היתר

הוא דבר טוב משום כבוד התורה, ואין בו שום חיוב או מנהג עכ”פ לא בזמנינו, ובמקום חולי קצת או צער או טירחא מרובה יש להקל בזה.

בט”ז יו”ד סי’ רמב סקי”ג כתב דאין איסור לשבת כשארון הקדש פתוח אלא שהעולם עומדים דרך כבוד ואין חיוב בדבר, ומשמע מלשונו דאף חיוב מנהג ליכא בזה, אלא שכך עושים והוא דבר טוב, ושוב מצאתי שכעי”ז נקט גם באג”מ או”ח ח”ה סי’ לח סק”ד דענין זה הוא למצוה בעלמא ואין בו תוקף מנהג.

ובמשנ”ב סי’ קמו שעה”צ סקי”ח כתב שאין חיוב לעמוד כשפותחים את ארה”ק והעולם נוהגים בכל זה לעשות הידור לתורה ולעמוד.

ולענ”ד יש להעיר בזה דאף אם נימא שיש בזה מנהג בכל דבר השייך למנהג יש לברר ולעיין מזמן לזמן אם השתנה המנהג.

ובחת”ס חו”מ ס”ס עג כתב שאסור לישב כשארון הקדש פתוח, והאחרונים טענו מאוד כנגד דבריו, עי’ בתורת יקותיאל או”ח סי’ מא (הובא בצי”א חט”ו סי’ לב סק”ד) כתב לשון היוצאת מן הכלל על זה עי”ש, ובשו”ת יגל יעקב או”ח סי’ כו רצה להגיה בדברי החת”ס.

ומ”מ לדידי לא קשיא לי כ”כ לשון אסור, דרצה לומר אסור מצד המנהג, דלשון אסור גופא כבר כתבו הרבה רבוותא דלפעמים הוא לאו דוקא וזה פשוט, וכ”ש באופן שיש לומר דר”ל אסור מצד המנהג.

ועכ”פ מעצם הלשון הזו אפשר ללמוד ג”כ דאם הכונה אסור מצד המנהג א”כ אינו נוגע לדידן, דהרי היום המנהג ברור שאין מחזיקין מנהג איסור לשבת כשארון הקודש פתוח.

ומ”מ עדיין יש לטעון דבזמן שמוציאין ס”ת עדיין המנהג לעמוד מזמן פתיחת הארון משא”כ בפתיחה בזמן פיוטים אפשר שאין בזה מנהג ברור האידנא לעמוד ויל”ע.

ויתכן עוד דגם אם היה מנהג קבוע בזמן החת”ס לעמוד בפתיחת רוה”ק (וע”ע בפנים מאירות ח”א ס”ס עד) מ”מ בזמנינו שהחזנים לפעמים מושכים התיבות הרבה בפיוטים וזמירות, ממילא לפעמים הוא טירחא מרובה לעמוד כ”כ זמן ובפרט ביוה”כ בזמן תענית, ויתכן שבזמן החת”ס לא היה כ”כ (בפרט שבזמנם היו אומרים הרבה יותר פיוטים ומסתמא לא היו מושכים התיבות כ”כ, ואפשר דבפיוטים שהיו מוסיפים לא היו פותחין הארון כ”כ, וצריך לברר המציאות בזה), וממילא יותר היה שייך מנהג בזה לעמוד קצת בזה ובזה מפה ומפה באופן שאין בזה טירחא כלל.

ויש לציין בזה למנהג הקהילות שהנהיג בעל נהר מצרים הל’ יו”כ סי’ יח לעמוד בכל סדר העבודה, וכן דעת כלבו סי’ ע לעמוד אז עי”ש.

ומ”מ האידנא שיש בזה טירחא רבה ויש בני אדם חלשים שאינם יכולים לעמוד כ”כ בודאי שיכולים לשבת, וכן בארחות רבינו בעל הקה”י ח”ב עמ’ קעח (בנדמ”ח עמ’ רכא) הובא שהיה יושב בפיוטים ובתפילת נעילה גם כשארון הקדש היה פתוח.

