אוכל

בסי' רי הביא המשנ"ב בשם האחרונים דפת סופגנין שנתפח עד שאין האוירים שבו נרגשים האוכל כזית ממנו כמות שהוא אינו מברך דלפי האמת לא אכל כזית וכן אם היה כזית ונצטמק ונתמעט בשיעורו אין מברכין אחריו אלא א"כ דחזר ונתפח ע"כ.

אולם בהל' ליל הסדר בס"ס תפו כתב דאם אין חלל במצה אפילו היא רכה ועשויה כספוג א"צ למעכו ע"כ, ושם בשעה"צ כתב דפשוט דה"ה לענין בהמ"ז.

וחשבתי ליישב הסתירה דמש"כ שאין מרגיש האויר הכונה שכשאוכל האויר אין מרגיש שאוכל דבר (כעין חור של כעכים שאינו מרגיש אכילה בחור כשאוכל הכעכים עם החור), ור"ל שיש חלל ולפ"ז מיושב הסתירה במשנ"ב.

וגם מיושב לפ"ז דמשמע בלשון המשנ"ב "עד שאין האוירים שבו נרגשים" ואולי משמע שיש שיעור שנתפח פחות מזה שאין בו דין זה, דהיינו שהוא שיעור כעין תנאי שאם בא לשיעור זה אזי אין החללים נחשבים, וא"כ יש לומר דהוא שיעור שכשאוכל אין מרגיש החלל.

אבל אם נפרש דמש"כ שאין החללים נרגשים הכוונה שכשאוכל אין מרגיש שיש חלל ומרגיש כאילו אוכל הכל.

אולם לאחר הבירור במקור דין זה נתברר דהפירוש השני הוא האמיתי.

דמקור דברי המשנ"ב הוא בשע"ת ומקור השע"ת הוא במחזיק ברכה להחיד"א ומקור המחזיק ברכה הוא בשו"ת זרע אמת סי' כט.

והנה בחיבור הזרע אמת בפנים מבואר להדיא דמש"כ שאין מרגיש הכונה כהפירוש השני וכמו שנקט שם החילוק בין כאן לבין מרור "דשאני התם דהחללים ניכרים משא"כ כאן" וזה הכונה שאין מרגיש החללים ר"ל שאין מרגיש שיש חללים, וכן מה שהביא ראיה מהסוגיא דתפוח דיש להחשיבו כמות שהיה מוכח דמיירי באופן שאין חלל כלל.

וכן מה שהקשה ממתני' דעוקצין פ"ב מ"ח והזכיר בלשונו "דמחלקים בין חלל הניכר לתיפוח שאינו ניכר" שמע מינה דאינו מורגש ר"ל החללים אינם מורגשים שהם קיימים (ולמסקנא דחה זה וחזי' שסובר דגם באופן זה אין לחלק).

וכן נזכר בלשונו בזה"ל, אבל הכא הרי לא נהנה גרונו בכזית כיון שאין בו כזית אלא למראה עינים לפי שנתפח עכ"ל, ומבואר דמצד מראה עינים יש כאן כזית ולא שיש כאן חללים גדולים.

ומש"כ האחרונים שהעתיקו דין זה (ומהם הביא המשנ"ב הדין) "שנתפח עד שאין האוירים שבו נרגשים" ר"ל דכיון שנתפח באופן זה נוהג דין זה אבל אם לא נתפח כלל אין נוהג בזה דין זה, ועדיין הלשון צ"ב (ועיקר הלשון מיוסד על לשון השואל בזרע אמת שם שרצה להעלות צד דבאופן שאין האוירים מורגשים כאויר בפני עצמו אלא כחלק מן הסופגנין אזי יש לצרפם ובזה באמת שייך הלשון עד שאין וכו').

