היתר

אם הכלי לא בשל כל צרכו אסור לקרבו אל מקור החום (ארחות שבת פ"א סי"ג ע"פ שו"ע סי' רנד ס"ד, ועי"ש במשנ"ב סקכ"ג, ועי' עוד סי' שיח סקצ"א וסי' רעג סקנ"ט דמבואר ע"פ הדברים שם שקירוב אל האש שייך בזה בישול בדבר השייך בו בישול, ועי' ריטב"א שבועות יז ע"ב דאפשר שהוא דאורייתא, ועי' בה"ל סי' רנז ס"ד ד"ה גורם דהגברת החום הו"ל בישול).

אבל אם בשל כל צרכו אם מקצת הקדירה מונחת על גבי האש מותר לקרבה יותר (הגרשז"א והגרש"ו והגרנ"ק בארחות שבת פ"ב סעי' סט).

אבל אם אין מקצת הקדירה מונחת ע"ג האש יש אוסרים למרות שמדובר בקדירה שבישלה כל צרכה, אף אם יכולה להתחמם במקום שהיא עכשיו שם בשיעור חום שהיד סולדת בו (הגרשז"א והגרנ"ק שם).

ויש מתירים באופן זה ובתנאי שבמקום שהיא מונחת עכשיו יכולה לבוא לידי שיעור יד סולדת בו (הגרש"ו שם), ויש שהתירו אף אם יכולה לבוא כרגע לידי חימום משמעותי יותר ממה שהיא עכשיו (הגריש"א שם וכעי"ז האג"מ).

ויש בכ"ז ענין נוסף שלא להרגיל עצמו לשקר, עי' בשע"ת לרבינו יונה מש"כ בזה, ואפי' אם נאמר דלהוציא ממון עצמו בהיתר מותר לשקר (דגם אינו ברור כלל, עי' בגמ' ר"פ המניח, ועי' בפתחי חושן מה שהביא מרב פעלים) מ"מ כאן דבלאו הכי ההיתר אינו בריא בודאי ששייך לצרף דברי רבינו יונה הנ"ל.

ולגוף הענין אם דינא דמלכותא הוא מלך ממש הנה יעוי' ברמ"א חו"מ סי' ג ס"ד דלענין מינוי דיין (אם הדיין הוא גמיר וסביר) מהני רשות המלך או השר הממונה בעירו דזה הוא בכלל דינא דמלכותא להושיב דיינים ושופטים מי שירצה, ומבואר כאן דגם שררה מהני לזה וא"צ דוקא מלך, וציין שם בבהגר"א סקכ"ח מקור לזה מדברי הגמ' בב"ק קיג ע"ב, אולם יש לדחות לענייננו דשם השר הוא חלק מן המלכות, וכמ"ש בש"ך שם סקט"ו דגם ריש גלותא מהני לזה כיון שרשותו באה מחמת המלך, אם כי משמע בש"ך שם שהר"ג בא מחמת המלך ואילו שר כחו מחמת עצמו עי"ש, ומשמע מזה דעצם מה שיש לו מינוי ותוקף וכח מועיל, וא"צ דוקא דינא דמלכותא, והנה החיוב שיש לבני נח להעמיד שופטים פשיטא שכהיום שאין מלכות ממש החיוב הוא על הממונים מטעם הממשלה בצורה שהיא נהוגה כיום, וזה משמע שדינא דמלכותא אינו תליא בהגדרת מלך, ומהיכי תיתי לחדש שלענין דינים אחרים בעי' מלך ממש.

לפו"ר איני רואה היתר בדבר מכיון שרוצים למשוך בזה לקוחות חדשים, ובאופן מוצהר אין כוונתם בזה לאנשים שירויחו מתנות על ידי תחבולות בעלמא כשכבר היו קונים בלאו הכי.

וגם אם הם יכולים לשער שיש אנשים שגונבים מהם באופן זה ואף אם אין בידם האפשרות להתחקות אחרי הגנבים ומשאירים את המצב כך, אין זה אומר שהם מוחלים על כך.

והפתרון שיוכל אולי להועיל לזה הוא לפנות אליהם ישירות ולשאול אם הם מסכימים, ולכאורה זוהי הדרך היחידה לנהוג כן.

ואכן פעם הזדמן עובדא בחברה שיש להם חבילה בסיסית חינמית וחבילה מורחבת בתשלום וכתבו ללקוח שאין להם בעיה עם כך שיפתח חשבון חינמי נוסף, וכמובן שלא בכל אופן זה יהיה כך.

ואמנם לפעמים המתנה הניתנת ללקוח חדש הוא הנחה, ולפעמים ניחא להו שאדם "יתגנב" וייקח את ההנחה שלא לפי הכללים כדי שסוף סוף יקנה מאחר שבס"ה הם מרויחים הכסף כולל ההנחה, אבל כל עוד שאין ידוע מהם שהוא כך הרי ספק גזל אסור כדמוכח בסוגיות (עי' חו"מ סי' שה?, ואפי' תקפו ספק מוציא הוא מחלו' מחבר ורמ"א אם מוציאין מידו), וכ"ש כאן שלפי הכללים הרשמיים הרי הם אוסרים לעשות כן, ורק רוצים לטעון שבאמת היו מעדיפים שכן יעשו כן, והרי מהיכי תיתי שהרי במוצהר אינם נותנים הנחה זו ללקוחות חדשים.

ויש להוסיף דבמקום שרשום בכללי התנאים שלהם שההטבה היא רק ללקוח חדש שלא היה לקוח עד כה, בזה פשיטא שא"א לומר בדעתם אחרת.

