שכיחא - שאלות המצויות בהלכה Latest שאלות

יותר טוב לכוון כנגד בית קדשי הקדשים, וכך מבואר בדברי רבינו יונה שצריך לעשות כן, אך אפשר שיש ליישב מעיקר הדין גם מנהג העולם שלא הקפידו בזה (כמו שיתבאר אם נימא דהביה”ל למד מסתימת דברי המחבר ...קרא עוד

יותר טוב לכוון כנגד בית קדשי הקדשים, וכך מבואר בדברי רבינו יונה שצריך לעשות כן, אך אפשר שיש ליישב מעיקר הדין גם מנהג העולם שלא הקפידו בזה (כמו שיתבאר אם נימא דהביה”ל למד מסתימת דברי המחבר שלא סבר כן ויש טעם גם בסברא זו כמו שיתבאר).

מקורות:

הנה בגמ’ ברכות ל ע”א ושו”ע ריש סי’ צד נזכר רק שהמתפלל בירושלים צריך לכוון כנגד המקדש ושהמתפלל במקדש יכוון כנגד בית קדשי הקדשים, ולא נזכר שהמתפלל בירושלים בסמיכות למקום המקדש יכוון כנגד בית קדשי הקדשים אם יש בזה הבדל בכיוון ובהטייה.

ויש להסתפק בגדר מה שלא נזכר דבר זה, האם הוא משום שבד”כ אין הבדל מורגש לגבי המתפלל בירושלים אם מתפלל כגנד בית קדשי הקדשים או כנגד כל המקדש, ולפי צד זה אם מתפלל ממש בסמיכות למקום המקדש צריך לכוון כנגד בית קדשי הקדשים.

ואולי ביותר יש לומר דכוונת הגמ’ שהמתפלל בחו”ל כלול בו דין המתפלל בא”י ובירושלים ובבהמ”ק ובבית קדשי הקדשים לענין שצריך לכוון גם לירושלים ולבהמ”ק ולבית קדשי הקדשים ולבית הכפורת, וקאמר דהמתפלל בא”י אינו צריך לכוון כנגד א”י אלא רק כנגד שאר דברים וכן המתפלל בירושלים אינו צריך לכון כנגד ירושלים אלא רק כנגד שאר הדברים וכן המתפלל בבה”ק אינו צריך לכוון כנגד בהמ”ק (ועי’ רבינו יונה להלן).

או שמא באמת לא חייבו את המתפלל בירושלים לכוון כנגד בית קדשי הקדשים מב’ טעמים, חדא משום שרוב המתפללים בירושלים אין הבדל מורגש בכיוון ובהטייה אם מכוונים כנגד בית קדשי הקדשים או לא, ולכן נתנו גדר ברור בזה שרק המתפלל במקדש צריך לכוון כנד בית קדשי הקדשים, אבל המתפלל בירושלים אינו בכלל גדר זה, דכיון שהם דינים דרבנן לא הטריחו בכל אחד לחוד לכוון כנגד בית קדשי הקדשים ובית הכפורת, אלא הלכו לפי גדר ברור שכל המתפלל בירושלים בגדר זה.

וטעם שני יש לומר לזה, דבגמ’ למדו או אסמכו דינים אלו על הפסוקים והתפללו אל ה’ דרך העיר אשר בחרת שיכוון כנגד ירושלים, והתפללו אל הבית הזה שיכוון כנגד בהמ”ק, וכן והתפללו אל המקום הזה שיכוון כנגד בית קה”ק ובית הכפורת, וכיון שכבר מקיימים מצוות והתפללו אל הבית (שזה נאמר להמתפלל בירושלים שיתפלל כנגד בית המקדש) לכך אינן צריכים לקיים מצוות והתפללו אל המקום הזה, דהמתפלל חוץ לבהמ”ק נאמר בו הפסוק והתפללו אל הבית ולא והתפללו אל המקום, ולכך אין צריכין לכוון ולהטות כנגד בהמ”ק ממש.

והנה בגמ’ שם וירושלמי בפ”ד דברכות הובא עוד פסוק שלא הובא כאן בשו”ע ומשנ”ב בנוי לתלפיות תל שהכל [כ”ה הגירסה המקורית בגמ’ ובכמה ראשונים שם ועי”ש במהרש”א] פונין בו, והיינו קה”ק שלשם הכל פונים, ומבואר מזה דתכלית הפניה לבהמ”ק הוא משום שקה”ק שם, ולפ”ז היה צריך לפנות אל קה”ק ממש (כשיש שינוי משמעותי בזוית הכיוון וההטייה), כדי שיתקיים יותר שכל הפיות פונין בו.

אבל יש לומר דעצם מה שמכוון לא”י שכוונתו לכוון לבהמ”ק הוא בכלל תל שכל הפיות פונים בו, כיון שהמכוון הוא בסופו של דבר לזה, וכמ”ש רש”י לעיל [ד”ה לכוין] שמה שמכוון לא”י הוא כדי לקיים תל שהכל פונין בו, ובזה יש ליישב דלא תקשי זה על המשמעות שאולי יש קודם לכן בגמ’ שאין חיוב לכוון כנגד בית קה”ק כיון שכבר קיים כנגד בהמ”ק, וגם יתיישב בזה מה שהמשנ”ב שם לא הביא פסוק זה, אף שיש מקום לטעון שיש ללמוד ממנו חידוש דין (אם כי סתימת המשנ”ב אינו הלכה כיון שבמקומו לא היה שכיח כ”כ).

