גניבה

יעוי’ בריש פסחים ב ע”ב הא מדקאמר ובלילה יהי כגנב מכלל דאור יממא הוא עי”ש וברש”י ומבואר דגנב עושה שלא בפני בעה”ב כלל, וכן מוכח בב”ק סג ע”ב מדאצטריך קרא לחייב כפל בטוען טענת גנב ש”מ שאין דינו כגנב, ועוד מדטוען טענת אבד אינו חייב כפל אע”פ שמרמה ש”מ שאין דין המוציא כסף במרמה כדין גנב.

וכן מצינו שיש כמה טענות שאין חייבין עליהם כפל, כגון בטוענו קטן כמ”ש ברמב”ם פ”ד מהל’ גניבה ה”ט, וכן בטען אחד מן השותפין עי”ש בהל”ז דאין משלם כפל אא”כ תפס בעל הפקדון דהוא ספק בב”ק קח ע”א.

וכן יש לציין דמרמה במידות ומשקלות לא מצינו בשום מקום שמשלם כפל וכ”כ הרמב”ם ברפ”ז מהל’ גניבה שאין כפל במשקלות וכ’ שם המ”מ דהוא פשוט עי”ש, ויעוי’ שם במקורות וציונים מה שציין שם.

קרא פחות

מסתבר שרק גנב דהרי דין מכירה נאמרה לגבי דיני גניבה בקרא, וכן הובא בשיעורי הגרש”ר (המצויין להלן וכן בחי’ רש”ר ב”מ סי’ לח) בשם מרן הגרי”ז, וכ”כ בברכת שמואל ובחידושי הרי”ם עה”ת פ’ משפטים ובכמה שיעורי ראשי ישיבות וכ”כ בפירוש אחד קדמון עה”ת רבינו מיוחס (ובתורה שלמה הביא בסתמא בשם מדרש על סמך שר’ מיוחס מסתמא העתיק ממדרש כמ”ש בהערה שם אבל פשוט שאינו מוכרח כלל), וכן מבואר במנ”ח מ’ מב דמי שאינו משלם כפל אינו נמכר.

ויעוי’ באבן האזל פ”ג מהל’ גזילה הי”ג דן באריכות בשם המהרי”ל דיסקין בספר תורת האהל אם החיוב מחמת הגניבה או דתליא בכפל או שיש לו דין של קנס ונפק”מ לכמה דברים, ולכל הצדדים שראיתי שם פשיטא ליה שהוא מדיני הגניבה ומשמע דלא שייך בגזילה כלל, ועי’ שם גם שכ’ בטעם דברי הרמב”ם שם שהגונב מגוי והקדש אינו נמכר משום שאינו גנב אלא לקח ממון הקדש, ויש לומר כנ”ל דהמחייב הוא גניבה בלבד.

ויעוי’ במשך חכמה פרשת משפטים שחידש חידוש גדול דדין מכירה הוא רק בגנב הנכנס לרשות הנגנב כעין בא במחתרת (דהיינו לא בא על עסקי נפשות דבזה אינו שייך לכאן יעוי’ סנהדרין עב), אבל גם בלא חידושו גם לשאר פוסקים אינו אלא בגנב והמש”ח רק הוסיף שהוא לא בכל גנב, וכן כתב להדיא דלא כדבריו בספר הקדמון הרקמה לר”י ן’ ג’נח (המכונה בד”כ בראב”ע עה”ת בשם “רבי מרינוס”) דנמכר בגניבתו לא קאי על בא במחתרת דמיירי בבא במחתרת אלא על גנב דכתיב ביה תשלומי דו”ה (ומ”מ נמכר רק על הקרן כמ”ש בגמ’), ומבואר להדיא דעל גנב אה”נ דקאי ולא על גזלן.

וכן מבואר ברמב”ם פ”ג מהל’ גניבה הי”א דין הגנב לשלם הקרן והכפל וכו’ ואם אין לו קרקע ולא מטלטלין ב”ד מוכרין וכו’, ומבואר דהוא דין רק בגנב מדלא כתיבה בגזלן או במזיק אלא רק בדיני גנב עם דיני כפל וארבעה וחמישה.

ויעוי’ עוד ברמב”ם בריש הל’ עבדים שכתב כיצד גנב ואין לו לשלם את הקרן ב”ד מוכרין אותו כמו שביארנו בהל’ גניבה ואין לך איש מישראל שמוכרין אותו ב”ד אלא הגנב בלבד עכ”ל, ומשמע להדיא שגזלן אינו בכלל.

ולהכי דייקו בגמ’ בקידושין סט ע”א לומר זיל גנוב ואיזדבן בעבד עברי ולא זיל גזול, ויש לציין דבחוב זה פשיטא שאינו נמכר גם אם אין לו לשלם, ועי”ש ברש”י שציין דגנוב הוא באיסור ולא קאמר שילווה ויאבד המעות על מנת להימכר ולשלם דזה אינו איסורא, וכ”כ בספר המקח לרב האי גאון שער ט’ ושו”ת הרא”ש כלל עח סי’ ב בשם ר”ת דלפריעת חוב אינו נמכר, ומשם לשו”ע חו”מ סי’ צז סט”ו וסמ”ע שם סקכ”ט, וראה גם שו”ת מהר”ם מרוטנבורג סי’ שפו.

ושמעתי להקשות א”כ אמאי בעי’ קרא דבגניבו ולא בזממו, דכיון שכתיב בגניבתו הרי נתמעט כל מה שאינו גניבתו, והיה מקום לומר דאה”נ ממשמעותא דקרא קממעט, אבל עדיין קשה א”כ למה בגמ’ לא הזכירו גם מיעוט גזלן ממשמעותא כמו שהזכירו מיעוט זומם ממשמעותא.