ופעם הזדמן לדידי עובדא שהיתה חברה שרצו לסרב לתת הטבה כזו מחמת שהחשבון קיבל הטבת לקוח חדש לפני כמה שנים והוצרכו מחמת כן לאישור מיוחד.

ולענין נידונים שונים המתעוררים באופנים שונים כמו גזל עכו"ם, השבה בעכו"ם, גזל על מוצר וירטואלי וכיו"ב, יש לדון בכל מקרה לגופו.

ורק יש להוסיף דכבר הערתי בעבר (פ"א דיברתי על נידון זה בשמחת שבע ברכות, ולעזה עלי כל המדינה שאין צריך לדבר אלא בשבח החתן כידוע, ולישרי להו מארייהו), דגם אחר נידון פוסקי זמנינו לענין גזל מוצר וירטואלי, אבל כיום שהרבה מהדברים עובדים על שימוש בדיסק פיזי בשעת אמת, הוא כבר נידון חדש.

לדוגמא מי שמשתמש במנוי לתוכנה של אדם אחר באופן שאין הדבר מסכים עם תנאי הרכישה, והשימוש ע"ג השרת של בעל התוכנה, הוא בעייתי יותר, מכיון שמשתמש כרגע בדיסק פיזי של בעל התוכנה.

וכיו"ב לגבי חברת תיווך של שירותים ומוצרים שמבצעים את העיסקה דרך הפלטפורמה וגובים עמלת תיווך על השימוש בפלטפורמה שלהם, ויש המתגנבים ומבקשים את פרטי יצירת הקשר כדי לחסוך את העמלה הזו ולהוזיל במחיר, והוא ג"כ נכנס לנידון זה האם שייך לומר כן שהם גונבים שכר כלים או שחוזר הנידון כמו כל מוצר וירטואלי דתלי' במחלוקת הפוסקים באופנים מסויימים.

וכיו"ב לגבי חברה שמוכרת נפחי אחסון מעט לכל חשבון חינמי (והיתר בתשלום) ואדם אחד פותח כמה חשבונות כדי לקבל שטח אחסון רחב, האם מותר, וכאן הוא חמור יותר לכאורה כיון שממש משתמש במוצר שעולה להם כסף ומשלמים עליו, כיון ששטחי האחסון הם מוגבלים ובס"ה הם משלמים כסף על כל שטח אחסון נוסף, יתחשב איך שיתחשב אבל בסופו של דבר יש כאן הוצאות שגורם להם.

ואעפ"כ יתכן לצדד באופן הזה האחרון דאף באופן שמשתמש בכמה חשבונות אך כל עוד שבס"ה אינו משתמש בנפח כולל יותר ממה שיש לו הזכות במסלול שלו בסך כל החשבונות שלו יחד, בזה ליכא איסורא.

אין נכון לעשות כן (ארחות רבינו ח"ג עמ' קצ בשם הקה"י והליכ"ש פ"ג דבר הלכה סקי"ט וראה גם שה"ל ח"א סי' רכט).

ואמנם יש מי שכתב להחמיר רק בטלית גדול (קובץ תשובות להגריש"א ח"א סי' ג), אבל יש לציין דראשית זה רק למ"ש המשנ"ב סי' כא ס"ב דבט"ק שאינו מיוחד לתפילה מותר להשתמש בו תשמיש שאינו מגונה, אבל בכה"ח שם סק"י נקט דגם בזה כיון שעשוי למצוה אין להשתמש בו גם תשמיש שאינו מגונה.

וכן יש לציין דהמשנ"ב גופיה הביא ג' דעות דדעת העו"ת דתשמיש שאינו מגונה אפי' בעוד הטלית עליו שרי ודעת הט"ז שאסור ודעת הפמ"ג לחלק בין ט"ג לט"ק, דבט"ג שמיוחד לתפילה אסור ובט"ק שאינו מיוחד לתפילה מותר, ואמנם יש קצת המשמעות בדברי המשנ"ב שדברי הפמ"ג פשוטים גם בדעת הט"ז, אבל המעיין בפנים הפמ"ג בא"א סק"א משמע שבא לחלוק על הט"ז (וז"ל והט"ז כתב וכו' ולי הדיוט י"ל וכו'), וממילא גם המשנ"ב יתבאר כן ולא בא המשנ"ב לומר דהט"ז מודה לזה רק נקט לשון הפמ"ג באופן חזק שכך הוא פשוט להפמ"ג גופיה שכך הדין.

הנמצא בזה דלהקל כהגרי"ש יש לומר ראשית כל דאין צריך להחמיר כהט"ז ושוב צריך לומר דאין הלכה כהכה"ח וכן שאין הלכה כהקה"י והליכ"ש ושה"ל (וגם האדר"ת דלקמן שהחמיר עכ"פ לפנים משוה"ד) ורק אז נקל כהגרי"ש, ועדיין אפשר שיש ללמד זכות על המקילים בזה כיון דלא ברור איסורא דתשמישי מצוה.

וכן יש להוסיף דבמקום שגורם כתם לבגד יתכן דגם להגרי"ש אין לעשות כן אף בט"ק כיון שסברתו של הגרי"ש היתה שדרך לעשות כן אף בבגד חשוב, ואילו במקום שזה גורם כתם (כגון המנקה את הזיעא שע"ג האפונים בבגד אחר שלא נתקנה במשך זמן ונצטבר זיעא).

