשם הגרח”ק שאין בזה שיעור הסיבה אלא הכל לפי הענין.

ובמאמר המוסגר יש לציין שידוע שהגריש”א מאוד הידר בצורת ההסיבה.

קרא פחות
0