דרבנן

שאלה

{לכבוד הגרע”מ שליט”א
לילה טוב וגוט מועד אמעכ”ת.

}

תשובה

יום רביעי י”ט ניסן תשע”ו

לכבוד הרב דוד ורטהיימר שליט”א

הנה ראשית כל מה שחוזר ומתפלל אפשר דאינו ברכה לבטלה, וכמו שנחלקו הפוסקים על התפילה ששכח בה הזכרה אי חשיבא ברכה לבטלה או לא [הובא במ”ב ובקה”י, ועיין בני רא”ם להגר”א גניחובסקי עמ”ס ברכות מה שדן בזה], ויעויין מה שפסקו הט”ז והמ”ב [בדעת השו”ע] דעכ”פ מהני ליה שיוכל לצאת מהש”ץ שוב, [אע”ג שבאמת א”א לצאת מן הש”ץ באופן שלא התפלל, מ”מ מהני ליה תפילתו שנתפלל עד עתה, ויעויין בעמ”ס ח”ב מה שכתבתי ע”ד הט”ז הללו.

ולפ”ז י”ל ג”כ דמה שחוזר כאן כיון שחוזר כדיני התפילה אי”ז ברכה לבטלה, אע”ג דאפשר דכלפי שמיא גליא שהזכיר מ”מ לענין המתפלל כיון שעושה כתיקון חכמים סגי, [ובאמת הרבה כבר נתחבטו לדעות הסוברין שהמברך ברכה שא”צ עובר בעשה, הרי אם לא היו מתקנים חכמים לא היה מותר לברך ברכה זו, ומה עשו חכמים בזה שתקנו שע”י שתקנו הברכה הפקיעו אמירת הברכה מאיסור דאורייתא, ועיין עמ”ס ח”א בראשו מ”ש שם, אכן מכל מקום הדבר ברור שאם עשה כתיקון חכמים לא עבר על האיסור דאורייתא], ואפשר עוד דגם להפוסקים דס”ל בשוכח הזכרה שתפילתו הראשונה היא ברכות לבטלה, מ”מ מודו שהמתפלל והזכיר כדין ושכח והתפלל שוב אין תפילתו השניה לבטלה, דבשלמא במקרה הראשון הנ”ל היה פושע שלא זכר מה מוטל עליו והיה עליו לזכור, אבל במקרה השני הלזה הרי עושה עתה כדין ומה יכול לעשות שאינו זוכר כעת אם התפלל, דמכיון שמ”מ כך מוטל עליו לעשות כעת ובזה עושה כדינו י”ל דבזה מודה שאי”ז ברכה לבטלה וצ”ע.

אכן באמת עיקר התירוץ כאן הוא דמה שהותר למסתפק להתפלל שוב מספק וגם מחוייב בזה, ול”א ספק ברכות להקל, הוא משום שהמצב כאן אינו נחשב כספק אלא כחזקה, וחזקה נחשבת כודאי להרבה דינים בתורה, וכמ”ש בפ”ד דקידושין סוקלין על החזקות, וה”ה לענינינו, ואכן כתבו הפוסקים דלא חשיב לכל דבר חזקה גמורה, וכמו שהורה הגרשז”א שאם קטן אמר לו ששכח ג”כ מהני שלא יצטרך לחזור, אך בודאי הו”ל חזקה מעיקר הדין דאמרינן דרגיל לומר מה שאמר עד היום כדי להחמיר עליו.

ויסוד ענין זה של סריך דיבוריה זהו ג”כ מועיל לקולא גבי טעה בין כתיבה לכתיבה בק”ש ופתח בלמען ירבו, דאמרינן אדיבוריה סריך, ובעצם כל הזכרה אחר שלושים אמרינן לקולא משום דסמכינן דאדיבוריה סריך, וזהו חזקה המועלת בין לקולא בין לחומרא ובין לדאורייתא בין לדרבנן.

[ובעצם ענין זה של חזקת שלושים יום מצאנו בעוד מקומות, עיין ב”מ ק”ב ב’ ועוד, ויתכן שזוהי סברת הגר”א דס”ל שלא מהני אם אמר צ’ פעמים ביו אחד, ואינו ענין לנגח שור חמור וגמל וכו’ דהרגילות תלוי באורך הזמן כמ”ש במעשה רב וסמכו בזה חז”ל על שאר דיני החקה, ועיין שו”ת רב פעלים ח”ב סי’ י”ז שדן בדיני החזקה כאן אי אזלינן בתר רגילות כאו”א לפי מה שהוא או דבכולם נמדד רק בל’ יום, וע”ש הדעות שהביא בזה].

ויש להוסיף ע”ז, דבאמת בספקות אחרים שאין בהם חזקה זו אשכחן דלא הותר לו לחזור ולהתפלל אלא בתורת נדבה כמבואר בשו”ע, ורק בדבר שיש בו חזקה הותר להתפלל ואף מחוייב בזה, משום החזקה.