ומנהג האדר"ת בצוואתו (נפש דוד אות סז) בעת לימוד הי' להקל בזה בכל גווני, וציין בזה במשנה אחרונה לדברי המשנ"ב סי' קנד סקל"א שאם השמש זורחת על הספר שלומד בו יש מקום להקל במקום הדחק להגן בספר אחר להיות כיון שאינו עושה להנאתו, ור"ל שלצורך הלימוד א"צ להקפיד בכה"ג, ויש להוסיף דעדיין לא שמענו מזה דכדי שלא יבטל מלימודו שרי אלא רק שבמשקפיים יש צורך בעצם הלימוד כדי ללמוד ולהתפלל ממשקפיים אלו, ועכ"פ יישוב הדעת ע"י זה, ועי"ש בצוואתו דמשמע שהיה מתכסה מהר מהבל והיה צורך גדול דבאופן כזה מסתמא מקשה עליו הלימוד.

מותר לשטוף עם מים מכיון שהוא לשימוש תמידי ודמי לשטיפת כוסות שמותר כל השבת, וע"ע בזה בשו"ת רבבות אפרים ח"ג סי' רי ושש"כ פרק טו סל"ד ואז נדברו חי"ג סי' יד סק"א וח"ב סי' לג ובאר משה ח"ו סי' סב ועוד.

ולענין אם מותר לנגב את המים הרחבתי בתשובה אחרת (ד"ה האם מותר להרטיב משקפיים בשבת במים).

וכן מותר ע"י העלאת אדים על הזגוגית וקינוח האדים (אז נדברו חי"ג שם).

ובמשנ"ב סי' שכג סקל"ח בשם המג"א שם סקט"ו תמה על המהרי"ל שהיה אוסר לשטוף הזכוכית בשבת בשיבולת שועל להצהירו, דהרי בגמ' שרינן הדחת כלים בשבת, ותירץ המג"א שם דהצהרה הוא יותר מהדחה.

ועי' בתהלה לדוד שכ' דהוא משום מתקן כלי ור"ל דאע"ג מפורש בגמ' דמותר לשטוף כלים בשבת כשצריך להם וצ"ל כמו שתירץ המג"א שם שהצהרת זכוכית הוא תיקון מיוחד יותר מסתם הפרדת לכלוך הכלי.

ובחי"א כלל מד סכ"א כתב דהאיסור הוא משום טירחא יתרה, כיון דבלאו הכי הם נקיים, והיינו משום דהוא טירחא שלא לצורך (ואפשר שהוא ג"כ עובדין דחול), דלצורך עכשיו א"צ שיהיה הזכוכית נקי כ"כ.

ולגוף הנידון אם טירחא יתרה הותרה כשהיא לצורך עי' בהל' חוה"מ מש"כ בזה לענין חוה"מ, ואמנם אם נימא דטירחא יתרה לחוד נאסרה גם כשהיא לצורך שבת א"כ אם הוא משום טירחא יתרה גם במשקפים ה"ה שיש טירחא יתרה אם מנקהו באופן המצריך טירחא אפשר דאסור, אבל אם משום דלצורך עכשיו א"צ שיהיה נקי כ"כ במשקפיים יתכן שיש אניני הדעת שצריכים שיהיה נקי מאוד כיון שעומד מול עיניהם תמיד.

אולם הקה"י הקפיד שלא ינקו המשקפיים בשבת (ארחות רבינו ח"א עמ' קנב), וכ"כ מו"ר שליט"א בהלכות שבת בשבת ח"ג עמ' רנו, אלא שכ' שהמיקל יש לו על מי לסמוך, ויתכן ששיטת המחמירים בניקוי משקפיים בשבת כהבנת התהלה לדוד הנ"ל שהוא כעין תיקון כלי שאינו שייך לשבת, או שסוברים כהפירוש השני שהוא מחמת שאין אדם מקפיד בזה לזמן מועט והיא טירחא שלא לצורך שבת וס"ל דגם במשקפיים כ"ה שאין אדם מקפיד כיון שכבר מורגל ללובשן לפעמים כשאינן נקיות, ומ"מ לפי ב' הביאורים הללו לכאורה יוצא שהאיסור הוא רק להצהירן דהיינו הברקה חשובה אבל העברה בעלמא של האבק או האדים אינו בכלל האיסור.

וכעי"ז הובא בארחות שבת פי"ג סקי"ב דעת הגרנ"ק עכ"פ לענין תכשיר המיועד לניקוי משקפים דאסור ע"פ המהרי"ל, ואולי סובר דתכשיר המיוחד לכך מוגדר כטירחא יתרה כיון שצריך דקדוק בנקיון כזה ששואף לדרגת נקיון גבוהה יותר וכעין מה שנתבאר בדברי החי"א.

וכעי"ז בשש"כ פי"ב הערה עא בשם הגרשז"א אעיקר דינא דהמהרי"ל שהוא דוקא בשיבולת שועל שהוא תכשיר המיועד לזה, אבל בלא תכשיר שמשפשף ומנקה היטב אינו איסור, וכנראה שכוונתו שכל שמנקה בלא תכשיר ואינו קובע לזה הו"ל כארעי ועוד ארעי ואינו קבע וגם אפשר דגלי אדעתיה שאינו מקפיד על זה א"נ שאינו עושה באופן הנחשב דרך קבע.