ואם נימא דבאמת יש סתירה במשנ"ב יש מקום להעלות צד דאזלי' בתר בתרא משנה אחרונה מש"כ בהל' פסח בפרט שאחר זה ראה דברי עוד אחרונים [ובפרט דאם לא היה לפניו הזרע אמת אלא רק השע"ת והמחב"ר יש מקום לפרש שהבין הדברים באופן שאינו סתירה כלל למש"כ בהל' פסח וכמשנ"ת].

ומאידך גיסא יש מקום לדון דשמא אין סתירה בדברי המשנ"ב ואילו בסי' רי מיירי שיש חורים הנראים לעינים אך אינם מורגשים ומאידך גיסא בסי' תפו מיירי שאין חורים הנראים לעינים כלל, ואף דהזרע אמת מיירי אפי' בניפוח בלבד כמבואר בדבריו מ"מ שמא לא נקט המשנ"ב ככל דבריו אלא רק כהלשון המובא במחב"ר ושע"ת, ומ"מ צע"ק שתמיד בהתבוננות אפשר לראות חורים בכל לחם.

ועי' תפארת ישראל בטהרות פ"ה מ"ג ובברכת הבית שער טז ס"י בחילוק בין חללים גדולים לקטנים, ועי' איפת צדק ענף יח מש"כ בזה, אולם בספר שיעורי תורה סי' ג ס"ח ובהערות יז יח כתב שצריך למעך בדוחק גדול עד שיתמעכו כל החללים הקטנים.

ואולי יש ליישב הסתירה באופן אחר דהנה באמת דוחק עצום לומר דבלחם אין חשיב כזית אחר אפייתו אלא רק אחר מיעוך במכבש, ובאמת לחם כצורתו וכאפייתו כדרך אפייתו אזלי' בתר כזית דידיה, אבל בסי' רי מיירי המשנ"ב בסופגנין והוא דבר שאופין אותו בשינוי משאר לחם ובאופן עשייתו משתדלין לנפחו יותר ממה שהוא ואינו דרך אפיית לחם ובאופן זה נקט הזרע אמת וסייעתו והמשנ"ב דחורים של דבר המנופח יותר מטבעו ורגילותו אין לחשבם אלא כדבר שהתנפח ולהכי מיירי שם ראיה מסוגי' דמנחות דמיירי גבי דבר שהתנפח.

ובעיקר דינא דהזרע אמת יש לדקדק דהנה אמנם בתחילת דבריו הוכיח מכמה פוסקים דילפי' משאר דיני איסור לברכה ושוב הביא ראיות דמדרבנן בטומאה מחשבי' תפוח לשיעור כזית ושוב דן דרק בטומאה יש לגזור ולא בברכה, אבל למסקנא דמילתא שיש חילוק בין דאורייתא לדרבנן לענין טומאה במאכל תפוח א"כ זהו סברא דנפשיה ללמוד מדאורייתא דטומאה לברכה ולא מטומאה דרבנן, ואינו מוכרח מכל הפוסקים הנ"ל דאדרבה לדעת הפוסקים שהביא יש מקום לטעון דמדרבנן ילפי' לדרבנן ולא מדאורייתא לדרבנן ולא חלקו חכמים בשיעוריהן.

ומה שדן שם מצד בלע חצי זית והקיאו וחזר ובלעו דמהני באיסורא ולא בברכה, לכאורה שם הוא רק נידון מצד שלא השתמש בכזית שלם להנאתו ולשביעתו ולהכי בברכות לא מהני להתחייב בברכה באופן כזה, דהרי בברכות נאמרה שביעה בדאורייתא ולהכי גם בדרבנן יש לומר דתקון מעין עיקר הענין שהוא הנאה מעין שביעה.

וא"כ יל"ע דאפי' לשיטתו לכאורה אין בזה אלא קושי' על הפוסקים שהביא מתחילה דילפי' ברכה מאיסורא אבל לא ראיה לחלק דילפי' מאיסור רק דינים דאורייתא ולא דינים דרבנן.