והנראה לומר דעדים זוממין שאני דס”ד אמינא דכיון שנאמר ועשיתם לו כאשר זמם ממילא בעי’ כאשר זמם דוקא, כמו שהיה ס”ד במשנה במכות שמי שהעיד שפלוני בן גרושה ובן חלוצה והוזם, יעשה זה בן גרושה ובן חלוצה תחתיו, וממילא הוצרכו לקרא או עכ”פ לברייתא לאשמעי’ שלענין זה עד זומם אין דינו כגנב גופיה, אבל גזלן לא היה בכלל הפרשה כלל.

ויש להוסיף עוד דבגמ’ בקידושין יח ע”א קי”ל למסקנא דגניבו אלף ושווה חמש מאות אינו נמכר דבגניבתו אמר רחמנא ולא חצי גניבתו, והנה לו יצוייר שתפס הנגנב חמש מאות ואמר הגנב איני רוצה להשיב החמש מאות אחרים אע”פ שיש לי, באופן זה הרי דינו כגזלן לגבי שאר החמש מאות האחרים, ואעפ”כ אינו נמכר, דבכלל דין גזילה כל מי שמחזיק בממון חבירו שלא ברשות ואינו רוצה להחזיר במזיד וברצון כדמוכח בסוגיות ובפוסקים (ראה שיעורי הגרש”ר ב”ק סג בשם הגרי”ז והדברים עתיקים ואכמ”ל), וכמו שכבר יסדו בשם הגר”ח הלוי שאף כל גנב הוא גזל (עי’ אמרי משה סי’ לד ריש אות ד, קונטרסי שיעורים ב”מ שיעור כה אות ד, ועוד) והוא מבואר כבר בכמה ראשונים (רשב”א בתשובה ח”ו סי’ רפו בשם תשובת הרי”ף, רבינו בחיי ויקרא יט יא, הרי”פ ח”ב ריש ל”ת צא בדעת השאילתות פ’ נח שאילתא ד), וממילא ש”מ שעל גזילה אינו נמכר דבגזילה יש כאן גזילה שלמה, דכל כמה שנשאר ממון שהוא חייב ואינו מחזיר יש כאן גזילה, ואעפ”כ קרא תלה לה במעשה גניבה בלבד.

ודוחק להעמיד סוגי’ הנ”ל רק בלא שילם כלל דמ”ש ולא בחצי גניבו משמע גם אם שילם מחצה, וכמ”ש שם אם היה גניבו כנגד ממכרו נמכר ואם לאו אינו נמכר ומ”ט ולא בחצי גניבתו, וכן אי’ להדיא במכילתא דר’ ישמעאל דרק אם שווה כנגד גניבו בלבד נמכר אבל אם שווה פחות או יותר לא.

וכן דוחק להעמיד סוגי’ הנ”ל רק באנוס מלשלם החמצה הנשאר אבל אינו אנוס שאינו גזלן נמכר, דדוחק להעמיד כן, ומיהו אם נעמיד כן אין ראיה מסוגי’ זו.

וע”ד זה יש להוסיף דכל חיובים הנפטרים בגמ’ שם כגון כפילו וזממו שאינו נמכר אע”פ שחייב ואינו משלם, ותיפוק ליה דגזלן הוא, ואם נעמיד דמעולם לא אמר איני משלם אין ראיה כנ”ל, דכל עוד שלא אמר איני משלם אלא רק אין לי לשלם אינו גזלן אלא אנוס, אלא דדוחק להעמיד כן דמאי פסקה דמיירי רק באופן זה.

קרא פחות

כהקדמה לתשובה זו הנני לציין כדרכי בתשובות בענייני חו”מ שהתשובה נועדה ליתן רעיונות ומ”מ בלבד ולא לחייב את מי מהצדדים.

הנה עצם הדין שהשוכר אינו משלם עבור הבלאי במקרה רגיל של בלאי שנוצר על ידי השימוש הרגיל והמותר הכלול ברשות השימוש, הוא נלמד ממשנה וגמ’ [ב”מ עח ע”א] ובשו”ע [סי’ שמ ס”א, ועי’ חו”מ שט ס”א עד סוף הסימן].

ואמנם יש מחלוקת הפוסקים האם חובה על המשכיר לתקן נזקים מסויימים עבור השוכר כשהשוכר עומד בדירה או לא (עי’ רמ”א חו”מ סי’ שיד ס”א ושו”ע סי’ שיב סי”ז), אבל השוכר בודאי שאינו מחוייב לתקנם כשהוא מחזיר את הדירה וכ”ש שלא לפני כן.

וגם לגוף הנידון הנ”ל כבר הביאו וכתבו  שהמנהג כאן בא”י שכל בלאי משימוש סביר המשכיר מתקן לשוכר כל עוד שלא התנו אחרת [ראה בספר עמק המשפט ח”ב עמ’ תמג, ספר שאל בני ח”ב פנ”ה, ועוד, וראה להגר”י זילברשטיין טובך יביעו קונטרס שכנים תשובה עב, ועי”ש בעמק המשפט מה שהביא בשם הגריש”א על תוקף חוק השוכרים בהלכה מצד מנהג מדינה, ויש לציין דמנהג זה הובא כבר בחקרי לב סי’ רנ”ח וכן הובא מנהג זה בשו”ת חבצלת השרון חו”מ סי’ ל ובערוה”ש חו”מ סי’ שיד ס”ד ודברי מלכיאל ח”ה סי’ קלא, וע”ע שו”ת קרני ראם סי’ פה שהזכיר המנהג שהמשכיר מתקן החשמל, וע”ע שו”ת חיי שלמה סי’ פה החילוקים שכתב במנהג מקומו ומאידך עי’ בדברי מלכיאל הנ”ל דבמנהג שהזכיר שם לא הזכיר חילוק זה, אם כי ברור שלא במקומות של כל הפוסקים נהגו כן ואכמ”ל], והולכין אחר המנהג בעניינים אלו, כמ”ש הרמ”א חו”מ סי’ שיד ס”ב.

