אברהם

בגמ’ בכתובות [קיא ע”א] למדו ענין זה מדכתיב ורוח להולכים בה, דאפי’ רק מהלך ד’ אמות בא”י הרי הוא בן עולם הבא, ומשמע דיש ענין בהליכה לחוד יותר מסתם מי שנמצא בא”י במקומו בלבד כאבן שאין לה הופכין.

ובפאת השלחן [בית ישראל אות ב] כתב דמאחר שנזכר בפסוק הליכה העמידוהו חכמים על שיעור הליכה שהוא ד’ אמות, ויש להוסיף דבסוגיות מבואר דד’ אמות הוא מקומו של אדם, וכמו שביארו חכמים [עירובין נא ע”א] ענין הפסוק שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו (שמות טז, כט), דשבו איש תחתיו אלו ד”א וממקומו זה אלפים אמה, וכשיוצא מתחתיו צריך להלך לשם כך ד’ אמות.

ויש לדון מה הטעם שאמרו מעלה זו לענין הליכה יותר מסתם ישיבה, ויש לציין דגבי אברהם כתיב קום התהלך בארץ (בראשית יג, יז), ובגמ’ בב”ב ק’ ע”ב לר’ אליעזר וכן בב”ר על הפסוק שם למדו משם גדרי קנין על ידי הליכה, ומאחר שענין הליכה בא”י נזכר גבי אברהם, חזי’ שענין ההליכה בא”י הוא ענין של קנין וכיבוש, על דרך וירשתם אותה וישבתם בה (דברים יא, לא), וגם לרבנן שם בב”ב שם דאין בזה קנין ממש מכל מקום אמרי’ בגמ’ שם שנצטוה בזה כדי שתהא נוחה ליכבש לפני בניו, והיינו משום דמעשה אבות סימן לבנים, וחזי’ שיש בהליכה סימן כיבוש והתחלת כיבוש וסיוע לכיבוש.

ויש להוסיף דעכשיו מובן למה בעי’ לילך ד’ אמות כדי לקנות מקום חשוב (ועי’ סוכה ג ע”ב, ויש לציין דיש צד בפוסקים לגבי חצר קובעת במעשר דבעי’ ד’ אמות ועי’ בתשובתי על קביעת מעשר בחצר), ואפשר עוד דגם לענין צורת הקנין לר”א הוא הליכה לכה”פ ד”א ויל”ע בזה.

ולפי זה כל מה שמהלך עוד ד’ אמות הרי מוסיף בזה עוד הידור בפרטי המצוה, דאף שלכאורה מקיים מצוות ישוב ארץ ישראל בכל רגע שמתעכב בא”י בכוונת יישוב מ”מ הידור זה של הליכה מקיים בכל הליכה בפני עצמה, ואם הלך כמה הליכות הרי קיים כמה הידורים, ואם הלך הליכה אחת ארוכה הרי קיים הידור אחד ארוך (שכידוע שמצוה מתמשכת חשובה יותר ממצוה זהה שלא התמשכה וכמו שמצינו בכה”ג לגבי איסורים בפקו”נ בהקל הקל, עי’ בתשובתי אחרת ע”ז, ופשוט).

ויעוי’ להר”י מטראני שכתב דענין זה של מהלך ד’ אמות בא”י קאי על הנקבר בא”י שאם מהלך ד’ אמות בא”י הרי הוא בן עוה”ב ואם לא לא, ויש שחלקו על זה (יעוי’ בילקוט ביאורים הוצאת עוז והדר על הגמ’ שם), ומיהו לכו”ע מעשה ההליכה ד’ אמות הוא דבר חשוב ויש בו מצוה.