ובפרט דדין זה דבלע חצי זית וכו' הוא דין דאורייתא ובזה מחלקין בין איסור לברכה, (וא"כ אין מזה ראיה לעיקר מה שבא לומר לעיל מינה דבדאורייתא משוין ברכות לאיסור ובדרבנן לא השוו מה שאין צורך לגזור, דהרי כאן הוא דאורייתא ולא השוו, וא"כ גם בתפיחת אוכל נימא דהוא דאורייתא ולא גזרו).

אולם הביאור בדבריו הוא שבא להוכיח מדין בלע וכו' דלגבי שביעה אזלי' בברכה בתר הנאת מעים ופת תפוח מוגדר לענין הנאת מעים כמו שאין בו שיעור כיון שבמעים אין מורגש התפיחה של הפת יותר ממה שהיה קודם לכן אלא כמו שהוא לאחר מיעוך.

והשתא ראיה זו כבר אינה שייכת כלל לנידון דלעיל דמצינו שמשוינן דיני ברכה לדיני איסורא, דהשתא סברא קאמר דבברכות אזלי' בתר הנאת מעיים כמו שמצינו דבבלע וכו' אינו צריך לברך.

אבל צל"ע למה לא נימא דיש לחלק דכאן שאכל דבר שהוא שיעור שלם למראה עינים ולמשמוש היד ולמה לא נימא דלא חילקו חכמים בשיעוריהם דגם במאכלים עצמם יש מאכלים שמורגשים יותר ויש שאינם מורגשים והרי אפי' בפת ממש שייך למעכו ולהקטינו ונמצא שלא אכל כזית, וזה לא שמענו בזרע אמת שמצריך למעוך כל פת אלא משמע דמיירי רק במין שנעשה נפוח יותר.

ומה שאמרו בגמ' על ככותבת ביומא דיתובי דעתא דלולבי גפנים פורתא וכו' יש לחלק בין שיעור כותבת דהוא משום יתובי דעתא לבין שיעור כזית דהוא שיעור אכילה ואינו דין במעים ויש לומר דחכמים תלו הדבר ביתובי דעתא.

ובגוף מש"כ הזרע אמת דאין בברכה מה לגזור משא"כ באיסורא לכאורה צ"ע למה לא נגזור שמא יבוא לאכול כשיעור ולא יברך דהרי מחזי כמו מי שאכל כשיעור ולא בירך.

ועוד צע"ק דלכאורה הזרע אמת בתחילת דבריו בא להכריח כהפוסקים דיש ללמוד ברכה מאיסורא ובסוף דבריו למד מדין איסורא רק הדאורייתא ולא הדרבנן, אם כי יש לומר דאה"נ דיש ללמוד מאיסורא רק הדאורייתא ולא הדרבנן לפי הענין.

לחלק מהפוסקים בודאי שלא יעשה כן, אלא אם כן ניתן מראש לכל אחד שרוצה ללא התניה, או שיש שם גבאי שמתחילה התרומה ניתנה על דעתו ונותן רשות לתת לכל אחד, או שיש מנהג שניתן גם לאנשים שאין לומדים, וגם להמתירים בסעודה רגילה אינו ברור כלל שמותר כאן מכמה טעמים כמו שיתבאר.

כשיש לומדים שיאכלו את זה תחתיו אין לעשות כן כלל.

מקורות:

יש להקדים דהדין בזה יכול להשתנות לפי נוסח הנתינה שנתנו דאם נתנו על מנת שיהיה ללומדים בלבד ואין להעביר וכיו”ב והתנה הדברים באופן המועיל (ולא ניכנס בזה לנידון האם צריך כל דיני תנאי אם היה בשטר) א”כ אין אחר תנאו כלום, דהרי בשעת התרומה בודאי שאדם יכול להתנות וכמבואר באו”ח ס”ס קנג סי”ד ובמשנ”ב שם סקפ”ב ובעוד כמה דוכתי.