ומ”מ יש לשים לב להפריד בין הנידונים, דיש נידון האם השוכר צריך להחזיר הדירה מתוקנת למשכיר ויש נידון שני האם המשכיר צריך להעמיד דירה מתוקנת לשוכר כשקרה משהו באמצע השכירות, ולמעשה בשימוש סביר ורגיל בשניהם הוא לטובת השוכר וכמו שהתבאר.

ומאידך גיסא הדין שהשוכר יכול להתנות להתחייב על כל דבר הוא ג”כ מפורש במשנה [ב”מ צד ע”א] מתנה שומר חינם וכו’ וכן פסק בשו”ע [חו”מ סי’ רצא סי”ז לגבי שומר ועוד], וה”ה ששואל יכול להתנות להתחייב במתה מחמת מלאכה [ראה שטמ”ק ב”מ סט ע”ב בשם רבינו יהונתן וקצה”ח סי’ שמ סק”א ונתה”מ שם], ועי”ש בקצה”ח ונה”מ אם צריך קנין או לא, וע”ע במחנה אפרים הל’ שומרים סי’ ח, שהביא הרבה ראיות שאפשר להתנות להתחייב אפי’ בגרמא ואפי’ בשמירת קרקע (ועי’ להלן מה שאציין לזה לדברי הפוסקים לענין תוקף תנאי בלא קנין), וכנ”ל יכול להתנות בנידון דידן, ואמנם כאן מדובר בשכירות קרקע ושכירות קרקע רמת החיובים שלה הם אחרים בחלק מהדינים, אבל למרות זאת יכול להתחייב לקבל על עצמו תנאי גם בשכירות קרקע כמבואר במחנ”א הנ”ל, כמו שהאריך הגריש”א בפרטי דין שכירות קרקע והתנאי בקובץ תשובות ח”א סי’ רטז (ולענין אם צריך קנין בזה יעוי’ להלן).

אבל הנידון כאן הוא מצד לשון התנאי, והספק הוא לגבי לשון תנאי כזה שיחזיר את הדירה היא ללא שום נזק האם כלול בלשון זו גם התחייבות לתקן את הבלאי או לא.

והנה מצינו בסוגיות אחרות לגבי לשונות של תנאים דדרשי’ לשון הדיוט [ב”מ קד ע”א], וכלול בענין דרשא ג”כ שאם יש תנאי מיותר בלשון השטר דורשים אותו, דענין דרישת לשון הדיוט נוגע ג”כ לענין שכל ייתור לטפויי קאתי כמבואר שם בר”ן על הסוגי’ דלשון הדיוט בב”מ קד [הובא במחנ”א שומרים סי’ ח], ואמנם לשון הדיוט משמע ברש”י שם שהוא מה שהורגלו לכתוב בשטרות, ויש לדון על שטר פרטי שאדם כותב.

וגם יש לדון על כל יתור בפני עצמו איך לדורשו, אבל בב”ב קלח ע”ב וכן בנזיר ז ע”ב הובאה שיטת ר”ע דכל דטפי מידי בשטרא טפי מילתא, כלומר שאם הוסיף לשון בשטר התכוון להוסיף דבר, ומדברי הפוסקים נראה דגם באופן המבואר בב”ב שם וגם באופן המבואר בנזיר שם הלכה כר”ע, ואם כי אינו ברור דרבנן פליגי עליה שם, דהרי רבנן שם סוברים שגם אם לא כתב לו חוץ מאלו צריך ליקח לו דרך, אם כי אפשר דרבנן פליגי דאל”כ בחוץ מאלו היה צריך לרבנן להיות יותר וק”ל ומאידך אפשר לטעון דגם לרבנן הכל לפי הענין דלא בכל מקום אפשר לפרש דבר הקרוב לענין התנאי, וכוונת הגמ’ רק דאין הכרח דרבנן מסכימים לר”ע.

עכ”פ הלכה כר”ע וגם הדורשים לשון הדיוט סוברים כר”ע לענין זה כמו שנתבאר [עכ”פ ר”מ דמיירי הר”ן לשיטתו ומסתמא כולם דהמשמעות היא דדרשי’ כבמקרא] ואמנם גם לר”ע בענייננו יתכן שאפשר לטעון שבא לטפויי רק על דבר שלם שנפסד ולא על דבר שנעשה משומש, או רק על דבר שלא ניתן להשתמש בו בלא תיקון או שמקובל לתקנו ולא על דבר שנפחת, גם לפי המנהג בלא שהיה תנאי מיוחד לגבי המנהג שהמשכיר מתקן לשוכר עי’ בעמק המשפט ח”ה סי’ לה עמ’ תמד מש”כ לחלק בין סוגי נזקי צנרת, ויש לציין דכבר בפוסקים מצינו הרבה חילוקי דינים בענין התיקונים ועי”ש באריכות בכל הסימן.

ומ”מ כשנברר כאן מה נכלל בלשון נזק אם כולל רק דבר הניזוק בשימוש בידיים ואם שייך לקרוא לזה נזק כשהפעולה היתה בהיתר גמור ולא היה מעשה היזק, הנה יעוי’ בשטמ”ק ריש ב”ק בשם המאירי שמילת נזקין אמורה על הנזק בלא שום רמז על המזיק עכ”ל, וכמו כן יש לטעון דגם גרמא חייב כיון שקיבל על עצמו שמירה של מתה מחמת מלאכה, וא”כ הרי הוא כעין שומר שחיובו כלל אינו מחמת נזק אלא אפי’ בנזק דממילא, כמ”ש בגמ’ על המשנה בב”ק שם, וגמ’ שם בתוספתא דר’ חייא ור’ אושעיא נקראו גם השומרים אבות נזיקין, א”כ משמע שלשון נזק כולל גם דבר שנעשה מאליו תחת התחייבות האדם לסוג נזקים מסוג זה, וכ”ש על ידי בלאי שימוש.