הנה אם מדובר באילם שאינו יכול לומר כלום אפי’ בשפתיו פשיטא שאינו שייך לקריאה בתורה בציבור כלל, וכמבואר בסי’ קמ ס”א שהמשותק אינו יכול לקרוא בתורה כלל, אבל אם מדובר באילם שיכול לדבר בשפתיו ורק אינו משמיע לאזניו, בזה אנו נכנסין לג’ נידונים, נידון על הקריאה אם שייך להעלות מי שאינו יודע לקרוא עם הבעל קורא, נידון שני אם שייך להעלות מי שהציבור לא ישמע את ברכותיו בתורה לכתחילה ובדיעבד, ונידון שלישי אם אפשר להעלות את מי שהציבור לא ישמע ברכו שלו לכתחילה ובדיעבד.

והנה לכתחילה בודאי שיש להחמיר בזה שאף מה שהקיל המהרי”ל להעלות סומא וע”ה, לא הקיל המהרי”ל אלא בסומא שמברך הברכות בקול ושומעין הציבור, אבל במי שאין ברכותיו נשמעין לא, ומנהג זה גופא שהביא המהרי”ל הוא אינו לכתחילה גמור ואף הרמ”א גופיה בד”מ כ’ דלא נראה לו ורק מפני שנהגו העולם להקל העתיקו הרמ”א, כמ”ש בשעה”צ סי’ קלט ס”ה, וגם ההיתר בסומא וע”ה הוא רק משום דאיכא כיסופא טובא כמ”ש בביאה”ל ריש סי’ קמא.

אבל לענין בדיעבד הנה לדעת המחבר סי’ קמא ס”ב המברך על התורה צריך לקרות בעצמו לעיכובא, והוא מחלוקת ראשונים ואחרונים כמבואר בביאור הלכה שם והרחבתי בזה בתשובה אחרת [ד”ה מה יעשה אילם בספירת העומר], וזה לא יהיה בעיה אפי’ להמחבר אם העולה קורא בלחש כמבואר בשו”ע שם, וכ”ש להרמ”א סי’ קלט ס”ג וסייעתו, שסוברים שאף ע”ה שאינו קורא עם החזן כלל מותר לברך על התורה, אבל מ”מ יש בזה בעיה נוספת שכן יש דעות בראשונים שגם הברכה צריך להשמיע לציבור, וכך יש להחמיר לכתחילה כמ”ש בסי’ קלט ס”ו ובביאור הלכה שם ד”ה והברכות, ואפי’ אם נימא שמפני כבוד הבריות נקל לענין הברכ כמו מה דקי”ל שבדיעבד גם אם לא שמעו הברכות יצא ידי חובת ברכות, מ”מ לגבי ברכו לא שייך כלל ענייה אם כל הציבור לא שמע את המברך כמ”ש הרמ”א בסי’ קלט ס”ו ובמשנ”ב שם, אע”פ שבמקרה שהציבור שמע מותר ליחיד ששמע את הציבור לענות אע”פ שלא שמע את החזן כמ”ש ברמ”א סי’ נו ומשנ”ב שם סק”ט לענין קדיש וקדושה ומשנ”ב סי’ נז סק”ב לענין ברכו, מ”מ בניד”ד שאף אחד לא שמע הברכו אין כאן ברכו בציבור כלל וא”א לענות על זה, ולכן מכיון שבדיעבד אין חוששים לאותם ראשונים לענין ברכות, כמבואר במשנ”ב סי’ קלט סקכ”ה ובביאור הלכה שם, לכן בדיעבד א”צ להחמיר בזה, ולא רק להרמ”א סי’ קלט ס”ב שהביא המנהג בשם מהרי”ל לענין סומא להקל וס”ל שאחד מברך ואחד קורא כפשטות הירושלמי, אלא אפי’ להמחבר בסי’ קלט ס”ב דאזיל בדעת הרא”ש שסובר דהברכה היא על השמעת הקריאה בציבור ואם אין משמיע לציבור הו”ל ברכותיו לבטלה מ”מ מצד זה לא יצטרכו להוסיף עולה אחר אחר עליית זה שלא השמיע לאזניו, משום שלענין זה סגי שקורא בתורה בלחש עם הקורא כמ”ש השו”ע בסי’ קמא שם, אבל מצד שלא שמעו הברכות להשו”ע יצטרך לחזור כיון שהביא השו”ע בסי’ קלט שם דעה שהמברך בלחש צריך לחזור ולברך בקול וקאי לשי’ הב”י על הברכות, ולא הביא המחבר דעה חולקת א”כ יצטרך להשלים בעולה אחר כדין נשתתק שצריך להשלים בעולה אחר אחריו כמ”ש בריש סי’ קמ ובמשנ”ב שם, אבל למעשה גם בני ספרד לא יחמירו בברכות כהשו”ע בזה דדעת רוב ראשונים אינו מוכרח כמו הדעה שהביא המחבר בסי’ קלט שם כמ”ש בבה”ל שם, ובסב”ל נגד מרן גם לספרדים אמרי’ סב”ל כמ”ש הכה”ח סי’ קכד בשם האחרונים.