ואם נימא הכי יתיישב בזה מנהג העולם בכותל המערבי שאינם מצדדים ומכוונים עצמם כנגד בית קדש הקדשים.

אבל לפי מה שנתבאר בודאי שיותר טוב לכוון עצמו כנגד בית קדש הקדשים, שבזה יקיים (בנוסף למה שמחוייב לקיים והתפללו אל הבית הזה) גם והתפללו את המקום הזה, וגם יקיים עיקר מטרת הכתוב בנוי לתלפיות שיכוונו כולם  למקום המקדש, וכן בספר מועדים וזמנים ח”ג סי’ רכט כ’ דיש מדקדקים לכוון כנגד כיפת הסלע.

וכן יש ללמוד מדברי המהרש”א בברכות לא ע”א בח”א שכתב וז”ל, יכול יתפלל אדם לכל רוח שירצה תלמוד לומר נגד ירושלים וכו’, יש לדקדק דהא אמרינן לעיל היה עומד בח”ל יכוין את לבו כנגד א”י כו’, והעומד בארץ ישראל יכוין לבו נגד ירושלים כו’, וכיון דדניאל היה עומד בבבל שהוא חו”ל הו”ל לכוון לקבל א”י, ויש ליישב דבבל היה קרוב לא”י, והיה יכול לכוין בה נגד ירושלים כמו העומד בא”י גופה וק”ל עכ”ל, ומבואר מדבריו דכיון שהיה סמוך לא”י והיה בידו לכוון כנגד ירושלים ממש (והיה בקי ברוחות לכוון כן) עשה כן אע”פ שמעיקר הדין יש לומר דלא היה מחוייב בזה, ומבואר מזה בפשיטות שאם יכול לכוון כנגד ירושלים לעומד בחו”ל הרי זה עדיף, וה”ה לענייננו העומד בירושלים סמוך למקדש אם יכול לכוון כנגד בית קדשי הקדשים הרי זה עדיף, וכן יש ללמוד מרבינו יונה דלהלן (ולשיטתו אפשר שהיא חובה גמורה).

ויעוי’ בביאור הלכה ריש סי’ צד שביאר ע”פ המג”א דינא דהיה עומד אחורי בית הכפורת שיתפרש בעומד בירושלים בצדו האחורי של בהמ”ק, וע”ז נאמר שיכוון כנגד בית הכפורת, דאילו האידנא לא שייך שעומד בתוך בהמ”ק, ולכך דילג השו”ע דינא דהיה עומד במקדש, ולכאורה מזה היה אפשר ללמוד דצריך לכוון כנגד בית הכפורת (דהיינו שאם עומד בצד הכותל המערבי יצטרך לכוון לימינו או לשמאלו שיהיה כנגד בית הכפורת ממש), אבל המעיין בבה”ל שם יראה שודאי לא הבין כן, שהרי הקשה למה אינו נכלל בדין היה עומד בירושלים יכוון כנגד בהמ”ק, ולא תירץ תירוץ זה, ואילו לפי תירוץ זה נמצא שהוא דין אחר לגמרי.

וגם עצם מה שכ’ הבה”ל דלכך לא כ’ המחבר דינא דהיה עומד בבהמ”ק יכוון כנגד בית קדשי הקדשים שאינו נוהג בזמנינו, עדיין קשה לכל הפחות למה לא כ’ המחבר דין היוצא מזה שהיה עומד סמוך לבהמ”ק שיש משמעות לכיוון וההטייה יכוון עצמו כנגד בית קדשי הקדשים, ומשמע בפשיטות דהבה”ל לא סבר שיש דין כזה כלל.

וצע”ג דבחי’ תלמידי רבינו יונה מוכח לכאורה בפשיטות שיש לכוון כנגד בית קדשי הקדשים גם מי שהיה עומד בירושלים וז”ל (על הרי”ף שם), היה עומד בחו”ל יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל, לא תימא כנגד א”י בלבד, אלא כנגד א”י וכנגד ירושלים וכנגד בהמ”ק וכנגד בית קדשי הקדשים, וכשעומד בירושלים אין צריך לכוין כנגד ירושלים שהרי כבר עומד בתוכה אבל יש לו לכוין כנגד בית המקדש וכנגד בית קדשי הקדשים, וכשעומד בעזרה שאחורי הכפרת אם עומד בצפון חוזר פניו לדרום כדי שלא יהיה אחוריו למקדש, אלא פניו כלפי המקדש, וכן לכל הצדדין שעומד בעזרה אחרי הכפרת יש לו לחזור פניו כלפי המקדש, כדמפרש ואזיל כדי שימצאו כל ישראל מכוונין לבם למקום אחד עכ”ל.