וה”ה אם דעתו בשעת התרומה לאידך גיסא ליתן לכל מי שירצה הרשות בידו דהפקר לעניים ולעשירים הפקר לכו”ע והרשות ביד כל אחד ואחד ליתן ממונו לכל מי שירצה.

אבל הנידון בעצם הוא האם כאשר ניתן ללומדים בסתמא אם יש לשער שיש בזה קפידא שיהיה רק לאכילת הלומדים או שאינו מקפיד ורצונו היה רק להפקיר האוכל.

ובמקום שיש מנהג שנותנים או שלא נותנים בודאי שכל התורם הוא על דעת המנהג כמבואר בפוסקים על כמה דברים כיו”ב שכל הנותן הוא על דעת המנהג.

וכמובן שא”א לבוא בזה לכלל ברור, דהרי קיימא לן בשלהי פרק הניזקין בגיטין שמפרנסין אפי’ עניי גויים עם עניי ישראל וא”כ המחלק אוכל לבני בהמ”ד מסתמא שאף שעיקר כוונתו ללומדי בהמ”ד (ועי’ בנהר מצרים יו”ד עמ’ ריד אות ג’ מה שהביא בזה לענין אם אפשר ליתן ממעשר כספים לזה), אבל אינו רוצה לצער שאר בני אדם העומדים שם, ואף דגבי גויים הוא משום איבה, הא גבי ע”ה שייך נמי מפני דרכי שלום, עי’ גיטין סא ומשנה בשביעית, ועוד דהרי אינו כדאי להאכיל אחד ואחר לא כמבואר בשו”ע או”ח ס”ס קסט לגבי השמש דמידת חסידות ליתן לשמש מיד מכל מין ומין ועי”ש מה מעיקר הדין, עכ”פ התורם אוכל לבני בהמ”ד כל עוד שיש סעודה המספקת לבעליה ולא חסר ללומדים יש לדון דשמא לתקוני עביד ולא לעוותי וממילא דעתו שלא למנוע מאחרים מאכל.

ועי’ בפ”ק דב”ב ע”ה לא יכנסו ואמרי’ שם פרנסני ככלב וכעורב ומשמע שנתקבלו הדברים.

אולם מאידך גיסא יש כאן מקום לטעון שגם אם נותן רשות אכילה ללומדים בלבד לא חשיב גבי שאר האנשים שם לא איבה ולא צער הגוף שהרי בידם ללמוד וליטול דבר מאכל.

וכן יש לדון האם האוכל הוא רק לאכילת הלומדים, או שהוא לרווחת הלומדים וכל אחד יכול לעשות בו כפי רצונו, ומסברא כוונתו בזה שהלומדים ישתמשו בהם כמו שמשתמשים בני אדם.

וכמו כן הנידון האם במקום שאפשר להניח שדעת התורם היה לאכילת הלומדים בלבד, האם חשיב כמעביר על דעת בעה”ב או שעכשיו לאחר שכבר נתרם הוא כבר ברשות המקבל מן הצדקה, כעני שקיבל מן הצדקה שיכול לעשות בזה מה שירצה, ואפי’ אם התורם לפנינו ואומר שמטרת התרומה היתה רק ללומדים בלבד עדיין יש לטעון דאין זה אלא כעני שקיבל צדקה או כשבעה טובי העיר שקבלו צדקה ובכל מצב שכבר התורם סיים את התרומה אין דעת התורם משמעותית כרגע כמבואר בב”י ושו”ע באו”ח ס”ס קנא, ויש לדון בכל זה.

והנה אם היה לאותו לומד (זה שרוצה להעביר את המאכל לאחר) דין של גבאי במקום שניתן על דעתו (דהיינו כשניתן להדיא על דעתו או במקום שיש מנהג שניתן על דעת הגבאי או במקום שיש גדול הדור שמסתמא ניתן על דעתו כמבואר פרטי הדינים בזה בשו”ע ורמ”א וש”ך בהל’ צדקה), או דין של טובי העיר בודאי שהיה לו רשות לשנות הצדקה כמבואר בפוסקים, אם כן היה יכול לשנותו, דלכאורה ברגע שאדם הניח מאכל לפני הלומדים לרשותם חשיב שכבר מסרו לצדקה וכבר אין לו רשות בזה, אבל מאחר שלומד זה אינו גבאי צדקה נשאלת השאלה האם הוא כעני המקבל את המאכל בשביל להעביר את המאכל לאדם אחר.