והנה יש לעורר בכל זה נידון חדש לגבי אילם שיכול להניע שפתיו ואינו יכול להשמיע כלום, דעד כה נקטתי שיש בזה דין של אינו יכול להשמיע לאזניו שהוא פלוגתא ולהלכה יוצא ידי חובה בתפילה וברכות כמשנ”ת, וכך פשטות בגמ’ בברכות כענין שנאמר בחנה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע, ובפרט לרש”י ביומא יט ע”ב בשם השאילתות דמשמע שהוא כפשוטו ממש, וגם החולקים אפשר דלא פליגי שיוצא בזה ידי חובה, אולם מאידך פשטות הנידון הנ”ל בפוסקים לגבי נשתתק ובפרט מה שמבואר במשנ”ב הנ”ל דנשתתק אין יכול לברך ברכה שלאחריה, א”כ מסתימת הדברים משמע שדיבור כזה אינו דיבור כלל, ואמר לי הרב אברהם קסלר מכולל חזו”א בשם הגרנ”ק שהורה במי שעשה ניתוח במיתרי הקול ומותר לו רק לרחוש שפתיו בלא שום כוונת דיבור שזה אינו חשיב דיבור כלל, ומ”מ השו”ע הנ”ל יש להעמיד במי שנשתתק ואינו יכול להניע בשפתיו.

בגוף דברי המהרי”ל על סומא בקריאה”ת שנדפסו בהג”ה בשו”ע, שוב ראיתי בדפוסים חדשים שטענו שהג”ה זו היא מתוספת מבאה”ג ולא מהרמ”א, ולפ”ז מיושב מה שנתקשו השעה”צ ועוד אחרונים מהסתירה בדברי הרמ”א בד”מ שלא סבר לה .

הדבר מותר, והמחמיר בזה אין מזניחין אותו מאחר שאין ההיתר ברור לכו”ע.

מקורות: במשנה שנינו שנותנין ביצה במסננת של חרדל להפריד בין החלמון לחלבון לשמש לצביעת החרדל עם החלמון, ובפמ”ג סי’ שיט משב”ז סקי”ב העלה צד אפשרי עפ”ז שאם אינו צריך את אחד מן המאכלים כרגע אין בזה איסור בורר.

אבל הביאור הלכה סי’ שיט ס”ג חלק עליו שהרי שם לא זו בלבד שאינו רוצה את אחד מהם עכשיו אלא שאינו רוצה אף אחד מהם לעולם, שהרי החלבון הולך לאיבוד והחלמון ג”כ הולך למטרה שלא יישאר ממנו ממש, וממילא כאן שניהם הולכים לאיבוד.

ויעוי’ באגלי טל (זורה סק”א אות ב) שהקשה על הפמ”ג ממשמעות לשון התוספתא שבת פי”ז ה”ו דמשמע שם שהברירה היא בב’ מינים גם אם אין אוכל אחד מן המינים עכשיו, וכ”כ בחזון יחזקאל שם.

