שאלה (מהאיחוד בחידוד): {כתיב (במדבר ט”ו ל”ט), “וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אתֹוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה’ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם”, ופרש”י, “וזכרתם את כל מצות ה’. שמנין גימטריא של ציצית שש ...קרא עוד
שאלה (מהאיחוד בחידוד):
{כתיב (במדבר ט”ו ל”ט), “וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אתֹוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה’ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם”, ופרש”י, “וזכרתם את כל מצות ה’.
שמנין גימטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטים וחמשה קשרים הרי תרי”ג”.
עי’ בפסוקים (שם ל”ח ול”ט), שבשלשת הפעמים שתיבה זו מוזכרת בפרשה, נכתבה חסר ‘ציצת’, ו’ציצת’ חסר עולה בגימטריא תק”צ ולא ת”ר.
וצ”ב.
}
תשובה
יעויין מה שכתב הרא”ם, וז”ל, וזכרתם את כל מצות ה’ שמנין גמטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטין וחמשה קשרים, הרי תרי”ג.
במדבר רבה בפרשת קרח (במדבר רבה יח, כא).
ויש מפרשים (תוספות מנחות לט.
ד”ה לא), שאף על פי שמלת ציצת חסרה יו”ד בין צד”י לתי”ו ואין מנינו רק חמש מאות ותשעים, מכל מקום הלמ”ד של לציצת משלמת בחשבון של ציצת שלש פעמים הכתובים בפרשה.
ואינו נכון בעיני.
אבל הנראה בעיני הוא, שהמדרש הזה הוא אליבא דמאן דאמר (פסחים פו ב) יש אם למקרא.
ומכיון שהוא נקרא מלא, כאילו כתוב ביו”ד.
ולכן מה שטען הרמב”ן ז”ל מחסרון היו”ד בין צד”י לתי”ו, אינה טענה.
גם מה שטען ממנין החוטים, ואמר שהחוטין לדעת בית הלל אינם אלא שלש, אינה טענה, דהא כיון דאמר רב פפא בפרק התכלת (מנחות מא ב): “הלכתא ארבע בתוך שלש משולשת ארבע”, שפירושו נותן ארבעה חוטין, בכנף הטלית בתוך שלש אצבעות וכופלן לשמונה חוטין ומשולשת הציצית ארבע אצבעות, היינו כבית שמאי.
וסוגיא דתלמודא נמי בפרק קמא דיבמות (יבמות ה ב), דפריך: “האי לשעורה הוא דאתא, גדיל שנים, גדילים ארבעה, עשה גדיל ופתלהו מתוכו”, אתיא כבית שמאי משמע שהלכה כדברי בית שמאי.
לפיכך נתנו הטעם בזה אליבא דבית שמאי.
אבל לבית הילל צריך לומר טעם אחר ולא חששו לפרש אותו, מאחר שדבריהם דלא כהלכתא.
גם מה שטען ממנין הקשרים שאינן מן התורה אלא שנים בלבד, כמו שאמרו: “שמע מינה קשר העליון דאוריתא, דאי סלקא דעתך לאו דאוריתא, כלאים בציצית דשרא רחמנא למה לי, הא קיימא לן התוכף תכיפה אחת אינה חבור”, אינה טענה, דאיכא למימר שהטעם הזה אינו אלא לפי מה שאנו נוהגין עכשיו (מנחות לט א), כמו שפירש בהדיא בפרק התכלת, גבי “כשהוא מתחיל, מתחיל בלבן כשהוא מסיים, מסיים בלבן”.
ופרש”י ז”ל: “כשהוא מתחיל לכרוך, מתחיל בלבן, שמניח שני חוטין ארוכין של תכלת לעשות מהן הגדיל, ומתחיל לכרוך בלבן ובאמצע כורך של תכלת, וחוזר ומסיים בלבן.
והאידנא דעבדינן חמשה קשרים, היינו דאמרינן לקמן (מנחות מג: ורש”י שם): שקולה מצות ציצית ככל התורה כלה, דמנין ציצית בגמטריא שש מאות, ושמונה חוטין, וחמשה קשרים, דהוו שש מאות ושלש עשרה כנגד כל המצות.
