אף

הנוהג להקל ולקנות משם אין למחות בידו כיון שכמה גדולים קיימו המנהג בזה עכ”פ באופנים מסויימים (ע”ע במ”מ דלהלן וכן וכן בצי”א חי”ב סי’ פח).

ומ”מ לא לחינם המדקדקים אינם אצים ברגליהם לקנות ממקום כזה לכתחילה עכ”פ במקרה רגיל, מכיון שיש כמה שאלות המתעוררות בזה באופנים שונים (ראה באריכות בתשובת אגרות שלום סי’ כח באריכות, נדפס בקובץ טובים השנים ח”ג), ומלבד זה לפעמים יש כאן בין אדם לחבירו ואהבת לרעך כמוך ומה דעלך סי לחברך לא תעביד וכו’ [וזכורני שפ”א הייתי נוכח שמכרו גמ’ שת”ח מיוחד ומופלא כתב עליה הגהותיו החשובות, ובעוה”ר שכח הגמ’ בבהכנ”ס ומיהרו התלמידים לקנותו כדי שיוכלו להשתמש בפרי עמלו להנאתם, ויעוי’ בגיטין במעשה דשוליא דנגרי וכו’ עד ובאותה שעה נחתם גזר דינם].

ועיקרי דבריו של בעל אגרות שלום יש להתחשב בהם ומ”מ אעיר על דבריו כמה הערות.

ראשית, מה שדן שם מצד שמנהג המפקיע ממון צריך להיקבע בב”ד חשוב שבדור, יש לציין בזה דבכ”מ? יש משמעות בשו”ע ורמ”א שמנהג א”צ להקבע דוקא על ידי ב”ד חשוב שבדור דיש עוד אופני מנהג שנקבעים על ידי מנהג העולם וזה קובע כמה עניינים בדינים ובפרט דין השייך לבהכנ”ס, ויש לדון בכל דבר לפי עניינו.

וכ’ השו”ע חו”מ סי’ ז ס”ב ואם עשו תקנה או שיש מנהג בעיר שדייני העיר ידונו אף על ענין המסים דינם דין ומקורו מהרא”ש בתשובה כלל יג סי’ כ דהוא כמו שקיבל עליו קרוב או פסול, ולכאורה הכונה בזה דגם א”א לבעל דין למחות מאחר שכך נהגו.

וכן בשו”ע חו”מ סי’ לז סכ”ב עכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל על תקנתם והסכמתם ועל ההקדשות ועל כל ענייניהם וכשרים אפילו לקרוביהם כיון שקבלום עליהם ע”כ.

וכן ברמ”א בסי’ יד וכל זה מדינא אבל נהגו בזמן הזה וכו’ עכ”ל, וע”ע סי’ יז ס”ג.

ויש לציין לדברי שו”ע חו”מ סי’ מב סט”ו לשון שרגילים לכתוב בשטרות אע”פ שאינו מתיקון חכמים אלא שנהגו ההדיוטות לכתוב במקום ההוא הולכים אחריו ואפי’ לא נכתב דנין אותו כאילו נכתב ע”כ, וכתב הרמ”א והוא הדין תקנות הקהל או דבר שהוא מנהג בעיר, וכתב הש”ך בסקל”ו ואפי’ לא נכתב דנין אותו כאילו נכתב פי’ דמסתמא היה דעתו שיכתוב כן  ולפ”ז משמע בפשיטות דהיינו דוקא שידוע שידע מזה וכו’ עכ”ל, עי”ש ובבהגר”א סקל”ט.

ובבהגר”א סק”מ הביא ראיה מירושלמי דמגילה לענין ז’ בני העיר, ויש לציין דבפוסקים לענין מכירת בהכנ”ס מבואר דבני העיר בלא ז’ בני העיר דינם כז’ טובי העיר בלא בני העיר, וא”כ יש ללמוד מזה דמנהג קבוע בעיר הו”ל לכה”פ כז’ טובי העיר, ומשמע דלא רק לענין ט”ס בשטרות (המדובר בבהגר”א שם) בלבד קאמר דדברי הירושלמי לא שייכי רק לענין זה.

שנית, מה שהיה פשוט לו שמנהג זה לא נקבע בב”ד חשוב שבדור אינו פשוט לי שהוא מוגדר כך, דהרי הכותבים מנהג זה הם האג”מ ח”ב חו”מ סי’ מה סק”ב והמנחת שלמה ח”ג סי’ קו סק”ג והמנח”י ח”ח סי’ קמו והגריש”א (ראה תורת הישיבה פי”ז ה”ג עמ’ רלט) והשבט הלוי ח”ט סי’ שח וע”ש ח”י סי’ רעח, כל אחד בסגנונו ולשיטתו, וגדול שבדור הרי יש לו דין ב”ד חשוב שבדור כדאי’ בתוס’ דגיטין על ר”ת, וגם בלא ב”ד כלל, וכמ”ש השו”ע סי’ ב’ שגדול הדור יש לו כח להפקיע ממון, וכן הש”ך שם סקי”א ע”פ הפוסקים דגדול הדור שאין גדול כמוהו רשאי להפקיע ממון מדין הפקר ב”ד הפקר, ויש לציין דגמיר וסביר דינו כמומחה כמ”ש הסמ”ע סי’ ג סקי”ד, וא”צ סמוכים להפקיע ממון כמבואר בשו”ע ריש סי’ ב, וכמו שהובא בשם החזו”א לענין כתיבת פרוזבול לפני הרב, וכ”ש לפני רב שכל דור כפופים לו, ועכ”פ כשכמה גדולי הדור הסכימו לתקנה זו לכאורה יש מקום לומר מצד זה שיש כאן תקנה קבועה לאפקועי ממונא.

שלישית, מה שדן שם מצד אסמכתא לא ברירא לי דחשיב אסמכתא כיון שאין כאן אלא הזנחה, וגם מטעם שכחה מה שדן שם מצד אונס אינו מוסכם בפוסקים בעלמא דשכחה חשיב אונס, עי’ בביצה גבי הוא סמיא ובמג”א, ובפרט כאן שמתנה מראש ששכחה לא תועיל לו, וא”כ יש לו להזהר כשהוא עוד זוכר שלא לשכוח.

רביעית, יתכן שיש מפוסקי זמנינו שסברו כשכשם שלז’ טובי העיר בעיר קי”ל שיש להם כח להפקיע ממון, וכמ”ש הרמ”א בחו”מ סי’ ב וכן נוהגין ככל מקום שטובי העיר כעירן כבית דין הגדול ומכין ועונשין והפקרן הפקר כפי המנהג ואף על פי שיש חולקין וסבירא להו דאין כח ביד טובי העיר באלה רק להכריח הצבור במה שהיה מנהג מקדם או שקבלו עליהם מדעת כולם אבל אינן רשאים לשנות דבר במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי או להפקיע ממון שלא מדעת כולם מ”מ הולכי אחר מנהג העיר וכו’ ועי”ש בש”ך עוד דעות, כך שעכ”פ לפ”ד הרמ”א ראשי ומנהלי הישיבה יש להם דין ז’ טובי העיר לגבי כל המקום המוגדר כשטח הישיבה לגבי כל מה ששם.

חמישית, אעיר מה שהובא באגרות שלום שם בשם אוצרות התורה לרמז על סוגי’ דאבדה מדעת, הנה כמו שציינתי בתשובה אחרת (לענין רהיטים ברחוב בערב פסח) דלפי מה שנתברר מהפוסקים הש”ך והעה”ש אין כזה היתר בד”כ של אבידה מדעת ועכ”פ אין היתר כזה כאשר בעל החפץ אינו רוצה בכך, וכ”ש להנוהגים כדעת מחבר השו”ע בודאי שאין היתר בזה כמבואר בתשובה הנ”ל.

ועוד אעיר על מה שראיתי מחבר אחר שכתב שלמכור הספרים הוא בודאי ניח”ל לבעל הספרים לשמור לו דמי המכר ולהביא כשיבוא, כמו שמצינו כעי”ז לגבי אבדות שמתכלין שדינם שמוכרן בב”ד או בלא ב”ד כמבואר בחו”מ, והוא תמוה טובא, ראשית, דאם בא ליישב המנהג הרי אין נוהגים כלל להביא דמי המכר למאבד (ועי’ בתורת הישיבה שם מה שהובא יותר מזה בשם הגרשז”א), שנית, נוהגים לתת אף בחינם כאשר אין קונים, שלישית, הרי בד”כ הספרים במכירה נמכרים בהרבה פחות ממחירם בשוק למחצה לשליש ולרביע ואף פחות מכך, רביעית הרי הרבה פעמים הספר גדוש בהערות או חלק מסט או קשה להשגה, ובודאי בהרבה מאוד מקרים לא ניחא ליה כלל שיימכר בינתיים, חמישית הרי בודאי שאם יעכב אצלו את הספר בלא מכירה הערך הממוני עבור המאבד יהיה יותר מלמכור כעת את הספר, ולכאורה דיני מכירת אבידה נאמרו רק באופן שאינו כך.

