הנה דעת הרמב”ם פי”ג מהל’ טו”מ ה”ב דבאהל של טומאת מת אינו מטמא מה”ת אלא אם כן יש בו כדי לקבל מעזיבה, אולם הרבה ראשונים חולקים ע”ז, וסוברים דהתוספתא שהיא מקור הרמב”ם מיירי רק בסככות ופרעות שהוא דין דרבנן מיוחד רק בהם, וכך הפשטות מדנקט לדין זה רק גבי סככות ופרעות.

ויש לדון לדעת הרמב”ם דבכ”מ אשכחן דמדמי אוהל דסוכה לאוהל דטומאת מת, כגון ברפ”ב דסוכה גבי הישן תחת המיטה דיליף דינים באהל דסוכה דלא אתי אהל ומבטל אהל מדיני אהל דטומאת מת, וכן בסוגי’ דחבוט רמי יליף דיני אהלים מטומאה, וכן בסוגי’ דסוכה תחת סוכה איכא למ”ד דילפינן שיעור טפח שכן מצינו אוהלים טפח, וגם להחולקים בזה מודים בחוטט בגדיש דסגי במשך ז’ בגובה חלל טפח מעיקרא וכעי”ז הוא להרמ”א לענין עשה סכך קודם לדפנות עי”ש.

אבל לניד”ד לענין לקבל מעזיבה הוא דחוק מאוד שיש תנאי כזה בסוכה שהשמיטוהו הפוסקים לגמרי ועוד דמצינו ב’ דינים דומים לזה, הא’ לגבי שהסכך צריך לעמוד ברוח מצויה, כדמצינו גבי העושה בראש הספינה וכו’ בגמ’ ושו”ע דמיירי גם בסכך שצריך לעמוד ברוח מצויה דיבשה כדמוכח מסעי’ שאחר זה דגם בסכך מיירינן עי”ש, ולעמוד ברוח מצויה היא דרגא קלה יותר מלקבל מעזיבה עי’ בבה”ל גבי עירובין בקורה, ועוד מצינו דסיכך בדבר הכלה בסוכות הסוכה פסולה ואיכא פלוגתא אם הוא דאורייתא או דרבנן, ובמשנ”ב משמע שנקט לעיקר הדעה שהוא דרבנן, ומכ”ז משמע דלא נאמר בסוכה דין שתהא ראויה לקבל מעזיבה.

ואדרבה מצינו בתוס’ ריש סוכה דלשי’ ר”ת אסור שלא יוכלו הגשמים לבוא לסוכה דדירת ארעי בעי’ וכן בתשו’ הרשב”א הביא דעה דאם קבע הסכך במסמרים נפסלה מטעם דדירת ארעי בעינן והאריכו בזה הפוסקים.

ויש לציין דאפי’ גבי קורה קי”ל בשו”ע דאם רחבה ד’ טפחים אין צריכה שתקבל אריח כלל (ורק בעי’ שתעמוד ברוח מצויה, עי’ בבה”ל שם, וגם בזה מסיים בצ”ע), וגם מה דבעי’ בקורה קטנה שתקבל אריח הוא דוקא בקורה שהיא משום היכר ולא מדין המחיצה.

עכ”פ לו נימא דבד’ טפחים עכ”פ אשכחן שא”צ שתהא בריאה כלל, א”כ כיון דבסוכה לא אשכחן שהיא פחות מד’ טפחים, הלכך יש לדון אם עכ”פ בד’ טפחים א”צ שתהא בריאה.

וראיתי בטעם ודעת (בביאורי הלכה) על הרמב”ם שם שאכן כ’ להוכיח מהירושלמי שאפי’ בטומאת מת לא מיירי הרמב”ם באהל רחב ד’ טפחים דבזה מטמא גם באינו ראוי לקבל מעזיבה עכ”ד עי”ש, ולפ”ז לא שייך דין זה לסוכה כלל.

אע”ג דלגבי טומאת אהל יש גם לאו של לא יבוא כמבואר בסה”מ להר”מ מצוה קסח, מ”מ במה שהותר לכהן להטמאות כלשון התורה לה יטמא הותר כל אופני טומאת מת וגם טומאת אהל אע”פ שיש לזה לאו ביאה מ”מ התוצאה היא טומאה וזה כלול בהיתר הטומאת מת לכהן.

וכן מבואר ברמב”ם פ”ג מהל’ אבל דכה”ג מוזהר שלא לבוא באהל המת, ומבואר מזה דכהן הדיוט שרי, וכעי”ז איתא גם ברמב”ם בסה”מ ר”פ אמור ובחינוך מצוה ע”ר.

וכן מבואר בפשיטות במנ”ח מצוה רסד אות ט’ אגב אורחא דמותר לכהן להיטמא לקרוביו באהל המת, וכן מבואר בפשיטות בהרבה פוסקים דיכול הכהן להיות בבית המת (דה”ח הובא בפת”ש וכ”כ בחכמ”א כלל ק ס”ה וקצש”ע סי’ רב סי”א, וכן לצורך שמירה במהר”ם שיק יו”ד סי’ קכג).

ואע”ג דאיסור לא יבוא נלמד מכהן גדול לכהן הדיוט וכנ”ל מ”מ היינו דוקא לדברים שכהן הדיוט אסור בהם.

ויתכן שיש ללמוד כן ממתני’ דנזיר גבי ק”ו מהלכה דעצם כשעורה ורביעית דם, ומבואר שם דמצד הק”ו הוא שפיר ורק דאין למדין ק”ו מהלכה או כלשון ר’ יהושע יפה אתה אומר אלא אמרו כך הלכה, ולמה לא פרכי’ דאם למד חומרתו של רביעית דם מאהל א”כ לפרוך מה לאהל שכן חמור שנאסר לכהן לכך רביעית דם מטמא בו תאמר במגע דקיל שהותר לכהן, ושמא לא יטמא בו רביעת דם, וצל”ע אם שייך לפרוך בכה”ג.