והנה דברי המהרי"ל הנ"ל אינם ברורים לכו"ע, דהמשנ"ב כ' דדברי המג"א ע"ז דוחק, וכן בשעה"צ הביא ד' החמד משה שחלק ע"ז, ובתורת שבת סבר דדינא דמהרי"ל שייך בשיבולת שועל דוקא מטעם אחר עי"ש [אם כי עי' בתו"ש סקט"ז דהביא חילוק המג"א בסתמא להדיחו שרי ולהצהירו אסור וצ"ע], (ועי' במחה"ש שם דבטעם המבואר בדבריו בכוונת המג"א יוצא שהוא דין בשיבולת שועל בלבד, אולם שבקיה דדחיק אנפשיה דהרי בתחילת המג"א לא משמע שהאיסור מטעם זה אלא מטעם שיש חילוק בין הדחה להצהרה, א"כ יש לומר דהמג"א רצה להסמיך לזה ב' דברים וכדאמרי' בירושלמי שדין רפוי מסמכין לה מאתרין סגיאין), א"כ מאחר דדינא לא ברירא כ"כ ומדינא דגמ' הוא צ"ב כמבואר בחמד משה שם ממילא יש יותר מקום להקל עכ"פ כשאינו מנקה בחומר ניקוי מיוחד או בטירחא מיוחדת או בקפידא מיוחדת ואולי הסומך להקל גם בניקיון גדול במי שקשה לו להשתמש במשקפיים בלא ניקוי זה וכמו שנתבאר שעי"ז יש מקום לטעון דלהחי"א הוא צורך שבת אין מזניחין אותו (אם כי להתהל"ד לא יעזור בזה).

בחפץ חיים [כלל ח פ"י] מפורש לאיסור בזה, והביא הח"ח שם ראיה מאבות דר"נ פ"ז ותורף הראיה משם צריכה ביאור, דעיקר מה שנזכר שם שאינו דבר טוב ולא מיירי שם להדיא לגבי איסור לה"ר דהרי קאמר שם שאינו טוב גם במה שמבזה את עצמו, והרי לבזות עצמו בפשטות אינו משום לה"ר כלל, אלא מצד שאינו טוב לבזות את עצמו ואת חבירו דהרי סברא הוא דכשמבזה את עצמו ואת חבירו ואין בזה שום תועלת אלא רק המשך מריבה בודאי שאינו דבר כדאי, וגם אם נקבל שכל סיפור לה"ר של אשה לבעלה אינו כדאי כשאין בזה צורך (וכך פשוט דהרי גם האדם עצמו צריך להסיר הכעס מלבו ולדון לכף זכות וכ"ש שלא לספר לבעלה גם אם אשתו כגופו), מ"מ עדיין מנ"ל דחשיב לה"ר, ועוד למה נזכר שם רק הענין שלא לספר לאשתו מריבה שעשה עם אחר שזהו דשמא רק בזה החמירו כיון שהוא לא לצורך כלל דהרי גם את עצמו מבזה, ושמא דס"ד שיש בזה צורך אבל להנאה בעלמא פשיטא דאסור.

אולם בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ח"ד סי' אלף כג (הטה אזנה וכו') הביא מאמר מרז"ל בענין זה, ומבואר שם להדיא דגם אשה לבעלה אסורה לספר לה"ר עכ"פ כשהוא שלא לצורך עי"ש, ואמנם שם נזכר שהאשה נענשה משום שהיתה מחזרת לשמוע לה"ר לספר לבעלה, ויש לציין דשם היה חמור מחמת עצם הטיית האוזן לשמיעת לה"ר שהוא איסור לכו"ע, וגם עצם התאמצותה לשלח מדנים בין אנשים גם בלא איסור לה"ר, אם כי כמו שנתבאר דמשמע שהכל היה איסור, ולכן נענשה בכל חומר הדין, מ"מ ממילא ש"מ דגם בלא מחזרת יש איסור, ואמנם בדוחק היה מקום לדחות הראיה דשם מטרת הסיפור היה כדי לשנוא הבריות בעיני בעלה ולכן חמור יותר כיון שהוא למטרת שנאת חינם אבל אם הוא למטרת הנאה בלבד עדיין אין ראיה ברורה לזה, אבל אין שום צורך לומר כן והעיקר דמחמת זה רק החמירו עליה יותר אבל גם להנאה בעלמא אין היתר.

אבל בשם החזו"א אתבדרא שמועה (שאיני יודע אם יש לה מקור מתלמידי החזו"א וכבר אמר החזו"א שאין להאמין לשום שמועה משמו כמו ששמעתי מפ"ק הגרח"ק) שהדבר מותר משום אשתו כגופו, ויש לציין שמצינו דבר דומה לזה במאירי דכתובות סז ע"ב לגבי צדקה בצנעא דלאשתו מספר משום שאשתו כגופו, אבל שם יש סברא נוספת מאחר שאוכלים מקופה משותפת והם שותפים בהכנסות ובהוצאות, וראוי כלפי שמיא וארעא שתהיה שותפה בהחלטת הצדקה ואפי' באופן שמדינא אין הממון שלה.

ומ"מ יש אופנים שגם להח"ח יהיה מותר באופן שיש צורך להפיג דאגתה על ידי שמספרת לבעלה באופנים המבוארים בפוסקים להתיר בזה [ראה חפץ חיים כל י סי"ד בפרט החמישי], וכהיום שהדורות חלושים לפעמים יש בזה צורך.