וכמו שכתב בשו”ת שבו”י ח”א סי’ ל”ב וז”ל, מי שנסתפק אם בירך לישב בסוכה, ורצית לדמות למה דאית’ בא”ח סי’ קי”ד בהזכרת גשם וטל דעד שלושים יום בחזקת שאמר כמו שרגיל, אין זו דומה לזו כלל אפי’ כאוכלא לדנא, דשאני כאן בנדון דידן דהא אדם יודע שיושב בצל סוכה ושלטה ביה עינא לא חיישינן לשכחה ויש להאריך בזה בראיות מכמה סוגיות והאריכות בזה אך למותר כי דין זה מפורש להדיא בש”ס ופוסקים גבי ברכת קריאת שמע כמבואר בא”ח סי’ ס”ז דספק אם בירך לפניה או לאחריה אינו חוזר ומברך והטע’ דברכו’ דרבנן וכל הטעמים שנאמרו התם שייכי’ גם כן בדין זה וזו אין צריך לפנים עכ”ל.

עוד רגע אדבר דאע”ג דבפוסקים נקטו באופן פשוט שזהו בחזקת שלא אמר, אבל מ”מ ישנם הרבה אופנים דלא אזלינן בתר חזקה זו, כל היכא דמסברא לא שייך לחשוב שלא הזכיר כדין, וכמו האופן שכתב המ”ב בסי’ קי”ד סקל”ח בזה”ל, ואם ברור לו שהיה בדעתו לזכור מעין המאורע [לענין הזכרה ושאלה ויעלה ויבא וכה”ג] בתוך התפלה ולאחר זמן מופלג נפל ספק בלבו אם זכר בתפלה או לא אין צריך לחזור ואם נתעורר הספק מיד אחר התפלה יש לחזור [מור וקציעה ומגן גבורים] עכ”ל, וכן באופן שהביא המ”ב בהל’ ר”ה גבי המלך הקדוש שאם אמר את נוסח ובכן תן פחדך יש להסתפק אם שייך לומר שחזקה אמר האל הקדוש, [ואגב א’ מגדולי הדור הורה דמכיון שיש כאן ספק אינו חוזר ומתפלל, ור”ל דלולי שהיה כאן ספק היה כאן ודאי, מכיון שע”פ דיני החזקה חשיב כודאי, וכן באופנים במ”ב שם בסי’ קי”ד ס”ק ל”ז נקט דבכל הספיקות שיש בפוסקים על אמירת צ’ פעמים וכו’ יש להקל והכל הוא כנ”ל וכמו שכתבתי כבר לעיל].

וכן יש עוד כמה וכמה אופנים שהוסיפו פוסקי זמנינו לומר שבמצב כזה אי”ז נחשב כחזקה שלא אמר ואכמ”ל.

בברכת פסח כשר ושמח

שלום וברכה.

אודה מאוד אם תוכלו להשיב לי

שאלה: מדוע מְכַנִּים את הרמב”ם בשם “הנשר הגדול”.

שאלה: “תניא, אמר רבי עקיבא: פעם אחת נכנסתי אחר רבי יהושע לבית הכסא, וכו’ אמר ליה בן עזאי: עד כאן העזת פנים ברבך! – אמר ליה: תורה היא וללמוד אני צריך.

שאלה: תוס’ מגילה דף לא: ד”ה ראש חודש, הביאו דברי רב החובל, מי הוא זה.

שאלה: מ”ב (סי’ תפט ס”ק כ’) “ואם לא אמר היום לית לן בה משום דעיקר מצות ספירה הוא שיאמר היום כך וכך”: מה הדין אם במקום לומר “היום כך וכך לעומר”, אמר “הזמן הזה כך וכך לעומר”, האם יצא.

שאלה: מדוע לא הובא בש”ס ופוסקים דין “פרע ולא מל את המילה כאילו לא פרע ולא יצא”.

שאלה: סעיף ה’, “אין מברכין במוצאי שבת על נר שלא שבת מעבירה”.

שאלה: מה הדין בטמא דבעי טבילה וירדו עליו גשמים, האם נטהר כאילו טבל, דהא מדין לבוד כל הטיפות מחוברים ואיכא ארבעים סאה ויותר, ואם לאו מאי טעמא.

שאלה: “ברגע קטן עזבתיך” (נ”ד ז’).

שאלה: מה הדין בהנ”ל אם מסתפק אם בירך העץ וכדו’ וחבירו מברך שהכל, האם יש עניין לשמוע ברכת שהכל, שלכה”פ ישמע ברכת שהכל שהוא פוטר הכל.

שאלה: האם מהני לעשות תנאי פ”א לכל החיים ולומר כל ברכות הנהנין שאברך אני מכיוון על כל החדרים שנמצאים באותו בית.

שאלה: בהנ”ל אם מתנה שכל ברכות הנהנין שאברך יפטרו כל המאכלים שברכתם שווה שנמצאים בבית אפי’ שלא לפניו, האם מהני.

יישר כח גדול

אהרן אריה כהן

***

תשובות

בע”ה כ”ז חשון תשע”ז

לכבוד הג”ר אהרן אריה כהן שליט”א

שלום רב

שאלה: מדוע מְכַנִּים את הרמב”ם בשם “הנשר הגדול”.