נראה דמעיקר הדין לא נאמר בו איסור אלא מחומרא או ממנהגא, ואפשר דגם הפוסקים שסתמו בזה כך סבירא להו, וכך לכאורה דעת הרבה רבוותא עכ”פ מעיקר הדין, אבל יש מאחרונים שהזכירו בו איסור.

מקורות:

הנה יש לדון כאן האם הבימה חשיבא רשות בפני עצמה (כשגבוהה עשרה או שיש לה מחיצה גבוהה עשרה) וכן יש לדון האם מותר לקצר דרכו דרך בהכנ”ס כשכל תחילת וסוף הליכתו הוא בתוך ביכנ”ס, ואם תמצי לומר שמותר מה הדין כשהחדר הפנימי יש בו קדושה יותר, כגון בניד”ד שיש מקום לטעון שהבימה יש לו מקום קדושה יותר שמיוחד לקריאת ס”ת.

והנה לגבי הנידון הראשון יעוי’ בסי’ נה סי”ט לענין צירוף דמבואר שהבימה (עכ”פ אם אין לה מחיצות גבוהות המגיעות לגג בהכנ”ס) בטלה לגבי בהכנ”ס, עכ”פ באופן שש”ץ בבימה וציבור בבהכנ”ס (ובאופן שהוא אפכא יש לדון, דלענין חצר קטנה שנפרצה לגדולה אשכחן שם לעיל מינה דלא מועיל כשהציבור בקטנה והש”ץ בגדולה, ויש לדון לענייננו), ולכאורה א”כ גם לגבי קפנדריא יש לומר כן וכ”ש שכל הבימה הוא לצורך בהכנ”ס ומשמש לבהכנ”ס.

וגם לענין קדושה הרי חצר הבימה שאין ס”ת מונח עליו אינו אלא לכל היותר תשמיש דתשמיש והלוחות והבימות אין בהם משום קדושה, וכמו שפסוק השו”ע סי’ קנד ס”ז שהבימה יש לה קדושת בהכנ”ס, וכ”ה בר”י מלוניל מגילה יא ע”ב שהבימה אין בה שום קדושה, וראה גם ברמב”ם פ”י מהל’ ס”ת ה”ד (וכ”כ בדעתו בספר הבתים שערי בהכנ”ס יב), וכ”כ בפשיטות בזרע אמת ח”א סי’ כו שאין בבימה שום קדושה יותר מקדושת בהכנ”ס, וא”כ לכאורה בענייננו מצד דינא א”צ להיזהר מקפנדריא אפי’ אם יש איזה צד לומר דבהכנ”ס בתוך בהכנ”ס הוא בכלל איסור קפנדריא.

אולם במקור חיים סי’ קנא ס”ה כ’ דיש להזהר שלא לעשות קפנדריא גם בבימה ואפשר דהוא מנהגא או חומרא בעלמא ולא מדינא, אבל בלשונו כ’ דיש בזה קדושה יתרה ואסור ומשמע שסובר שהוא מדינא, ועי’ גם זכרון יהודה ח”א סי’ נ.

וצ”ע מנ”ל דאם משום שהוא מקום המיוחד לקריאה מס”ת כשר וס”ת כשר יש להניחו ע”ג ספרים מודפסים אבל עדיין מנ”ל שמקום המיוחד ללימוד מס”ת כשר עדיף ממקום המיוחד ללימוד בשאר ספרים דהרי אין לך אלא מה שאמרו חכמים, ואף דהוא מיוחד ללימוד דרבים, אבל הרי כל בכהנ”ס בסופו של דבר מיוחד ללימוד דרבים, ועוד הא לא קי”ל כר”מ דתפילה דרבים עדיף לענין זה ולכאורה כ”ש בלימוד דרבים, ואם משום שכיון שהוא מקום לימוד חשיב בהמ”ד וקדוש מבהכנ”ס (עי’ מגילה כז) הרי לא משמע כלל שזה כוונתו, ועוד א”כ כל בהכנ”ס שהבימה בתוכו בלא רשות מפסקת (ולכאורה גם ברשות מפסקת שהוא בטל לפי מה שנתבאר) ייחשב בהמ”ד ולא יהיה דין בהכנ”ס אלא במקום שמתפללין בלא קריאה”ת והא ודאי ליתא, ואם משום שנזכרו רמזים בפוסקים על הבימה שהוא כנד המזבח (ע’ בהגר”א סי’ תרס) אבל אינו משנה דינו וקדושתו מחמת זה, דגם על העומדים סביב הבימה נזכרו רמזים בפוסקים אע”פ שודאי לא נשתנה קדושתם מחמת זה לענין חיובי גניזה ושום דין אחר.