(ועי’ בגליון השטמ”ק על המשנה שם ד”ה ועוד יש לומר דנקט אדרבה להיפך דמחמת שנזכר במשנה נזיקין לכך לא נזכרו שומרים, אבל לא הזכיר שם שאחר שההיזק נעשה נזק אין כאן נזק אלא רק שתחילת שמירת הוא בלא היזק).

עכ”פ אם נימא דכאן מפרשים התנאי המיותר יש לדון אם לפי זה יצטרך שוכר זה לשלם יותר ממה שרגילים לשלם, מצד שני אפשר לטעון דהתנאי לא בא אלא לומר שיהיה השוכר חייב להיטפל בתיקון נזקים בעצמו ולא יוכל להפטר בתשלום דמי תיקון אבל לא להתחייב בנזק שאין מקובל על שוכר לשלמו, אולם אם יש צד לומר שהתנאי הוא לטפל בתיקון בעצמו צל”ע אם מתיישב עם דברי הלבוש שהביא בברכת משה על המחנ”א שם?, וע”ע במתני’ דהגוזל המלוה חבירו בעיר וכו’ ודוק.

ולכאורה אפשר להביא לזה ראי’ מהר”ן בב”מ קד [המובא במחנ”א שומרים סי’ ח] גבי אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא דמשמע מלשון הר”ן שלשון בסיסית כוללת התחייבות על פחת קרקע, וצל”ע בזה.

והיה מקום להביא ראיה מלשון תשובת הריטב”א שהובאה במחנ”א שם דאם לא קיבל אחריות נאמן לומר שהיה אונס או גניבה ואבידה, ודייק מזה המחנ”א שאם קיבל אחריות חייב, אבל מזה אין להביא ראיה דפשיטא דכל קבלת אחריות היא לחוד, על מה שאומר שמקבל, כלשון המשנה מתנה שומר חינם וכו’ והריטב”א לא נחית לרמת האחריות שאפשר להתחייב עליה.

ומ”מ במקרה שמדובר בנוסח שכולם באותו המקום כותבים אותו וכולם נוהגים שאינו משלם בלאי דבזה פשוט ששטר זה הוא על דעת המנהג שנוהגים בשטר כזה, ואם כולם כותבים נוסח דומה והוא כתב כעין הנוסח שכולם כותבים בשינוי קצת מעין מה שהם עצמם כתבו, ג”כ יש מקום לדון דשמא דעת השוכר בנוסח זה על דעת המנהג הכללי בנוסחאות דומות בשטרות, וצל”ע בזה.

וכמובן שבכל גוני כדי שיהיה תוקף לתנאי צריך שהתנאי יבוצע באופן המועיל ותקף על פי דין.

וראיתי בספר שאל בני שם שכתב שאף שברוב החוזים כתוב שעל השוכר להחזיר הנכס כמו שקבלו המנהג מפרש תנאי זה לגבי נזק שקרה מפשיעה מצד השוכר ולא בלאי סביר של שימוש בנכס, ועיין בספר עמק המשפט ח”ה שכירות בתים עמ’ תלח תמז (א”ה עמ”ס, שם בעמק המשפט דן בהרחבה לגבי חיובי השו”ע והפוסקים ולגבי מנהג מדינה), ואם המשכיר רוצה לחייב השוכר על נזק כזה עליו לכתוב בחוזה בפירוש שעל השוכר לתקן כל התיקונים כולל בלאי רגיל משימוש בדירה עיין בספר הנ”ל עמ’ קלד חוזה שכירות יג יד עכ”ל.

ומחד גיסא הנוסח שהובא שם (שאם כתב שעל השוכר להחזירו כמו שקבלו) הוא נוסח יותר החלטי לטובת המשכיר, ומצד שני שם הוא נוסח שכתוב ברוב החוזים, ובמקרה כזה יש ריעותא מצד המשכיר, חדא דיש כח במנהג לפרש חוזה נהוג, ועוד דהרי אין כאן יתור בשטר כמו כאן (כ”ז בהנחה שאין רגילים לכתוב בחוזי שכירות של היום התנאי שכתוב בחוזה שלך).

ויעוי’ בקובץ תשובות להגריש”א חו”מ סי’ רטז שכתב דאם התנה שיחזיר לו הבית כמות שהוא חייב השוכר להחזיר לו הבית אפי’ נשרף הבית באונס, וציין שם הגריש”א שכאן בארץ נוהגים בכתיבת סעיף זה בחוזה, ועדיין יש שחילקו בין זה לבין בלאי טבעי, ראה משפט השכירות סי’ א’ ס”ה ובהערה שם, ולעיל גם ציינתי למה שאמר הגרי”ש שיש תוקף לחוקי השוכרים, וידוע ששם נזכר גם המנהג הזה שהמשכיר מפסיד הבלאי.

וציין שם במשפט השכירות לכמה חיבורים שכתבו דאם לוקח השוכר על עצמו כל הנזקים כולם ואין שום פחת לבעה”ב יש בזה בעיה מהותית של ריבית בין השוכר למשכיר, ע”פ הסוגי’ בב”מ סט ע”ב ובחידושי תלמידי הרשב”א שם, וכדאי לעיין שם כי לפי המבואר שם מדברי תלמידי הרשב”א (אשר כך פשטות הסוגי’ שם ג”כ והמאירי בביאור הגמ’ שם) אם המשכיר רוצה לתבוע מהשוכר את כל הפחת של הדירה כולל הכל יש כאן איסור ריבית ברורה.