וא”כ קשה למה לא נקט הבה”ל בפשיטות שהזכיר השו”ע דין זה (שהיה עומד אחורי הכפורת וכו’) כדי להשמיע שיש עליו דין גם לכוון כנגד ירושלים.

וביותר למה השמיט המחבר דינא דהיה עומד בירושלים לפ”ז, דתירוצו של הבה”ל הנ”ל אינו מיישב דין שלמד רבינו יונה מזה גם לדידן.

ואולי סובר הבה”ל דממה שהשמיט המחבר דין שלמד רבינו יונה ש”מ שלא סבר לה, ועכ”פ אם המחבר היה סובר מזה היה מזכיר דינו להדיא ולא היה לו לפ”ז להזכיר באופן שהזכיר שהיה עומד אחורי וכו’, ויל”ע.

ובספר משנת הלכות (בהכנ”ס סי’ ה) כ’ דיתכן ליישב מנהג העולם שאין מדקדקין בהנ”ל משום שהוא כהיום משכן לתיפלת הנכריים, ויש לציין דאמנם כעי”ז נזכר בשו”ע שלא לשוח כנגד גוי שתופס שתי ועירב גם כשעומד במקום שצריך לשוח, מ”מ לענייננו דבריו צ”ע היאך לשנות הדין לפ”ז וא”כ ישתנה הדין לגמרי גם שלא להתפלל כנגד בהמ”ק, ובירושלמי שם מבואר להדיא לא כן כמ”ש בשו”ת בנין שלמה סי’ ד ובשיעורי הגריש”א ברכות שם, (ועי’ מקור חיים באו”ח ריש סי’ צד ושו”ת רדב”ז סי’ תרמח, הובא בקיצור בברכ”י או”ח שם), אולם לפי מה שנתבאר יש מקום ליישב הנהגה זו מעיקר הדין.

כל הנ”ל הוא רק לענין השאלה אם יש לכוון ולהטות עצמו כנגד בית קדש הקדשים, אך לענין השאלה היכן בית קדשי הקדשים הוא נידון בפני עצמו ולא נכנסתי לנידון זה בתשובה זו.

קרא פחות

הנה עצם ענין היתר ספק חדש מטעם ספק ספקא כבר נזכרה ברמ"א יו"ד סי' רצג ס"ג סברא כזו שמא התבואה משנה שעברה ואם תמצי לומר משנה זו שמא נשרשה קודם לעומר, ובעצם מה שנקט שיש בזה ספק ספיקא הוא דבר ...קרא עוד

הנה עצם ענין היתר ספק חדש מטעם ספק ספקא כבר נזכרה ברמ"א יו"ד סי' רצג ס"ג סברא כזו שמא התבואה משנה שעברה ואם תמצי לומר משנה זו שמא נשרשה קודם לעומר, ובעצם מה שנקט שיש בזה ספק ספיקא הוא דבר הצ"ב קצת דלמה לא נימא שיש כאן ספק אחד אם תבואה זו דינה כישן או כחדש, דהרי אם הושרשה קודם לעומר דינה כישן, אולם אם נקבל דיש ספק אם חדש בחו"ל אסור או מותר שמא נאמר שיש כאן ספק ספקא מצד דשמא הלכה דחדש בחו"ל מותר.

אולם על התירו של הרמ"א הנ"ל המשנ"ב סי' תפט סקמ"ה כתב דא"א להתיר מטעם זה במקומות שרוב התבואה מן החדש או אם באה התבואה ממקום כזה שרוב התבואה מן החדש, דבאופן שיש רוב איסור לא מחשיבים הדבר כספק.

ואח"כ הביא המשנ"ב עוד צדדי התירים שעליהם סמכו העולם וכ' דבעל נפש לא יסמוך על היתרים אלו ויחמיר באיסור חדש "בכל מה שאפשר לו" דלכמה ראשונים הוא איסור תורה וגם הגר"א היה מחמיר בזה ככל איסורי תורה, ויש לעיין אם כוונתו גם לשלול היתר של הרמ"א, אבל בביאור הלכה שם הביא דגם כמה מן האחרונים המקילים לא רצו להקל אלא בספק ולא בודאי וסיים שם דמן הראוי והנכון לפרוש עכ"פ מודאי חדש ושאפשר להשיג מתבואה ישנה מי שרוצה עי"ש בהרחבה בלשונותיו, ומבואר מדבריו דעיקר מה שסבר דיש מקום מצד הדין להקל בספק חדש ולא ברירא ליה לגמרי.

אבל בבה"ל שם דן לענין אנשים יר"ש הטוענים שלא שייך להם להחמיר בחדש מחמת דבלאו הכי מוכרחים לאכול חדש בכל מיני דברים ובפליטת כלים, ותמה עליהם הבה"ל דאטו מי שמוכרח לעבור איסור יעבור עוד איסור, ולענין ספקות הביא בשם האו"ז ח"א סי' שכח דלענין ספק בשעת הדחק יש לסמוך על הסוברים שחדש דרבנן והוי ספק דרבנן, וכן בפליטת כלים (משמע אפי' בודאי חדש) יש צדדים להקל וכו' עי"ש.

