איסור מלאכה

מותר לשטוף עם מים מכיון שהוא לשימוש תמידי ודמי לשטיפת כוסות שמותר כל השבת, וע”ע בזה בשו”ת רבבות אפרים ח”ג סי’ רי ושש”כ פרק טו סל”ד ואז נדברו חי”ג סי’ יד סק”א וח”ב סי’ לג ובאר משה ח”ו סי’ סב ועוד.

ולענין אם מותר לנגב את המים הרחבתי בתשובה אחרת (ד”ה האם מותר להרטיב משקפיים בשבת במים).

וכן מותר ע”י העלאת אדים על הזגוגית וקינוח האדים (אז נדברו חי”ג שם).

ובמשנ”ב סי’ שכג סקל”ח בשם המג”א שם סקט”ו תמה על המהרי”ל שהיה אוסר לשטוף הזכוכית בשבת בשיבולת שועל להצהירו, דהרי בגמ’ שרינן הדחת כלים בשבת, ותירץ המג”א שם דהצהרה הוא יותר מהדחה.

ועי’ בתהלה לדוד שכ’ דהוא משום מתקן כלי ור”ל דאע”ג מפורש בגמ’ דמותר לשטוף כלים בשבת כשצריך להם וצ”ל כמו שתירץ המג”א שם שהצהרת זכוכית הוא תיקון מיוחד יותר מסתם הפרדת לכלוך הכלי.

ובחי”א כלל מד סכ”א כתב דהאיסור הוא משום טירחא יתרה, כיון דבלאו הכי הם נקיים, והיינו משום דהוא טירחא שלא לצורך (ואפשר שהוא ג”כ עובדין דחול), דלצורך עכשיו א”צ שיהיה הזכוכית נקי כ”כ.

ולגוף הנידון אם טירחא יתרה הותרה כשהיא לצורך עי’ בהל’ חוה”מ מש”כ בזה לענין חוה”מ, ואמנם אם נימא דטירחא יתרה לחוד נאסרה גם כשהיא לצורך שבת א”כ אם הוא משום טירחא יתרה גם במשקפים ה”ה שיש טירחא יתרה אם מנקהו באופן המצריך טירחא אפשר דאסור, אבל אם משום דלצורך עכשיו א”צ שיהיה נקי כ”כ במשקפיים יתכן שיש אניני הדעת שצריכים שיהיה נקי מאוד כיון שעומד מול עיניהם תמיד.

אולם הקה”י הקפיד שלא ינקו המשקפיים בשבת (ארחות רבינו ח”א עמ’ קנב), וכ”כ מו”ר שליט”א בהלכות שבת בשבת ח”ג עמ’ רנו, אלא שכ’ שהמיקל יש לו על מי לסמוך, ויתכן ששיטת המחמירים בניקוי משקפיים בשבת כהבנת התהלה לדוד הנ”ל שהוא כעין תיקון כלי שאינו שייך לשבת, או שסוברים כהפירוש השני שהוא מחמת שאין אדם מקפיד בזה לזמן מועט והיא טירחא שלא לצורך שבת וס”ל דגם במשקפיים כ”ה שאין אדם מקפיד כיון שכבר מורגל ללובשן לפעמים כשאינן נקיות, ומ”מ לפי ב’ הביאורים הללו לכאורה יוצא שהאיסור הוא רק להצהירן דהיינו הברקה חשובה אבל העברה בעלמא של האבק או האדים אינו בכלל האיסור.

וכעי”ז הובא בארחות שבת פי”ג סקי”ב דעת הגרנ”ק עכ”פ לענין תכשיר המיועד לניקוי משקפים דאסור ע”פ המהרי”ל, ואולי סובר דתכשיר המיוחד לכך מוגדר כטירחא יתרה כיון שצריך דקדוק בנקיון כזה ששואף לדרגת נקיון גבוהה יותר וכעין מה שנתבאר בדברי החי”א.

וכעי”ז בשש”כ פי”ב הערה עא בשם הגרשז”א אעיקר דינא דהמהרי”ל שהוא דוקא בשיבולת שועל שהוא תכשיר המיועד לזה, אבל בלא תכשיר שמשפשף ומנקה היטב אינו איסור, וכנראה שכוונתו שכל שמנקה בלא תכשיר ואינו קובע לזה הו”ל כארעי ועוד ארעי ואינו קבע וגם אפשר דגלי אדעתיה שאינו מקפיד על זה א”נ שאינו עושה באופן הנחשב דרך קבע.