ומסברא נראה שלא, דהרי לגבי צדקה המאכל ניתן לטובתו של העני, והמצוה ליתן צדקה לעני מתקיימת בכל נתינת ממון או שוה כסף, אבל כאן הרי לא מחמת נתינת ממון נגעו בה אלא מצד שמסייע ללימוד, שרוצה שילמדו בטוב ובשמחה מתוך הרחבת ויישוב הדעת, וממילא כשאדם בא מתחילתו ליקח מן המאכל וליתן לאדם שאינו לומד, א”כ תחילת לקיחתו מן המאכל היתה שלא בהיתר, ובכל כה”ג שהיה ברור בשעת התרומה מה מטרתה אין כח ליד המקבל לשנותה במקרה רגיל, ובנוסח מחודד יותר יש לטעון שמעיקרא אדם זה לא ניתן לו כיון שאינו רוצה לקבלו למטרה ולאופן שנתנו בעה”ב.

וגם יש לדון שמא ניתן על דעת הלומדים וממילא הרשות בידם לשנותם, ומאידך גיסא מבואר בפוסקים דאינו תמיד נוהג הדין שלכל צורך ניתן לשנות כשאינו צורך מצוה, וכמו שהרחבתי בתשובה אחרת, וגם יותר נראה דלא שייך לומר שניתן על דעת הלומדים, דהרי מה אם ירצה לומד אחד לשורפו או לזורקו הרי ודאי שלא ניתן על דעתו וכן ע”ז הדרך, דבאמת דחוק לומר שאדם יתלה על דעת אנשים שאינם מובררים, ועיקר דין דעל דעתו נאמר בגדול הדור, ועכ”פ הקילו הפוסקים במקום שיש מנהג להחשיב על דעת הגבאי, אבל לא שיאמר שהוא על דעת כל אחד שנמצא כאן.

ואם המאכל עדיין ברשותו ואוכל ממנו ולוקח עמו את המאכל לאחר מכן אלא שהוא נותן רשות לאנשים להשתמש בזה פשיטא דאזלי’ בתר אומדנא דהרי בממון א”א לעשות נגד דעתו של אדם, ועי’ בתוס’ קידושין מט ע”ב, ויש דעות (מח’ התוס’ והשטמ”ק והש”ך והקצה”ח ועוד) דאפי’ לקולא אזלי’ בתר אומדנא בגזל וכ”ש לחומרא דלכו”ע א”א לילך כנגד דעתו של בעל הממון, וכל הנידון דלעיל כשמסר את הממון לרשות הצדקה.

והנה יש נידון בפוסקים באורח שאוכל אצל בעה”ב מאימתי חשיב שלו, וכבר האריכו בזה רבים מהפוסקים וגם בראשונים כבר נחלקו בזה ודעת הרמ”א באה”ע סי’ כח סי”ז והרבה פוסקים [תשב”ץ ח”ג סי’ צה ורשב”ש סי’ תקפג ויכין ובועז לבן הרשב”ש ח”ב סי’ א ושלה”ג והוא הגהות אלפסי בשם ריא”ז ס”פ האיש מקדש ומהרשד”ם אה”ע סי’ ה וב”ח וב”ש באה”ע שם, ועי’ רדב”ז החדשות סי’ תיד] שהוא שלו אפי’ לקדש בו את האשה עכ”פ משעה שזכה בזה.