וחזי' מדבריו שבמשנ"ב דן מטעם ספק ספקא ולא דן מטעם דיש צירוף דעות אלו שחדש מותר והזכיר בלשונות חזקים להחמיר בחדש ולחשוש לשיטות הראשונים שהוא איסור תורה, ואפשר דסבר שהשיטה העיקרית היא שחדש אסור (דרוב הפוסקים החמירו בזה עכ"פ בחדש ודאי) וממילא יש כאן רק ספק אחד, וגם לא הזכיר לסמוך על המתירים חדש אלא רק רק על הסוברים שהוא דרבנן, דהמתירים הם יחידאי, גם אם רבים נהגו כמותן (דהמשנ"ב ובה"ל לאסבר ממנהג זה כמבואר שם), וגם זה רק בשעת הדחק וגם זה הביא הבה"ל לא כפסקי הלכה אלא לדחות טענת האומרים שאם מקילים בספק יקלו בודאי ולכן הביא כסניף דברי האו"ז דבספק מקל ובודאי מחמיר.

היוצא מכ"ז דיש צד כזה שבשעת הדחק מותר להקל בספק חדש עכ"פ בחו"ל [ועי"ש במשנ"ב דיש סוברים שבא"י הוא דאורייתא ובחו"ל מדרבנן וגזרו רק במדינות הסמוכות ואפשר שע"ז סמכו] כשצריך, ולא ברירא לן לגמרי להקל בזה מאחר דיש לחשוש שהשיטה העיקרית שחדש בחו"ל אסור מן התורה.

קרא פחות

לא. מקורות: לא יברך מכיון ששינה לאנסו נחשבת שנת ארעי [חיי אדם כלל מד ס”ה ונשמ”א שם סק”א, ותמצית דבריו הובאו במשנ”ב סי’ קעח סקמ”ח], ושנת ארעי אינה מחייבת כלל בברכת התורה [עי’ בלשון השו”ע סי’ ...קרא עוד

לא.

מקורות:

לא יברך מכיון ששינה לאנסו נחשבת שנת ארעי [חיי אדם כלל מד ס”ה ונשמ”א שם סק”א, ותמצית דבריו הובאו במשנ”ב סי’ קעח סקמ”ח], ושנת ארעי אינה מחייבת כלל בברכת התורה [עי’ בלשון השו”ע סי’ מז סי”א], אפילו בלילה [עי’ בלשון הביה”ל שם סי”ג ד”ה המשכים], וממילא אינו יכול לברך באמצע הלילה בלא שישן כיון שממה נפשך עדיין לא נתחייב בברכת התורה בין אם הלילה קובע ובין אם השינה קובעת [עי’ בב”י סי’ מז], דשנת ארעי ודאי אינה קובעת אפי’ בלילה כמ”ש המשנ”ב שם סקכ”ג ושוע”ר שם ס”ז.

וכמדומה שכאן אינו שייך לנידון בשו”ת מהרש”ם סי’ שלז ששם יש להחשיבו כשינת קבע לאחר שינה כמה שעות מיסב במיטה הגם שהיה בבגדיו, והלשון נרדם וישן כמה שעות אינו בהכרח הכונה שהיה לאנסו דיתכן שהיה לרצונו, וגם היה לכמה שעות, ועכ”פ הכרעת המשנ”ב דשינה לאנסו עכ”פ שאינה לכמה שעות (כגון שעה אחת כנזכר בלשונות הפוסקים בסי’ קעח) חשיב ארעי.

קרא פחות

לכבוד הרה"ג רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א בעהמח"ס גם אני אודך ושאר חיבורים הנה עיקר דין גיהוץ מבואר במשנ"ב סי' תקנא סקמ"ד, ובמג"א שם נזכר הלשון שבגדים מגוהצים אסורים מדינא, ולמד כן המג"א מסברא ולא מחמת מנהג שנהגו להחמיר, ומשמע שסבר שדינו ...קרא עוד

לכבוד הרה"ג רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א בעהמח"ס גם אני אודך ושאר חיבורים

הנה עיקר דין גיהוץ מבואר במשנ"ב סי' תקנא סקמ"ד, ובמג"א שם נזכר הלשון שבגדים מגוהצים אסורים מדינא, ולמד כן המג"א מסברא ולא מחמת מנהג שנהגו להחמיר, ומשמע שסבר שדינו ככיבוס, וכן בשעה"צ שם סקמ"ו מבואר דבגדי שבת קל יותר מבגדים חדשים או מגוהצים, ומשמע דגיהוץ הוא כמו בגדים חדשים שהם כמו בגדים מגוהצים.

