בפשוטו לדעת המחבר סי’ תעד ס”א שאין מברכין על הכוס השני הוא משום דהו”ל ככל כוס שני שאדם יודע שישתה שא”צ לברך עליו וממילא א”צ לכוון להדיא לפטור כוס השני בברכת הכוס הראשון (אף שאם היה מכוון להדיא בברכתו ...קרא עוד
בפשוטו לדעת המחבר סי’ תעד ס”א שאין מברכין על הכוס השני הוא משום דהו”ל ככל כוס שני שאדם יודע שישתה שא”צ לברך עליו וממילא א”צ לכוון להדיא לפטור כוס השני בברכת הכוס הראשון (אף שאם היה מכוון להדיא בברכתו שלא לפטור הכוס השני לא היה פוטר ויותר מזה מבואר בבה”ל בהל’ ציצית גבי מרחץ עי”ש), אבל מאחר שיש סוברים דמחוייב לברך על הכוס השני בפני עצמו, א”כ שפיר יש לומר דכדי לצאת גם דעתם ראוי לכוון להדיא לפטור כוס שני.
ומ”מ כ”ז לפי מה שביאר הט”ז בסי’ תעד טעם מנהג הרמ”א דהו”ל כמתנה להדיא שלא לפטור כוס השני בברכת הכוס הראשון, וכעי”ז כתב בהגהות רע”א במרדכי כיון דכל חד למלתי’ אתקין מסיח דעתו ממנו עד שיגיע זמנו ע”כ, וכך יש לפרש בטעם המובא בהרא”ש בדעת הרי”ף דיש לברך על כ”א כיון דכל אחד מצוה בפני עצמו וכעי”ז במג”א בשם היש”ש, וכ”כ השעה”צ דטעם הט”ז הוא כעין טעם המג”א, אבל להרי”ף ורמב”ן שהביא הפר”ח והר”י שהביא הט”ז שסוברים שיש הפסק בין הכוסות א”כ גם לכוון לפטור לא יועיל (והרמ”א עצמו לא סבר מטעם זה כמו שהעירו הנו”כ דא”כ גם ברכה אחרונה יצטרך לברך על כל כוס ועי’ בנו”כ מש”כ בזה).
ויש להוסיף עוד דאם מתחילה סבר שיברך על הכוס השני א”כ יש כאן חשש שלא נתכוון לפטור הכוס השני בברכת הראשון, אבל מסתמא דעתו על המנהג שנוהג ואם נוהג כהמחבר מסתמא דעתו שיעשה כהמחבר גם אם לא זכר דעת המחבר מ”מ דעתו היה כהמנהג שהוא רגיל בו.
מי שנוהג כהמחבר לברך רק על כוס ראשון בליל הסדר וסבר בזמן הברכה שצריך לברך על כוס שני ורק אחר כך נודע לו שאין צריך מה דינו (השלמה לתשובה אם יש ענין לכוון בכוס ראשון לפטור הכוס השני לנוהגים כהמחבר)
בפנים התשובה [ד”ה האם יש ענין לכתחילה ובדיעבד לכוון לפטור את הכוס השני להנוהגים שלא לברך על הכוס השני] נזכר הנידון לגבי אדם שסבר שיברך על הכוס השני ונזכר שלהמחבר אין מברכים על הכוס השני מ”מ מסתמא דעתו היתה כהמנהג שרגיל בו.
וכך יוצא הדין ברע”א או”ח סי’ רו ס”ה שציין לדברי התבואות שור יו”ד סי’ יט סקל”ג [הובא בכה”ח או”ח שם סקל”ט] שאם אדם סבר שצריך לברך על כל כוס ונודע לו שא”צ אינו מתחייב עכשיו בברכה על הכוס השני, וכתב זה על מה שהסתפק הרע”א עצמו על מי שהיו לפניו כמה מינים ולא ידע שברכותיהם שוות ונפטרות כל אחד בברכת חברתה ומשמע שהוא עצמו לא הכריע בזה.
ומה שהרע”א נשאר בזה בצ”ע ולא נקט כפשיטות להלכה כהתבואות שור הוא משום שהתבואות שור כתב כן כקושי’ על דברי הפר”ח והלבוש שם שבכה”ג בכיסוי הדם הצריכו ברכה, וממילא אינו ברור שהפר”ח והלבוש מסכימים לפסק זה של התבואות שור אף שהתבואות שור גופיה כתב שיש לחלק קצת בין האופן שהקשה להאופן של הפר”ח והלבוש שיוצא מדבריו דיתכן שמודים לדינו לענין ברכת הנהנים ורק לגבי כיסוי הדם החמירו כיון שאינו לפניו בשעת הברכה.
[ויתכן לומר עוד בביאור ספקו של אא”ז הרע”א דזה פשיטא שאם יש כאן פלוגתא יר”ש יוצא ידי שניהם כגון לצאת הברכה מאחר היכא דאפשר (עי’ שו”ע או”ח סי’ קסח סי”ג), רק דנסתפק הרע”א האם פשיטא דהפר”ח והלבוש מודים לתבואות שור בברכות הנהנין וחלוקים רק בכיסוי הדם כמו שהובא צד בתבוא”ש או דילמא שחלוקים גם בברכות הנהנין, ומ”מ גם בברכות הנהנין שייך שיהיו חלוקים בוודאות גם לפי הצד הקודם שמודים בברכות הנהנין מ”מ יהיו חלוקין באופן שלא היה לפניו, עי’ היטב בתבוא”ש שם].