תשובה: לא שמעתי בזה דבר, אבל יעוי’ במדרש אסתר פנים אחרים פ”א ‘הנשר הגדול, שהיה כנפיו פרושים על כל העולם כולו’, ואולי ג”כ הרמב”ם שהיו הרבה מקומות סרים למשמעתו והיו כנפיו פרוסות למרחקים קראו לו כן.

שאלה: “תניא, אמר רבי עקיבא: פעם אחת נכנסתי אחר רבי יהושע לבית הכסא, וכו’ אמר ליה בן עזאי: עד כאן העזת פנים ברבך! – אמר ליה: תורה היא וללמוד אני צריך.

תשובה: אביא בזה ל’ הס’ פרחי כהונה על הגמ’ שם וז”ל, תניא בן עזאי אומר וכו’.

מקשים דהא כבר אמר לר”ע ע”כ העזת פניך ברבך ואם היה זה אחר ששמע מר”ע דללמוד תורה מותר אם כן למה צריך להכנס לבית הכסא הלא כבר שמע אותם מר”ע.

ויתכן דבן עזאי שכח מה הם הג’ דברים שלמד ר”ע מר’ יהושע לאחר זמן רב הלכך נכנס לבית הכסא לזכור אותם ואין לומר שהיה לו לשואלו מה הם הג’ דברים שלמדת מרבך דהא תקשה בפשט הש”ס אמאי לא שאל ר”ע מרבו וכן בן עזאי מר”ע איך סדר ההנהגה בבית הכסא אלא ודאי דללמוד תורה אין שום קפידא ומה לי שאלה בפה או רואה בעיניו מיהו ר”י ס”ל דכיון שהיה יכול לשואלו מה הם הג’ דברים מיקרי עזות פנים.

ולא דמי לר”ע שנכנס ולא שאלו איך סדר ההתנהגות בבית הכסא דאפשר שלא יאמר לו כולם וישכח איזה דברים הלכך נכנס וראה הכל בעיניו אבל בן עזאי בקל היה יכול לשאול מה הם הג’ דברים ולפיכך הקשה לו עד כאן העזת וכו’ ואעפ”כ משני ליה תורה היא וכו’.

ובזה ניחא מאי דק”ל על ר”י דמסתמא שמע להך עובדא דר”ע שנכנס וכו’ וא”כ מאי מקשה ע”כ וכו’ ולפמ”ש א”ש דידע לה שפיר אלא דס”ל דיש לחלק ביניהם וכאמור.

ועוד י”ל דמה שנכנס אחר ר”ע הוא לראות דעת ר”ע גופיה דשמא איהו פליג ארביה מכח שראה אח”כ רבים חולקים עליו ואפ”ה ראה שעודנו בסברתו.

ועוד י”ל דעובדא דר”ע היה בא”י ובן עזאי נסתפק אם זה דוקא בא”י או אפילו בחו”ל דלא שמיע ליה סברת ר”ע שאמר לעיל בכ”מ אין נפנין מזרח ומערב ועובדא דבן עזאי היה בחו”ל וידע דדעת ר”ע לאסור אפילו בחו”ל והני ב’ דינים אמרם ב”ע אגב גררא אף על גב שהיה יודעם מקודם [א”ה ולענ”ד נראה יותר נכון לומר דעובדא דבן עזאי שנכנס אחרי ר”ע היה קודם מה שסיפר ר”ע שנכנס אחרי ר’ יהושע ומה שהקשה ב”ע לר”ע ע”כ העזת וכו’ אף על פי שגם הוא עשה כן ללמוד תורה לא הקשה אלא לשמוע מפיו של ר”ע רבו אם הוא מותר בשביל ללמוד וכסברת עצמו או יש לו לשאול איך התנהגות בית הכסא.

ומה שסידר בעל הגמרא מעשה דרבי עקיבא קודם מעשה דבן עזאי הוא משום שכן הוא סדר המעשיות דבן עזאי היה האחרון שלמד מר’ עקיבא שהוא היה הראשון שנכנס אחרי ר’ יהושע, המקי”ש].

עכ”ל.

עוד אביא בזה מה שמצאתי, ביפה עינים כתב שבן עזאי נכנס אחר שסיפר לו רבי עקיבא על מה שראה אצל רבי יהושע, כי עדותו של רבי עקיבא היתה על הנהגות בית הכסא שביהודה [כפירוש רש”י ד”ה אחר], ואילו בן עזאי נכנס אצל רבי עקיבא בחו”ל, כי רצה לראות אם גם שם אסור בין מזרח למערב, וראה רש”ש.

והמלבי”ם [ארצות החיים ג ו] כתב שבן עזאי סבר שיתכן כי רבי יהושע לא קנח בימין משום שלא היה הולך ד’ אמות בלי תפילין [יומא פו א], וכיון שאחזן בימינו נגד לבו היה אסור לקנח בימין [כדלעיל כג א], אך רבי עקיבא אחזו בבגדו, ורצה לראות אם גם הוא יזהר בכך, ויהיה ראיה שהאיסור בעצם הקינוח בימין.