ועי’ בב”י ושו”ע סי’ קמא ס”ו שחידש דהעולה הנכנס לבימה יצא מהצד השני באופנים שנתבארו שם ואסמכיה אקרא הבא דרך שער צפון יצא דרך שער נגב ביחזקאל מו, ופסוק זה הובא בגמ’ על בהכנ”ס וכאן אסמכיה גם על בימה, ויש לדון אם יש ללמוד מזה דהב”י היה מחמיר גם שלא לעשות קפנדריא כשעובר שם לשם קפנדריא, ואמנם גם בבימה שם לא נאמר בכל גוני כמבואר שם, ויל”ע.

ולגוף הנידון האם מותר לעשות קפנדריא לבהכנ”ס דרך בהכנ”ס כשהבהכנ”ס הפנימי הוא מיד אחר הבהכנ”ס הראשון דנו והסתפקו בזה כמה פוסקים, וציינתי מ”מ לדברי הפוסקים בזה בתשובה אחרת ד”ה משפחה  ששכרו קמפוס לתקופת נופש ומקיימים את התפילות באחד מהחדרים האם מותרים לעבור דרך אותו החדר כדי לקצר דרכם (https://shchiche.com/121525), ועי’ בספר מאיר עוז על המשנ”ב סי’ קנא עמ’ תקסה שהביא בזה עוד מ”מ.

אין ההיתר לזה ברור ומוסכם וכשאין ברירה אפשר להקל.

מקורות:

בגמ’ אין היתר ברור בזה, ואדרבה בגמ’ בפסחים קיא ע”א לענין הרואה ב’ נשים בב’ צדדי השביל מבואר שהחשש הוא גם גם כשיושבות שנזכר שם דיתבן (וכן נקט הגרח”ק בפשיטות, שערי שיח עמ’ מז תשובה מא), וכן משמע שם דהחשש הוא גם כשדרך רשות הרבים מפסקת ביניהם (ואם הם עצמן לא ברה”ר אלא ברשות נפרדת עי’ להלן).

וממה שהובא שם קודם לענין זה גם הברייתא דג’ אין ממצעין ואין מתמצעין סמוך להא הני תרי נשי א”כ משמע דהחשש של אין מתמצעין וכו’ הוא גם באופן המדובר באופן המבואר אחר כך.

ואע”פ שביררתי בתשובה אחרת דהך דג’ אין ממצעין וכו’ מיירי גם באופנים שלא כלולים במקרה של הני תרי נשי וכו’, והוא פשוט דהרי לענין הני תרי נשי וכו’ אי’ בגמ’ דודאי בכשפים עסקינן וזה לא נזכר לגבי ג’ אין מתמצעין (וכן דקלים וכלבים לאו בכשפים עסקי ונזכרו שם עם הג’ דאין מתמצעין וכו’), וגם דיש תקנה (כלומר הרפואה הנזכרת שם בגמ’) קלה יותר למתמצעין מתקנה דתרי נשי וכו’ משום דתרי נשי הוא בכשפים.

מ”מ בודאי שגבי אין מתמצעין לא מיירי רק באופן שיהיה מצומצם יותר מהאופן דלהלן בגמ’ דתרי נשי (רצוני לומר בודאי שלא מיירי הא דאין מתמצעין רק בתנאים שהאופן הנזכר להלן בגמ’ גבי תרי נשי לא יוכל להיכלל בהם), דהאופן שנזכר לקמן דהני תרי נשי בודאי מיירי בכה”ג שכלול בו חשש זה של אין מתמצעין, ולכן הובא אחריו בגמ’, וכן מצינו בכמה סוגיות דבמקומות שיש רוח רעה יש יותר מקום לכשפים לחול, כמו לגבי זוגות לעיל בגמ’ גבי ההוא חנוואה, וכן לענייננו מאחר שרוח רעה שולטת בעובר בין ב’ נשים לכך משתדלות בכשפיהן עליו אז, (וזה גם כוונת התוס’ ד”ה אם לגבי נדה העוברת ביניהם דיש מפרשים אם עושה כישוף), אבל עיקר הרוח רעה שייך גם בזה ולכן הובא בסמיכות לזה.