ועכ”פ מבואר מדברי הביאה”ל (וכ”ש מדברי הפמ”ג) שאם שני החלקים בתערובת הולכים לאיבוד אין בהם איסור בורר בהפרדת החלקים, וכ”כ עוד כמה אחרונים (פמ”ג משב”ז סי’ שיט סק”ז, אשל אברהם שם סקט”ז, ואג”מ ח”ד סי’ עד בורר אות ד וצי”א ח”ז סי’ יב סק”ב, ועי’ חוט שני שבת עמ’ פד).

ועפ”ז הורו כמה מפוסקי זמנינו (שש”כ פי”ב סט”ז בשם הגרשז”א, איל משולש פ”ז הערה קיא בשם הגריש”א והגרנ”ק) להתיר באופן הנ”ל של הכיור, משום שאינו רוצה לא בפסולת שיורדת למטה ולא בפסולת שנשארת למעלה אלא הוא רק היכי תמצי להשליך את ב’ מיני הפסולת באופן שלא יזיק למערכת הניקוז.

ויש להוסיף דאפי’ שיש לו צורך כל שהוא שתישאר הפסולת העבה למעלה, ומצינו במשנה בפרק המצניע שיש דברים שיש להם חשיבות שמציניעין אותן לגונזן, מ”מ בלאו הכי לא דמי כלל למשנה שם (ששם יש מצוה בגניזה), ובעיקר משום שזה אינו צורך המחשיבו כאוכל לגבי ברירה, דהרי אפי’ לגבי חלמון חשיב באחרונים כהולך לאיבוד שלא למאכל אף שמשתמש בו כיון שאינו משמש לשימוש שיהנה מממשות החלמון, וכ”ש במקרה שלנו שאם היה יכול לסלק את הפסולת ממנו בכל דרך היה רוצה בכך וממילא הגדרת הדבר לענין בורר כב’ מיני פסולת וכ”ש שכל ברירת הדבר היא על מנת למצוא דרך יעילה לסלק את הפסולת ממנו.

ויש מקום לדון בביאור דברי הבה”ל הנ”ל שלמד דין זה מנותנין ביצה במסננת של חרדל, דמאחר שיש ראשונים שסוברים שטעם ההיתר בביצה במסננת מכיון שיש ב’ מיני אוכל (ראה רשב”א וריטב”א שבת קלט ע”ב בדעת הגמ’ שם קלד ע”א), ואמנם קי”ל כתה”ד להחמיר בב’ מיני אוכל, אבל למה לא נחשוש לחומרא בדאורייתא להנך ראשונים שסוברים שיש טעם אחר להתיר ביצה במסננת וממילא אין כאן מקור לחידוש דב’ מיני פסולת שרי.

ואולי יש מקום לומר דגם הבה”ל לא אמר אלא לשיטתו של הפמ”ג שלמד כן לפי דעת הרא”ש והטור ותה”ד בדין ב’ מיני אוכל, ולא להלכה ללמוד מזה דינים אחרים, אבל מסתימת דבריו לא נראה שהגביל דבריו להלכה, וכן ממה שהביא עוד המשנ”ב להלן (סט”ו סקנ”ח) את דברי הטור בביאור דינא דביצה במסננת וז”ל והחלבון נשאר למעלה ר”ל ואינו עומד לאכילה אעפ”כ לא חשיב כבורר אוכל מתוך פסולת דאף החלמון שהוא מסנן אינו בשביל אכילה רק כדי ליפות מראה החרדל [טור] עכ”ל המשנ”ב שם, ולכאורה תפס לגמרי להלכה שטעם ההיתר הוא משום שהם ב’ מיני פסולת.

אולם בגוף מה שהביא מהטור יל”ע דבטור נזכר עוד פרט שלא נזכר במשנ”ב כאן וז”ל הטור בפנים, דלא חשיב כבורר משום שהחלבון והחלמון שניהם אוכלין הם ואין נותנין אותו לתוכו אלא לתקן מראה החרדל הילכך לא חשיב כבורר אוכל מתוך הפסולת עכ”ל, והנה בטור נזכר להדיא כשי’ הרשב”א והריטב”א שהגדרת ההיתר הוא משום שיש כאן אוכל מתוך אוכל, אלא שהמשנ”ב הביא מדברי הטור רק את המשך דבריו שכיון שהוא רק לתקן מראה החרדל לא חשיב כבורר אוכל מתוך פסולת, והוא מתיישב עם דברי הבה”ל לעיל שיש כאן הגדרת פסולת מתוך פסולת.