ועיקר דין קטנים מבואר שם בסעי' יד דהוא מחלוקת המחבר והרמ"א ויש מחלוקת הפוסקים האם יש אבלות לקטן או לא ומה הדין כשהגיע לחינוך, וגדרי המחלוקת בדיני אבלות הם ביו"ד מח' הטור והרי"צ גאות ועוד הרבה פוסקים והרחבתי בזה בתשובה שכתבתי אליך על שירים לקטנים בספירת העומר, והמשנ"ב כאן בסי"ד קאי בדעת המחמירים בדין אבלות לקטן, (ובתשובה אחרת ביארתי דהמשנ"ב קאי גם לדעת הרמ"א), ובמג"א כתב דגם שאין אבלות לקטן בת"ב הוא חמור יותר.

ויש לדון אם קולא זו נאמרה גם לענין גיהוץ או רק לענין כיבוס, ובפשוטו משמע דמעיקרא לא נהגו איסור כיבוס בקטנים וכלול בזה גם דיני גיהוץ, אבל אין הכרח לסברא זו, דהרי בגדי שבת מבואר במשנ"ב סקמ"ד ובמג"א הנ"ל שטעם האיסור שבזה הוא משום שניכר גיהוצן, וא"כ היה צריך להתיר לקטנים ולא מצינו שהותר להלביש בגדי שבת לקטנים, א"כ ש"מ שלא בכל מקום אומרים סברא זו שאין איסור כיבוס לקטן אלא במקום שבאמת יש צורך מצד שהוא קטן והבגדים מתלכלכים מהר, ואולי כמו כן לענין גיהוץ שייך שפיר לומר שהבגדים גם מתקמטים מהר.

ודין גוי בכיבוס בט' הימים בעלמא הוא כמו גדול כמבואר ברמ"א סי' תקנא סוף ס"ג, ואדרבה מבואר במשנ"ב שכיבוס ישראל לגוי מעיקר הדין שרי דאין בזה שמחה ורק משום מראית העין החמירו, ומאידך לגבי כיבוס לקטן מבואר במשנ"ב בסי"ד שתלוי בנידון אבלות לקטן, ורואים מכ"ז שאין הנידון מי הוא המכבס אלא לצורך מי מכבסים את הבגד.

ולגבי דין כיבוס למי שמתבייש מתבאר מדברי השו"ע [לגבי חלוק אחד] סי' תקנא ס"ג דאין היתר בשבוע שחל בו וביותר הרחבה בשו"ת רב פעלים [הובא באור לציון], ומיהו גם לדידן חומרא זו של מי שאין לו אלא חלוק אחד הוא רק בשבוע שחל בו כמ"ש במשנ"ב סק"ו.

ואמנם נזכר בפוסקים [עי' חוט שני ר"ה סי' תיג ואול"צ הנ"ל] דיש בגד מלוכלך מאוד שאדם מתבייש לצאת בזה ברחוב ואז מותר לכבס גם בשבוע שחל בו (ובאול"צ שם משמע שהיקל אפי' בת"ב), אבל אינו מצוי כ"כ שיגיע לדרגה כזו בבגד שרק אינו מגוהץ.

ולכן ההיתר כאן הוא קלוש קצת, אבל יכולים לקמט קצת אחר הגיהוץ ובכה"ג הובא בשם הקה"י [ארחות רבינו ח"ב עמ' קלד] להתיר ללבוש, ועיקרי הדברים מבוארים ברמ"א ביו"ד סי' שפט ס"א לגבי אבלות דסגי שילבשם אדם שעה אחת קודם לכן, ועי"ש בש"ך דלאו דוקא שעה אחת, ויש שנקטו עד שירגיש שאינו בגד מכובס [חוט שני וציינתי בתשובה לגבי רחיצה אחר כלור, ועי' קרא עלי מועד פ"ד הערה ז בשם הגריש"א], ולפי מה שנתבאר שחומר גיהוץ הוא ככיבוס א"כ רמת החומרא לעניין זה הוא כמו בכיבוס.

ויש לדון אם מותר גם לגהץ בט' הימים כדי לאחר מכן לקמטם כל שלא עושה הכיבוס, ולכאורה ממה שמשווה המג"א דין גיהוץ מסברא לכיבוס א"כ היינו הך (וכמו שלמדו דין תיקוני בגדים חדשים ומדין כיבוס בגדים ה"ה לכאורה יש ללמוד דין גיהוץ הבגד מדין כיבוסו), ויל"ע.

קרא פחות

הנה מעיקר הדין כמו שניתן ללמוד לעילוי נשמת אדם מת כך ניתן ללמוד לעילוי נשמת אדם חי, אבל הטעם שנוהגים לגבי מת לומר לעילוי נשמת ולגבי חי לומר לזכות הוא משום שבאדם מת ההתייחסות היא רק לנשמתו משא"כ לאדם חי ...קרא עוד

הנה מעיקר הדין כמו שניתן ללמוד לעילוי נשמת אדם מת כך ניתן ללמוד לעילוי נשמת אדם חי, אבל הטעם שנוהגים לגבי מת לומר לעילוי נשמת ולגבי חי לומר לזכות הוא משום שבאדם מת ההתייחסות היא רק לנשמתו משא"כ לאדם חי ההתייחסות היא גם לגופו ומאורעותיו והצלחתו בעוה"ז, ובנוסף לזה באדם חי אין משתמשים בלשון עילוי משום שעדיין לא הוקבע מצבו, והלשון עילוי אפשר שיותר משמע שינוי מצב למצב מעולה יותר, וכעין מה שמצינו לגבי קדשים ב"ק דבכורות שהלשון הקדש עילוי משמש לגבי בע"ח שלא ניתן לשנות את קדושתו.