עוד אעיר דמה שיש שציינו להמג”א סי’ קנד סקכ”ג בשם האגודה ריש מעילה דמצא דבר בבהכנ”ס זכה בו הנה אינו נידון מצד ייאוש (ויעוי’ ברמ”א מש”כ לענין אם שייך ייאוש על ספרים), וגם אינו נידון לענין דרך הינוח, אלא רק מצד דין זכיית הקדש בא לומר דאין זכיה לבהכנ”ס למציאה.

מה שיש שציינו לדברי המחנ”א הל’ קנין חצר סי’ ח דשומר קונה אחר ייאוש, הנה רבים חלקו על דין זה (ראה דבר משפט סי’ רנט וחת”ס אה”ע סי’ פב ודברי גאונים כלל מז סק”ו), וגם יש שכתבו דהמחנ”א מיירי רק בפקדון גוי (ראה הישר והטוב כא עמ’ 64 במ”מ הנ”ל בענין דברי המחנ”א), ועכ”פ זה ודאי שהרבה לא התייאשו אלא רק לא באו לקחת או לא זכרו לקחת וכל מקום לפי עניינו.

האיסור הוא איסור דאורייתא, ראשית כל משום שמבנה הפלטה שיש שם סלילי אש בפנים כמבואר בספר ארחות שבת שמטעם זה יש לו דין כנר דולק לענין טלטול שאסור לטלטלו בכל גווני.

ושנית האיסור בבישול הוא מדאורייתא גם בתולדות האור כמבואר בשו”ע סי’ שיח ס”ג, ולכן אף בפלטה שאין בה סלילי אש יש שם חשמל בוער, אף אם נאמר שאין הסיר מתבשל מהחשמל כתוצאה ישירה מ”מ הפלטה מתחממת מחשמל, ודין זה כדין בישול גמור כמבואר בדברי החזו”א שהובאו בשו”ת מנחת שלמה ח”א סי’ יב הערה ג.

ואף שהגרשז”א שם רצה לחלוק על זה, וכן טען הגרשז”א שם בסק”ב לענין בשר בחלב, מ”מ כן דעת רוב הפוסקים שבישול בזרם חשמלי נחשב דאורייתא גמור (כ”כ לגבי חשמל בית יצחק יו”ד סי’ קכ אות ד’ ואחיעזר ח”ד סי’ ו ובאר משה ח”ז קונטרס עלעקטריק סי’ צח, וכ”כ בשערים המצויינים בהלכה סי’ מו סק”ד, חוט שני ריש עמ’ קסב בשעה”צס קפ”ט, ארחות שבת פ”א ס”א, הל’ שבת בשבת פ”ח סעי’ סו, ועי’ חזו”א או”ח סי’ נ סק”ט, וכ”כ לגבי מיקרוגל אג”מ או”ח ח”ג סי’ נב וכן הגריש”א בשבות יצחק דיני מיקרוגל פ”א אות ד ושבט הלוי ח”י סי’ סב, ועי’ חוט שני ח”ב פכ”ט סק”ו שחשש שבישול מיקרוגל הוא כבישול בחמה לחומרא, לענין איסור בישולו באש אח”כ, וצע”ק ואולי רק מחמת שבישול המיקרוגל אינו בישול גמור כמו שנתבאר חשש זה בשבט הלוי ח”י סי’ סב, ולא שיש צד שאי”ז בישול האסור, וגוף דברי גרנ”ק להחמיר בבישול באש אחר חמה הוא דלא כפמ”ג סי’ שיח במשב”ז סק”ו, וטענת הפמ”ג א”ש טובא דהרי ההיתר לבישול אחר בישול הוא מחמת מצב התבשיל כרגע ולא מחמת מעשה שנעשה בו, וממילא אין חילוק כיצד היה הבישול, ורק במיקרוגל יש לטעון שהבישול נעשה באופן אחר ואינו מבשל באותה רמה, ועי’ לעיל שדעת החוט שני כדעת רוב הפוסקים שבישול בחשמל הוא כבישול באש, ואולי הגרנ”ק החמיר רק לגבי חמה שמבשלת באופן מעט שונה ולא בתולדות חמה שאופן הבישול בה יוכל להיות כמו בתולדות האור ממש).

ובמקום פקו”נ כשצריך לבשל לחולה היה מקום לומר שיש להעדיף בישול בחשמל בלא אש כשהדבר אפשרי לחשוש לדעה שזהו רק דרבנן, מכיון שהגדרת חשמל כאש גמורה מסברא לא נתברר כל הצורך, אבל יש לטעון דמ”מ דרך בישול אסרה תורה כדפרש”י, ובכלל זה מה שהוא דרך בישול, ואף שהיה מקום לטעון שנאסר רק דרך בישול שהיה בזמן מתן תורה, מ”מ כמעט כל הפוסקים סוברים שהוא איסור תורה, ואולי לרווחא דמילתא יש להעדיף בחשמל בלא אש כדי לחשוש לאותם שיטות.

ומכל מקום במקרה שיש אש בכירה כנהוג ויש אפשרות להניח עליו הוא עדיף מלהפעיל מיקרוגל, דהרי בהפעלת מיקרוגל יעבור להחזו”א באיסור בונה מבעיר ומבשל, משא”כ בהנחת הסיר על האש בלבד עובר רק על איסור בישול בלבד.

נראה שהמקפידים ליטול מכלי דוקא כדי לקיים תקנת נטילה יקפידו על זה גם אם שטפו הידיים בינתיים.

מקורות:

הנה להסוברים שאין צריך כלי או שאין צריך בזמנינו ליטול מים אחרונים אין כאן שאלה  אבל לפי הסוברים שיש ליטול מים אחרונים דוקא מכלי יש לדון האם כאשר ידיו כבר נקיות אין צורך וענין ליטול מים אחרונים או לא.

(וכמו כן יש לדון במי שלא נגע באוכל שיש אופנים שנפטר ממים ראשונים מה הדין לענין זה לגבי מים אחרונים עכ”פ באופן שאינו נפטר ממים ראשונים, ועי’ בתשובה הסמוכה שהרחבתי בפרט זה).

ובפשוטו שיטות אלו המצריכות כלי סוברות שהוא תקנה גמורה ולכן בכל גוני צריך נטילה וילפינן לה בספ”ח דברכות מדכתיב והתקדשתם והייתם קדושים מלבד הדין דידים מזוהמות הנזכר לעיל מינה בדעת ר’ זוהמאי, ועי’ גם בבהגר”א סי’ קפא דהמים אחרונים הם משום הך קרא ולא רק משום הסכנתא.

וצע”ק דהגר”א יש שנקטו בשמו שצריך נטילת מים אחרונים בתוך כלי (אף דהחזו”א פקפק בזה, עי’ בספר אלא עמ’ קפו), מ”מ באמרי נועם ברכות טו ע”א (וכ”ה באבודרהם בסדר שחרית של חול) הובא רמז מקרא דשבולת מים שטפתני שהוא ראשי תיבות לכל חיובי הנטילה, אבל מים אחרונים לא נזכרו שם, אם כי משמע שם שצריך ברכה, דקאי שם על דעת הגר”א שצריך לברך ענט”י לכל התפילות, לכך לא נכלל שם מים אחרונים ברמז (ולהלן יתבאר למה אין ברכה במים אמצעיים).

ואילו באור חדש על המעשה רב אי’ בשם הגר”א דלחשוך מים מגב”א רומז לב’ הנטילות שבסעודה מים ראשונים ואחרונים, ומבואר שכן סבר שיש בזה דין נטילה ולא רק נקיות, אף שאינו מוכרח.

אולם שו”ר במגיה למעשה רב סק”כ שהביא דבכת”י המעשה רב מבואר דרק הנטילה לא תהיה שפיכה ע”ג קרקע אלא נטילה לתוך כלי כמ”ש בגמ’ חולין קה ושו”ע סי’ קפא ס”ב, ולפ”ז גם הגר”א לא סבר שצריך נטילה מכלי.

ויש לציין דכך דייק לשון המעשה רב שלנו ג”כ דכ’ ובתוך כלי ולא כתב ובכלי, אם כי לפירוש זה אינו חידוש כ”כ דהרי כך נפסק כבר בגמ’ ושו”ע.

אבל גם המגיה הנ”ל כתב בדעת הגר”א לעיל מינה בהערה י”ט וכן בהמשך דבריו בהערה כד שסובר הגר”א שצריך כלי כיון שמצריך רביעית וכן מצריך נטילה בכל היד עי”ש וס”ל שהיא תקנה משום דכתיב והייתם קדושים וכו’ כבגמ’ הנ”ל, ולפי דבריו באמת יצטרכו ליטול שוב אם נטלו בלא כלי כדין מים ראשונים.
(ואם כי החזו”א סובר דגם אין לסמוך על מש”כ במעשה רב שצריך רביעית כמו שהובא בשמו בארחות רבינו ח”א עמ’ פג בשם הקה”י, אולם גם המשנ”ב סקי”ט הביא דעת הגר”א, וכן בכתר ראש אות פב הובא שכך נהג גם הגר”ח מולוזין).

וכן הובא על הגראי”ל (זמירות אילת השחר עמ’ יד) מים אחרונים נוטל בכלי ומהדר ליטול רביעית כד’ הגר”א אך אמר דרביעית אינו לעיכובא אלא העיקר בכלי וכן הקפיד הגר”ש דבלצקי דוקא בכלי (בנתיבות ההלכה נ עמ’ תרמב), וכן הובא בדעת הגר”א בפשיטות בתשובות והנהגות ח”ב סי’ קיד.

