אף

מעיקר הדין מותר מכיון שכל הנוסחאות כשרות.

לדעת המשנה ברורה אינו כדאי להתפלל לכתחילה לא בנוסח שלו, והורו פוסקי זמנינו דבזמנינו אין בזה איסור אם בא להתפלל שלא לפי נוסח המקום מכיון שידוע שכל אחד נוהג על פי עדתו ואין בזה מחלוקת, ועי’ רשב”ץ ואג”מ ועוד.

ולכן מי שקשה לו לשנות מנוסח הקהל והש”ץ לפ”ד המשנ”ב יוצא שעדיף לו להתפלל במקום שמתפללים לפי מנהגו.

אולם אם יש צורך כגון בר”ה ויו”כ אם סבור שיכול לכוון יותר במקום אחר וקשה לו להתפלל לפי הנוסח של עצמו, א”כ לענ”ד אם רוצה יכול לחזור לעיקר הדין ולהתפלל כל התפילה בנוסח ספרדי כעיקר הדין, דכוונה עדיפא, ועי’ קצש”ע שג”כ נקט שאשכנזי יכול להתפלל כל התפילה בנוסח ספרדי, אף שיש שלא סברו כך.

ויש לציין דענין זה של שערים לכל שבט שנכר במשנ”ב אינו ברור, ועי’ בשרשי מנהג אשכנז, ועוד יש לציין דהרוקח כ’ שבני אשכנז קבלו התפילה מה”ר אהרן מבבל, וא”כ עיקר נוסח אשכנז מיוסד על נוסח בבל, והשינויים הקטנים שביניהם לא החשיבו הקדמונים כשינויים, שכן במעתיקי נוסחאות מזמן הראשונים לא נראה שהי’ להם קפידא גדולה בשינויים אלו, ועוד יש לציין דהאידנא אחר שהיגרו מכל מקום לכל מקום ג”כ אינו ברור שיש י”ב שבטים לענין הנוסח.

ועוד יש לציין דמסתמא כוונתך שאלתך לענין ר”ה ויוה”כ הוא לא לענין שמונ”ע אלא לענין פיוטים וניגונים וסדרי התפילה ובזה לא נזכר במשנ”ב ענין י”ב שערים ואדרבה בזה האר”י היה מתפלל אשכנז גם לפי הצד שהיה מתפלל נוסח ספרדי (וגם זה גופא שהיה מתפלל ספרדי אינו מוסכם ועי’ מה שהביא בזה בשרשי מנהג אשכנז).

דעת התוס’ בברכות (מ ע”ב ד”ה ואמר) דאלהי אברהם מלכות שהמליך העולם במלכותו, ובמטה משה שמונ”ע סי’ קכ שהביא עוד דעה דהאל הגיבור והנורא מלכות, ועי’ תוס’ הרא”ש ברכות יב ע”א, וכ”כ הטור סי’ קיג ע”פ התוס’ שם והרא”ש פ”ו סי’ כג דא”צ דוקא מלך העולם, דקי”ל בר”ה לב ע”ב שמע ישראל וגו’ ג”כ מלכות, אולם בכלבו סי’ יא ורוקח סי’ שסג אי’ דאין אומרים מלכות בשמונ”ע, והמשנ”ב סי’ ריד סק”ב הביא רק תירוץ הרא”ש וציין דיש בב”י עוד תירוצים.

נמצא דלא מיבעיא להסוברים שאין מלכות בשמונ”ע לא דילג על דבר המעכב הברכה, אלא דגם להסוברים שיש מלכות בשמונ”ע לא דילג דלא זו המלכות, אלא המלכות היא אלהי אברהם או האל הגדול.

ומכיון שהזכיר אברהם יצחק ויעקב שהם עיקר הברכה כדדרשי’ במגילה יז ובר”ה לב מנין שאומרים אבות, א”כ סגי בזה, ואע”ג דלא אמר אבותינו אברהם יצחק ויעקב אלא רק אברהם יצחק ויעקב לחוד אפשר דסגי בזה, דבדוכתי טובא נזכרו אברהם יצחק ויעקב בלא התואר האבות, ומוכח וניכר בדבריו מה הוא אומר, והנוסח אינו מעכב כמו שמצינו דבבריך רחמנא יצא בברכה ראשונה של בהמ”ז וכמ”ש המשנ”ב בסי’ סח שהנוסח אינו לעיכובא בדיעבד.