אבל לגוף הנידון בתשובה הנ”ל אם יש ענין לכוון להדיא להוציא מה שישתה אח”כ בכוס שני (להנוהגים כהמחבר שלא לברך שוב על כוס שני) אין לטעון שאין ענין כלל לכוון להדיא שמתכוון להוציא, דאפי’ נימא דהלכה שחשב שאינו מוציא עדיין אינו מתחייב, אין לטעון כן מב’ טעמים וכמו שיתבאר.
הא’ דכיון שיש פוסקים שנקטו שבסתמא יש כוונה הפכית (עי’ ט”ז סי’ תעד ובשאר הפוסקים שציינתי בפנים התשובה) בברכה על הכוס הראשון דקאי רק על כוס ראשון א”כ כדי לחשוש לדעתם טוב לומר שאכן מכוון להוציא את הכוס השני, דהרי כוונה הפכית הוא חמור יותר מאילו רק היה סבור שע”פ דין אינו יוצא ובזה אפשר דגם התבואו”ש מודה שאין יוצא (דהרי כך מבואר בט”ז הנ”ל וכן בבה”ל לעיל לגבי ציצית בבית המרחץ דבכוונה הפכית אין יוצא ידי חובת הברכה למה שלא רצה לצאת, וכן עיקר הדעה בב”י הל’ שופר להסוברים דמצוות א”צ כוונה דמ”מ כוונה הפכית מועלת שלא יצא יד”ח המצוה).
(ובאמת לגבי הביאו לו מן השוק אינו ברור דגם להמחבר מועיל שבירך בסתמא, עי’ בשעה”צ סי’ רו סקכ”ו דהשו”ע ביו”ד סי’ יט סבר שצריך לברך שוב, ולדעת המג”א בשעה”צ שם סק”כ גם באו”ח שם בסי’ רו ס”ה סובר דבסתמא צריך לברך שוב ועי’ שעה”צ סקכ”ג שחשש לדעת המג”א באופן שהוא מין אחר [אם כי זה לא המקרה כאן שהכל מין יין ויש לציין דהשעה”צ חשש למה שכך סובר המג”א להלכה אבל בדעת המחבר באו”ח שם לא סבר כן אלא כדעת שאר האחרונים], ואולי יש לחלק דכאן שיודע שישתה הו”ל כמו שהיה בדעתו ברמ”א סי’ רו ס”ה דכשהיה בדעתו מהני, אף שאינו פשוט שזה מהני כשלא היה לפניו עי’ במשנ”ב סקי”ט, ויש להוסיף דהט”ז בסי’ תעד לא מיירי דוקא באופן שלא היה לפניו ואדרבה באופן כזה הוא נידון בפני עצמו דבזה חמיר באופן של הט”ז שנקט לברך שוב על כוס שני ומשמע דגם כשהיה היין לפניו, וגם השו”ע בסי’ תעד דפוטר בברכה מכוס שני לא מיירי בזה להדיא דמיירי שהיה היין לפניו, ולפי הצד בסי’ רו שיש להחמיר בזה אפשר דגם בליל הסדר יהיה הדין כן באופן כזה אפי’ להמחבר שצריך לכוון דבזה מועיל כמ”ש הרמ”א שם דבמכוון לפטור כל מה שיביאו לו ודאי מהני, והנידון בסקי”ט אם מועיל לכוון על מה שיביאו לו אינו שייך לני”ד דשם מיירי כשבשעת ברכה לא היה לפניו כלום).
ואפי’ המחבר גופיה שהקל אפשר שהוא מטעם ספק ברכות ולא שהכריע שאין כאן ברכה וממילא יש מקום להדר לכוון להוציא (אבל להראשונים שסוברים שיש ממש הפסק והוא לא מצד חסרון כוונה אפשר דגם לכוון לא יהני, ועי’ מה שציינתי לדבריהם בתשובה הנ”ל).
ושנית דהרי גם על התבואות שור יש חולקים, וכמו שנתבאר דאפשר שמחמת זה נסתפק הרע”א לדינא.
ומ”מ היה מקום לטעון דלעיקר הדין נימא דהנוהג בקביעות כפסקי ומנהגי המחבר אין בזה כוונה הפכית שלא להוציא כוס שני בברכת בפה”ג דהרי אינו נמלך ויודע שישתה, ואע”ג דעל המרור כתבו הפוסקים לכוון י”ל דשם הוא ענין אחר מהכרפס, אבל צ”ע דא”כ הפוסקים שחששו לסברת הט”ז (עי’ במשנ”ב סי’ תעד ולפ”ד הט”ז לכאורה זוהי גם סברת הרמ”א גופיה כיון שטעם הראשונים לזה לא נפסק להלכה וכמשנ”ת בתשובה הנ”ל) למה לא הנהיגו שלא יברך וממילא יהיה דעתו שלא לברך, ולכאורה חזי’ דלא סגי בזה, דעצם סדר הלילה גורם שיתכוון בשעת הכוס הראשון רק על הכוס הראשון בלבד ולא יהיה בדעתו שהברכה תחול על דבר אחר, אם לא שניישב בדוחק דלא היה בכחם לשנות המנהג וזה דחוק.
ומלבד זה כמו שנתבאר דדברי התבואו”ש תליין בפלוגתא, ומ”מ מצד טעם זה לחוד אם יודע דינא דהמחבר לכאורה א”צ לכוון.