ועבדינן שני קשרים מלמעלה ושלשה מלמטה”.
וכלשון הזה ממש הוא במדבר רבה בפרשת קרח, שפירושו שני קשרים מלמעלה, חד סמוך לכנף, קודם שיעשה הגדיל, וחד מלמטה אחר הגדיל, דהיינו אחר כריכת הלבן תחילה ואחר כך התכלת, ואחר כך הלבן, שזהו מן התורה.
והאידנא באו והוסיפו עוד שלשה קשרים אחרים למטה מהם ובין כל שני קשרים גדיל עשוי כסדר הגדיל שבין שני הקשרים הראשונים, הרי לך בהדיא שהאגדה של במדבר רבה, אינה [אלא] לפי מה שאנו נוהגים עכשיו, דאם לא כן למה חלקה הקשרים לשני חלקים, ואמרה: “שני קשרים מלמעלה ושלשה קשרים מלמטה”, אלא על כרחך לומר: שהחלוק הזה אינו אלא מפני, שהשנים הם מן התורה והשלשה הם מדבריהם.
כדפרש”י במנחות גבי (מנחות מג: ורש”י שם) “וזכרתם את כל מצות ה’ שקולה מצוה זו כנגד כל המצות כלן.
פירוש, שקולה מצוה זו כנגד כל המצות כולן – מדכתיב ‘את כל מצות ה” ועוד, דציצית בגמטריא שש מאות, וחמשה קשרים ושמונה חוטין הרי שש מאות ושלש עשרה”.
פירש בזה שני פירושים: האחד בלתי תקנת החמשה קשרים, והאחד אחר התקנה.
ואם כן מה שכתב פה בפירוש החומש את כל מצות ה’ שמנין גמטריא של ציצית שש מאות ושמונה חוטין וחמשה קשרים הרי שש מאות ושלש עשרה, אינו אלא כפי אחר התקנה, שכל עצמה של תקנה החמשה קשרים לא היתה אלא להשלים חשבון השש מאות ושלש עשרה.
לא שהתורה כוונה לזה הטעם, שהרי מן התורה אין בו אלא קשר עליון בלבד.
ועל כרחך לומר שהטעם בזכירת כל המצות בראייתו, אינו מפני הגמטריא, אלא על דרך הסימן בלבד, כאדם שקושר אצבעו בחוט כדי שיזכור מה שצווה לעשות.
וזהו הפירוש הראשון שפרש”י ז”ל גבי שקולה מצוה זו כנגד כל המצות, מדכתיב “את כל מצות ה'”, כלומר מדכתיב: “וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'” בראייתו יזכר את כל מצות ה’, וזהו על דרך הסימן.
ואחר כך כתב: “ועוד, דציצית בגמטרי”א” כו’, כלומר, ולא על דרך הסימן בלבד, וזהו לאחר התקנה שאז תהיה ראייתו מורה על כל מצות ה’.
אפילו בלא דרך הסימן ומפני שהוראת הגמטריא מורה על זכירת כל המצות בראיה, יותר מהוראת הסימן בלבד, בחר לפרש קרא ד”וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'” כפי אחר התקנה ולא כפי קודם התקנה עכ”ל הרא”ם, והביא עיקר תירוצו ג”כ בשפתי חכמים על פרש”י.
ובגור אריה כתב וז”ל, שמנין גימטריא וכו’.
אף על גב ש”ציצת” חסר, היינו שבתורה הוא חסר, ואין הגמטריא ניתן על שם התורה איך כתב בה, אלא שהגימטריא על פי השם של ‘ציצית’, והוא נקרא בשמו ‘ציצית’ בב’ יודין.
ואין אנו צריכין לומר יש אם (למסורת) [למקרא], [ד] אפילו יש אם (למקרא) [למסורת], דהכא שאני, שהדבר הוא בשמו שיקרא בו, והוא יקרא בשם ‘ציצית’ בשני יודין עכ”ל.