ועי’ בבהגר”א סי’ ד ס”ז דכל מקום שצריך נטילה היינו בכלי, [ובאמת להחזו”א כ’ הגרח”ק (אריה שאג סי’ קצג) שאין כוונתו של הבהגר”א הנ”ל על מים אחרונים, אבל סוגיין בעלמא של הנוהגים כהגר”א כן להקפיד על כלי כמו שנתבאר וכידוע, והגרח”ק גופיה בתשובה אחרת (מי פנחס עמ’ קצז) כ’ דמים אחרונים אם בעי’ כלי הוא מחלוקת].

ובטעם מה שאין מברכין על מים אחרונים כ’ באור חדש על מעשה רב סי’ ג בדעת הגר”א דאין מברכין על נטילה משום סכנה, וצע”ק א”כ למה דיני נטילה אחרים צריך (ועי’ בכה”ח שהביא פלוגתת הפוסקים בסי’ קפא סקכ”ה אם נאמרו דיני נטילה אחרים במים אחרונים או לא, ורוב הפוסקים מקילין בזה דלא כריא”ז, וע”ע במשנ”ב סק”כ שנקט דכשאפשר יש לחשוש לשלה”ג בשם הריא”ז לענין שלא ליטול בשאר משקין, אבל כלי לא נזכר שם ולא בריא”ז).

אבל צ”ע מדין ברכה כנ”ל שאין ברכה במים אחרונים כיון שאינה אלא נטילה משום סכנה, וגם עי’ בביאור הלכה בשם דמשק אליעזר בביאור דברי הבהגר”א בסי’ קפא דמים אחרונים נחית חד ד רגא ממים ראשונים לענין מקום הנטילה ביד שהוא קל יותר לענין דלהסוברים שבמים ראשונים צריך ליטול כל היד במים אחרונים סגי עד קצה האצבעות (אף דהגר”א גופיה נטל כל היד כמו שהובא בליקוטים מהגר”א במעשה רב הנדמ”ח שם) וגם המשנ”ב בסקי”ט הביא דעת הגר”א שצריך רביעית ואילו בסקכ”א שהביא דברי הא”ר שא”צ כלי לא הביא חולק.

ויש לומר דהטעם שאין מברכין על מים אחרונים הוא משום שאין מברכין על פורענות שכ”כ הרשב”א בתשובה סי’ קפט וכן נקט הגר”א בביאורו סי’ ח, (ואף דלא קי”ל כר’ יהודה במתני’ פ”ו דברכות שכל שהוא סי’ קללה אין מברכין עליו, אבל מעיקרא לא תקנו ברכה על מה שנתקן על פורענות), אבל לענין דינים אחרים יש בהם נטילה, ולפ”ז גם לענין כלי הוא כמים ראשונים דוקא, עכ”פ אם נימא דהגר”א מחייב כלי במים אחרונים.

וכמו כן מלבד זה יש מקום לומר עוד דלמרות שלענין דינים אחרים יש דינים שלא נאמרו במים אחרונים כמו במים ראשונים ממש, מ”מ לענין נטילה בכלי מאחר שכבר נאמרה לדעתו א”כ לענין זה הוא כמו במים הראשונים בין לכתחילה ובין בדיעבד.

[ובגוף דעת הריא”ז הנ”ל יש לציין דהריא”ז שם גופא בסי”ט כ’ ואין צריכין ברכה שאין דומין למים ראשונים שעיקרן באין לטהרה אבל אילו עיקרן באין מפני הסכנה עכ”ל, ואילו הגר”א בסי’ קפא אפשר שלא סבר כן, ואפשר דלהריא”ז א”צ כלי, אם כי יש לומר דכלי יצטרכו דומיא דדברים אחרים שצריכין ורק לענין ברכה לא שדו ברכה בכדי, אבל במשנ”ב לא משמע שסבר שיש כלי גם שחשש להריא”ז לענין שאר משקין וכנ”ל].

מחוייב.

מקורות:

יעוי’ במשנ”ב סק”א דאף כשאין הידים מזוהמות מן המאכל כלל חיוב בנטילת מים אחרונים כיון שתקנוהו חז”ל מפני חשש מלח סדומית, ולפו”ר משמע דכשגם אין חשש מלח סדומית אין חיוב נטילה.

אבל אינו מוכרח מאחר דיש לומר דר”ל דמשום ידיים מזוהמות אין לחייב כשאינם מזוהמות אבל משום מלח סדומית החיוב הוא קבוע מכיון שבד”כ יש חשש.

ויתכן גם דבמלח סדומית לא היה צד שמפה יועיל לפטור מכיון שהאדם נוגע במפה והמפה נגעה באוכל וממילא תמיד יהיה חשש, ולכן בגמ’ שדנו על אכילה במפה לא דנו לגבי מים אחרונים, וכן בגמ’ חולין קז ע”ב (ושו”ע סי’ קסג ס”ב) שדנו על אוכל מחמת מאכיל לא דנו על מים אחרונים, כיון שלגבי מלח סדומית החשש הוא גם נוגע בנוגע.

וכן יש להביא ראיה ממש”כ המשנ”ב בשם המג”א בשם המהרש”ל והרחבתי קצת בביאור דבריו בתשובה אחרת (ד”ה האם יש ענין ליטול מים אמצעיים מתוך כלי) ותמצית הדברים דבמים אחרונים אם נוטל על ידי שמשכשך ידיו בכלי החשש הוא שמא יחזור כל דהוא מהמלח ויחזור לידיו אע”ג דבשעת השכשוך גופא המלח אינו על ידו ושמשום כך מהני שכשוך לענין מים אמצעיים כמבואר שם, ועל פי יסוד זה מבואר נמי דלענין נוגע בנוגע (דהיינו אוכל במפה שהוא נוגע בנוגע באוכל) הוא חמור יותר.

וכן יעוי’ במשנ”ב שם סק”ב דאין החיוב במים אחרונים יותר ממים ראשונים ולכן כשיש מרחק בינו לבין המים יותר מד’ מילין וכו’ (לפי פרטי הדינים) אינו מחוייב גם במים אחרונים כמו שאינו מחוייב אז במים ראשונים, וכתב שם השעה”צ בסק”ח דטוב שיכרוך ידיו במפה קודם לכן כדי שלא יהיו ידיו מזוהמות בזמן בהמ”ז, וגם יהיו שמורות ממלח סדומית, ומבואר מזה להדיא דהשעה”צ נקט ענין זה של כריכת הידיים במפה רק לרווחא דמילתא, דהרי כל מה שכתב לעשות כן הוא רק אחר שיש הפטור שאין לו מים, ומשמע דעכ”פ באופן שמחוייב במים ראשונים (גם כשאינו נוגע באוכל) יהיה מחוייב במים אחרונים, ואחר שיש לו פטור גמור אז לרווחא דמילתא יעשה זהירות, אבל בלא זה משמע דמעיקר הדין סבר המשנ”ב שאין היתר כזה.

ובביאור דברי המשנ”ב אפשר לבאר כנ”ל שהוא רק לרווחא דמילתא כדי להמעיט מעצמו חשש סכנתא אף שמן הדין כבר נפטר מעיקר תקנת מים אחרונים, ומאידך גיסא אפשר לבאר דספוקי מספקא ליה להמשנ”ב אם מועיל מפה ומעיקר הדין סובר דלהלכה לא מהני והיכא דאינו יכול ליטול עדיף שיעשה כן משלא יעשה כלל.

עכ”פ לפי ב’ הצדדים בכוונתו אין כריכה במפה טעם לכשהוא לעצמו לפטור ממים אחרונים.

וכן מבואר בפרי תואר דמים אמצעיים אין בהם חיוב באוכל במפה, ומשמע דמים אחרונים צריך.

[ולגוף מה דהוה פשיטא ליה להמשנ”ב דאין חיוב במים אחרונים יותר ממים ראשונים, ע”ע בספ”ק דעירובין גבי מחנה דחמירא סכנתא וצלע”ע, ואולי מצרף בזה גם סברת התוס’ דמים אחרונים עכ”פ לענין חיובא בזמנינו, לומר דלהחולקים על התוס’ נשארה התקנה אבל רק בתורת תקנה ולא בתורת סכנתא, אבל לא נהירא לומר כן דאם תאמר כן א”כ יוצא שמעולם לא נאמר שיעור מיל וד’ מילין במים אחרונים, ומנ”ל לחדש אחר שמצרפין סברת התוס’ במקום שאין מלח סדומית, וגם אם נימא דנלמד כן ממים ראשונים, אבל עדיין צע”ק דהמשמעות במשנ”ב ריש סי’ קפא דגם האידנא חיישי’ משום מלח של סכנה עי”ש א”כ הוא בתורת סכנתא].

ולא נכנסתי כאן להנוהגים שלא ליטול מים אחרונים בזמנינו (כשאין הידים מוזהמות) אלא כ”ז הוא להמחייבים כמובן.