אלא דצ”ע באמת איך דברי הטור בפנים מתיישבים עם הבנת הבה”ל לעיל בדבריו, ועוד צ”ע למה באמת לא הביא המשנ”ב כל דברי הטור בשלמותם (ואה”נ יעוי’ במג”א שהביא כל לשון הטור), ועוד צ”ע הטור גופיה למה הזכיר המשך דבריו שהוא רק לתקן מראה החרדל הלכך לא חשיב וכו’, ולמה לא סגי במה שאמר מתחילה שיש כאן בורר אוכל מתוך אוכל, ועוד צ”ע דהטור גופיה סובר דב’ מיני מאכל אסור לברור כמ”ש לעיל בסי’ זה (קו’ זו האחרונה הקשה הדרישה ועי”ש מה שכתב שם).

ואולי כוונת הטור דרק מאחר שאינו רוצה להשתמש בממשות מין אחד יותר מחבירו ממילא חשיב ב’ מיני אוכל, דר”ל שאם רוצה להשתמש בממשות מין אחד יותר מחבירו חשיב לפי הגדרת הדין כאוכל מתוך פסולת, אבל אם רוצה להשתמש רק בגוון של אחד מהם ממילא לא חשיב זה אוכל יותר מחבירו, ובזה מודינן שיש כאן היתר של אוכל מתוך אוכל, ר”ל דאף דבעלמא סבירא לן לאסור אוכל מתוך אוכל, היינו כשרוצה באחד ובאחד לא, אבל כשאינו רוצה בשניהם (היינו בממשותם כמשנ”ת) בזה מודינן בהיתר דאוכל מתוך אוכל, כן יתבארו דברי הטור.

ובאמת כ”כ המשנ”ב בשם הב”ח והלבוש שאם ירצה לאכול החלמון בממשותו ממילא ייחשב החלבון כפסולת, והיינו לפי מה שנתבאר דאנן קי”ל (וגם הטור גופיה) דאוכל מתוך אוכל דינו כאוכל מתוך פסולת, ורק מחמת שאינו רוצה לאכול החלמון בממשותו לא חשיב פסולת מתוך פסולת.

ויעוי’ גם בלשון הריטב”א הנ”ל שכ’ וז”ל, כי גם החלבון אוכל הוא וראוי הוא, אלא שאינו רוצה לערב בחרדל אלא החלמון בלבד לגוון עכ”ל, וכעי”ז ברשב”א שם, ולמה הוצרך להזכיר שהחלמון הוא לגוון, ויש מקום לבאר לפי פשוטו דבא לבאר למה רוצה החלמון בלבד, אבל אולי יש מקום לבאר באופן אחר גם את דברי הריטב”א ע”ד דברי הטור הנ”ל, דמאחר שרוצה אחד מהם לגוון בלבד ממילא לא שייך לומר רוצה בממשות אחד מהם וממילא לא שייך להחשיבו כפסולת מתוך אוכל, אבל באמת שבלשון הרשב”א יותר נראה כמ”ש לבאר בפשיטות.