לגבי הנידון אם מועיל תנאי בלי קנין בהתחייבות על שמירת קרקע באחריות יש בזה פלוגתא רבתי ברבוותא, עי’ שו”ע חו”מ סי’ סו ס”מ ונו”כ שם, וכן בסי’ שא ס”ד ובקצה”ח שם סק”ב ובקצה”ח ריש סי’ שמ ומחנה אפרים הל’ שומרים סי’ ח ובפוסקים שהביא בדבריו שם, וכן בהערות ברכת משה על המחנ”א שם שהביא עוד כמה פוסקים שדנו בזה, וכן מה שציין בספר אדם ומלואו פרק טז ס”ט ואילך, ולכן במקרה שהתנו ביניהם תנאי להתחייב באחריות על קרקע ולא עשו קנין אינו פשוט שיש חיובים כאן אפי’ אם התנאי היה מפורש, ועי’ בקובץ תשובות הנ”ל דמשמע ששטר לחוד מועיל, ואם הנידון על נזקי רהיטים הדין שונה לענין תנאי בלא קנין, עי’ במחנ”א הנ”ל ובמגיה ברכת משה שם שהביא המ”מ בנידון.

כמו  שכתבתי לעיל אין בכוונת תשובה זו לתת הכרעה אלא רעיונות ומ”מ בלבד, ויש לבוא לב”ד או לרב לבחון את נוסח החוזה ואת התיקון הנדרש העומד על הפרק על מנת לתת הכרעה מעשית.

ושוב שאלתי כעת את הגר”ש רוזנברג בכולל חזו”א מי ששכר דירה וסיכם בחוזה שיחזיר את הדירה בלי נזק האם חייב לתקן את הבלאי, והשיב מה שהצבע קצת פחות זה לא, אבל אם נשברו דברים אז אולי זה זה נורמלי שזה קורה אבל אולי הוא כן חייב.

כל שאין אפשרות לתלות שכל תכולת המוצרים של מוכר זה הוא גזל, (היינו שכל הסחורה מסוג זה שהוא מוכר ומשווק הוא גזול), א”צ לחשוש, וכמו כן בפשטות לכאורה כל עוד שאין ריעותא ברורה לתלות בה שכל החלקים הם גזל (כגון שהוא עובד בחברה שמשם הוא גונב את החלקים) ומדובר באומדנא והשערה בלבד א”צ לחשוש [אלא לענין ד’ מינים בלבד] וכ”ש שמדובר בדיעבד.

ועי’ להלן בסוף התשובה עוד הרחבת דעות ופרטים בנידונים אלו.

מקורות:

בגמ’ בסוכה ל ע”א וע”ב נזכר שהקונה הדסים מגוי יש לו לחוש דסתם גוים גזלני קרקע הם וממילא ההדסים גזולים, אלא יעשה באופן שיהיה יאוש ושינוי רשות כמבואר שם, וכן הביא הרמ”א באו”ח ריש סי’ תרמט, ובמשנ”ב סי’ תרמט סק”י מבואר שכל זה לכתחילה אבל בדיעבד אין צריך לחשוש.

וצריך עיון למה נזכר דין זה גבי ד’ מינים, דמה נעשה עם עצם איסור גזילה, ועוד דהפתרון הנזכר שם בגמ’ (של יאוש ושינוי וכו’) פותר רק הענין של גזול בד’ מינים אך מה עם חולק עם הגנב.

ובפשוטו נראה דרק משום חומרת חיוב המצוה או משום חומרת הברכה החמירו בזה.

והיה מקום לומר דהאיסור הוא גם מצד גזל אלא דאחר יאוש ושינוי רשות מכיון שהקונה ממנו אינו עובר גזל גמר מדאורייתא לא חששו, וכדין יאוש ושינוי הדבר כמ”ש ברש”י ב”ק קיח ע”ב ד”ה תפורים דגם בחשד גזל אם קנה הגזלן בשינוי לוקחין ממנו וכן נפסק להלכה וכמו שיתבאר להלן.

אבל תירוץ זה אינו נכון דהרי שם לגבי יאוש ושינוי הדבר הגזל לא נעשה בידי הישראל, וכאן נעשה בידי הישראל השינוי רשות.

וביותר צ”ע דלגבי הדסים מבואר בגמ’ שם וכן במשנ”ב סי’ תרמט סקי”א דהישראל אם תולש ונותן לחבירו אין בזה איסור, וצ”ע למה לא נחשיב את הישראל הראשון כספק גזלן, ומשמע מזה דבאמת האיסור הוא רק מצד חומרא דד’ מינים.

וכמו כן צ”ע דמבואר שם בסוגי’ ומשנ”ב שם סק”ט דאם תולש הנכרי ונותן לישראל ליכא איסור כלל, והיינו אפי’ לכתחילה כדמוכחא שם (ועי’ גם בריטב”א בסוכה שם), ומשמע שם להדיא בחשבון הדברים (ואכמ”ל) דכל החשש שם הוא בקרקע מצד שקרקע אינה נגזלת אבל אם הגוי מוכר בתלוש אע”פ שיש מקום לחשוש שגזל את התלוש לא חיישי’ לזה, כיון שכבר היה יאוש קודם שינוי הרשות, ונמצא ששינוי הרשות אחר היאוש מקנה לישראל וחשיב שלו לגבי ד’ מינים, וקשה למה לא חיישי’ לגזל, הרי יש כאן צד שהישראל עובר איסור בקבלת דבר גזל שהרי בשעת קבלת הדבר עדיין לא היה שינוי רשות, ומבואר מזה ג”כ דהחשש הוא רק מצד הד’ מינים ולא מצד הגזל.

ויעוי’ שם במשנ”ב סקי”ב ובשעה”צ שם סקי”ב בשם הגר”א דאף שסובר הגר”א דגם אחר יאוש ושינוי רשות אסור לברך, מ”מ כאן שהוא ספק יכול לברך, דאסמכתא הוא מה שא”א לברך על גזל, ורק לענין ד’ מינים דהוא מדאורייתא חיישי’ לספיקא היכא שיש חשש שלא יצא (היינו בקרקע שאינה נגזל באופן שהיה יאוש ביד הישראל שלא היה שינוי רשות אחר היאוש),

וכמו כן יש לדון דבמשנה בסוף הגוזל בב”ק שם וכן בחו”מ סי’ שנח מבואר שאין לוקחין מהחשודין על גזילות דברים מסויימים, והנה לגבי קרקע הלשון בגמ’ שם דסתם גוים גזלני ארעתא נינהו, ומעין זה לגבי גזילות הגדר הנזכר בשו”ע לאסור לרכוש גזילות הוא באופן שרוב הדברים גזולים, וא”כ יל”ע למה לא נקשרו הסוגיות זה בזה.