אבל הט”ז וסייעתו פליגי על זה, וכעי”ז דעת המהרי”ט ח”א סי’ קנ, וכך פשטות דעת הרשב”א והריטב”א בנדרים לד ע”ב דאורח קונה רק אחר שאכל ודלא כפי’ המפרש והיש מפרשים במאירי שם (ועי’ ברב פעלים ח”א אה”ע סי’ יג שהביא הדעות בזה, וכן בתשובה בזה הנדפסת בריש ספר תורת הישיבה ועוד שם בכמ’ שעז, והסתייעתי בחיבור זה ג”כ בהשלמת תשובה זו).

[וגם יש נידון נוסף לענין האוכל אצל ע”ה אימתי יכול לעשר ממה שאוכל כבר ממתני’ שנזכר בזה שיכול לעשר ואכמ”ל].

ואם כי לא בהכרח כל המחמירים שם יחמירו גם לענייננו דהנה עיקר דברי הרשב”א והריטב”א נאמרו מצד קניינים ולא מצד רשות שימוש, ועי’ במהרי”ט שם.

אבל הט”ז באה”ע שם הזכיר להדיא שיש בזה גזל וגם באו”ח סי’ קסט סק”ב כ’ להדיא הט”ז דמאחר שזימנם אינו מקפיד אם נותנים אלו לאלו, ומבואר מדברי הט”ז דלתת למי שאינו מהמזומנים בעה”ב מקפיד (ועי’ בט”ז סי’ קע סי”ח דג”כ נקט דאין ליתן לשמש עד שיניחו לפני כל אחד חלקו ובמש”ב שם צירפו לדברי הלבוש דאין ליתן לשמש מטעם שמא יצטרכו למנה ועי’ להלן בזה) נקט הט”ז דרק למסובים מותר לאחד מן המסובים ליתן להם אבל אסור ליתן למי שאינו מן המסובים.

אבל גם להמקילים ביותר לגבי אורח אינו בהכרח ראיה לנידון דידן, דלגבי מי שהוזמן הוא עצמו לסעודה יש לומר שזכה מחמת ההזמנה עכ”פ אחר שקיבל האוכל לידו, אבל מי שלא הוזמן כלל ורוצה ליטול מכח מה שאמרו שהלומדים יכולים לקחת, א”כ מנ”ל שהוא בכלל המוזמנים לסעודה כיון שלא קראוהו לסעודה בשמו אלא קראו ללומדים הרוצים לאכול לסייע בלימודם שילמדו בבריות גופא ונהורא מעליא, ואיש זה כל מה שבא לקחת האוכל הוא רק להאכיל אוכל זה לאדם שלא למד, ומאן יימר שנחשב כלל כמוזמן לאכול מאוכל זה אחר שכל הגעתו היתה שלא לפי בקשת בעה”ב.

ובגוף הנ”ל מה דלא דמי לדיני פועל האוכל משל בעה”ב דשם אינו יכול ליתן לאשתו ולבניו [רמב”ם הל’ שכירות פי”ב הי”ג], ואפי’ המקילים בזה (והם דעת היש אומרים בשו”ע חו”מ סי’ שלז סט”ז ועי’ ב”מ צב ע”א), היינו דוקא אם זכה לעצמו למטרת אכילה לעצמו מקודם לכן [עי’ בשו”ע שם], מה דלא דמי לשאר אורח עי’ במשכנות הרועים ערך ק’ אות כד מש”כ הטעם בזה ואכמ”ל, אבל כאן ה”ה ג”כ דלא דמי לאורח וכמו שנתבאר.

עכ”פ לדעת הט”ז וסייעתו שם דלא ניתן לו הרשות לעשות כן א”כ לכאורה כ”ש בניד”ד שאין לו רשות לעשות כן כיון שמעיקרא ניתן על מנת שילמדו, וניתן לרווחת הלומדים לסייע להם בלימודים ביישוב הדעת ובמתיקות ולקצר יציאותיהם על ידי זה, ומה שייך כאן שהוא עצמו לומר בלא האוכל ומזכה האוכל לאדם שאינו לומד מכחו.