במקומות שמערבים כל הבגדים יחד היטב והרוב המוחלט הוא ממינים סינטטיים שאינם צמר ופשתים בשיעור שיש לבטל את הצמר או הפשתים בכל בגד (ויש שטוענים שכך היא המציאות בא”י, וראוי לבדוק הדבר), לכאורה אין בזה איסור להכניס במכולתם.

והטעם משום שלענין זה יתכן דסגי במה שיכול לומר שקים לו כהסוברים שמותר לבטל לכתחילה גם באופן כזה שמערב הצמר והפשתן יחד, וכן שקים לו שמותר לבטל את התערובת אף באופן שניכר אחר כך ואפשר להפרידם, [והפרדה על ידי מומחה חשיב כניכר כ”כ המלבושי ישע פ”ב הערה לא בשם בנין עולם יו”ד סי’ ס], שאלו הדעות העיקריות של רוב הפוסקים.

ומ”מ הנמנע משום שחושש להמחמירים בדברים אלו אין לבוא עליו בטענה שמשליך מי בורו ואחרים צריכים להם, מכיון שההיתר כאן אינו ברור לכו”ע.

מקורות:

היה מקום לטעון לכאורה שאין להשליך בגדים למכולות אלו, דאפי’ אם בעל המפעל המרויח מהשלכת הבגדים הוא אחיך ועמיתך ויש בזה מצוה שלא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם, אבל מ”מ בנידון דידן עלול לצאת מזה מכשול על ידי שממחזרים בגדים שונים זה עם זה ללא פיקוח כשרותי מה שעלול ליצור תערובת צמר ופשתים יחד בפרט במקום שרובו ישראל שמתכונים להכין מזה בגדים לישראל.

וגם לענין השלכת בגדים סינטטיים במכולות אלו יש לדון מצד מסייע כיון שנותן להם בדים להכין מהם בגדי איסור.

והואיל דאתאן לכ”ז נציין שיש משמעות בתוס’ בפ”ק דיבמות סוף דף ד’ שהאיסור נעשה רק בחוט האסור ולא בכל הבגד, אפי’ לענין חוט צמר בבגד פשתן, מ”מ גם לצד זה יש לדון להנ”ל דיש מסייע בזה מכיון שמסייע בהכנת בגד שיהיה אסור ללובשו, וגם צל”ע לדינא אם מתחמם בחלק שאינו שעטנז אלא משאר מינים (באופן שהבגד אסור בלבישה) אם עובר בזה איסורא או לא, ויש לדון כן גם לדעת המחבר דלהלן דבגד שעטנז שיש מין אחר מפסיק בין הצמר לשתים חשיב שעטנז וגם לדעת הרמ”א דלא חשיב שעטנז, וגוף דברי התוס’ צריכין בירור טובא דמשמע לפו”ר מדבריהם שבגד שרובו פשתן ומיעוטו צמר עובר האיסור רק בצמר וזה צ”ב, אם לא דנימא דהתוס’ דברו רק לענין שחוט הצמר הוכנס למצוה ואז לא חשיב שהוכנס חוט צמר כיון שהותרה, והחוט השני של צמר יהיה אסור, (ואז דנו התוס’ באופן שהחוט השני יש בו מצוה אבל אין בו דחייה משום דריש לקיש שאפשר לקיים שניהם, וחידשו התוס’ דבזה לא אמרי’ לדריש לקיש דלענין זה מהני שכבר נדחה, ומשמע דחוט אחר של צמר יהיה אסור להכניס בבגד פשתן זה), ועיין בקובץ הערות שם מש”כ בזה.

והנה באמת שיש מקום להכשיר מצד הדין באופן שרוב התערובת היא ממינים אחרים [יו”ד סי’ רמט ס”א] אם נתבטל באופנים המבוארים שם, או מצד הפסק במינים אחרים בין הצמר לבין הפשתן דלרוב הפוסקים הוא מותר [כמ”ש הרמ”א שכך המנהג ביו”ד סי’ ש ס”ה וכן הכרעת הרמ”א שהמנהג להקל בס’ רצט ס”ב, אולם דעת הרמב”ם להחמיר בזה כמו שהביא המחבר דעתו עם דעה הראשונה בסי’ ש הנ”ל וכן דעת המחבר בסי’ רצט הנ”ל בסתמא כדעת הרמב”ם, ועי’ בפת”ש שם שכן נקט המשכנ”י להחמיר], אבל לכאורה כשאפשר לבדוק (עכ”פ לפני הכנת הבגדים וביטול התערובת) אי אפשר להתיר בלא בדיקה.

ויש מקום לטעון דמאחר שיש טוענים המציאות היא בא”י (כך יש טוענים, ראה בספר השעטנז להלכה למעשה פ”ב סכ”ט) שברוב המקרים כשמכינים תערובת זו של מיחזור הבגדים באופן שכבר התערב היטב והרוב ממין שאינו צמר ופשתים, ממילא הו”ל כמו מי שנותן לע”ה כלי שמיוחד לאיסור ולהיתר שהותר מפני דרכי שלום.

אבל אינו ברור שהותר מפני דרכי שלום כשהע”ה אינו לפנינו ואינו יודע מה נעשה ומי מביא לו הבגדים.

וגם אינו ברור שמותר לתת לע”ה בגדים באופן שהכנת הבגדים נעשית בדרך שאינו ברור שמותר לעשות כן לבטל הצמר והפשתים וגם להכניס הכל לבגדים בלא פיקוח למרות שיתכן שיהיו בגדים הנוצרים מן התערובת שרובם שעטנז ודינם שעטנז, גם אם נימא שיהיה מותר אח”כ לבטלם ברוב.

וכמו שכ’ הפוסקים (והבאתי בתשובה על קניית שערות סוכר ממי שמשתמש במכונה שכורה) שאם מוכר מכין בכלי שאינו טבול או בלוע מאיסור שאינו בן יומו ורוב העיר ישראלים הו”ל כמבטל לכתחילה לצורך ישראל וגם מי שמביא לישראל לעשות באופן שיבטל לכתחילה לצורך ישראל (דהרי באופן שידוע שישתמש בזה לאיסור באופן מוצהר אסור לסייע לע”ה כמפורש בסוגיות דלא הותר אלא בסתמא).

ובדרך אמונה בבה”ל הל’ כלאים פ”י סה”ב דן בענין תערובת בלאי בגדים דאם עשוי באופן שבטל צורת הדבר ועשוי כעין נייר וכיו”ב כבר יש כמה מן הפוסקים שהתירו עי”ש, אבל אם לא נתבטלה צורתו הביא שם בשם החזו”א וכעי”ז כתב התפא”י בבתי כלאים אות קיח שיש להתיר מטעם ספק ספקא, דספק שמא אין בזה צמר ופשתים וספק שמא אין מחוברים יחד (מלבד לדעת הרמב”ם וסייעתו לא יועיל כמו שרמז שם), ויר”ש יחמיר מלבד במקומות שיש עוד צירופים כמבואר שם.

ובגוף ההיתר לענין ההנהגה למעשה יש לציין דלהנוהגים כמהחבר שפסק כהרמב”ם אינו שייך היתר זה.

אם כי גם לפי מה שכתב הדרך אמונה שם (וגם שיש לבעל המכולה לטעון שקים ליה כהרמ”א ורוב הפוסקים, עכ”פ אם הוא מבני אשכנז) זה עדיין אין מזה ראיה שמותר גם לבטל איסור לכתחילה, כיון שסו”ס ההיתר הוא רק מטעם ספק ספקא, וצל”ע.

ובשו”ע יו”ד סי’ רצט ס”א מבואר דיש אופן שמותר לבטל כלאים לכתחילה דהיינו שאם יש לו צמר שנתערב בפשתים מותר להוסיף מין אחר כדי לבטל אחד מן המינים ובלבד קודם שעשאן חוטים.

ולכאורה לפי זה הפתרון בתערובת כזו שיערב היטב את כל הסיבים באופן שבכל בגד יהיה מין אחד (וכל מין מועיל לזה כמ”ש בהגהות רע”א שם בשם התשב”ץ ח”ב סי’ ד’ וכן גם משמעות השו”ע שם) שיבטל את הצמר או את הפשתים ודוקא קודם שנעשו חוטין כמ”ש בשו”ע שם.

ועדיין צל”ע אם גם כשהביטול הכללי נעשה בכל התערובת מחמת סבירות שלא נשאר בגד שאין בו לכה”פ מין אחד שמבטל את הצמר או הפשתים אם סגי לסמוך על ביטול כזה לכתחילה, או דעכ”פ נימא לענין זה אין מבטלין איסור לכתחילה.

ועוד צל”ע דשמא גם ההיתר המובא בשו”ע שם הוא רק באופן שכבר יש לו תערובת צמר ופשתים אז יוסיף מין אחר לבטל אחד מהם, אבל עדיין שמא אין היתר לכתחילה לערב צמר ופשתים ומין אחר על מנת לבטלם, וצ”ע בכ”ז.

ולפי מה שהובא בדרך אמונה פ”י סקל”ו דברי החזו”א ועוד טעם ההיתר הוא משום שעדיין לא חל בו שום איסור כשאינו טוי שוע ונוז (ולהרמב”ם כל עוד שגם אינו שוע, עי’ בציון ההלכה שם), ולכן מותר במצב זה לבטל איסור לכתחילה, ולכן גם בכל האופנים והצדדים דלעיל שייך עדיין היתר זה כיון שעדיין אין כאן איסור דאורייתא.