וכן לענין מה שאין קשר ביניהם, הנה ממה שנזכר קודם הני תרי נשי וכו’ גם איסורא דג’ אין מתמצעין וכו’ א”כ יש מקום ללמוד מזה דהחשש גבי אין מתמצעין וכו’ הוא גם כשאין קשר ביניהם, ואפי’ אם תאמר דסמיך על מה שכ’ אחר כך דמיירי שיש קשר ביניהם, הרי זה ודאי אינו דשם יש חשש כשפים ויש לזה רפואה אחרת כמבואר שם, ועוד דא”כ דקל הנזכר שם (גבי אין מתמצעין) מאי עבדת ביה, דודאי בדקלים אין כשר ביניהם וכן לענין ב’ כלבים, א”כ גם לגבי ב’ נשים האיסור הוא בכל גוני.

אבל אם המושבים עשויים באופן שהם רשות נפרדת יל”ע דאפשר דסגי בזה, דיש מקום לומר שהפסקת רשות מהני שלא ייחשב שעובר בין ב’ נשים ולא נאסר מחמת שהם בראיה לחוד, ונפק”מ גם לגבי נסיעה של איש במכונית בין ב’ מכוניות של נשים וצל”ע וגם יש לדון אם חשיב הפסקת רשות באופן דבכה”ג בבימה לא אמרי’ הפסקת רשות כמבואר בסי’ נה ויל”ע בכ”ז.

ומ”מ יש שכתבו להתיר גם באוטובוס, מטעם שאין ברירה (הגר”ש דבלצקי בנתיבות ההלכה חמ”ו עמ’ תקעח) או מטעם שנחשב שיושבות במקום נפרד,

וכן נשאל הגריש”א (אשרי האיש יו”ד פרק ז’ אות כ”א ח”ב שאלת רב עמ’ שצ”ב אות י”א) אם הדין הנ”ל שאסור לעבור בין שתי נשים הוא גם בין שתי נשים יושבות וכגון במטוס, והשיב דהאיסור הוא גם ביושבות אבל במטוס שאי אפשר ליזהר הרי אין זה דין והלכה אלא רק ענין ובמקום שאי אפשר מה יעשה ע”כ,  ובכתבי תלמידים כתוב מותר לעבור בין שתי נשים היושבות משני צידי האוטובוס (אשרי האיש שם הע’ ל”א).

ובשם הגרח”פ שינברג הובא להתיר בזה (שלהי דקייטא סי’ פט אות כב), ובשם הגרח”ק יש כמה סתירות בזה ועי’ בספר ויברך דוד סי’ קכב ששמע מהגרח”ק להקל בזה, ובספר ובלכתך בדרך פ”ג סק”ל בירר הדבר מפי הגרח”ק שיש מקילים בזה אבל באמת צריך להזהר.

ובתשלום הדברים אציין בזה שאע”ג שבגמ’ בפסחים שם נזכר שהוא מזיק וכן בשלהי הוריות יג ע”ב שהוא קשה לשכחה, מ”מ במציאות אינו אפשרי שלא לעבור בין ב’ נשים בכל מהלך הדרך, אפי’ אם נימא דהחשש הוא רק תוך ד”א (וגם מענין לענין אפשר דהמצוה שלא יפסיק דבר בינו לבין הקיר בתפילתו הוא ג”כ רק תוך ד’ אמות, וכמו שהובא בברכות י קרא דאל הקיר, ומשמע דצריך להיות שהאדם מתייחס לקיר באיזה אופן ולא סגי שיעמוד באיזה מקום בריחוק מן הקיר ורק לא יפסיק דבר בינו לבין הקיר), ואפי’ אם נימא דבזמנם לא היו נשים מצויות בחוצות כ”כ כמו בזמנינו כמ”ש הרמב”ם, עדיין כמה נשים שיהיו עדיין הוא בלתי אפשרי שלא לבוא לידי מעבר בין ב’ נשים, ולכן צ”ל דענין זה הוא זהירות היכא דאפשר, וכמו זהירות מעין רעה שמצינו בהרבה מקומות דיש זהירות היכא דאפשר, וכמו האי מאן דעייל וכו’ ודחיל מעינא בישא וכו’.