וכ”כ בשו”ת שבט הלוי ח”ד סי’ רכה דאותם הלוקחים אוכל משמחות הר”ז גזל גמור מלבד דברים שאין מקפידין עליהם או שעומדים לזריקה, ועי”ש בתורת הישיבה עמ’ שעז ועמ’ שעח מה שציין בנידון זה עוד בשם הגריש”א ועוד כמה רבנים.

ובתוספתא פ”ד דביצה ה”ט אי’ מה הן מוציאין מבית המשתה חתיכת בשר וגלוסקמא ומצה מתובלת, רשב”ג אומר מקום שנהגו לחלק אגוזים וקליות יוכלו בנו  ובתו הקטנים, מוליכן עמו לבית האבל וכו’ מקום שנהגו ע”כ, ויש שפירשו דהכונה לענין גזל, דמותר ליקח דבר מועט עמו במקום שנהגו שלא להקפיד על דבר מועט.

אולם המעיין בסוגיות ברפ”ד דביצה יראה דע”כ הנידון הוא ביו”ט הכונה מצד שיש איסורים להעביר הרבה אוכל ממקום למקום ביו”ט בחלק מהאופנים, אבל כאן שרי ביו”ט באופן כזה, וגם בתוספתא שם כל שאר הפרק שקודם ואחר הלכה זו מיירי רק בי”ט, ודבר הלמד מעניינו שגם דין זה נאמר ביו”ט בלבד ושייך לדיני יו”ט ולא לדיני גזל כלל אלא באון שנותן הבעה”ב לקחת אם מותר לקחת ביו”ט כל שהוא שיעור מיסת סעודה ואינו דרך חול.

(ולולי דמסתפינא הו”א [בביאור דברי התוספתא שם ולא לדינא] דהתוספתא סובר דכמו שמותר ללשח מנות ביו”ט בדבר שניאותין בו כדאמרי’ בביצה יד ע”ב וטו ע”א ה”ה דהמזומן מותר ליקח מן הסעודה לביתו, והיינו ברשות בעה”ב וכנ”ל, והיתר זה הוא גם מה שאינו אוכל עכשיו ביו”ט, דהוא מדיני שמחת יו”ט ובלבד שהוא דבר שניאותין בו, אבל אם לוקח יותר מכדי שיעור שבודאי לא יאכל כולו ביו”ט אסור משום עובדין דחול ודמחזי כטורח לצורך חול).

ויש להוסיף דהתוספתא בתחילת הדברים מצטט המשנה (והוא כעין דיבור המתחיל המצוי כבר בגמ’ כשבאה לפרש דברי המשניות) מי שזימן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות אא”כ זיכה להם מנותיהן, וע”ז קאמר מה הן מוציאין וכו’, (ובכת”י הגי’ מה הן מוליכין כיון דקאי על לשון המשנה “יוליכו”) וע”כ לא מיירי משום גזל, דהרי קאמר שההיתר הוא רק אם בעה”ב זיכה להם מנותיהן.

ויש להוסיף על כל הנ”ל דלכאורה מצד דיני דרך ארץ לכל הצדדים דלעיל אין ליתן לאדם אחר ממה שיש לפניו עכ”פ כשאין מספיק לכל הלומדים למשך כל זמן לימודם, וכמו שמצינו כמה דינים כיו”ב לענין נתינה לבני בעה”ב (חולין צד ושו”ע או”ח סי’ קע סי”ט) ונתינה לשמש (סי’ קע סי”ח) דאסור אפי’ לשאר המסובים כשאין די סיפק בסעודה כמבואר במשנ”ב ושעה”צ שם ועי’ להלן (ע”ע מג”א סי’ קסט סי”ט סקכ”ג דאם הרבה לחם מותר ליתן גם לבנו, ועי’ דעות בזה במשנ”ב שם, ועכ”פ מדברי המג”א הללו גופא אין הוכחה שהאיסור ליתן לבנו מצד שיחסר לשאר מסובין, דה”ה אם הוא מצד שמצער בעה”ב שאינו אוכל משלו אם יש די סיפק יש לומר שאין מצער את בעה”ב) ואכמ”ל.