וכמו כן יש לדון דכל האופנים הנזכרים במשנה בהגוזל שם הם דברים שידוע שפלוני יש לו שליטה על מוצרים ממין מסויים כגון לגבי לקיחת צמר מן הרועים שיש לרועים תפיסה על הבהמות ויש חשש קיים בעין שגזל צמר, דאיתרע ליה חזקתו של הרועה כיון שהוא שונה מכל אדם בזה שיש לו תחת שמירתו  בע”ח שאינו בבעלותו, אבל סתם אדם שחשוד לגנוב עקב טבעו שמא בזה לא נאמר חשד דהרי לא אתרע ליה חזקתו בדבר מורגש בעין, ומיהו לגבי ד’ מינים אמרי’ לגבי כל גוי שסתם גוי גזלני ארעתא נינהו, אבל באמת לא נתברר דהדין שם נוהג בכל דבר מלבד ד’ מינים וכדלעיל.

אולם יש עוד דין הנזכר בב”ק שם וכן בשו”ע שם ס”ה דאין לוקחין מנשים ועבדים וקטנים אלא דברים שחזקתם שלהם מדעת הבעלים.

ועדיין אין ראיה מזה דיש לומר דאיתרע חזקתייהו שהם תחת רשות אחרים, ומחזיקין בידם מרשות אחרים כפשטות הענין שהנידון שם לגבי נשים באיזה אופן הוא מחלקם או בהסכמת הבעל (דמנ”ל דכולל גם קטנים יתומים דאדרבה יש לומר דקטנים יתומים מה שמחזיקין הוא שלהם דמהיכי תיתי לשוויי להו גנבי ועי’ במתני’ פרק הניזקין).

אבל בתחילת הסימן שם בשו”ע כתב כל דבר שחזקתו שהוא גנוב אסור ליקח אותו וכן אם רוב אותו דבר שהוא גנוב אין לוקחין אותו עכ”ל.

ולכאורה אם נניח שהמציאות ידועה שרוב החלקים שהמוכרים הנכריים מסוג כזה של מוכרים הינם גנובים יהיה בזה איסור לקנות מהם.

(ובאמת הוא דבר שיכול להשתנות לפי הענין כמבואר בבה”ל סי’ תרמט ד”ה בעצמו לענין קרקעות שהוא תלוי לפי המקום).

ואולם יעוי’ בדרישה בריש הסימן והביא דברי עצמו בסמ”ע שם סק”ב דלפי דבריו שם נמצא דהאיסור אינו באופן שרוב מה שמוכר זה גנוב אלא באופן שרוב המוכרים מסוג זה של מוצר זה הם גנובים באופן שיש לתלות לחומרא שכל התכולה של החנות של חלקים מסוג זה הם גנובים, ולו יצוייר שאפי’ אם רוב הנמכר מסוג זה אצל מוכרים כאלה הוא גזול מ”מ אם ברור לנו שיש למוכר זה חלקים שאינם גזולים יצטרך להיות הדין לפי דברי הסמ”ע שם שמותר לקנות ממנו דיש לתלות שמה שקונה ממנו הוא מותר, עי”ש בדבריו בסמ”ע שם שכך יוצא מדבריו.

ולכן באופן שאפשר לראות בחנות שלו שיש לו גם יבוא סחורה קנויה ממילא הוא מותר.

ויתכן עוד שלכך הפוסקים לא הזכירו אופן של אומת גזלנים וכיו”ב (כמו ששכיח בזמנינו) מאחר שהאופן שנאסר הוא רק כשיש לתלות ש100% מהמוצר ביד המוכר גזול, וזה מצוי בהוה רק ברועים וכיו”ב שיש להם שליטה על ממונם של אחרים אבל לא בסתם אדם אפילו רשע בן רשעים.

אמנם כ”ז לפי’ הסמ”ע בדעת השו”ע, אבל להבאר הגולה בשם המגיד משנה רפ”ו מהל’ גזילה בדעת הרמב”ם יוצא שפירוש זה אינו, אבל כבר בבהגר”א שם הקשה על דבריהם קושיא אלימתא וציין שם למש”כ הכס”מ בדעת הרמב”ם והסמ”ע בדעת השו”ע דרק בגזלן בעי’ שרובו יהיה משלו אבל בכה”ג לא, וכן הבאה”ט נקט כדברי הסמ”ע, ומאחר שהאחרונים נקטו כדברי הסמ”ע ושכך מתבאר בכס”מ (לפמ”ש בבהגר”א) שהוא מבעל השו”ע גופא לכך הכי נקטי’ בכוונת השו”ע לקולא בפרט דמיירי באיסור ספק (ועי’ גם במשנ”ב שציינתי לעיל).

ועוד צ”ע דדבה”ל בסי’ תרמט משמע לפו”ר דגם במקום שיש אומה שידוע שגוזלת קרקע ושרוב קרקעותיה גזולות אעפ”כ לא משמע שיש לה דינים אחרים מהמבואר בשו”ע ומשנ”ב שם שלפי כל הקושיות דלעיל משמע שהוא דין רק לגבי ד’ מינים ולא לגבי עניינים אחרים.

ואולי יש לומר דבר חדש שהוא שווה ליישב כל הקושיות דלעיל, דבאמת שייך שיהיה אומה של גזלנים ואז דינם כמו שרמז הביאור הלכה בסי’ תרמט שם שהוא כמו פרטי הדינים המבוארים בגמ’ דסוכה שהוא דין הנוהג רק בד’ מינים, ושם מ”מ אפשר דרוב אנשים מסוג זה אין כל קרקעות שלהם גזל (כהגדרת הסמ”ע שכל שידוע שאין כל מוצר זה שלו גזל הוא מותר) ואפשר דסגי לזה שלא ידוע שהוא לא כך (כלומר שיש לתלות שרוב אנשים מסוג זה יש להם עכ”פ מעט קרקע שאינה גזל כל עוד שאין ידוע אחרת), ואז רק לגבי ד’ מינים חיישי’ לגזל ורק לכתחילה ובשאר ההגבלות שנזכרו לעיל מדברי הגמ’ בסוכה והמשנ”ב.