עכ”פ הטור סובר לכאורה כסברת הפמ”ג הנ”ל ששלל הבאה”ל לעיל בס”ג שצידד לומר דאפשר שאם יש ב’ מיני אוכל שאינו רוצה עכשיו אחד יותר מחבירו מותר, וע”ז נקט הבה”ל דשאני התם בביצה במסננת שאינו רוצה אף אחד מהם לעולם כלל, ובאמת אולי יש קצת מקום לבאר דברי הטור גם כשי’ הבה”ל, דהרי הטור מיירי בדבר שאינו רוצה את ממשותו לעולם כלל, אבל מדנקט הטור הלשון “שני מיני אוכל” דוחק לפרש כשי’ הבה”ל, אבל כשי’ הפמ”ג אינו דוחק כ”כ אם נקבל לפרש דבריו ע”ד ביאורי הנ”ל, וק”ל (ומ”מ עדיין לא לגמרי למדנו מלשון הטור דברי הפמ”ג, דהפמ”ג מיירי אפי’ באופן שאין שום ריעותא בא’ מן המינים וכל אחד מהם מופרד אחר כבוד לשימוש מאוחר יותר, אבל כאן בכל אחד מן המינים יש ריעותא, דהחלבון אינו צריך כלל והחלמון אינו צריך לממשותו כלל, ושמא רק בזה התיר הטור ולא באופן שב’ המינים עומדים לשימוש גמור מאוחר יותר, ואמנם נזכר בל’ הטור יותר מהגדרת הבה”ל של ב’ מיני פסולת בלבד, אבל עדיין להגדרת הפמ”ג לא בא, ואחר העיון שוב בלשון הבאה”ל אינו מופקע שזה גם מה שנתכוון לומר הבה”ל ג”כ, ומ”מ ב’ מיני פסולת יהיו מותרים במכל שכן), לכך השמיט המשנ”ב דבריו על ב’ מיני אוכלין שכן לא רצה לחדש דין זה לקולא בדאורייתא שאפי’ ב’ מיני אוכלין אם אינו רוצה עכשיו אחד מהם יהיה מותר.

ומיהו יל”ע באמת למה נקט הטור הלשון אוכל מתוך אוכל כיון שלפי שיטתו חשיב האוכל שאינו רוצה כמו פסולת וא”כ למה באמת לא נימא דדינו כפסולת מתוך פסולת, ואם תאמר דמה שנוטל החלמון לא חשיב כפסולת כיון שצריך לו, א”כ הרי גם כאוכל אינו חשוב, דהרי אם נוטל החלמון לאכלו בממשותו למדנו (בב”ח ולבוש) שהוא כאוכל מתוך פסולת, וא”כ א”א לומר באופן שנוטל החלמון לגוון שהוא כאוכל מתוך פסולת, כיון שדינו הוא חדש שאינו משמש לאוכל, וא”כ למה נקט הטור אוכל מתוך אוכל ולא פסולת מתוך פסולת, ולכאורה הטור הביא כאן גדר חדש של אוכל מתוך אוכל כיון שהחלמון אינו הולך לאיבוד (ונפק”מ ללמוד מזה גם דין מפריד ב’ מיני אוכלין ע”ד הנ”ל של הפמ”ג כמשנ”ת).

ושוב חשבתי השתא דאפשר שאין קושי’ כלל על פסקם של פוסקי זמנינו מהרשב”א והריטב”א הנ”ל, דהרי כל הנידון אם לאסור פסולת מפסולת או לא (נידון הבאה”ל), ואם לאסור אוכל מאוכל כשאינו משתמש באחד מהם עכשיו או לא (נידון הפמ”ג), הוא רק לפי שי’ הרא”ש והתה”ד לאסור אוכל מאוכל, אבל לפי שי’ הרשב”א והריטב”א (בפשוטו) שמתירים אוכל מאוכל, א”כ אפשר שזה פשיטא שיתירו גם פסולת מפסולת, דהרי הגדרת בורר לשיטתם הוא רק אוכל מפסולת ולא אוכל מאוכל וכ”ש לא פסולת מפסולת (*), דבאוכל מאוכל יש עדיין צד לומר שמה שאין צריך חשיב כפסולת וממילא הו”ל אוכל מפסולת אבל פסולת מפסולת כ”ש דשרי, כך יתכן לומר.