וביד דוד כתב שכיון ששמע מרבי עקיבא שמותר להכנס כי הוא למוד דיני התורה, וחשש שיש עוד פרטים שיש בהם חשש איסור, והם פשוטים בעיני רבי עקיבא ולכן לא פירטם לו, וצריך לראותם כדי ללמוד.

שאלה: תוס’ מגילה דף לא: ד”ה ראש חודש, הביאו דברי רב החובל, מי הוא זה.

תשובה: זהו אחד מן החכמים בזמן הראשונים שהורה, והתוס’ לא ביארו מי הוא זה מפני כבודו, משום שרצו לומר שהוא אומר שלא כהוגן, ולכך קראו לו ‘רב החובל’ כלומר שהוא מורה שלא כהלכה.

שאלה: מ”ב (סי’ תפט ס”ק כ’) “ואם לא אמר היום לית לן בה משום דעיקר מצות ספירה הוא שיאמר היום כך וכך”: מה הדין אם במקום לומר “היום כך וכך לעומר”, אמר “הזמן הזה כך וכך לעומר”, האם יצא.

תשובה: מסברא נראה שראוי לחשוש צריך לחזור ולספור, דזמן הוא משמעות גם להרבה זמן, כמו שאומרים ‘ספה”ע בזמן הזה דרבנן’, ומ”מ יש לדחות דכשאומר כך וכך ימים א”כ מוכחא מילתא ש’זמן’ כונתו ליום הזה, ורק כשאינו אומר אלא כך וכך ימים לעומר בזה אין משמעות, דהרי הט”ז לא הביא ראיה לדבריו שהעיקר הוא לספור היום, אלא רק כתב שאם השיב לחבירו כך וכך ימים לעומר ולא השיב לו היום כך וכך ימים לעומר לא יצא יד”ח, דעיקר המצוה הוא לומר היום, וא”כ כל היכא שמוכחא כונתו סגי וצ”ע.

אכן לשון הגר”ז סי’ תפ”ט ס”ז, אם לא אמר היום אלא מנה סתם כך וכך ימים לעומר לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולספור בברכה דכיון שאמר כך וכך ימים הרי לא ספר את עצם היום הזה שהוא עומד בו והתורה אמרה תספרו חמשים יום שתספור היום עצמו שיאמר היום כך וכך עכ”ל, ומדבריו נראה שזהו פי’ הכתוב תספרו חמישים יום שצריך לומר דוקא יום וצ”ע.

ולענין ברכה יתכן שיש לצרף דעת הפוסקים שבלא אמר היום יצא (עי”ש בשעה”צ סקכ”ה), ואף שהמ”ב לא סבירא ליה כך מ”מ עכ”פ בכה”ג לא יברך, ועי’ בכה”ח סקנ”ג שחשש לדעה זו לכתחילה, ומ”מ למעשה יש לשאול חכם.

שאלה: מדוע לא הובא בש”ס ופוסקים דין “פרע ולא מל את המילה כאילו לא פרע ולא יצא”.

תשובה: הוא מילתא דפשיטא שאם לא מל לא יצא שכ”כ בתורה הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר (בראשית יז, י), וכתיב וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר (בראשית יז, יד), ולא הוצרכו לפרשו, וכמו”כ אינו כ”כ בפועל שיפרע ולא ימול.

שאלה: סעיף ה’, “אין מברכין במוצאי שבת על נר שלא שבת מעבירה”.

תשובה: אביא בזה מה שכתב בס’ רשימות שיעורים ברכות נ”ב ב’, ומשם יהיה אפשר ללמוד לענינינו, וז”ל:

רש”י ד”ה משום דלא שבת.

וז”ל ממלאכת עבירה שהעובד כוכבים עושה מלאכה לאורו ותניא לקמן אור שלא שבת אין מברכין עליו הואיל ונעבדה בו עבירה עכ”ל.

יש לעיין מדוע נחשב נר של עכו”ם כנר שנעבדה בו עבירה דהרי העכו”ם אינו מצווה במצות שבת, ומאי שנא מנר של חולה דמברכין עליו משום דשבת ממלאכת עבירה.

ונראה דיש ב’ מחייבים לברך ברכת הנר במוצאי שבת: א) על בריאת האש דנבראת במוצאי שבת, ולפי”ז ברכת הנר הויא חלות דין ברכת הראייה, ב) על ההיתר שחל להדליק אש בחול, וברכת הנר הריהי קיום בברכת הבדלה.

ונראה דמדין ברכת הבדלה צריך לברך על נר שנתקיימה בו מצות שביתה ממלאכה בשבת ועתה חל בו היתר מלאכה במוצ”ש.

ולפיכך אין מברכין על נר של עכו”ם דלית ליה קיום שביתה דאינו מצווה על שביתת השבת.