וכ”כ עוד בדרך אמונה שם (ה”ו בה”ל ד”ה וצמר וצה”ל סי’ קעג) דלפי החזו”א מותר לערב אף סיבי צמר ופשתן כדי לערבן אחר כך במין אחר ולבטלם, וכ”כ בדרישה סי’ רצט סק”א שמותר מכיון שעדיין אין בזה איסור ואין בזה משום אין מבטלין איסור לכתחילה וכן מבואר בשפת אמת.

אולם בגן המלך סי’ קטז ומלבושי ישע פ”ב הערה ל ד”ה ובדינים אסרו כן, וכך צריך לצאת גם למש”כ הב”ח דאסור לערב צמר ומין אחר כדי לערבו אחר כך בפשתן.

ויש לציין עוד לדברי התפא”י בועז פ”ט סק”ב דאם ניכרין במקומן לא מהני ביטול ע”פ השו”ע יו”ד סי’ קט וכ”כ במשנה אחרונה שם, וכ”ה בתשובת נוב”י יו”ד מהדו”ת סי’ קפו ד”ה ובגוף, וכן נקט בשבט הלוי ח”ז סי’ קעג, ומ”מ לענין זה אפשר דסגי שאין ידוע שעושים איסור וכנ”ל, וכן יש להוסיף דהדרך אמונה נקט להלכה בשם החזו”א סי’ קפא סק”ג ט’ וחדרי דעה (ודלא כתפא”י ומשנה ראשונה) להתיר אפי’ אם ניכר, וכן נקטו הגריש”א (קובץ תשובות ח”א סי’ קיט) והמנח”י (ח”י סי’ צז) וממילא אפשר דגם החושש להמחמירים אין לפני עיור בזה כיון שנוהג ע”פ המקילים.

ובספר השעטנז בהלכה שם בהערה העיר בשם שו”ת בנין עולם סי’ ס סק”א דבמקומות שאין מערבים כל הבלאים ביחד בהחלט יש לחוש שמא בבגד אחד יש רוב צמר או פשתן וממילא מחוייב בדיקה.

ועוד הביא שם בשם אחד מבודקי השעטנז בארה”ב שלאחרונה בדקו כריות העשויות מבלאי בגדים והתברר שאחוז גבוה מהם היה עשוי מפשתן (ועי’ שם עוד באריכות בהמשך הדברים שם מה שכתב עוד בהרחבה בענין זה).

עכ”פ אם כנים הדברים שכאן בא”י רוב המוחלט של הבגדים אינם צמר ופשתים ושמערבים הכל עירוב טוב יוצא שבהל המכולה יכול לטעון דלפ”ד החזו”א הנ”ל שרי לבטל איסור לכתחילה, ויש להוסיף דבביטול דרבנן הוא יותר קל לכתחילה כמ”ש הפוסקים ביו”ד ע”פ הגמ’ פ”ק דביצה ויש בזה דעות ואופנים, וכאן שסופו לבוא לדאורייתא יש לדון בזה.

והואיל דאתאן לכל זה נבאר גם דברי הגר”א שם בביאורו שקיצר בדבריו מאוד וכוונתו דיש קצת משמעות מהמחבר דשייך ביטול של צמר ופשתים מין אחד בחבירו קודם שעשאן חוטים והעיר הגר”א שאינו נכון דבירושלמי במקור הדין מבואר דהתערובת המתרת היא רק במין אחר המבטל את הצמר או את הפשתים וכמו שהביא שם ראיות לזה, ובאמת גם בשו”ע גופא לעיל מינה בדיני ביטול המתיר הזכיר להדיא שההיתר הוא על ידי שמביא מין אחר ומבטלו, ובביאור הדעות בזה עי’ עוד בדרך אמונה פ”י מהל’ כלאים ה”ה.

יניח שידוך זה ולא יקחנו ויתחזק במעשיו לשנות דרכיו וה’ ישלח לו ישעה כהרף עין.

מקורות:

ראשית, אינו ברור שיש לה נאמנות טהרה אם אינה שומרת כלום מלבד טהרת המשפחה וגם זה שומרת רק בעל כרחה (ועי’ מה שציינתי בתשובה על מסעדה שמוכרים כל המוצרים בהשגחת הבד”ץ), ומלבד זה אינו ברור מה הכונה בסיסי דהרי לגבי כל דבר יכולה לומר לו שלא לזה נתכוונה דלא נתכוונה אלא בסיסי בלבד, ואם יאמר לה להזהר בדבר פלוני או פלוני תאמר לו לא לכך נתכוונתי (אא”כ יסכמו מראש על רב שיכריע להם כל שאלה אבל גם זה לא יפתור שאר הבעיות דלהלן).

ועוד אם אינה מקפידה על שאר איסורים מנין שלא תכשילו בהם ותנינא בכתובות עב ע”ב אשה שנודרת ואינה מקיימת או מאכילתו שאינו מעושר או אינה קוצה לו חלה יוצאת שלא בכתובה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, ונפסק באה”ע ריש סי’ קטו.

וגוף הדברים כבר מבוארים באה”ע סי’ קטו ס”ד שם דאשה שאינה שומרת דת משה ויהודית מצוה לגרשה וכל שכן שמצוה שלא להכניסה לביתו והמכניס לביתו אשה שנתגרשה מחמת ערוה אמרינן בפ”ק דסוטה דף ו הכתוב קראו אחר.

ועוד מנין שלא ילמד ממעשיה והרי כבר אמרו אל תתחבר לרשע, וברמב”ם בהל’ דעות אי’ שאם אין כשרים ילך למדבר שלא יתקיים בו ורועה כסילים ירוע, ויש אולי צד שאפי’ אסור לדור עם המשומד או להתייחד עמו מעיקר הדין, כמו שהרחבתי בתשובה אחרת שכתבתי לכת”ר (לענין אם מותר להסתפר ממשומד), והגדרת משומד מבואר בפוסקים כל שאינו מקפיד על כמה מצוות ידועות ומפורסמות כמו שהרחבתי בעוד תשובה אחרת ע”פ דברי החת”ס ובה”ל ועוד נו”כ השו”ע.

ועוד דזה אינו ברור כלל דמשומד אינו בכלל איסור לא תתחתן בם, ובתשובת הרשב”א סי’ אלף קסב כ’ דבת ישראל מחוייבת לברוח מבעלה המשומד כבורח מפני נחש ואסור בחתונן וקרוב הדבר להיות זה כמ”ד פן יסיר לרבות כל המסירין עכ”ל, וע”ע בדיני תפיסת קידושין במשומד בטור אה”ע סי’ מד ותה”ד סי’ ריט וקוה”ע יבמות סי’ ג.

ועוד דבניד”ד יש סבירות שאם ימתין עד צאתו מבית הכלא ויבנה עצמו מחדש יקבל הצעות הגונות יותר, בפרט אם כל מעשיו עד כה עשה בהיותו חילוני ועכשיו החל בשמירת תורה ומצוות, ואולי יזכה לשידוך אף קודם לכן.

ועי’ בערך לחם למהר”י קאשטרו על השו”ע אבן העזר סי’ א דאין כופין אם ממתין עד שימצא זיווג נאה (והיינו זיווג הגון, ע”ע בסנהדרין קז ע”ב), ושעל זה סמכו עכשיו, ויתכן דר”ל שמאחר שיכול לטעון שממתין לזיווג הגון לכן אין כופין, ועיקרי דבריו הובאו שם בברכי יוסף וראש פינה שאין כופין כשממתין לזיווג הגון.

ויש לציין דבשביל האשה הוא ודאי יותר טוב שכן יכולה בזכות זה להתחזק ולשוב אל כור מחצבתה אבל לאיש אינו טוב, ואין אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך.

ובמקרה שנבדק וידוע שאין שום אפשרות לישא בת בנים שומרת תומ”צ והנישואין העכשויים מתכוונים לחיות בפירוד גמור (אף דבאשה כשרה לכאורה הוא אסור ועי’ גיטין צ’) ורק למטרת קיום מצוות פרו”ר בלבד כעין מה שעשה בן עזאי לאחד מתירוצי הגמ’, יעשה שאלת חכם.

הנה יש כאן נידון ראשון האם מועיל תנאי בא”י דהשו”ע מחמיר בזה, ויש שמקילין בזה ועי’ בבה”ל מה שהביא בשם הר”ח והאו”ז ובאמת יתכן לומר דלמסקנת הסוגי’ רוב ראשונים מקילין בזה ושדברי התוס’ מחודשים, וגם יש שנקטו שהמנהג בזה בפועל להקל, אם כי עיקר הדבר תליא בפלוגתא וגם התנאי אינו מתיר חשבונות ושאר קלות ראש אף שאינו ביזיון.