וגם אם תמצא חילוקים לחלק בין המקרים מ”מ הענין ברור שעיקר חסרון הדרך ארץ הוא באורח שמעביר על דעתו של בעל הבית בסעודה, וגם בבני בעל הבית מה שאסרו לאחר מעשה שהיו הוא סימן ולא סיבה דהיינו אין האיסור משום שאירע באקראי מעשה כזה, אלא משום שאינו טוב לצער את בעה”ב אחר שנתן לחמו בטוב עינו ולהשיב לו רעה תחת טובה, והמעשה הוא רק ראיה עד היכן יכול לבוא צער כזה, וכן רש”ל ביש”ש דחולין פרק ג”ה סי’ כ נקט בפשיטות דלא רק לבן בעה”ב אסור ליתן אלא לכל אחד ורבותא נקטו דאפי’ לבן בעה”ב אסור אלא דלא מצד דיני גזל מיירי התם (ודלא כהכנה”ג באה”ע שם שחילק בין בן בעה”ב לאחר, וע”ע בב”י או”ח סי’ קע, ועי”ש במשנ”ב סקמ”א שהביא פלוגתא אם לשמש אסור או מותר, ומ”מ אפשר דשמש קיל שהוא מן הסעודה, ועי’ לעיל סי’ קסט ס”ג וסי’ קע סי”ח, וכך צ”ל בפשיטות דהרי מהרש”ל שהביא המשנ”ב שם בשמו דמקל בשמש מחמיר באחר וכנ”ל, ויש להוסיף דגם הכנה”ג שראינו באה”ע שחילק בין בן בעה”ב לאחר לא התיר ליתן לאחר אלא רק אחר שיש מספיק לכולם וכמבואר להדיא בשעה”צ סי”ט שם בדעת הכנה”ג גופיה באו”ח שאסר ליתן לפני השמש וחילק השעה”צ בין זה לבין הך דסי”ח שמותר ליתן כיון שכבר קיבל כ”א חלקו, ממילא באופן שבני הסעודה רוצים את זה שבבהמ”ד הוא בד”כ כך וכמו שיתבאר, ממילא הוא דומה לאופן האסור).

ויש להוסיף דגם המשנ”ב בסי’ קע סי”ח סקל”ט הביא גם שי’ הלבוש והט”ז שאסור ליתן פרוסה להשמש משום שמא יצטרכו לאותה הפרוסה, עכ”פ עד שיניח לפני כל אחד חלקו, ובדרך כלל במיני כיבוד שמגישים בבהמ”ד לא נשאר מיותר, כך שכאן לא שייך על אף שלא כולם באים ברגע הראשון לאכול.

וגם טעם הב”ח באו”ח שם שלא יתן לשמש שלא להראות שהפרוסה בזויה בעיניו ויבוא לקטטה עם בעה”ב ג”כ אינו מופקע שאינו שייך כאן דלתת חלקו לאחר אשר שהוא יותר מבזה את הנותן ממי שאינו טורח לבוא לקחת והב”ח משמע מסתימת דברי המשנ”ב שהאיסור לשיטתו נוהן שם גם באופן שכולם כבר קיבלו (דההיתר של הט”ז אחר שכולם קבלו הוא רק לפי טעם הלבוש ולא לפי טעם הב”ח) ולפ”ז הב”ח מחמיר יותר מהם.

וגם מן המקילים דלעיל לקדש בו האשה לא הזכירו (עכ”פ חלקם או רובם) שהוא מותר לכתחילה וגם לא הזכירו שההיתר הוא גם כשאין מספיק לכל המסובין שבזה המשנ”ב בסי”ח ובשעה”צ סי”ט מחמיר וכנ”ל.