ואם נקבל בפשיטות כמה מהחילוקים שנקטו חלק מהאחרונים באופנים שונים שבהם אין נוהגים דינים אלו (עי’ בספר שמירת הגוף והנפש ובספר גם אני אודך ובספר דור המלקטים שהביאו הרבה מ”מ בעניינים אלו) א”כ הקושיא פחות קשה, אבל רוב החילוקים שכתבו האחרונים בזה [ואולי כולם] אינם מוסכמים לכו”ע, וכבר כ’ חד מרבוותא [לפי שיטתו] דמאחר ורוב הדברים כאן אינם ברורים ואין להם ראיות ברורות יש להחמיר בהם [כשאפשר], וכמדומה שציינתי דבריו באחד התשובות הקודמות השייכות לזה, ומ”מ בודאי שיש לקבל הרבה מהחילוקים הנאמרים לענין הקל הקל כשיש ב’ אפשרויות ובשניהם המעבר הוא בין ב’ נשים ובאחד מהם הוא בציור הקל יותר.

הנה עצם דבר גזול כשידוע שהוא גזול אין להשתמש בו כמבואר בכמה דוכתי ראה חו”מ סי’ שסט סעי’ ב ג ועוד (ועי’ בתשובה שהארכתי לענין קניית חלקי רכב מבני מיעוטים נכריים).

ואע”ג דלפעמים אומרים ניחא ליה שישתמש בו [כמו שיבואר להלן] מ”מ כשהוא גזול אין אומרים כן דהרי זה לא יחזור אליו, וכמ”ש בפשיטות בחוקת משפט (פ”ה ס”כ ובהערה שם) דגם שימושים שמותר להשתמש בחפץ מסתמא מ”מ בחפץ גזול אסור להשתמש ע”פ דברי השו”ע הנ”ל בסי’ שסט ס”ב, וכן משמע שם בלישנא דשו”ע דאיסור ההנאה מהגזלן הוא גם באופן שאין צריך להעלות לו שכר אף דמעיקר דינא מותר להשתמש בו אם לא היה גזול, עי”ש ודוק, ויתכן לומר ההגדרה בזה דכל עוד שהחפץ אינו ברשות בעליו הוא אינו נהנה מהחפץ מבעליו אלא מהגזלן וממשיך בזה את קיום החפץ ברשות הגזלן, ועי’ אבני המשפט ח”ב סי’ קמז (ומ”מ גם לדבריו כמדומה שבודאי גזול אסור גם ליהנות).

אלא שכל זה באופן שהעגלה היא ודאי גנובה, אך לגבי הנידון אם יש להחזיק עגלה זו כגנובה, אציין בזה שהכרתי מקרה של קבלן יר”ש שטען שהוא רכש את העגלה מהסופרמרקט, ולכן א”א להכליל בזה בכל מקום בפשיטות, אבל מן הסתם כשלא ידוע אחרת, מסתבר שעכ”פ אם הוא מונח במקום כל שהוא שלא בשימוש קבוע ורשום עליה את השם של בעל העגלה, דהיינו החנות, יש לחשוש שהוא של החנות (דדוקא גבי מעות אמרי’ שהשם אינו סימן ולא בשאר דברים, עי’ חו”מ סי’ רסב סי”ג), ואפי’ אם היה צד שהונח שם על ידי בעלי החנות מה שהוא דרך הינוח אינו מתיר לקחתו דדרך הינוח לא יטול [חו”מ סי’ רס ס”ט], ובפרט כשמסתבר שלא הבעלים עצמו הניחו ויש בזה גם חשש גדול של גזילה כנ”ל.