ויש להעיר בזה עוד דהמשנ”ב להלן שם הזכיר שאם מסנן כדי לאכול החלמון חשיב ב’ מיני אוכלין (ור”ל דממילא כיון שיש כאן ב’ מיני אוכלין וצריך רק אחד מהם חשיב כבורר אוכל מתוך פסולת לפי הגדרת ההלכה לדידן שיש איסור גם בברירת אוכל מתוך אוכל אם צריך אחד מהם עכשיו, משא”כ אם שניהם אינם נצרכים לו לאכילה ממשית חשיב לפי הגדרת ההלכה כבורר פסולת מתוך פסולת), ואעפ”כ הביא שהמג”א והעולת שבת מתירים גם בזה משום דמקרי בורר מין אחד ממין אחד, ונקט דנכון להחמיר, ומשמע שאמר כן בתורת חומרא.

וא”כ יל”ע דהרי לדעות אלו נמצא דמעיקרא ההיתר גם במתני’ הוא משום שהם מין אחד, וממילא יל”ע אם שייך לסמוך לקולא על הדעות החולקות שסוברות שטעם ההיתר במתני’ הוא משום שהם ב’ מיני פסולת ולהתיר מחמת כן בכל ב’ מיני פסולת, כיון שיש סוברים שאין זה טעם ההיתר במתני’, ויעוי’ במג”א שמקור דבריו לומר שהוא מין אחד הוא מהמגיד משנה וע”פ דברי המגיד משנה משמע לכאורה שביאר המג”א באופן אחר את דברי הסוגי’ דלא כהטור.

ואין להקשות דהרמב”ם בפה”מ ובחיבורו (הל’ שבת פ”ח הי”ד) מפרש דהכונה שאינו מפריד חלקים בביצה אלא מדובר בביצה טרופה ונותן אותו במסננת כדי שייצלל, ואם כן בלאו הכי אין הוכחה מזה לענייננו דלא מיירי בהפרדת חלקים כלל, ואינו שייך לנידון הראשונים על הפרדת ב’ מיני אוכל, וגם לשי’ התה”ד וסייעתו דקי”ל כוותיה ששייך ברירה בב’ מיני אוכל אעפ”כ אינו סותר לפירוש הרמב”ם הזו, אין להקשות כן משי’ הרמב”ם כיון דהשו”ע סי’ שיט סט”ו לא פסק כוותיה אלא כפירש”י ושא”ר, ואולם במג”א הביא בקיצור דברי הרמב”ם ולא נתבאר לנו כל הצורך היאך למד המג”א בדעת הרמב”ם (שיתכן שלמד שהרמב”ם מסכים עם רש”י ולא הביא אלא דבריו בפה”מ).

המעיין בדברים שכתבתי ימצא שטרחתי בכמה אופנים ליישב פסקם של פוסקי זמנינו שהתירו בשופי פסולת מתוך פסולת, אולם שוב מצאתי שבספר שביתת השבת מלאכת מרקד באר רחובות סקכ”ג השיג על הפמ”ג הנ”ל (במשב”ז סק”ז) ואסר פסולת מתוך פסולת, ושמחתי שמצאתי עוד שיטה לדין זה שבאמת לא נתברר כל הצורך שמותר לפי כמה ראשונים.

ואבאר שיטות הראשונים הקשים על דין זה של הבה”ל להתיר פסולת מתוך פסולת.

ראשית כל שי’ הרשב”א והריטב”א שלמדו בכוונת המשנה שהוא מטעם אוכל מתוך אוכל.

שנית משיטת הרמב”ם דמבאר שהוא מין אחד ולא מפריד ב’ מינים.

שלישית משי’ המגיד משנה דסובר דעכ”פ מצד הדין חשיב כמין אחד, משא”כ כשמפריד ב’ פסולת זה מזה.

רביעית הטור שאולי מגביל ההיתר של המשנה רק באופן שב’ המינים ראויים לאכילה, דכל יתר הצדדים שכתבתי בכונתו אינם מוכרחים לדינא.

ויש לציין דמלבד הנ”ל היה עוד מקום לדון דשמא כיון שצריך החלמון חשיב קצת כאוכל מתוך פסולת, אבל בראשונים הנ”ל עכ”פ לא פירשו כן, והטעם דכיון דעביד במסננת אם היה כאן הפרדת אוכל מפסול היה מלאכה בכל גוני ואכמ”ל.