אמנם בהכנ”ס דאקראי מבואר בסי’ קנד ס”א וס”ב שאין בו קדושה, ואעפ”כ דבר ביזיון ממש אסור גם שם כמבואר בשע”ת שם בשם תשובת כנה”ג ובבה”ל בשם הריטב”א, ולכן התיר המג”א מבואות בהכנ”ס וכן העה”ש התיר אפי’ קפנדריא במבואות בהכנ”ס, ואילו הפמ”ג באשל אברהם וכן במשב”ז נקט דהאידנא שכבר בא לידי קבע התפילות במבואות בהכנ”ס כבר יהיה אסור קפנדריא, וכ”א בכה”ח ועי’ במשנ”ב.

והנה האחרונים הנ”ל לא הזכירו קולא במקום קבוע לתפילה שמותר מצד שלא ייחדו המקום בקביעות לתפילה.

ובתשובת נוב”י דן במי שמתפללין בביתו אם יש בזה קדושת בהכנ”ס ונקט דכל עוד שיש מקום לומר שאינו קבוע להשאר כך מותר ואם נקבע הדבר כגון שרשם שמות שאין נמחקין וכו’ המקום נאסר, ויתכן שמדבריו אין להביא ראיה לא לכאן ולא לכאן.

וגם בדברי שאר פוסקים הנ”ל שמא לא דנו אלא בסתמא אבל באומר לא, ומ”מ אפשר שצריך הוכחה שמייחד המקום לשימוש אחר ולא לתפילה, דומיא דכל אופני האקראי שנזכרו בפוסקים בסי’ קנד ובנוב”י, אבל אם מייחד המקום רק לתפילה ובהערמה אומר שאינו מתכוון שיחול אין מקור בפוסקים הנ”ל שלא יחול.

וגם במשנ”ב שדן במה שהקילו אנשים וכן בבה”ל בסוף הסי’ שהאריך להביא הדעות אם מהני תנאי, מסתימתו לא משמע שמקום שמיועד לתפילה בלבד שייך לעשות איזה תנאי.

אולם באחרונים שאחריהם מצינו כמה שהצדיקו המנהג בזה שאם מתכוונים שהמקום לא יהיה לבהכנ”ס מהני תנאי כזה, ועי’ בביאורים ומוספים על המשנ”ב מה שהביאו בזה.

ויש מהאחרונים שכתב דלכך יש שנהגו למקום שטיבל לומר שהוא בית ולא בהכנ”ס, ויש לציין דעיקר הדבר כבר הובא בגמ’ לעונש על הקוראים לבהכנ”ס בית עם, אלא דשם יש לדחות שכבר חלה קדושת בהכנ”ס.

ומ”מ האידנא בודאי שאין סניף היתר במה שנקרא המקום שטיבל כיון שעכשיו שטיבל הכונה בהכנ”ס כמו קלויז.

ולגוף הענין אם תנאי כזה מהני בחלק מהמבנה (להשיטות שמועל תנאי כזה גם אם מתפללים או עכ”פ לכו”ע אם אין מתפללים שם) יש לציין בזה לדברי הפוסקים שדנו בגג בהכנ”ס ונקטו (עי’ במרדכי בשם מהר”ם ובמהרי”ק המובאים בב”י) שאינו מעיקר הדין מאיסור גמור, וחזי’ מזה דאע”ג שאין מתפללים שם מ”מ הוצרכו לזה שהוא רשות נפרדת, אבל עצם מה שאין מתפללים לא מועיל אם הוא אותה הרשות.

והנה המור וקציעה נתקשה בדבריהם ממתני’ דתנן אין שוטחין ע”ג פירות ומבואר דהוא איסור מן הדין להשתמש למלאכה בגג בהכנ”ס, ועי’ במאמר מרדכי שנשאר בקושי’ בזה.

ובבה”ל תירץ מדנפשיה לחלק אם הגג בנוי או פתוח, ועכ”פ מבואר מדברי הבה”ל שאם הגג של בהכנ”ס בפתוח ואינו משמש שימוש אחר הוא כחלק מקדושת בהכנ”ס ממש למרות שידוע שאין בו תפילה כלל, ומהיכי תיתי לומר שאם מתנה להדיא הוא קל יותר, בפרט דכל התנאי לא נתברר כל הצורך.

נראה שהבננה נטמאה מחמת רוח רעה דהרי לענין טומאת שרץ שומר חשיב כגוף הפרי ומעביר טומאה כדתנן בריש עוקצין, ומבואר בגמ’ ברכות לו ע”ב דגדרי ברכה שייכן ג”כ לגדרי טומאה באופן הנוגע לברכה עי”ש, דגדרי שומר הוא גדר קבוע, ממילא לענין רוח רעה מחמרינן  יותר דחמירא סכנתא מאיסורא ומחמירין בספקות שלו יותר כמ”ש הרמ”א ביו”ד סי’ קטז, ולכן כל שאין ראיה להיפך יש להשוות הדין להחמיר (ולענין דיעבד יעוי’ בפוסקים מש”כ בזה, ועי’ בפת”ש ביו”ד שם מה שהביא בשם הגר”א).

ולענין הנוגע בבקבוק מבחוץ היה מקום ללמוד מדברי השו”ע בסי’ ד שלא יגע בגיגית שכר והשו”ע פירש דברי הגמ’ על נגיעה בזמן רגיל אבל יש מהראשונים שפירשוה ג”כ לענין נגיעה קודם נטילת ידיים של שחרית ועיין מה שהארכתי בחידושי הגמרא שם, ומהשו”ע נשמע דגם לשאר פוסקים איסור הנגיעה הוא אף בגיגית עצמה כך היה מקום לטעון.

אבל האמת שהיא הנותנת דהרי טעם הנזכר בשו”ע הוא שמשמוש היד מפסיד השכר וממילא בודאי שהכונה על נגיעה בשכר עצמו ומזה נלמד דלא הוה סליק אדעתין לאסור נגיעה מבחוץ לפירושו וה”ה לדידן.

הדין עם השכן העליון, כמבואר ברמ”א שכל מה שאדם עושה בביתו א”א לשכנו לערער עליו אלא אם כן הוא חולה, ואפי’ אם השכן התחתון חולה שבזה הרמ”א נוקט שהדין עם היזק, מ”מ הרי כתב החזו”א שבשימושים רגילים וקבועים שעושים כולם אין איסור כלל גם אם יש בזה רעש, ולכן הפתרון היחיד שיוכל השכן הניזק בניד”ד הוא להרחיק עצמו דהיינו להוסיף שכבת בידוד על התקרה מהצד שלו.

ואף אף אם שניהם נוהגים כפסקי המחבר השו”ע ג”כ יתכן דמיירי החזו”א.

ויש להוסיף דבודאי מצוה על השכן כשהוא בקלות שלא להסתובב בלילות באופן שיכול להזיק לשכנו משום ואהבת לרעך כמוך אבל מדינא אין לניזק טענה כלל וכמו שנתבאר.

ועיקר המקורות והצדדים בזה נתבארו בתשובה שכתבתי לגבי אדם שנוחר בסוכתו ומפריע לאחרים אם יכולין לעכב עליו.

שמעון גזלן וחייב לשלם.

מקורות:

אף שהיה מקום לשמעון לטעון שהבקבוקים אין להם שווי מכיון שרוב האנשים אינם מייחסים להם שום ערך, וכאן טוען שהבקבוקים אינם שוים.

והנה בניד”ד (במקרה ששאלתך נשאלה דהיינו ששמעון היה פועל של ראובן להעביר את הבקבוקים לחנות ובדרך החליט למעול בתפקידו) מאחר שהיה קודם שינוי רשות ואח”כ יאוש נכנסים בזה לפלוגתא דהמחבר והרמ”א בחו”מ סי’ שסב ס”ג, דלהמחבר גם באופן כזה אין הגזילה חוזרת בעין, ולהרמ”א הגזילה חוזרת בעין מכיון שלא היה יאוש קודם שמכר את הגזילה וכמבואר שם בש”ך סק”א וסמ”ע סק”ו.

מ”מ לפו”ר נראה שגם להמחבר הדין עם ראובן כיון שבקבוקים אלו יש להם שער ויש להם קונים כאן, שהרי החנויות שליחי המפעלים קונים אותם מלקוחותיהם, ויש להם בזה צורך ממוני, ממילא נחשב שיש להם שווי ושמעון חייב לשלם לראובן את מלוא הסכום, וכעי”ז העיר ידידי הרה”ג אליעזר זוסיא ברגר מו”ץ דפה ב”ב.