לגבי להשתמש בעגלה שאין ידוע של מי היא ואין עליה שם והיא מונחת בדרך הינוח, הנה הוא יש מהפוסקים שכ’ מותר להשתמש בחפץ של אחר על ידי אומדנא שהיה נותן להשתמש, וכמ”ש כעי”ז השטמ”ק בב”מ כב ע”א והגר”ז הל’ שאלה סעי’ ה, וראה ש”ך חו”מ סי’ שנח סק”א, ועי’ משטי התורה להגר”צ שפיץ ח”א סי’ נב.

אולם לשי’ הקצה”ח ר”ס שנח שפסק כדעת התוס’ בב”מ שם והגהות אשרי ומרדכי שם סי’ תכה שאסור ליטול דבר גם אם יסכים כשיודע לו, א”כ יש לדון כאן שהוא רק שימוש בלבד, ובשו”ע סי’ שנט ס”ה משמע דגם בדבר שהוא שימוש בלבד אסור להשתמש בו בלא רשותו.

אולם בדבר שדרך העולם להרשות להשתמש בו גם להשו”ע שם ס”א מעיקר הדין מותר להשתמש בו אם לא ממידת חסידות, ולענייננו יתכן לומר שלמלאות את העגלה במקומה בפריטים באופן זמני ולפנותם לאחר כמה דקות, הוא דבר שדרך העולם להתיר להשתמש, אבל לקחת העגלה ולהסתובב בה א”א לומר דבר כזה שדרך העולם להרשות בזה, מכיון שעגלה זו היא עסקית ומשמשת לעסק וכל ייעודה ומטרתה הוא לשימוש לקוחות החנות בתוך החנות.

ובנידון דידן יש לדון גם לדעת הש”ך מכיון שידוע שהחנויות אינם מרשות ללקוחותיהם להשתמש בעגלות החנות מחוץ לחנות (עכ”פ בלא אישור מיוחד) לכן צל”ע אם אפשר להתיר דבר כזה כשהוא כבר מחוץ לחנות, ואולי יש לתלות גם בזה דכיון שאם היה מתקשר לבעל החנות ואומר שיש כאן עגלה והיא נמצאת כאן בכל מקרה אם היה יכול להיעזר בה היה אומר שישתמש בה.

אבל לפי מה שהתברר שבאופן של גזילה אסור להשתמש א”כ אם המציאות שעגלות מסוג זה שייכות רק לסופרמרקטים, א”כ לא יועיל לנו לדעת שאין על זה שם כיון שמן הסתם נלקח מסופרמקט בחוסר אחריות המוגדר ע”פ הלכה כגזילה, אבל אם המציאות שיש הרבה אנשים פרטיים עם עגלות כאלה יש לדון להתיר שימוש במקום בעגלה בלא להוציאו ממקומו באופן שאין דרך להקפיד כמו שהתבאר (בלבד לא דברים כבדים או מסיביים או דברים שיכולים לשרוט את העגלה שבזה אין דרך שלא להקפיד).

אבל באופן שלוקח העגלה למקום אחר עובר בזה איסור של נטילת חפץ בדרך הינוח שבזה יש לחשוש שהבעלים לא ימצאוהו [ראה סמ”ע חו”מ סי’ רס סקל”ח], ואפי’ לגבי שימוש בתפילין מדין ניחא ליה כתב המשנ”ב [סי’ כה סקנ”ג] שלא יוציאו למקום אחר, ממילא א”א להתיר כאן לקחת העגלה למקום אחר להשתמש בה, וכ”ש שעגלת סופרמרקט מתכת מצויה היא בד”כ שייכת לחנות ולא לאדם פרטי וכשהיא מונחת בחצר בנין במשך זמן ללא דורש בד”כ מדובר בחוסר אחריות של אחד המשתמשים בחנות המוגדר כגזילה ובגזילה התברר כנ”ל שא”א להשתמש בו.

ולא נכנסתי בזה לדיני השבה בעגלה כזו אם צריך לטרוח בהשבתה או ואם ישתמש בה וירשום בפנקסו עד שיבוא אליהו, אבל עכ”פ בשימוש גרידא כשאין דעתו להשיב הדין הוא כמו שהתבאר.