והנה דברי המהרי”ל הנ”ל אינם ברורים לכו”ע, דהמשנ”ב כ’ דדברי המג”א ע”ז דוחק, וכן בשעה”צ הביא ד’ החמד משה שחלק ע”ז, ובתורת שבת סבר דדינא דמהרי”ל שייך בשיבולת שועל דוקא מטעם אחר עי”ש [אם כי עי’ בתו”ש סקט”ז דהביא חילוק המג”א בסתמא להדיחו שרי ולהצהירו אסור וצ”ע], (ועי’ במחה”ש שם דבטעם המבואר בדבריו בכוונת המג”א יוצא שהוא דין בשיבולת שועל בלבד, אולם שבקיה דדחיק אנפשיה דהרי בתחילת המג”א לא משמע שהאיסור מטעם זה אלא מטעם שיש חילוק בין הדחה להצהרה, א”כ יש לומר דהמג”א רצה להסמיך לזה ב’ דברים וכדאמרי’ בירושלמי שדין רפוי מסמכין לה מאתרין סגיאין), א”כ מאחר דדינא לא ברירא כ”כ ומדינא דגמ’ הוא צ”ב כמבואר בחמד משה שם ממילא יש יותר מקום להקל עכ”פ כשאינו מנקה בחומר ניקוי מיוחד או בטירחא מיוחדת או בקפידא מיוחדת ואולי הסומך להקל גם בניקיון גדול במי שקשה לו להשתמש במשקפיים בלא ניקוי זה וכמו שנתבאר שעי”ז יש מקום לטעון דלהחי”א הוא צורך שבת אין מזניחין אותו (אם כי להתהל”ד לא יעזור בזה).

הנה עיקר דינא דגמ’ ופוסקים ושו”ע סי’ תקמה ס”ה שתיקון בגדים במעשה אומן אסור בחוה”מ אף במה שהוא צורך המועד, וכמו שכלל הרמב”ן בפסקי חוה”מ דצורך כסות וכלים הותר רק מעשה הדיוט וצורך אוכל נפש הותר מעשה אומן, וכן מבואר במשנ”ב ריש סי’ תקל ועוד דצורך אוכל נפש מותר גם במעשה אומן, וה”ה מכשירי אוכל נפש כמ”ש במשנ”ב סי’ תקמ סקי”ח וסקכ”ו.

אבל אם נשוה זה לדין רפואה הדין הוא דכל רפואה מותרת בחוה”מ, והיינו אפי’ מלאכה גמורה כמ”ש המשנ”ב.

רק דצ”ע גדר רפואה המותרת בחוה”מ דיעוי’ בבה”ל שדן לענין בעל שחין בראשו שחלה כל גופו מחמת זה שיהיה מותר לספר בחוה”מ, וצ”ע דא”כ שויתיה כיו”ט שני וי”ל דמ”מ עדיף דבזה מותר גם בדאורייתא, וביו”ט שני ההיתר הוא רק בדרבנן, או י”ל דשם במוכה שחין הנידון על תספורת שיש בזה גזירה לכך הוצרך למה שחלה כל גופו, וצל”ע דממ”נ אם סובר דתספורת אינו בכלל היתר צורך רפואה א”כ מה משוה לרפואה וגם אם נימא דגדר רפואה בעלמא הוא בפחות מזה א”כ אם משוה תספורת לשאר מלאכות א”כ הו”ל להשוות להתיר ברפואה כל דהוא וצל”ע בכ”ז.