ואפילו אם במציאות לא עשה בו העכו”ם מלאכה אין מברכין עליו מדלא קיים בו מצות שביתה.

וכן משמע מהא דקיימא לן דמברכין על עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום בבית ישראל כדמבואר ברש”י (ד”ה שהיתה דולקת והולכת), וז”ל מערב שבת בבית ישראל עכ”ל.

ומשמע דאילו היתה עששית דולקת כל היום בבית עכו”ם ולא נעשה בה מלאכה אין מברכין עליה.

והטעם משום דלא נתקיים בו קיום שביתה.

משא”כ בנר של חולה דנתקיים בו קיום שביתה, ולפיכך מברכין עליו עכ”ל.

ולפ”ז שמבואר שגם בשבת הוא דין מצד שעתה הותר [ולא רק ביו”כ הוא מדין זה] א”כ א”ש מ”ט הוא דין מיוחד בנר ולא בבשמים ובשאר מצות, ועל אף שבשאר מצוות יש ג”כ גדים של מצוה הבאה בעבירה מ”מ הם גדרים אחרים מגדרי נר ששבת.

שאלה: מה הדין בטמא דבעי טבילה וירדו עליו גשמים, האם נטהר כאילו טבל, דהא מדין לבוד כל הטיפות מחוברים ואיכא ארבעים סאה ויותר, ואם לאו מאי טעמא.

תשובה: אין מי גשמים מטהרין אלא באשבורן כמבואר ביו”ד סי’ ר”א, היינו בבריכה קבועה בקרקע, ועי’ חגיגה י”ט א’ ורש”י שם, ובלאו הכי לבוד לא נשנה אלא במחיצות הלכה למשה מסיני וא”א לומר לבוד בכל דבר.

שאלה: “ברגע קטן עזבתיך” (ישעיה נ”ד ז’).

תשובה: בכמה מפרשים מבואר שענין הרגע הוא לעומת התשועה שתהיה אחר כך, דהיינו שמכיון ואח”כ תהיה תשועה גדולה א”כ נראה כאילו היה עד כה רגע אחד, וכמ”ש הרד”ק וז”ל, אף על פי שארכו ימי הגלות כולם יהיו נחשבים כרגע קטן כנגד הרחמי’ בחרי קצף, ואדוני אבי ז”ל פירש שיהיו גדולים כשאקבצך, ובי”ת ברגע ר”ל בימים שעזבתיך אותם הימים הם רגע כנגד ימי הטובה, וכתב המלבי”ם, ברגע קטן עזבתיך.

דע כי העזיבה הזאת תחשב כאילו לא נמשכה רק רגע קטן לעומת גודל התשועה אח”כ כי ברחמיך גדולים אקבצך ע”כ, וכ”כ המצו”ד, ברגע קטן עזבתיך – העזבון שעזבתיך לא היה רק רגע קטן מול הקבוץ שאקבצך כי ברחמים גדולים תהיה ותתמיד לאורך ימים ע”כ (ועי’ פרי צדיק פר’ בחוקותי).

והאלשיך כתב ד’ברגע קטון עזבתיך’ ר”ל שע”י פעולה של רגע אחד עזבתיך, שהקערה נהפכה על פיה לרעה ברגע קלוש, וז”ל, ברגע קטון עזבתיך בלבד, והוא ברגע השליטו ית’ את האויבים בבית המקדש, כמאמר רז”ל במדרש איכה רבתי, שאמר הקדוש ברוך הוא אם איני מסתלק אין האויבים נכנסים כו’, ואז באותו רגע התחזקו ויבאו, כד”א פתאום נטשו אוהלי רגע יריעותי, ומיד חזרה שכינה עמהם, כי גלו לבבל שכינה עמהם, הרי כי לא היו רק כאשה עזובה וכמו רגע בלבד עכ”ל האלשיך.

שאלה: מה הדין במסתפק אם צריך לברך איזה ברכה, וחבירו כעת מברך ברכה אחרת, האם יכול לצאת מדין שומע כעונה כל הברכה ללא סיומה, ואת הסיום יברך בעצמו מה שרוצה.

תשובה: הנה בענין לצאת בברכה חציה בשמיעה וחציה באמירה דעת הרע”א מהד”ק סי’ ז’ שיוצא, והובא בביאור הלכה סי’ רע”א ד”ה דאתקש, וכ’ הקה”י ברכות סי’ י”א שכן מוכח גם מדברי המ”ב סי’ תר”צ סקי”ט, וכן נראה שכך דעתו מדבריו במ”ב סי’ קפ”ג סקכ”ו [שונה”ל סי’ רי”ג ס”א, ועי”ש עוד מה שציין לעוד מדברי המ”ב], ודעת החזו”א או”ח סי’ כ”ט סק”ו שלא יוצא.