אבל יש מצב שידוע על מוצר מסויים שרוב עסק שמתעסקים במוצר זה במצב כזה הוא גזל, באופן שרוב העוסקים במוצר זה כל סחורתם הוא גזל, ואז במצב כזה נכנסים לדין השו”ע בחו”מ סי’ שנח שאסור לקנות מהם.

ודוק ותשכח שזה מיישב כל הקושיות על הגמרות ללא שום יוצא מן הכלל.

וגם אם ההגדרה המדוייקת עדיין צריכה תלמוד (וגם צ”ע באופן שאין ידוע שרוב העוסקים במוצר זה כל מרכולתם הוא גזל וגם לא ידוע להיפך) אבל הכיוון והרעיון של הדברים נראה נכון ומיישב כל הקושיות דלעיל.

ואין להקשות דבסי’ שסט ס”ד מבואר שאסור לקנות מאנשים שחזקתן גזלנים, דבסעי’ ג’ שם מבואר שצורת האיסור הוא רק בכל ממונו גזל ואם מיעוט לא גזל אין איסור, וגם בסעי’ ד’ שם מבואר עיקר הדבר דהאיסור הוא רק בכל ממונם גזלנים.

ויעוי’ בתשובות הרשב”א ח”א סי’ תתקסח דכתב הטעם שהותר לקנות מגוים אע”ג דאסור לקנות מגזלן כתב דכיון שהוא ספק לא אסרו אלא לענין ד’ מינים עי”ש (כך יוצא מדבריו) וכעי”ז כתב מדנפשיה בערוך לנר בסוכה שם שרק משום חומרא דמצוה יש חשש שמא הוא גזול, וכ”כ בחק יקב סי’ תנד סק”ו, וכעי”ז אי’ גם בתוס’ הר”פ בסוכה שם.

ועי’ גם בפנ”י שהאריך שם בסברא קצת מעין זה, אלא שנקט בדבריו דרק מיעוטא דמיעוטא מהגוים הם גוזלי קרקע, ועי’ בשו”ת הריב”ש סי’ רעג מה שדן בזה אם הכונה שרוב קרקעות גזולות או לא, ובביאור הלכה סי’ הנ”ל משמע לפו”ר שתפס דהכונה לרוב קרקעות, ובפשוטו זה גם כל טעמם של כל רבוותא שהביא שם שהאידנא אין גוים מוחזקים לגזול קרקע, כיון שסברו שהכונה רוב קרקעותיהם גזולות כפשטות לשון הגמ’, דאם היו סוברים כהפנ”י שרק מיעוטא דמיעוטא גזלני ארעתא נינהו [לפי מה שביאר בדבריו שהחשש הוא רק שמא יערער לפנינו עי”ש] לא היו נצרכים לומר דבריהם [מלבד מה שפירושו של הפנ”י מחודש בכוונת הגמרא], והוא נפק”מ גם בחשבון הדברים לענייננו וכמו שנתבאר, ועי’ עוד שואל ומשיב קמא ח”א סי’ קכו.

עכ”פ לפי המבואר יוצא שבנכרים בני המיעוטים שלנו אם המציאות היא שהוא מוכר גם חלקים כאלה שאינם גזל לפי הכרעת האחרונים אין איסור לרכוש ממנו וכמו שנתבאר.

ועוד לפי המבואר יוצא שאם אין מציאות וראיה שאפשר להיתלות בה לחשוד שהסחורה היא גזל והוא רק מטעם אומדנא שאנשים מסוג זה גזלנים וכיו”ב בפשטות דעת רוב הפוסקים שאין בזה איסור.

כמו כן אם האיש מתקין את החלקים בתוך הרכב של הלקוח הישראל באופן שמשתנה שם החלק על ידי ההתקנה א”כ מאחר דיש יאוש ושינוי מעשה בידיהם אין בזה איסור ע”פ המתבאר ברש”י שציינתי לעיל, וכ”ה בשו”ע ורמ”א סי’ שנח סי”ז ובסמ”ע שם סקי”ז מבואר (ע”פ דברי השו”ע ורמ”א ומגיד משנה פ”ו מהל’ גניבה ה”ט) דכיון שהחשש הוא רק ספק לכן הותר בשינוי כל דהוא ואפי’ בשינוי החוזר לברייתו (וכעי”ז ברשב”א ב”ק שם בשם הראב”ד דבניד”ד מהני גם שינוי החוזר לברייתו, ועי’ בריב”ש סי’ רעג הנ”ל שיש לדון בכוונת דבריו, אבל על נקודה זו נראה שאין חולק שם ורק דן שם לגבי שינוי גמור בקונה מגזלן גמור אם מהני).

ויש לציין דהגם שהמשנ”ב הזכיר לגבי האופן של ד’ מינים שהוא רק לכתחילה, אבל גם בנידון השו”ע שם [לפי התנאים שהתבארו שבהם עונים למקרה של השו”ע שיהיה אסור לקנות במקרה כזה] יש לעיין מה הדין בדיעבד.

