יש בזה ג’ נידונים, הא’ דתפילת הדרך קי”ל שאפי’ במהלך מדינא ורק משום מהיות טוב אמרי’ במעומד [אולם עי’ להלן בשם הפמ”ג], ובניד”ד בעצירת הרכב אינו כ”כ קל ומן הסתם קשה לעצור הרכב בכביש מרכזי יותר ממה שהיה קשה בזמנם ...קרא עוד
יש בזה ג’ נידונים, הא’ דתפילת הדרך קי”ל שאפי’ במהלך מדינא ורק משום מהיות טוב אמרי’ במעומד [אולם עי’ להלן בשם הפמ”ג], ובניד”ד בעצירת הרכב אינו כ”כ קל ומן הסתם קשה לעצור הרכב בכביש מרכזי יותר ממה שהיה קשה בזמנם לעצור הסוסים בעגלה (עי’ להלן).
הב’ דברכב אין בזה כ”כ ביטול כוונה או ביטול כבוד הברכה כשהרכב מהלך כמו במהלך ברגליו (עי’ במשנ”ב סי’ סג סק”י לענין ק”ש).
הג’ דבמג”א סי’ קי סקי”א ובמשנ”ב שם נזכר שגם ביושב בעגלה יעצור הסוסים אם אפשר לו, ויש לדון האם מיירי במנהיג הסוסים שהנהגת הסוסים תטריד אותו או בכל גווני, או גם בכל אדם.
ויעוי’ באשל אברהם מבוטשאטש שכ’ דדברי המג”א רק במנהיג עצמו אבל לא במי שיושב בעגלה דהטעם משום טירדא.
אבל בפשטות לשון המשנ”ב לא משמע כן.
וגם מה שהשווה הא”א מבוטשאטש שם לענין לימוד דבר הלכה בדרך צריך ביאור דכאן בעי’ כוונה יתירתא וגם יש בזה משום כבוד הברכה.
ועוד יש לציין דהפמ”ג בא”א סקי”א כתב בטעם המג”א שאם אפשר שיעצור הסוסים דהיינו משום שיש כאן תרתי לריעותא שהוא גם יושב וגם מהלך וגריע ממי שהוא רק מהלך ומשמע דנקט שכאן יותר מדינא צריך לכתחילה לעצור הסוסים ממי שהוא רק מהלך, (והוא מחודש דאם היה מעליותא בק”ש בעמידה לא היה עבריינא עכ”פ בערבית דלא מחזי כעביד כב”ש ובמקו”א הוכחתי מהפוסקים דמקרי עבריינא גם בערבית, ומיהו בקריאה”ת כ’ הפוסקים דמהר”ם היה עומד ובפוסקים נזכר כמה טעמים בטעם מהר”ם וכן מצינו בעוד עניינים שיש מעליותא בעמידה אבל כאן בתפה”ד לא נזכר בגמ’ ענין העמידה גם בגמ’ אלא רק לעמוד מהילוכו אם כי יש ראשוני שהזכירו דטוב לעמוד כדלהלן ואפשר שלמדו בלשון הגמ’ מעומד גם לענין עמידה ממש), ולפי טעמו שיש כאן תרתי לריעותא מצד מהלך ויושב אין חילוק בזה בין מי שמנהיג בעצמו למי שיושב שם.
והיה מקום לטעון דמאחר שיושב ברשות אחרת לא אכפת לן במה שהוא מהלך כיון שהוא קבוע ברשות בפני עצמה אבל במשנ”ב שם נזכר היושב בעגלה ומן הסתם מיירי גם בעגלה שיש בה חלל ד’ בגובה י’.
והיה מקום לחלק ולומר דברכוב מכיון שהבהמה עושה מעשה הליכה מתייחס אל האדם המשתמש בהם משא”כ ברכב אך מהיכי תיתי לחלק חילוקים כאלה מאחר שנוגע לכבוד הברכה וכוונה.