ועי' בחוט שני הל' שמה"ל פ"ג עמ' שמו סק"ב שכתב וז"ל ואשה באיזה מקום עבודה ומצערים אותה שם, או שפגעו בכבודה וכיוצא בזה, ודאי מותר לה לספר לבעלה שהרי הבעל צריך לעזור ולייעץ, ושפיר חשיב לתועלת לה, מ"מ מותר גם לספר ולשמוע להפג לבו רק אם מסייע בזה, שהמספר נרגע אף שאינו יכול לסייע, מ"מ צריך ליזהר לספר אז רק מה שצריך להרגיע ולא יותר, אך פשוט שאסור לה לספר לבעלה את כל מה שמתנהל במקום עבודתה כשיש בהם דברי גנאי לאחרים, אם לא כשצריך לסייע ולייעץ לה, ולפעמים יש ענין של להפיג לבו בעניני שלום בית שמספרים אחד על השני, אם מתכוין לחפש להקל מעליו את הצער, ואולי ימצא איזה עצה ופתרון, ואין כאן כונה לגנות את השני הרי זה מותר וכנ"ל, אבל אם הכונה היא להקניט את השני ודאי דאסור עכ"ל.

והגר"י זילברשטיין צידד דגם מה שאומרים בשם החזו"א הכונה כשיש בזה תועלת לצרכה ע"ד דברי הח"ח הנ"ל להפיג הדאגה ושבזה אפשר שאין מחלוקת וגם הח"ח מודה לזה, עי"ש בהרחבה בשיעורי ווי העמודים וחשוקיהם סא עמ' סג ואילך.

ובאמת בכתובים לא מצאתי בשום מקום בשם החזו"א היתר ברור לספר לאשתו כל לה"ר, דגם בספר ושב ורפא עמ' תקמו הובאה שמועה בנוסח מעין זה בשם החזו"א שלספר לצורך לפרוק וכו' מותר וגם בחוט שני הנ"ל לא התיר להנאה גרידא אלא לצורך וכנ"ל בביאור דברי המהר"ם מרוטנבורג.

ב"ב קמג ע"ב ברשב"ם ואם אמרו גדולים לקטנים בפני עדים או אמרו לבית דין או בצבור וכו', ויש דעות בראשונים אם מועיל בפני עדים או לא, דברא"ש סי' ט משמע דעדים לא מהני, והתוס' עי' מה שכתבו בזה וביעב"ץ כתב דהתוס' לא פליגי ארשב"ם, אבל יעוי' באילת השחר דלהרשב"ם יש חילוק בין אמירה לב"ד לאמירה בעדים דאמירה בעדים בעי' בפני הקטנים ואמירה בב"ד אין צריך שיהיה בפני הקטנים, ועי"ש מ"ש בדברי המהר"ח שבתוס' דסובר דגם בפני הבנים צריך ב"ד.

עכ"פ מש"כ הרשב"ם "או בציבור" העירו דהוא מיותר, וביתר ביאור דלא נתברר מה נוסף בזה, דהנה ברשב"ם מבואר דבעדים מהני וא"כ למה צריך ציבור, דהניחא יש לומר דהוצרך לומר עדים משום דס"ד דבעי' דוקא ב"ד משום מה כח ב"ד יפה (וע"ע בהרא"ש הנ"ל), אבל ציבור הרי בכלל עדים, וצ"ע.

ויתכן ליישב בכמה אופנים, דיש ליישב דשמא לענין ציבור מהני אפי' ציבור של פסולים ונשים כל שנתפרסם הדבר (ועי' בפוסקים שדנו לענין אלונטית בשבת אם מהני עשרה נשים ואכמ"ל וכן לענין עוד דינים של פרסום אם מהני עשרה נשים).

ויתכן ליישב באופן אחר דה"ק הרשב"ם אפי' אם לא תקבלו דברי לענין עדים (כפשטות דעת הרא"ש ומהר"ח) מ"מ אודו לי מיהת דבפני ציבור כבפני ב"ד דמי.

או יתכן ליישב דבעדים צריכים שהעדים עצמם יבואו לב"ד אבל באומר בציבור כל שנתפרסם הדבר בלא עוררין ונודע בציבור שכך אמרו בקלא דלא פסיק סגי בזה גם בלא שיש עדים עכשיו לפנינו ששמעו הדבר.

וראיתי להרב יוסף שלמה שוב שכתב ליישב (והוא מיוסד כנראה ע"פ חילוק האיה"ש הנ"ל) דבציבור א"צ להרשב"ם שיהיה בפני הקטנים דחשיב כמו בפני ב"ד, ויש לציין דלפעמים חזינן דבציבור יש לזה כח כמו מש"כ הפוסקים לענין חרם בציבור, (ובכל חילוקים אלו צל"ע למסקנא).

בגמ' בסנהדרין מבואר שאביזרייהו דג"ע אינו נדחה מפני פקו"נ ואפי' דיבור מאחורי הגדר, ומאידך בסוטה כא ע"ב מבואר שמי שאינו מציל אשה הטובעת בנהר חשיב חסיד שוטה, והיינו בודאי כשאינו מתכוון ליהנות, וכלול בזה גם היתר דנגיעה כמבואר בפסקי הריא"ז שם (סוטה פ"א ה"ד), וכתב האג"מ אה"ע ח"א סי' נו שמצינו בזה שאפי' איסור הסתכלות כשאינו להנאה נדחה מפני פקו"נ.

והובא בשם הגרנ"ק (אהל יעקב יחוד עמ' רצט) שאינו צריך לחשוש שמא יבוא לו הרהור אלא מחוייב לדחות ההרהור.

ועוד בענייני רופא עי' בש"ך יו"ד סי' קצה סק"כ ותוה"ש שם ושם הנידון מצד עבידתיה טריד (ע"ז כא) אם מתיר גם שלא במקום פקו"נ, ועי' בספר גן נעול שהאריך בנידונים אלו ובהבאת השיטות בזה כיד הטובה.