והנה בשו”ע סי’ שנו ס”א כתב דאסור לקנות מן הגנב שלא יגנוב עוד (והיינו גם באופן שכבר היה יאוש ושינוי רשות ביד הגנב), ובחו”י סי’ רט כתב דבאופן שאין מסייע שיכול הגנב למכור במקום אחר אין איסור לקנות מהם, ולפו”ר זה גם כוונת הסמ”ע בסק”ב לזה, ואפשר שנכנסים כאן לנידון האם שייך מסייע בגוי, דהוא מילתא דתליא באשלי רברבי ובתשובות אחרות הארכתי בשיטות והדעות בזה והסקתי דפשטות הכרעת המשנ”ב בזה כשיטות האוסרין בזה, ומ”מ בדיעבד אינו אוסר אם כבר היה יאוש ושינוי רשות ביד הגוי עם מה שבא לידי ישראל או יאוש ושינוי מעשה בידי הגוי כמו במקרה של התקנות חלקי חילוף.

(ובט”ז חו”מ סי’ שנו ס”א בשם ריב”ש כ’ דגם בספק גזול יש להזהר מלקנותו, וצ”ע, והיה מקום לומר דהט”ז מיירי רק בגזלן מועד דומיא דמה דמיירי השו”ע שם, ועכ”פ צל”ע אם שאר הפוסקים הנ”ל מודים לזה כהרשב”א ור”פ ואפי’ הערל”נ והמשנ”ב, דלכאורה גם באומת גזלנים אין מודים לאסור לקנות מהם אלא רק ד’ מינים.

והנה המעיין בריב”ש בסי’ רעג מבואר שם שסובר למסקנתו דסתם גוים גזלני ארעתא נינהו דבסוכה שם הוא יותר חשש מהלוקח צמר מן הרועים שהוא ספק קל יותר מזה, עי”ש שהוא ברור בדבריו, ולכן ביאר שם מ”ט אין מועיל בהדסים בסוכה שם שינוי החוזר לברייתו, ודבריו צריכין ביאור, דהרי שם מיירי שאין שינוי רשות כלל, דקונה במחובר לקרקע, ולכן בעי’ קנין גמור לפני השינוי רשות, משא”כ שם, ולמה הוצרך לתירוץ זה, דכיון שאין שינוי רשות סברא הוא שהשינוי צריך להיות שינוי גמור ולא שינוי החוזר לברייתו, ועוד דהרי מוכח שם שעם שינוי רשות מותר, כגון אם ישראל יתלוש ויתן לחבירו, וכן אם גוי מוכר בתלוש, וככל אשר שאלתי לעיל, ולהריב”ש יהיה אסור גם בכה”ג כיון דסובר שהוא בכלל הלוקח מספק גזלן דאסור לפי שיטתו, וצל”ע בכ”ז.

עכ”פ לכאורה שאר הפוסקים קמאי ובתראי לכאורה לא סבירא להו כהריב”ש שכתבו דהגמ’ בסוכה שם אינה נוהגת לענין איסור גזל גרידא, ומבואר מזה גם דסברו דהלוקח מהרועים הוא יותר חשש שקונה גזילה, וגם המשנ”ב דפסק דבכל גוני שיש יאוש ושינוי רשות קודם לכן שרי כפשטות הגמ’ לכאורה ג”כ אינו כהריב”ש, וגם מה שפסק המשנ”ב בשם הגר”א דלענין ברכה מקילינן בזה, לכאורה להריב”ש שנקט שהגזילה כאן הוא קרוב לודאי לענין דאפי’ שינוי החוזר לברייתו לא מהני א”כ לכאורה גם לענין ברכה ג”כ הו”ל להחמיר, אם כי אינו מוכרח, [ואמנם הריב”ש גופיה שמא לא ס”ל כהגר”א לענין איסור ברכה אחר יאוש ושינוי רשות אבל אליבא דהגר”א שסובר שיש איסור ברכה בגזל ודאי אחר יאוש ושינוי רשות, א”כ לכאורה באופן דהגמ’ בסוכה שסובר הריב”ש שהוא גזל קרוב לודאי לענין שלא יועיל שינוי החוזר לברייתו א”כ לכאורה גם לענין ברכה, אבל יש לחלק דלענין ברכה כיון שאינו דינא דאורייתא קיל אי’ בספק קל, אבל בפשטות המשנ”ב אינו סובר כהריב”ש כלל כמשנ”ת], ושמא מ”מ הט”ז חשש להריב”ש לחומרא לכתחילה, ויתכן דבגזל חפץ ומכרו יותר חשיב מחזיק ידי עוברי עבירה מגזל קרקע ומוכר גידוליו, (ואם נימא הכי עדיין זה לא יתיר להט”ז לקנות הדס תלוש מגוי אא”כ יודע בו שתלשו מקרקע שלו וצ”ע), וצ”ע, אבל באמת צ”ע איך פסק בט”ז כנגד שו”ע סי’ שסט ס”ג דבגזלן אין אסור ליהנות אלא בכל ממונו גזל, ואולי בדוחק יש לומר שסובר הט”ז כהמגיד משנה לפי הבנת הגר”א בקושייתו על המגיד משנה בביאור הגר”א ריש סי’ שנח דלפי קושייתו יוצא שהיא סתירה ברמב”ם וגם סתירה בשו”ע וסובר הט”ז כהצד מחמיר בזה לכתחילה או שסובר הט”ז להחמיר כריב”ש נגד שו”ע, עכ”פ גם בזה לכאורה יוצא שגם הגר”א והסמ”ע ובאר היטב (מלבד הנך דלעיל שיש לעיין בשיטתם) אין סוברים כריב”ש וט”ז ובס”ה יחידאי נינהו וגם צריכים עיון ותלמוד להבינם, לפי כל מה שנתבאר.

ובגוף שי’ הריב”ש היה מקום לפרש בדבריו דאין דרגת סתם גזילת קרקע של גוי חמורה כ”כ לענין ממונות, אבל חומרתו לענין ד’ מינים היא חמורה יותר מהלוקח צמר מן הרועים, אבל א”א לפרש בדבריו כן, דמשמע שם שדן מצד דרגת הספק שהיא דרגת ספק חמורה יותר מהלוקח צמר מן הרועים לענין שהרוב מוטה יותר בסתם גזילת קרקע שהוא גזל יותר מהלקוח צמר מן הרועים).