ובהליכ”ש תפילה פכ”א ארחות הלכה הערה יא כתב דמי שמנהיג הרכב מן הראוי לעצור הרכב כדי לומר בשולי הדרך ויתכן שעיקר כוונתו לענין המנהיג את הרכב ולא לגבי מי שיושב שם, ואולי משום שברכב יש יותר יישוב הדעת מבעגלה, אבל המציאות מוכיחה דעדיין אין יישוב הדעת הוגנת בזמן הנסיעה של הרכב כגון ללימוד וקריאה ועבודה בזמן זה, ואולי לא הצריך יישוב הדעת כולי האי, וצ”ב.
ובמשנ”ב סי’ סג סק”י כתב לגבי ק”ש דברכוב יש דעות אבל היושב בקרון א”צ לעצור, וזה אע”ג דבק”ש יש כמה חומרות יותר מתפה”ד, חדא דהוא מדאורייתא, ועוד דשם כוונה בפסוק ראשון לעיכובא, ועוד דשם העמידה בפסוק ראשון משמע דהוא יותר ראוי ומוטל לכתחילה על האדם (עי’ בשוע שם ס”ג ועי’ שם במשנ”ב דהוא מצוה מן המובחר) מבתפה”ד שנזכר בגמ’ שהוא רק משום מהיות טוב, וממילא צ”ב למה בניד”ד בתפה”ד כתב המשנ”ב שגם היושב בקרון יעצור, ואולי הוא מטעם הפמ”ג הנ”ל דלא שייך בק”ש [דהרי בק”ש אין טעם בעמידה כלל ואדרבה העומד קי”ל דשרי למקרי ליה עבריינא].
והשתא אחר הפמ”ג נפלה גם הטענה הראשונה שאין בזה חיוב, דהרי הפמ”ג מחמיר ברכוב יותר ממהלך משום תרתי לריעותא, אולם אם יעמוד ויאמר תפילת הדרך בעמידה עכ”פ הרויח שיש בזה רק חדא לריעותא ע”ד הפמ”ג הנ”ל, ועי’ בכה”ח סי’ קי סקמ”ה שהזכיר דהיושב בעגלה אם יכול לעמוד יעמוד ושכן מבואר ברוקח ועוד פוסקים.
ולמעשה רוב העולם לא נהגו כיום להעמיד את הרכב לומר תפילת הדרך עכ”פ לצורך אמירת תפה”ד של שאר הנוסעים (היינו מלבד הנהג), ויתכן הטעם משום שכיום יש מחזיקים תפילת הדרך כאינה חובה ברוב הדרכים ואכה”מ, ורבים אין מברכין בשם ומלכות.
אבל יש לומר עוד דהרי השו”ע שם בסי’ קי ס”ד כתב שא”צ לירד והטעם מבואר שם במשנ”ב סקכ”ג משום שהיא טירדא לו וגם כתב בסקכ”ב בשם הא”ר ושאר אחרונים דאם עיכוב עמידתו יטרידו מותר לומר במהלך או במיושב ג”כ.
והיתר זה הוא אפי’ בתרתי לריעותא ברכוב (כנ”ל בשם הפמ”ג) שאע”פ שהוא תרתי לריעותא מ”מ אם טרוד מזה משמע שא”צ (עי’ שם במשנ”ב סקכ”ג שכ’ אם אפשר לו וקאי על דברי השו”ע שרכוב לא ירד משום טירדא אלא יעצור א”כ אפשר היינו בלא טירדא), ובכבישים שלנו אינו פשוט כ”כ לעצור בין הרכבים מצד החוקים ומצד הפרעה לתנועת שאר הנוסעים בכביש ולפעמים יש בזה גם חשש סכנה, ולכן הקילו בזה יותר דכמו שנתבאר חומרות אלו הם לכתחילה.
ומ”מ לפמשנ”ת דבר נאה הוא להדר בזה.