א) הנה במשנ"ב ס"ס קנא סק"מ הביא שיטת הרמב"ם בתשובותיו פאר הדור שהאיסור הוא רק מעל מקום היכל הס"ת, וממילא בבהכנ"ס שאין שם ס"ת אין שם איסור זה, וכעי"ז כתב בשו"ת שבט הלוי ח"ט סי' לב להתיר בבהכנ"ס שאין בו ס"ת ע"פ דעת הרמב"ם הנ"ל.

ויש להוסיף עוד דאף בשעה שיש שם ס"ת מאחר שאינו בדרך קבע אין בזה איסור לכאורה לפי מה שנתבאר בתשובה אחרת (ד"ה ספר תורה במחסן מתחת בית האם אוסר לדור מעליו) שאין איסור לעשות מלאכה בבית שמעל ס"ת שמונח שם באקראי וכן מבואר במשנ"ב סקמ"א דאפשר שמותר לדור מעל בהכנ"ס אקראי שאין בו קדושה (והרחבתי בזה בתשובה אחרת ד"ה מי שנתן רשות להתפלל בחניית ביתו באופן זמני ואקראי האם מותר להמשיך לגור בדירה שמעל החנייה), ועי' סי' קנד דמבואר שבהכנ"ס אקראי אין בו קדושה גמורה, ועי' להלן, ויש מקום לומר דגם בהכנ"ס שאינו קבוע להיות שם ס"ת חשיב הס"ת שם כאקראי ועיקר בהכנ"ס חשיב כמקום בלא ס"ת, עכ"פ אם כך היה מתחילה (דאם כבר קידשו שם ארון קודש לס"ת כשהיה המקום פעיל ואחר כך ביטלוהו הוא עוד נידון).

ב) אבל עצם דברי הרמב"ם שם אינם ברורים לכו"ע, דבדברי הפוסקים (מרדכי בשם מהר"ם ומהרי"ק) שהובאו בב"י וכן בשו"ע גופא סי' קנא סי"ב מסתימת דבריהם משמע שהוא בכל שטח שמעל בהכנ"ס ובכל בהכנ"ס, וגם למדו שם ובד"מ שם כמה דינים מהיכל ובהיכל בבית שני לא היה ארוה"ק כלל כדתנן בפ"ה דיומא מ"ב אלא קדושה בלבד, ומאידך גם בהכנ"ס הוא מקדש מעט גם בלא ס"ת לענין כמה דינים.

וגם במשנ"ב שם מתחילה ביאר דברי המחבר דיש להסתפק אם מותר להשתמש שאר תשמישים מעל בהכנ"ס, ואחר כך כתב המשנ"ב ולפי מ"ש בשע"ת בשם תשובת פאר הדור יש להקל וכו' עכ"ל, ומשמע לפו"ר מדבריו דרק לפי דעת האר הדור יש להקל בזה אבל לפי הדעה הראשונה המובאת בשו"ע אין להקל בזה (היינו בשטח שמעל בהכנ"ס מלבד מעל ארון הקדש), אלא דמשמע שנוטה שיש גם מקום להקל בזה מעיקר הדין משום שהוא דרבנן וגם האיסור אינו ברור לכו"ע בשאר שימושים דגם המהר"ם המחמיר בשאר שימושים שהובאו בשו"ע הוא רק ספק ולא שבקי' פשיטותיה דהרמב"ם משום ספיקא דמהר"ם, אבל לכתחילה המשנ"ב שם בסקמ"ב מחמיר לשומר נפשו לרחק מעל כל שטח בהכנ"ס, והיינו אפי' באופן שיש צירוף נוסף הנזכר ברמ"א שם שהבית לא נבנה מתחילה לבהכנ"ס, וכ"ש במקום שאין עוד צירוף ששומר נפשו ירחק מזה.

ג) אמנם בשבט הלוי ח"י סי' לה סק"א כתב שהמשנ"ב הכריע לגמרי להקל כדעת הרמב"ם ודבריו צ"ע, אבל מ"מ גם הוא כתב שם וכן בתשובתו הנדפסת בשה"ל ח"א סי' כז שהמנהג הוא להחמיר שלא להשתמש תשמיש קבוע של גנאי בכל השטח שמעל בהכנ"ס עכ"ד.

[ויש לציין דאם נימא דהרמב"ם גופיה מודה בתשמיש קבוע של גנאי א"כ אולי יש ליישב קושי' דלהלן ממתני' דשטיחת פירות שהרמב"ם סובר דזה תשמיש קבוע של גנאי כמו הצד שהובא במאמ"ר, וממילא מחד גיסא לא קשיא עליה ממתני' ומאידך גיסא יחמיר הרמב"ם בתשמיש של גנאי וה"ה תשמיש עראי של גנאי, ומש"כ השבה"ל תשמיש קבע של גנאי אפשר שכוונתו למש"כ המשנ"ב סקל"ט דשכיבת ארעי לא מקרי תשמיש גנאי ושכיבת קבע מקרי תשמיש גנאי, אבל בשאר תשמיש גנאי כ' השעה"צ שם סקכ"א דפשיטא שאפי' בדרך מקרה אסור, אולם הפאר הדור הקל גם בשכיבה, רק דיש לומר שהפאר הדור לא מחשיב שכיבה לתשמיש גנאי כן במשנ"ב בסקמ"א נראה שחילק בין תשמיש גנאי גרידא כשכיבה לתשמיש מגונה מאוד כמו דבר טינוף שבזה נקט שיש להחמיר גם באופן שהקל הרמ"א].