ובשם כמה אחרוני זמנינו (אג”מ או”ח ח”ג סימן עח, שבט הלוי ח”ח סי’ קכה אות ג, חוט שני חוה”מ עמ’ רכד) ראיתי דאפי’ מיחוש בעלמא מותר, ובשש”כ (פס”ו ס”כ) כ’ דגם לצורך בריאות מותר ע”פ מ”ש המאירי (מו”ק י ע”ב) שמותר להקיז דם בחוה”מ כדי לשמור על בריאותו עכ”ד, ולפי דבריהם משמע דכל דבר שהוא צורך רפואה הוא מכלל הדברים שמעולם לא נאסרו בחוה”מ, ומ”מ גם בדברי הנך אחרונים גופייהו מצינו הגבלות שלא התירו כל דבר רפואה שאין בו צורך כלל לעשותו במועד (עי’ במשנה אחרונה סי’ תקלב מה שהביא בזה לענין כמה דברים), אבל לענייננו אינו נוגע, אבל כל שהעיניים רואות כראוי ורק צריך לסדר הידיות של המשקפים שיהיו נוחות אינו מוגדר ממש כצורך רפואה.

ועי’ בסי’ תקמ סקי”ט לענין תיקון חלון או קור דשרי דהכל חולים אצל צינה אבל אין להוכיח דבר לעניננו דשם יש לזה גדרי חולה במלאכת שבת וצע”ק מש”כ בשש”כ סו הערה קצז עי”ש.

והנה בבה”ל סי’ תקמו בשם הריטב”א נתבאר שגדר תכשיטי נשים בחוה”מ הוא צורך הגוף ומותר אפי’ בטירחא רבה (הבאתי בד”ה האם מותר לקוסמטיקאית לעשות לבת שלה טיפול פנים וניקוי פנים בחול המועד), וכן מוכח ברמב”ן בפסקי חוה”מ שמתיר מטעם זה תכשיטי נשים אפי’ מעשה אומן, וכתב דגם תספורת מותר על ידי אומן במי שהתירום חכמים להסתפר דהוא צורך הגוף כעין אוכל נפש, ועפ”ז התיר בחוט שני עוד דברים מחמת שהם צורך הגוף עי’ בחוט שני עמ’ רי בביאור ענין רכיבה ועי’ שם מה שדן לגבי תיקון רכב ותיקון אור כשיש חושך, וממילא יש מקום לדון דכשמפריע מאוד המשקפיים חשיב כצורך הגוף.

ויש להוסיף דגם סיבת ההיתר בצרכי רפואה אפשר משום שהוא צורך הגוף.

ומאידך גיסא בסי’ תקמד ס”א ברמ”א מבואר דגם צרכי הגוף [במלאכת אומן] הותרו במועד רק לצורך רבים או באופנים שנתבארו שם בשו”ע ס”ב (וצע”ק דבבהגר”א סי’ תקמד סק”א נקט דהיתר דאלו כותבין במועד משום שהם צרכי רבים לגופם וצ”ב דלכאורה שם הוא צורך יחיד, ודוחק לומר דהאומן מתפנה בחוה”מ לצורך הרבים לכתוב כ”ז דהרי כל אחד מהם הוא צורך יחיד, ואם תטען דבס”ה יש כאן רבים א”כ בכל אומן נימא הכי), ועי”ש במשנ”ב דמרחץ דרבים הוא צער הגוף אם לא יהיה, ומ”מ יש לדון בכל צורך הגוף לגופו דא”א להקיש וללמוד דבר מדבר דיש צורך הגוף שהוא צורך נחוץ (ובמרחץ יש שנקטו דיחיד יכול להשתמש באחר וכו’, ובאמת בזמנינו יש שהקילו גם בדיחיד מאחר והיום יהיה צער ליחיד גם בלא מרחץ פרטי בביתו).

היוצא מזה דבכללי דיני חוה”מ של תיקוני כלים אין להתיר אולם במקום צער יש מקום להתיר בזה עפמשנ”ת דצורך הגוף הוא טעם להתיר, וכעי”ז מצינו במשנ”ב סי’ תקלג סק”כ בשם הרדב”ז ח”ב סימן תשכ”ו זבובים ויתושים אם הם מצערין את האדם מותר להורגן בחוה”מ דאין לך צורך אדם גדול מזה וכו’ (ועי’ כה”ח סי’ תקלז סקנ”ט).

ובאשרי האיש הובא בשם הגריש”א דאם אינו רואה וצריך לתקן כדי לראות מותר מעשה אומן ואם רואה וצריך לשפר הראיה מותר רק מעשה הדיוט, ויתכן דמ”מ מסכים שאם כרגע יש מצב שקשה ומפריע חשיב צורך הגוף.