וכ”ז למרות שיש כאן מה שמכונה בחוק דמי פקדון, ויתכן שכוונתם שמפקידים כסף בחנות עד שיחזירו את הבקבוק (ויתכן גם שכוונתם להיפך שהבקבוק הוא הפקדון ורק הכסף הוא ניתן כנגד הפקדון אבל אינו נפק”מ כמו שיתבאר), וק”ק לומר שהוא פקדון אמיתי כיון שאינו חוזר למפקיד ואינו אלא משחק מילים הבא לבטא את מטרת החוק שנחקק על ידי השלטון, ואי”ז אלא ככל מכר שאדם מסכים לקנות, ואף אם נימא שאין כאן מכר כלל, מ”מ מאחר שהמציאות היא שגם אם הקונה המקורי של הבקבוק מחל לגמרי על הפקדון (דהיינו הלוואה כיון שלהוצאה ניתנה) והשליך את בקבוקו לאשפה או לשאר הפקר כך שאין כאן חוב כלל מצד החנות כלפיו וגם המשכון אינו בבעלות החנות כבר אעפ”כ החנות מסכימה לחזור ולקנות הבקבוק מכל מי שיביא לה, א”כ הרי הוא כמרגלית שיש לו מעט הנצרכים לו שמסכימים לקנותה, ויתרה מכך דהרי החנות מסכימה לקנות גם בקבוקים שלא נרכשו דרכה כלל, ולא דרך המפעלים שהחנות מוכרת את הסחורה שלהם, ומסתמא גם שאין קשר בין החנות למפעל המיצר בקבוקים אלו בהכרח, ממילא אין כאן אלא מכר בעלמא, ומכיון ששייך למכור בקבוקים אלו למי שצריך להם ומסכים לרכוש אותם ממילא הו”ל כדבר שיש לו ערך והגוזל צריך לשלם כמה שהם שוים וכמה שמסכימים לשלם עליהם הנצרכים להם.

וגם אם נימא דרק מחמת החוק החנות מחוייבת לרכוש אותם (ואיני יודע המציאות בזה ובחשוקי חמד זבחים ו ע”א משמע שהמציאות היא שאין חוק המחייב על כל חנות לקחת אלא אם כן תרצה החנות מעצמה לרכוש את הבקבוקים, ואולי הוא דבר המשתנה מזמן לזמן), מ”מ יש לזה שוויות לענין שיכול למכור אותם לחנויות מכח החוק.

ואף שהיה אולי עדיין איזה צד רחוק לשמעון לטעון דהשוויות האמיתית של הבקבוקים היא מאומה ורק החוק מחייב את החנויות לקנות, והו”ל כשאר אונס בעלמא, ובא שמעון לטעון בזאת שאסור למכור לחנויות את הבקבוקים ולהשתמש בכך בחוק הכופה את החנות לגזול מהם שלא כדין בעל כרחם נגד רצונם, מ”מ כ”ש שראובן יטען דא”כ אתה לקחת הכסף מהחנות שלא כדין, וא”כ בלאו הכי הכסף אינו שלך.

אלא דטענה זו אינה דחיה גמורה דהרי ראובן אינו בא בהרשאה מטעם החנות (ע”ע בכורות מז ע”ב), ואינו בא על שמעון מב’ צדדים.

אבל יתכן שיוכל לטעון לדידך זה ודאי אינו שלך, כיון דגם לפי טענתך שהבקבוקים אינם שוים מאומה מחמת שרק החוק מחייב את החנות לקנות, א”כ אתה גזלן בעלמא בכסף, (ואין לטעון דאומר שמעון אני הצלתי מזוטו של ים, דלשיטתך שהכסף גזילה לא היה לך להכניס שם בקבוקים כלל ולגזול החנות מעיקרא, אם כי שמא טוען טעיתי ומ”מ עכשיו אני מציל מזוטו של ים כיון שהחנות לא תסכים לקבל את הכסף מיראתה את החוק, ומ”מ מה שייך כאן זוטו של ים בגזל שגוזל כסף, דהרי לגבי הגזלן עצמו ודאי שאין זוטו של ים, דלא היה לו לגזול, [אא”כ באופן דשייך קלב”מ כגון בא במחתרת שהוא נידון בפני עצמו] דלכאורה אם שמעון צודק בטענתו שהכסף נלקח בגזילה מהחנות צריך למצוא דרך להחזיר לחנות, כגון לומר להם שחייב לחנות וכיו”ב), אבל לדידי קים לי שהוא שלי דקים לי שחשיב כקוני הבקבוקים.

וכן יכול לטעון בנוסח אחר דראובן טוען לשמעון דכיון שלקחת דמי פקדון מהחנות גלית אדעתך דלא ס”ל שיש גזל במעשה נטילת דמי הפקדון מהחנות וממילא דמי הפקדון שלי.

ונלענ”ד שטענה זו (שהמכירה של הבקבוקים לא חלה ע”פ דין וממילא אין לבקבוקים שויות) לא ניתן לטעון בדין מחמת שבודאי המנהג אינו כך, רצוני לומר דודאי שאין חוששים לצד כזה שאסור לבקש מהחנות דמי פקדון על החנות, ולמה הוא כך הוא שאלה (ותלוי בכמה שאלות במציאות), אבל עכ”פ א”א לטעון בדין שסובר כמו צד שאין בריה בעולם הנוהגת כך, ועי’ רמ”א בחו”מ סי’ כה.

ועוד נ”ל דא”א לטעון כן דהרי וטוען למה גרע מתליוה וזבין דאם טוען דגרע מצד שכאן טוען שאין לזה שוויות, לענ”ד טענה זו אינה ברורה, דהרי סו”ס הפלסטיק שוה עבור המפעל סכום זה וא”כ למה לא נימא דהו”ל תליוה וזבין, וצל”ע.

ואפי’ אם נניח דחשיב כמו שאינו שווה ממש סכום זה יש לדון מצד גרמי שהרי הפסיד לו הכסף, ומבואר בחו”מ סי’ שפו דשורף שטרותיו של חבירו חייב מדין גרמי, ועוד דעת הרמב”ן המובא בש”ך שם סקי”א דראובן שגזל חמץ משמעון ועבר עליו הפסח ושרפו לוי חייב כיון דעד עכשיו היה ראובן בחזקת פטור כיון שהיה יכול לטעון הרי שלך לפניך, ולשי’ הרמב”ן כ”ש שיהיה חייב בניד”ד שהוא גורם לממון לכל העולם ולא רק לו.

ועי”ש בש”ך מש”כ בשם ריטב”א ומהרש”ל ומש”כ שם להלכה בנידון זה, ועי’ עוד באריכות שם בסק”י בביאור השיטות בשורף שטר חוב ובחילוק בין דבר הגורם לממון לדידן שפטור לבין גרמי.

ואפי’ אם נאמר שיש כאן פקדון ממש כעין הלוואה שהלווה לחנויות והבקבוק הוא המשכון (ויש אולי צד לומר כן אם המציאות היא שהוסיפו החנויות את דמי הפקדון על עלות הקרן של הבקבוק אחרי שנחקק חוק זה וכמדומה שאין המציאות כך אלא החוק הועיל רק לענין שיהיה רשום על הקבלה שסכום מסויים הוא לפקדון ולכאורה אין כיתוב כזה שווה יותר מלצור ע”פ צלוחיתו כיון שאין שום התחייבויות של מפקיד ונפקד בין החנות ללקוח) עכ”פ גם אם נאמר שהוא פקדון ממש כלשון החוק, א”כ כ”ש שראובן יכול לטעון שרוצה בחזרה את הפקדון ששילם בעת קניית הבקבוקים מראש, וגם אם הוא לא קנה הבקבוקים אלא קיבל אותם מאת מכריו שנתנו לו את הבקבוקים הרי בודאי שהתכונו לתת לו המשכון במתנה גמורה בשביל לקחת לעצמו את ההלוואה של הכסף והרי זה כמסירת משכון למטרת קנין [ע”ע חו”מ סי’ סו ס”ח], וכ”ש שאין לשמעון שום זכות בהלוואה זו.

ואילו באופן שראובן זכה בבקבוקים מן ההפקר דנמצא שבעל הבקבוק המקורי הפקיר את המשכון והפקיר גם את ההלוואה א”כ בפשוטו פירוש מצב זה הוא שהחנות זכתה בהלוואה עי’ בשו”ע חו”מ סי’ רעה סכ”ז בכעי”ז לגבי משכון ישראל ביד הגר ומת הגר, ועי’ בכיו”ב בסי’ סו ס”ט, אלא דשם עיקר הנידון לענין שטר הפקר, ולענין משכון ע”ע בש”ך סקכ”ה וקצה”ח שם, אך עכ”פ אם נימא דכאן החוב חזר לבעליו, א”כ אם נדמה הדברים לגמרי לסי’ רעה הנ”ל א”כ המשכון חוזר לבעליו דהיינו החנות (היינו הכל לפי הצד אם נימא שיש כאן משכון ממש) אבל כמובן שאינו דומה ממש לכאן, דכאן האיש השליכו לאשפה ולמקום שאינו משתמר וכולם הסיחו דעתם מזה ולפעמים ג”כ נכנס לגדר זוטו של ים, ויש מקום לטעון דבכל כה”ג שהחנות מסכימה לשלם דמי פקדון בזה ודאי כבר אינו פקדון כפשוטו אלא קנין מהאיש שזכה בזה מן ההפקר או עכ”פ שכר טירחא במה שהאיש טרח לאסוף שהוא דבר שהחברה עצמה אינה יכולה לעמוד בו.

ופ”א הייתי במוסד שבחור אסף אחרי הארוחה מהרבה שולחנות חלב מטיפה האחרונה שבכל שקית חלב, עד שהצטבר מעט למזוג בקפה, ובא בחור אחר בעל זרוע והשתמש בחלב הנאסף לקפה של עצמו בנימוק “שהכל שייך למוסד” וכדי ביזיון וקצף.