ועי' שדי חמד מערכת הבית אות קיב בשם ספר הפרדס דענין ברא מזכה אבא הוא גם מחיים ולא לאחר מיתה, ומעין זה הובא בשם הגרח"ק בדרך שיחה ח"א עמ' רצ.

מה ששאלת על ענין עילוי נשמה מה מקורו ועניינו, הנה עיקר מקורו כבר בחז"ל ובראשונים שאדם יכול להיטיב עם נשמת אביו במצוות שעושה, ונפסק בפוסקים לענין כמה דברים, ועי' בספר כנור דוד בקונטרס עילוי נשמת שהביא שם הרבה מ"מ וביאורים בענייני עילוי נשמה כיד הטובה, וכן יש עוד ספר הנקרא עילוי נשמה שג"כ הביא מקורות רבים בכל ענייני עילוי הנשמה.

קרא פחות

שו"ע חו"מ סי' כו ס"ד ברמ"א אבל אם הלוה אלם מותר למכרו לגוי, כ"ה בדפוס ראשון ובמקור הדין בתשובה הריטב"א סי' יד, ור"ל למכור את השטר לגוי, אם כי לעיל בס"א נתבאר דגם באלם א"א לילך לערכאות אלא מתחילה צריך ...קרא עוד

שו"ע חו"מ סי' כו ס"ד ברמ"א אבל אם הלוה אלם מותר למכרו לגוי, כ"ה בדפוס ראשון ובמקור הדין בתשובה הריטב"א סי' יד, ור"ל למכור את השטר לגוי, אם כי לעיל בס"א נתבאר דגם באלם א"א לילך לערכאות אלא מתחילה צריך רשות ב"ד לזה ורק אח"כ מותר, ובפשוטו כאן טעם ההיתר הוא משום שלא דיבר עם הערכאות עצמם אלא ע"י גוי שמוכר לו השטר והוא הולך לערכאות, ומכיון שהוא עצמו אין נותן לערכאות חשיבות לדון קל יותר, ואע"ג דלגבי מסור אין נפק"מ בין מוסר למי שמוסר לאנס לבין מוסר לאנס עצמו, דבכל גוני אסור, מ"מ כאן מיירי במי שחייב מן הדין ולכן מותר למכרו לגוי שיוציא  ממנו, ולענין אם יש לחוש שיוציאו הערכאות ממנו יותר ממה שיכול להוציא בדיני ישראל ע"ע בכסף הקדשים להגאון מבוטשאטש הנדפס על גליון השו"ע.

קרא פחות

העירוני שבסידור אזור אליהו מהדו"ח עמ' יד הביא בשם כת"י רבי סעדיה תלמיד הגר"א שאמר אחר פרשת התמיד מעשה בראשית של אותו היום. ונראה לי הטעם ע"פ מש"כ בתענית כז ע"ב דטעם מה דתנן שבני המעמד קורין במעשה בראשית משום שאלמלא ...קרא עוד

העירוני שבסידור אזור אליהו מהדו"ח עמ' יד הביא בשם כת"י רבי סעדיה תלמיד הגר"א שאמר אחר פרשת התמיד מעשה בראשית של אותו היום.

ונראה לי הטעם ע"פ מש"כ בתענית כז ע"ב דטעם מה דתנן שבני המעמד קורין במעשה בראשית משום שאלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, ואמרי' בלולב הגזול בסוכה מא ע"א ור"ה ל ע"א מנ"ל דעבדי' זכר למקדש דכתיב ציון וגו' דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה, ולכן יש בזה ג"כ משום דרישת ציון להראות שוב ענין זה שאלמלא מעמדות וכו' כמו שהיו עושין בני מעמד בזמן המקדש, הלכך אחר פרשת התמיד היה אומר מעשה בראשית.

ומ"מ צע"ק חדא דאין דרך הגר"א לקבוע הוספות בתפילה כמו שמצינו לענין מזמור שיר ולענין למנצח ופסוקי תקיעת שופר ועוד, וכדאמרי' בברכות בקשו לקבוע פרשת בלעם ובלק ולא קבעו מפני טורח ציבור, ועוד דרבי סעדיה גופיה שעיקר מעשה רב מיוסד על כתביו כידוע ועי' בנידון זה במאמר בישורון כא עמ' תשעז ואילך ועי' ישורון מא עמ' תתקמז ואילך ועוד) לא היה לו לכתוב במעשה רב שאמר הגר"א פרשת התמיד בלא לפרש שאמר גם מעשה בראשית, ועוד שבוילנא הטילו חרם שלא להדפיס דבר בשם הגר"א בלא בדיקתם, ממילא צ"ע אם אפשר לסמוך על כת"י חדש של שמועה בשם הגר"א ולפי שעה לא בדקתי הדברים במקורן.