לענין לצאת בברכה אחרת שאינה אותה הברכה ששומע, יתכן לתלות זה במחלוקת הראשונים בברכות י”ב א’ בענין פתח אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא, ובשו”ע פסק בדיעבד להקל בזה עכ”פ בברכות דרבנן עי”ש במ”ב, אמנם יש לדחות דגם להמחמירין שם [באופן שלא אמר עדיין נוסח חמרא] היינו שהיה בדעתו באופן גמור לזה, אבל אם חבירו מברך ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם אדעתא דברכה אחת ומכוין מעיקרא שבתיבות אלו מכוין בשביל חבירו לברכה שהוא צריך, בזה לא שמענו להחמיר.

ומאידך גם להמקילין שם צ”ע כאן.

ואביא בזה מה שכתב בשו”ת מנחת שלמה ח”א סי’ כ’ וז”ל, ודאתינן להכא נלענ”ד דהנה השערי תשובה הביא בסי’ רי”ד מהברכ”י שאם אחד אכל מזונות ושתה יין דאע”פ שכולל את שניהם בברכת מעין שלש, מ”מ יכול שפיר להוציא גם את מי שאכל מזונות לבד, והיינו משום דיכול השומע לכוין לצאת מה שנוגע לו ולא איכפת ליה במה שמוסיף המברך לעצמו.

וחושבני דה”ה נמי שאם המברך אכל מזונות והשומע שתה יין שהוא ג”כ יכול לצאת בברכתו של המברך, אלא שבמקום שהמברך אומר על המחיה ועל הכלכלה יאמר השומע על הגפן ועל פרי הגפן וכן בחתימה, ויכול שפיר לצאת חובת הברכה מקצתה בשמיעה ומקצתה באמירה, כמו במקרא מגילה וכדומה שיוצאין שפיר גם אם הוא על ידי שיתוף של שמיעה וקריאה, וכן מבואר בתשו’ רע”א סי’ ז’ שכתב כן להדיא גם לענין ברכה דנשים שאינן מבינות לשון הקודש יכולין שפיר לצאת ידי קידוש ע”י זה שיאמרו יחד עם המקדש נוסח האמצעית של הברכה, והפתיחה והחתימה יוצאות שפיר בשמיעה בלבד דהמעט הזה מבינות בלשון הקדש, וסובר בפשיטות דיכולין לצאת בשיתוף של שמיעה ודיבור וה”נ גם כאן.

אולם החזו”א בהל’ ברהמ”ז סי’ כ”ט סק”ו תמה אהא דמבואר כאן ברע”א דשפיר נפיק בשמיעת חצי ברכה, מהא דהסכימו הפוסקים לדעת הרי”ף בברכות מ”ו ע”א לענין ברהמ”ז, דאם אין אחדש שיודע לברך ברכה שלמה אין מחלקין ברכה אחת לשנים, והיינו משום דאין יוצאין במה ששומע מכל אחד רק חצי ברכה עיין שם.

אך נלענ”ד דשאני התם גבי ברהמ”ז דכיון שכל אחד מברך חצי ברכה אין ע”ז שם של ברכה, ולכן אמרינן חצי ברכה מזה וחצי ברכה מזה לאו כלום הוא, משא”כ בקידוש הן אמנם שאם המקדש יאמר רק הפתיחה והחתימה כדי להוציא את השומע, שפיר נראה דלאו כלום הוא אף אם השומע יאמר בעצמו את האמצעית, כיון שלא שמע כלל מהמקדש ברכה הואיל ואמר רק פתיחה וחתימה בלבד, אשר אין ע”ז שם של ברכה, שהרי אף אם גם שח הבוצע בין ברכה לטעימה נחלקו האחרונים ואיכא דס”ל דלא עלתה ברכה גם לשומע, דכיון דנתברר שהמברך הפסיק והפסיד ברכתו נעשה כאילו השומע לא שמע כלל ברכה, ואף דאנן לא קיי”ל הכי, היינו משום דסו”ס שמע ממנו ברכה שלמה, ולפיכך לא אזדא הברכה אלא מהמברך שהפסיק ולא מהשומע, משא”כ בכה”ג ששמע מהמברך רק חצי ברכה, שפיר נקטינן כהרי”ף דאין זה חשיב כשומע ברכה כיון ששמע מכל אחד רק חצי ברכה.

ואם כנים אנו בזה נלענ”ד דלפי”ז במי שמסופק אם בירך ברכת המוציא או לא שיכול לשמוע מאחר שמברך על היין או מברך להתעטף בציצית, והיינו שיכוין לשמוע ממנו רק את הפתיחה בלבד ואילו המוציא לחם מן הארץ יאמר השומע בעצמו ויצא מקצתו בדיבור ומקצתו בשמיעה, ואף להסוברים שאם פתח אדעתא דחמרא וסיים בשיכרא לא עלתה לו ברכה, היינו מפני שלא כוון יפה ולכן אין זו ברכה, משא”כ הכא זה שמברך על היין מכוון יפה וגם השומע מכוון יפה וכיון דזכרון אחד לשניהם מה טעם לא תעלה לזה ולזה, אלא שמעולם לא שמענו חדוש גדול זה, אך אפשר דהרע”א ז”ל נתכוין רק להתיבות שבאמצע הקידוש אבל לא בעיקר הברכה וצ”ע עכ”ל.