ד) והנה במור וקציעה הקשה על דברי המרדכי בשם המהר"ם שכ' דמדינא לא ברירא איסורא להשתמש שם תשמיש שאינו מגונה ורק יש להזהר בתשמיש מגונה, והקשה דבמתני' במגילה כח תנן ואין שוטחין על גגו פירות, ויש מן האחרונים שרצה ליישב דזה חשיב כתשמיש מגונה, ועי' במאמר מרדכי שם שנתקשה מאוד ביישוב זה מכמה טעמים, ונשאר בקושי'.

ולולי דנשאו ונתנו בזה רבוותא הו"א בפשיטות דדברי המשנה מיירי כשהגג בבעלות בעלי בהכנ"ס ודברי מהר"ם מיירי כשהגג בבעלות אחרת דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולכן רק תשמיש מגונה אסור.

אבל יתכן דלא רצו לתרץ כן דהרי כ' הד"מ שמאחר שהאיסור נלמד מן ההיכל א"כ אם נבנה הבית תחילה אין בהכנ"ס אוסרו דבזה לא דמי להיכל, וממילא למדו מזה המו"ק ומאמ"ר דלפ"ז אם הבית שייך לאדם אחר ג"כ להד"מ לא יהיה בזה איסור כיון דלא דמי להיכל, וכמו שהמשנ"ב סקמ"א למד מדעת הרמ"א דגם אם כשבנו בהכנ"ס למטה נבנה בית הדירה למעלה דשרי להשתמש שם להרמ"א, וממילא קשה דבגג גרידא כבר תנן ואין שוטחין על גגו פירות.

אכן יש מקום לטעון דגם להרמ"א לאסור הוא גם כשהגג אינו בבעלות בעלי בהכנ"ס ולמרות זאת האופן שיש ללמוד לפי שי' הרמ"א מן ההיכל להתיר הוא רק באופן שקדם השימוש בבית העליון לשימוש בהכנ"ס (ואף שהקל המשנ"ב להרמ"א באופן שכשבנו למטה בהכנ"ס בנו למעלה בית דירה מ"מ באופן שרק הגג היה שייך לאדם אחר אפשר שלא החמירו), אבל כשרק כ"א בבעלות אחרת שמא בזה עדיין ילפינן מההיכל לאסור בכה"ג, דמ"מ מאחר שעיקר הנידון דומה לשם לא ראו לחלק לענין תשמיש מגונה שהוא גנאי לבהכנ"ס אף אם הוא בעלים על העליה, וכמו שמצינו בבה"ל בסי' קנד לענין בהכנ"ס אקראי בשם הריטב"א במגילה כח שלענין תשמיש מגונה אוסר וכעי"ז בשע"ת שם בשם תשובת כנה"ג (וכעי"ז מצינו בבהכנ"ס שנבנה על תנאי שאע"פ שלא נתפס בו רשות קדושה דאין קדושה חלה נגד רצון המקדיש אבל לענין תשמיש מגונה חל כמבואר בשע"ת סי' קנד בשם כנה"ג ובה"ל שם בשם הריטב"א במגילה כז ע"ב, וה"ה י"ל מה שחל כאן כנגד רצון הבעלים איסור שימוש תשמיש גנאי, ואע"ג דלגבי בהכנ"ס אקראי הזכיר המשנ"ב בסקמ"א צד להקל בגג מ"מ שם הוא תרתי לטיבותא שהוא אקראי וגג משא"כ כאן שרק חדא לטיבותא שהוא גג אבל בהכנ"ס קבע).

ובפרט לפי מה שהכריע המשנ"ב בסקמ"ב כהדעות להחמיר אפי' באופן שמקל הרמ"א (כשקדם הבית לבהכנ"ס) א"כ ודאי לא ילפי' מהיכל להקל באופן שאין הבית בבעלות בעלי ומשתמשי בהכנ"ס.

ומ"מ גם אם נימא דהרמ"א מקל גם באופן שהבית מעל בהכנ"ס אינו בבעלות בעלי בהכנ"ס, וכן לפי המחמירים בזה (ועי' ט"ז ומשנ"ב סקמ"א), אבל עדיין יתכן לחלק דכל מה שלמדנו מן ההיכל הוא אמנם כשהגג למעלה בבעלות בעלי בהכנ"ס ושלא קדם שימושם לשימוש בהכנ"ס, אבל עכ"פ באופן שיש שימוש אחר ברשות שלמעלה, ואז מלאכה אינה אסורה אלא רק מלאכה בזויה (וכגון שמתחילה שבנו את בהכנ"ס בנוהו באופן שהגג שלמעלה בנוי בו דבר נפרד), ואילו מתני' דאין שוטחין על גגו פירות מיירי כשאין גגו בנוי ואינו מיוחד לשום שימוש אחר.

וכעי"ז מצאתי להדיא בבה"ל סי' קנא סי"ב ד"ה יש, דמתני' שם מיירי באופן שהגג הוא גלוי ואז אסור שום שימוש מאחר שהגג מתייחס לבהכנ"ס, וכל הנידון כאן של מהר"ם ורמב"ם לגבי שאר שימושים הוא רק במקום סגור מעל בהכנ"ס שאינו מתייחס לבהכנ"ס כגון בנין קומות.

וממילא בניד"ד בבהכנ"ס שאין בו ס"ת משמע דעכ"פ פשיטא ליה להמור וקציעה דאסור לעשות מלאכה על גביו, וגם להאחרונים שדנו לתרץ מתני' שאין שוטחין פירות דזה תשמיש מגונה (עי"ש במאמ"ר), עכ"פ חזינן שדנו על כל גג בהכנ"ס ולא רק מעל היכל הס"ת.