יש להוסיף דהרמב"ם בהל' תפילה הביא ב' המנהגים בזה, ובסדר התפילות הביא שנהגו בברכת כהנים כדרכו בכ"מ בסדר התפילות להביא רק המנהג המצוי, וכמו שמתבאר מדבריט בריש סדר התפילות.

קרא פחות

כן. מקורות: לכאורה כן דמאי שנא והרי בגמ’ [מו”ק יח ע”א] אי’ ג’ דברים נאמרו בציפרניים, ומשמע דבכל ציפרניים איירינן, וכ”ש שכ’ הרמ”א ביו”ד סי’ קטז שיש להחמיר בספק סכנה דחמירא סכנתא. וכן מש”כ באר”י (עץ חיים ...קרא עוד

כן.

מקורות:

לכאורה כן דמאי שנא והרי בגמ’ [מו”ק יח ע”א] אי’ ג’ דברים נאמרו בציפרניים, ומשמע דבכל ציפרניים איירינן, וכ”ש שכ’ הרמ”א ביו”ד סי’ קטז שיש להחמיר בספק סכנה דחמירא סכנתא.

וכן מש”כ באר”י (עץ חיים שער פרצופי הזו”ן פ”א) על יניקת החיצונים מהציפרניים (ועי’ זוהר פ’ אחרי עט ע”א), ויש שכתבו להוציא על פי זה הלכה למעשה (עי’ בא”ח שנה א דברים יג), פשיטא דאין בזה חילוק בין גדולים לקטנים.

וכן מוכח בזוהר (ויקהל רח ע”ב) לגבי צורת הציפרניים של היום שהם מקום לחיצונים ולדינים כמבואר שם, ואין חילוק בין צורה זו בין גדולים לקטנים ע”פ המבואר שם.

וכן כתב הגרח”ק (אליבא דהלכתא גליון מ”ו עמ’ כו, שערי ציון ח”ב עמי תס”ג אות ד, מענה ר”ח עמוד מח) ובחידושי בתרא להגרח”פ שיינברג (חידושי בתרא על המשנ”ב סי’ רס סק”ו) דגם בציפרני קטן כך הדין.

ויש להוסיף דלפי השי’ שהוא מחמת מאיסות (יעוי’ במפרשי הגמ’ שם) א”כ פשיטא שאין חילוק בין ציפרני גדול לקטן, רק דהנידון כאן גם באופן שאין מאיסות, ואזי הנידון רק מצד רוח רעה, ובזה הנידון האם גם לקטן יש רוח רעה או דיוסיף דעת יוסיף מכאוב, והפשיטא כנ”ל דגם קטן בכלל קללה זו.

קרא פחות

אין איסור בעצם נשיקת אבנים, אבל אם עושה קידה ע”ג אבן צריך להזהר שלא יגע הראש באבן שבקרקע, ובאופן שמנשק אבן גבוהה מן הקרקע שאין צריך לקוד גופו לזה (כלומר לעשות קידה בגופו) לא יימצא איסור ...קרא עוד

אין איסור בעצם נשיקת אבנים, אבל אם עושה קידה ע”ג אבן צריך להזהר שלא יגע הראש באבן שבקרקע, ובאופן שמנשק אבן גבוהה מן הקרקע שאין צריך לקוד גופו לזה (כלומר לעשות קידה בגופו) לא יימצא איסור זה.

מקורות:

אע”ג שיש איסור השתחוואה ע”ג אבן אבל אין אין איסור נישוק אבן כמבואר בשלהי כתובות קיב ע”א דר’ אבהו הוה מנשק כיפי דעכו.

ובסוכה [נג ע”א] אמרי’ דקידה היינו שנועץ ב’ גודליו בארץ ונושק את הריצפה, וסתם רצפה של אבנים היא, ומשום השתחואה ליכא התם, וצ”ע דמבואר במשנ”ב סי’ קלא סק”מ דע”ג רצפת אבנים אסור אפי’ דרך קידה, וצ”ל ב’ עניינים דמש”כ נושק את הרצפה היינו בבהמ”ק דשם לא אסרה תורה רצפת אבנים כמבואר במגילה, ואילו מש”כ לוי אחוי קידה קמיה דרבי היינו שלא ע”ג רצפת אבנים, וממילא ליכא ראי’ גם לענייננו להתיר נשיקה.

והטעם לזה משום שלא נזכר איסור כזה בתורה וכל דבר בחזקת היתר מה שלא נכתב איסור כמ”ש התפא”י ואחרונים ופשוט.