שאלה: מה הדין בהנ”ל אם מסתפק אם בירך העץ וכדו’ וחבירו מברך שהכל, האם יש עניין לשמוע ברכת שהכל, שלכה”פ ישמע ברכת שהכל שהוא פוטר הכל.

תשובה: לפו”ר נראה שיש ענין בזה, דלפי הצד שבאמת לא בירך א”כ עובר איסור לצד הזה, וכעת שמברך שהכל אע”פ שאינו לכתחילה מ”מ אינו עובר איסור, וכ”ש דשעת הדחק כדיעבד דמי, וזה עדיף מלברך חצי חצי כהאופן הקודם שאין דינו ברור כנ”ל.

שאלה: האם מהני לעשות תנאי פ”א לכל החיים ולומר כל ברכות הנהנין שאברך אני מכיוון על כל החדרים שנמצאים באותו בית.

תשובה: לעצם ענין תנאי מובא על החזו”א שכשנאמר לפניו על תנאי לעשות בק”ש לענין זמן ק”ש לכל החיים [שאם קורא בלא ברכות בסוזק”ש של המג”א בתנאי שהלכה כהמג”א] שזה לא מופקע לומר שמועיל.

 ומ”מ שמא לענין ברכה א”א לומר תנאי מפעם אחרת מכיון שבברכה הוא יותר ענין של דעת מאשר ענין של תנאי בני גד ובני ראובן.

ומ”מ לענין הליכה מחדר לחדר בזמנינו יש הרבה פוסקים שכתבו שבזמנינו נשתנה דעת סתם בנ”א בזה מזמן המ”ב, דאף שבזמנו היה צריך דעת לזה ובלא זה הו”ל כאין דעתו לכך [בהקדמת סי’ קע”ח], מ”מ בזמנינו נשתנו הגדרים ברגילות בזה, עי’ שבות יצחק שבת פ”כ סי’ ד’ סק”א, צהר אהל ברוך עמ’ תמ”ז הערה ה’, ביצחק יקרא על המ”ב שם, חידושי בתרא להגרח”פ שינברג סי’ קע”ח סקכ”ח, וע’ שבט הלוי ח”א סי’ ר”ה על סי’ קע”ח.

שאלה: בהנ”ל אם מתנה שכל ברכות הנהנין שאברך יפטרו כל המאכלים שברכתם שווה שנמצאים בבית אפי’ שלא לפניו, האם מהני.

תשובה: נראה דמועיל, כן נראה בסי’ ר”ו ס”ה ועי”ש בהגהות רע”א ובמ”ב סי’ קע”ה סק”ד.

בהצלחה רבה

***

מוצ”ש פ’ צו אור לי”ח אדר ב’ ע”ו

לכבוד גיסי החביב הבה”ח אברהם נ”י

{בענין שאלתו אם מותר לעשות תזמורת בכלי נגינה בשמחת בר מצוה עם סיום מסכת בימי ספירת העומר.

}

תשובה

הנה ל’ המ”ב גבי ריקודין ומחולות הוא שאסור לעשות ריקודין ומחולות של רשות, ומשמע דשל מצוה שרי, ואע”ג דכלי זמר בסעודת תנאין אסר בערוה”ש סי’ תצ”ג ס”ג כדין ריקודין ומחולות כמ”ש המ”א סק”א, מ”מ הגרי”ש (באשרי האיש מועדים עמ’ תל”ג) התיר בסיום מסכת, ואע”פ שאין רגיל לעשות כן בשאר סיומים אפ”ה שרי, לפי שאין גבול לשמחת התורה, [ויעויין מה שהובא משמו במ”ב מהדורת דרשו סי’ תצ”ג גבי ריקודים ומחולות בהכנסת ספר תורה שיעשה כן רק בשעת הצורך].

אכן הגר”ח קניבסקי בתשובתו לידידי הרב יוסף שלמה אפשטין (בקונטרס ישא ברכה) כתב שאין ראוי, ודקדק לומר שאין ראוי ולא שיש בזה איסור מצד הדין, אכן כאן בענינינו שיש גם שמחת בר מצוה יתכן דלא מיירי בזה הגרח”ק, כיון שבשמחת בר מצוה נהוג לעשות בלא”ה.

והרי אפילו על שמחת בר מצוה בלא סיום כתב הרש”ל ביש”ש ב”ק פ”ז סי’ ל”ז הובא במ”א סי’ רכ”ה סק”ב דאין לך סעודת מצוה גדול מזה שנותנין שבח והודאה וכו’ והביא לזה הרבה סמוכין.

(ובעצם סעודת תנאים שהחשיבו הנו”כ כאן לזה כסעודה שאינה סעודת מצוה, אע”ג דבעלמא פעמים החשיבו סעודה זו לסעמ”צ, (עיין בחק יעקב סי’ תמ”ד ס”י), מ”מ נראה דקילא מבר מצוה ועכ”פ מסעודת מסכת).