ה) וכן יש לציין דעת הט"ז שסובר דאיסור לדור מעל בהכנ"ס הוא משום שמונע התפילה לעלות כ' השעה"צ סקכ"ב בדעתו דלפי שיטתו הוא אפי' בבהכנ"ס של אקראי, ולפ"ז כ"ש בבהכנ"ס שאין ס"ת, ואמנם השעה"צ שם כתב שעיקר סברתו אינה מוכרחת ועמא דבר להקל בזה, וכעי"ז באב"ז או"ח סי' לב סק"ב וקריינא דאגרתא ח"ב סי' פו שהמנהג להקל, אבל הט"ז עצמו כ' דמתו בניו מחמת זה, ועי' גם בכנה"ג ס"ס קנא שכל מי שהשתמש בעליה ע"ג בהכ"ס לא הצליח מהם ירדו מנכסיהם ומהם שמתו וכו', ועי' גם בספר חסידים סי' תתיב תתיג ובהערות החיד"א ברית עולם שם.

ו) ויש לדון לדעות הראשונים דמהני תנאי בבהכנ"ס ואפי' בא"י (ועי' בבה"ל סי' קנא סי"א, ועכ"פ אם נימא שכך המנהג כדעות אלו), א"כ בהכנ"ס שעשו בו תנאי צל"ע אם מתיר להשתמש תשמיש מגונה על גביו או לא.

וצדדי הספק הוא דאמנם מצינו שלא התירו להשתמש תשמיש מגונה בו עצמו למרות שעשוי בתנאי וזה מפורש בגמ' ואעפ"כ אין נוהגין בהן קלות ראש וכו', א"כ מה הדין בתשמיש מגונה על גביו.

ולכאורה יש לפשוט ספק זה לקולא ממ"ש המשנ"ב בסוף הסי' קנא סקמ"א שהזכיר צד לגבי מה שהקלו בדירה על הגג בכה"ג בבהכנ"ס לזמן אע"ג דבהכנ"ס לזמן אוסר תשמיש מגונה בתוכו (וכנ"ל בשם בבה"ל סי' קנד בשם הריטב"א והשע"ת שם בשם תשובת כנה"ג), ומבואר מזה דתשמיש מגונה על הגג אינו באותה דרגת איסור כמו תשמיש מגונה בתוך הבהכנ"ס עצמו.

ז) עכ"פ לעיקר הנידון בתשובה זו אם בהכנ"ס שיש בו רק ס"ת אסור או מותר, התשובה שאינו ברור כלל שהוא מותר, והמשנ"ב כ' דשומר נפשו ירחק מהיתר זה (ומה שכ' דעמא דבר להקל היינו בבהכנ"ס של שכירות אקראי), והחולקים על ההיתר בתשובת פאר הדור הם רבים, ובכללם המהר"ם ומרדכי ומהרי"ק ושו"ע ורמ"א וט"ז ומור וקציעה וכנה"ג ומאמר מרדכי, והט"ז וכנה"ג כ' שיש בזה משום סכנה.

ח) אולם במקרה של שאלה זו בס"ה יש עוד כמה צירופים להקל בזה, חדא דאין ס"ת ועוד דגם חשש הט"ז שמונע התפילה מלעלות יל"ע אם הוא רק בזמן התפילה, ואם נימא הכי אולי סגי שישמרו על נקיות בזמן התפילה, כיון שבבהכנ"ס הנ"ל מתקיימים תפילות רק בשב"ק כעת והוא נעול במשך השבוע, ועוד לפי מה שהיה נשמע שרוב הבית אינו מעל בהכנ"ס ואולי שייך באופן כזה להזהר שלא לעשות תשמישים מעל שטח בהכנ"ס (עי' הליכ"ש תפילה פי"ט ס"ג שכ' דעכ"פ שלא יקבע חדר השינה מעל בהכנ"ס, ושכיבת קבע הוא תשמיש גנאי כדלעיל בשם המשנ"ב, ואם נזהר גם בתשמיש ארעי אז יוצא גם ידי חובת המחמירים בתשמיש ארעי מעל כל שטח בהכנ"ס, אם כי מסתמא שאינו שייך במציאות לנהוג ככל קדושת בהכנ"ס בחדר בתוך ביתו), ועוד דהרי מסתמא כשנבנה הבנין עדיין לא היה למטה בהכנ"ס, (ועכ"פ נבנו שניהם יחד על דעת שהקומה למעלה היא בית דירה, שבזה ג"כ בודאי לא הוקדש למעלה כמ"ש המשנ"ב סקמ"א), וממילא לפי שי' הרמ"א אין בזה חשש כלל, וגם שלא הקל המשנ"ב כהרמ"א לכתחילה מ"מ לענין צירוף ודאי שאפשר לצרף דעתו, ויש לצרף ג"כ דמסתמא אין כאן חשש דאורייתא, ולפי המבואר בעה"ש סי' קנא סט"ו ג"כ אינו מעיקר הדין שהרי א"א לחדש איסור ולדמות מדעתינו לגגות היכל, ויש להוסיף דבגגות היכל נאמרו דיני קדושה שלא נאמרו כן, וגם בלשונות הראשונים שהובאו בב"י ג"כ אפשר דמשמע יותר שאינו איסור מעיקר דינא אלא זהירות.

ולכן אם ירצה להקל בזה יבדוק הצדדים הנזכרים בתשובה זו ויבאר פרטי המציאות ויקל בזה כפי מה שיחליט אם לחשוש לסכנה שהזכירו האחרונים או להקל בזה כהמנהג ובצירוף הצירופים הנזכרים.