וכמובן שבאופן שיש פישוט ידיים ורגלים או בשאר האופנים המבוארים במשנ”ב סי’ קלא סקמ”א יהיה אסור לקרב הראש לרצפה [והיינו ע”ג רצפת אבנים מדרבנן אפי’ דרך קידה ובפישוט ידיים ורגליים אז מדרבנן אפי’ שלא ע”ג רצפת אבנים], וכן מבואר במהרי”א סי’ קלא בשם הא”ח (דין מזמורים אחר שמנ”ע סי’ ב) בשם הרי”צ גאות (תשוה”ג שע”ת סי’ רו) שם שיש להזהר להגביה הראש בשעת נפילת אפים שלא יהא נראה כנושק את הרצפה, וכן הובא במנהיג הל’ תפילה סי’ עב, וכ”כ הכלבו סי’ יא בשם הר”מ בשם רבותינו והובא בב”י ודרישה סי’ קלא שלא ידביק ראשו בקרקע משום אבן משכית, וכמובן ששם נשיקה אין הכונה לנשיקה בפה אלא למגע עם הרצפה, כמו (בב”ב עד) שמים וארץ נושקין זל”ז ועוד ביבמות, וכמ”ש המשנ”ב שם סקמ”א (בשם המג”א בשם הריב”ש) דאיסור קידה על רצפת אבנים הוא רק אם ראשו דבק לארץ.

וכן מבואר בנוסח שהובא בטור סי’ קלא בשם רב נטרונאי ובב”י שם שיגביה פניו למעלה מן הקרקע כדי שלא יראה כמשתחוה שלפניו, ומבואר מזה דאין הזהירות מצד נשיקת קרקע אלא מצד השפלת הראש לקרקע ומצד שהוא נראה כמשתחוה.

(ולא נכנסתי בזה אם יש טעם וענין לנהוג כן לנשק אבנים, אלא רק למה שנדרשתי לאשר שאלוני להשיב אם יש בזה איסור או לא, ונפק”מ לנשק אבני א”י כמבואר בגמ’ הנ”ל).

קרא פחות

נ"ל דעיקר הדין הוא דכל דבר שיש לו הסבר סגולי שהוא מרפא סגי בזה עד שיהיה ידוע שאינו מרפא, דהרי כן דעת הרשב"א בתשובה ובחידושיו למס' שבת והמרדכי ריש יומא והרמב"ן בתשובתו הנדפסת במיוחסות סי' רפג וכן דעת הרמב"ם ...קרא עוד

נ"ל דעיקר הדין הוא דכל דבר שיש לו הסבר סגולי שהוא מרפא סגי בזה עד שיהיה ידוע שאינו מרפא, דהרי כן דעת הרשב"א בתשובה ובחידושיו למס' שבת והמרדכי ריש יומא והרמב"ן בתשובתו הנדפסת במיוחסות סי' רפג וכן דעת הרמב"ם בפה"מ כמו שכתב המשנ"ב סי' שא סקק"ה, והר"ן בשבת כתב כן בשם התוס' כמו שהביא הבאה"ג בסי' שא על השו"ע סי' שא סכ"ז וגם הדעה הראשונה בשו"ע שם שהיא בד"כ הדעה העיקרית נקטה כן, וגם הגר"א סובר כן כמבואר שם במשנ"ב סקק"ז וגם המשנ"ב בעצמו סובר כן בסקק"ה ובססק"ו בביאור שיטה ראשונה שבשו"ע, ואפי' בסקק"ז בדבריו שבא לבאר שיטה האחרונה שבשו"ע נראה עיקר שסובר כהדעה המקילה, עי"ש בלשונו ובתוכן דבריו שהשאיר דבריהם דחוקים.

ואפי' ששיטת הרא"ש דבעינן שתהיה הרפואה ניכרת והמשנ"ב הביאו, מ"מ המשנ"ב גופיה מיד אחר שהביא דברי הרא"ש בסקק"ה הביא פה"מ להרמב"ם שאם היודעים אומרים שהוא לרפואה מצד הסגולה הו"ל כניכר, א"כ המשנ"ב סובר שהרא"ש אינו סתירה לדברי רוב הראשונים (והדרנא בי ממה שכתבתי דדעת המשנ"ב כהדעות המחמירות בזה), ובזה מיושב ג"כ מה שהביא השו"ע שם בשם הרא"ש שכל לחש מותר והוסיף על זה בשם שא"ר שלא נאסרו אלא אותן שבדקן ואין מועילים.

וגם פשטות הגמ' דקמיע מומחה משמע דבחול מותר גם בשלא מן המומחה כמבואר במשנ"ב שם סקק"ז, ויש להוסיף דאם עד שהמחוהו הוא אסור נמצא דברשיעי עסקינן  דהא א"א להמחותו אלא באיסור וק"ל, ויש להוסיף דפשטות הש"ס בעשרות מקומות שמותר לעשות רפואות סגוליות הוא כדעת הראשונים שכל רפואה סגולית שיתכן שתועיל מותרת ורק מה שנבדק ואין מועיל אסור, וגם בתשובות האחרונים נקטו שהדעה העיקרית היא להתיר שכך דעת רוב הראשונים ושכך המנהג.

וממילא הדר דינא דהדעה העיקרית היא להתיר ולכן עכ"פ במקום הצורך אפשר להקל בזה וגם שלא במקום הצורך מדינא אין חיוב להחמיר.

וכ"ז לענין שאר טיפולים אבל לגבי קלפי טארוט וכיו"ב יש בעיות נוספות כמו שנתבאר.

קרא פחות