אבל ראיתי חכ”א (פעמי יעקב י”א תשנ”ה עמ’ נ”ה) שהעלה לאסור בזה, דדוקא סעודת מצוה כנישואין דעת הפוסקים להתיר, ולא כל סעודה שיש בה מצוה כסעודת בר מצוה.

אבל בקובץ מבית לוי (ניסן תשנ”ח פסקי הלכות עמ’ פ”ז סק”ג) ראיתי שכתב, ויש להמנע מנגינה בכלי שיר גם בסעודת מצוה, כגון הכנסת ס”ת, סיום הש”ס וכדומה עכ”ל.

ובשו”ת מנחת יצחק ח”א סימן קיא כתב וז”ל, נשאלתי, אם מותר לעשות בימי הספירה סעודת מרעים עם כלי זמר, בלא ריקודים ומחולות, לטובת מגבית לדבר מצוה.

תשובה הנה זה אין ספק דהמנהג שלא להתענג מכלי זמר בימי הספירה, וגדול כח המנהג, עד די”ל דנוגע באיסור דאורייתא דהוי כמו נדר, וכו’, וע”כ אף אם יהיה מנהג זה של איסור כלי זמר בימי הספירה, רק תוספת חומרא, על המבואר בש”ע ונו”כ (בסי’ תצ”ג), די לנו, שלא להתירם מטעם הנ”ל.

אמנם באמת, כבר הובא מנהג זה, בכתבי הדע”ק (הביאו בהגהות מהרש”ם הנדפס בס’ אורחת חיים סי’ תצ”ג) לענין נשואין בל”ג בעומר, דכ’ דיש להקדים א”ע, ולעשות גם הסעודה ביום ל”ג, ושלא לעשות ריקודים וכלי זמר בליל ל”ד עיין שם, הרי אף בנשואין, והתחיל בהיתר בל”ג בעומר, דעתו להחמיר, וכ”ש בשל רשות.

ולדעתי הוי איסור כלי זמר, בכלל מה דאיתא במג”א (סי’ תצ”ג סק”א), דכתב דאסור לעשות ריקודין ומחולות, בימי הספירה, ואף דלא הזכיר כלי זמר, מ”מ כלי זמר הוי כל שכן, דהוי שמחה יתירה, מריקודין ומחולות, עכ”ל המנח”י.

וע”ש באריכות ולא העתקתי כל לשונו, ומ”מ מבואר בדבריו שהחמיר בזה טובא עי”ש.

ולעצם השאלה אם בשמחת בר מצוה בלבד מותר לנגן בכלי שיר, ראיתי עוד באול”צ ח”ג פי”ז סק”א, שאלה.

האם מותר לנגן בכלי שיר בברית מילה או בבר מצוה בימי העומר.

תשובה.

מותר לנגן בכלי שיר בברית מילה או בבר מצוה בימי העומר ע”כ.

היוצא מכ”ז דהרוצה להקל בדבר בודאי יש על מי לסמוך, ובפרט דבמנהג איירינן, ולא באיסור דאורייתא או באיסור דרבנן, ויש כאן ב’ טעמים לצרף להיתר, א’ משום הסיום וא’ משום שמחת בר המצוה, [ויתכן לצרף ג”כ שהאיסור לנגן בכלי זמר לא נזכר להדיא בדברי הפוסקים על ספה”ע, אם כי יתכן שזה אינו ראיה, עיין בדברי המנ”י הנ”ל], אכן המחמיר ודאי תבוא עליו ברכה.

אור לל”ג בעומר י”ח אייר תשע”ו

לכבוד הג”ר יצחק סורוצקין שליט”א ר”מ דטלז

{מה שהקשה כ”ת ע”ד השו”ת בשמים ראש סי’ קע”ג, בהא דסיפור יציא”מ דרבנן למ”ד מצה דרבנן בפסחים קט”ז ב’, היינו משום דכתיב בעבור זה בשעה שמצה ומרור מונחין לפניך, וא”ש מ”ט במצות זכירת יציא”מ של שאר ימות השנה חייב לכו”ע גם בזה”ז.

}

תשובה

הנה באמת השו”ת בשמים ראש זייפנא הוא, והיום יודעים זאת, ויש כיום הרבה תשובות בכ”י מהרא”ש ומעוד ראשונים ולא נמצאה שום תשובה בכת”י המופיעה שם בספר, והגם שהיו גדולי עולם שהביאו משם אי”ז מכשיר הספר והיה משכיל ואכמ”ל, וכן שמעתי ממו”ר הגר”א גרבוז דכהיום הספר בודאי מזויף.

מ”מ עיקר קושייתך יש לתרץ, דהדין בזה שבין המצה ובין המרור כ”א הוא חיוב בפ”ע שיכול לחייב, ואי”ז תנאי שצריך שכל התנאים יתקיימו, אלא כ”א הוא סיבת חיוב כמ”ש בפ’ ראה למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים וקאי בין הפסח בין אמצה כדפרש”י ורא”ם שם, דכ”א בפ”ע הוא היכר ליציא”מ ומחייב הסיפור בזה.