ואם היה כאן רק גזילה בלא יאוש שהוא עדיין ברשות ראובן גם להמחבר בסי’ שסב וכנ”ל בריש התשובה, א”כ אפשר דגם בלא טעם הנ”ל מעיקרא מעות שהוציאה מכונת הבקבוקים היו לשם ראובן ושמעון הלוקח המעות אינו אלא גוזל את ראובן בלקיחת מעות אלו שניתנו לצורך ראובן, וסמך לדבר דבתשובת מהר”ם מרוטנבורג דפוס פראג סי’ לה כתב דאם המוכר מודה שהסוס גזול המקח הוא מקח טעות (וע”ע חו”מ סי’ שנו ס”ב וס”ג ורמ”א סי’ לז סט”ז, ועכ”פ קודם ייאוש ודאי, ולענין אם היה יאוש אחר המכירה עי’ סי’ שנו שם במחבר ורמ”א ובריש התשובה), וממילא בניד”ד דשניהם מודים שכך וכך היה מעשה יש מקום לטעון שלשיטת הגזלן ג”כ הכסף אינו מיועד לו והמקח צריך לחזור או לבוא הכסף לראובן.

ואמנם עיקר דינא דמהר”ם אפשר דלא שייך כאן דהרי כאן בעלי החנות טוענים כביכול שהבקבוקים באו לידם בדין דלדבריהם אינו אלא פקדון בעלמא, וגם אינם שומתומ”צ מסתמא דלא אכפת להם בגזול ובלבד שלא יהיה נוגד לחוק, מ”מ אפשר דאהני סברא דמהר”ם לענין לומר שהכזף ששילמו הולך לראובן, ובפרט בניד”ד שראובן נשתדל בדבר להכניס הבקבוקים לקבל דמי פקדון.

ולא זכיתי להבין למה היה צד לכת”ר שאם שמעון היה פועל של בעה”ב (דהיינו שליח שלו בתשלום לתת את הבקבוקים לחנות) יכול שמעון לכתחילה לטעון כן הרי הבקבוקים שייכים לראובן וגזילה אפי’ בפחות מש”פ אסורה עכ”פ לכתחילה [ומה שגזילה פחות מש”פ אסורה זה פשוט בשו”ע חו”מ סי’ ו ס”א, וגם הסמ”ע שם סק”ג במש”כ בשם הרא”ש בב”מ פ”ד סס”כ שאין יושבין ע”ז בדין היינו רק לענין לישב ע”ז בדין מלכתחילה אבל לא שפטור מלשלם ולא שמותר לגזול ולא שאין פוסקין דין על זה אם התחילו לדון על יותר מש”פ], אפי’ אם נימא דהסך הכולל של בקבוקים אלו הוא פחות מש”פ, והרי מעביר על דעת בע”ב נקרא גזלן [ב”מ עח ע”א], וכ”ש מי שגוזל מבעה”ב ממש, וכל הסוגי’ דטול מה שעשית בשכרך [ב”מ קיח ע”א וחו”מ סי’ שלו ס”א ואילך], אינו שייך כאן, דהרי שם הפועל אינו יכול לכוף את בעה”ב אלא רק אם יציע לו בעה”ב לפועל ויקבל עליו הפועל אז לא יוכל שוב בעה”ב לחזור בו [עי”ש בפרטי הדינים], אבל בלאו הכי לא.

ואע”ג דבדבר של הפקר מבואר בחו”מ סי’ הנ”ל שבהפקר יכול בעה”ב לומר טול מה שעשית בשכרך מ”מ בניד”ד שמכר חפץ של בעה”ב לא דמי כלל דשליח של בעה”ב הוא [עכ”פ כל עוד שלא חזר בו משליחותו ונעשה גזלן ואם נעשה גזלן כבר דיברתי מזה לעיל], ויעוי’ בתשובה אחרת [ד”ה ראובן שלח את שמעון לקנות לצרכו חפץ בחנות בכסף מזומן של שמעון האם מותר לראובן כשמשלם לשמעון לשלם לו יותר מעלות החפץ או שיש בזה איסור ריבית] מה שהבאתי דברי הפוסקים [בשו”ע שם בסי’ קפג ס”ד וכעי”ז לעיל בסי’ קפב ס”ב, וע”ע נתה”מ סי’ קפג סק”ה ובתשובתי הנ”ל] בשליח הלוקח ממעות בעה”ב דמבואר מדבריהם שהקנין הוא לבעה”ב.

דהרי בודאי גזלן גמור הוא דהרי השכר טירחא הוא בודאי פחות מדמי הפקדון המתקבלים על הבקבוקים, דאל”כ לא היה ראובן שולח את שמעון כדי לתת לו אותו השכר שהוא מרויח עליו, דזבן וזבין תגרא איקרי [ב”מ מ ע”ב], וכ”ש שכאן יש גם טירחת איסוף הבקבוקים.

ויתכן עוד דראובן יוכל לתבוע את שמעון (עכ”פ אם לא יתבענו על כל הסכום) על הוצאת טירחתו באיסוף הבקבוקים, שזה כולל שכר טירחא דהרי גילה דעתו דניחא ליה במה שאסף ראובן את הבקבוקים, וקי”ל מגלגלין עליו את הכל, ויש להוסיף דמלבד דמי הטירחא יתכן דיש כאן שווי ממוני נכבד דהרי מה שמשלמים על החזרת בקבוקים, בין אם נקרא לזה פקדון ובין אם לא, עכ”פ הגלגל הכלכלי המאפשרי ליצרנים לעמוד בתשלומי דמי הפקדון היא העובדה שאדם שילם על הבקבוקים, ושאף בעתיד אדם ישלם על זה שוב, ואדם זה הרי טרח טובא בקניית בקבוקים מכספו כשגם לקח בחשבון השיקולים את העובדה שיחזיר את הבקבוק ויקבל חלק מכספו שוב, וממילא אינו ברור שהתשלום ששמעון ישלם לו הוא שכר טירחא בלבד.

לסיכום שמעון עשה מעשה גזילה בלקיחת הבקבוקים ובודאי שיצטרך לשלם לו עליהם, ובפשטות יצטרך לשלם לו כל הסכום שהפסיד ממנו, ומ”מ בודאי חלק גדול מזה ועכ”פ שכר טירחתו.

וע”ע ברמ”א חו”מ סי’ א ס”ג דהאידנא אין דנים דיני גזילה ממש אלא אם הגזילה קיימת מחייבין להחזירה, ועי”ש במחבר ובסמ”ע סקי”ח, אולם זה פשוט לכו”ע דבגזילה הגזלן עצמו חייב להחזיר, וגם הרמ”א לעיל מינה בס”ב הזכיר ענין הנידוי לחובל עי”ש.

וכנראה כוונת כת”ר מחמת הך דסעי’ שלו ס”א דאם שכרו בשל חבירו יכול לומר טול מה שעשית בשכרך, ועל סמך זה כת”ר טוען שיכול הפועל לקחת הבקבוקים לעצמו מחמת שמבין כת”ר שהבקבוקים פקדון ואינם של ראובן.

אבל א”א לומר כן דראשית כל הרי כאן המשלח ג”כ טרח, וא”א לקחת ממנו, ושנית הרי שמעון סיכם עמו על מחיר נמוך יותר, דלא סיכם עמו שיקח את כל דמי הפקדון אלא פחות מזה, ושלישית כאן ראובן הוא שליח דהחנות שהרי הוא פועל ברצון החנות ולפי הוראותיהם ושמעון הוא שליח דראובן, ובאופן שהשכר על חבירו (כעין מקרה הרמ”א בסי’ שלו ס”א שהחבר הנעבד הסכים לחבר השוכר בשתיקה) חשיב החבר כבעה”ב השוכר על דעת המשלח, וכמובן שעיקר מה שקובע ההגדרות כאן הוא שראובן מחזיק כבר את הבקבוקים לשימושו ברשות החנות ובשליחותה (וזה אפי’ אם נאמר שיש כאן פקדון וכמו שנתבאר לעיל שאינו ברור כלל שההגדרה היא פקדון), ומלבד כל העניינים שנתבררו לעיל בהגדרת משכון.

וגם בסי’ שלו הנ”ל לא נתברר לי דתפיסה בשום אופן מהני מצד הפועל כשהשוכר רוצה לשלם מה שסיכמו ביניהם אחר שכבר מחל הפועל על שכרו, ואף דבמתני’ בריש ב”מ יכול לומר אני זכיתי מ”מ באופן שסיכמו על תשלום אחר אינו ברור לדידן, ואמנם אשכחן בס”ס רע דבשכרו ללקט מציאות אין לו יד זכיה מ”מ כאן יש לו יד אלא ששכרו שהפעולה הזו יעשה בשבילו, ויש לדון דג”כ שמא מועיל להפקיע מהפועל הרשות מעצמו לחזור בו, וצל”ע ולהתיישב בדבר.

מה שדנת מצד ששמעון הוא פועל ואינו זוכה בכסף דידו כיד בעה”ב כמשנ”ת שא”צ לבוא לנידון זה, אבל לגוף הנידון במה שיד פועל כיד בעה”ב הוא רק בשכרו ללקט מציאות בלבד [ב”מ יב ע”ב וחו”מ סי’ רע ס”ג].

כל הנ”ל אינו להלכה למעשה אלא מ”מ בלבד לעורר העיון.