(ולענין וזוכר חסדי אבות יש מקום לומר דבזה אינו יוצא, דיש מקום לומר שהזכרת האבות צריך להיות דרך שבח דדרשי’ לה מדכתיב הבו לה’ בני אלים וכתיב בהדיה הבו לה’ כבוד ועוז, ואע”ג דסיפא כבוד ועוז נדרש לענין קדושת השם (דהיינו ברכת אתה קדוש) מ”מ יש מקום לומר דדבר הלמד מעניינו שגם בני אלים דהיינו אבות) צריך להאמר דרך כבוד ולא הזכרת האבות בלבד).

אבל יש מהאחרונים שסוברים דבברכה ראשונה כל תיבה מעכבת הכונה וגם האמירה, למרות שהיא דעה מחודשת והדעה העיקרית היא שיצא שכך היא הפשטות הפשוטה, וכמו שנקטו הגרח”ק והגר”י שפירא (ועי’ בביאורים ומוספים על המשנ”ב גבי ברכת אבות שהביאו שם הרבה מ”מ בזה), אע”ג דבהביננו אין מקצרין ברכה ראשונה הוא הדין דכל ג’ ראשונות וג’ אחרונות אין מקצרין אף דשם ודאי יצא בלא אמירת כל התיבות, דהרי אם אמר שלום רב בשחרית במקום שים שלום אינו לעיכובא כמש”כ בבה”ל סי’ קכז ופשוט, ולא למדו המחמירים להחמיר באבות אלא משום דכוונה מעכבת בו ולמדו מזה שכל התיבות מעכבות אף שהוא מחודש מאוד וכמו שנתבאר (וגם בנוסחאות יש חילוקים גם בברכה ראשונה בתיבות בין נוסחאות חדשות לישנות גם בברכת אבות, וחזי’ שלא הקפידו בכל תיבה כמו במקרא).

ולכן מעיקר הדין אינו מחוייב לחזור מ”מ מכיון שיש דעה כזו שהחזיקו בה כמה רבוותא וגם הובאה שמועה כזו בשם בעל המשנ”ב לכן טוב לחוש לזה ולהתפלל נדבה על תנאי אבל מאחר שהדעה העיקרית שאינו חוזר לכן צריך לכוון ולחדש בה דבר, דבספק הנוטה לפטור כך הדין כמבואר בזה במשנ”ב סי’ קח.

מבלי להכנס לנידון אם הגרש הוא הטעם הותיק יותר, (ועי’ מה שהביא בזה בספר מענה לשון בתיקון קוראים מהדו’ סימנים), אבל לעצם הנידון שיש לפנינו בזה בין ב’ מנהגים (ועי’ במענה לשון שם מה שהביא מקורות לב’ המנהגים), א”כ הדין הוא שטוב לומר שניהם, דהרי הבעל קורא לכתחילה טוב שיתקן אם טעה בטעם (כמו שהבאתי בתשובה אחרת בשם הגרי”ש אלישיב וכן פשטות שי’ הפוסקים כמו שנתבאר שם), והנה בקריאת זכר בפרשת זכור אנו נוהגים (מכח המשנ”ב שחשש לב’ המנהגים) לתקן ולקרוא שוב הניקוד זכר בב’ סגול, אף דשם ג”כ אינו לעיכובא כיון שהוא שינוי בניקוד וגם שם אין מחזירין הקורא אם כבר המשיך לקרוא כמו שינוי בטעם שאין מחזירין, ואעפ”כ גם שם כשעומד במקום לכתחילה יש לחזור לכל השיטות, וממילא גם כאן בודאי שיש מקום להדר בזה.

ובעוד תשובה אחרת נתבאר דיותר טוב לחזור על משפט מלחזור על תיבה אחת ובפרט שהוא עומד קודם שסיים קריאתו (וכמו בענייננו שבכל קוני גם אם קרא משפט לא סיים הקריאה), עי”ש הנימוק לזה, והיה מקום לומר שכאן שהוא שינוי טעם אפשר שהוא יותר קל, אבל המעיין שם בטעם הדברים יראה דלענין כמה יכפול אין חילוק היכן בא לכפול עי”ש וקיצרתי.

ומה שיש שטענו שאם קורא ב’ פעמים קטונתי הרי זה מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ומקלקל בזה המכוון, לא זכיתי לירד לסוף דעתם, דהרי כלל זה של מיעוט אחר מיעוט מידה היא בתורה, וכשאין הדבר כתוב בתורה ב’ פעמים קטונתי אלא איהו קאמר לה לא שייך לדרוש בדיבורו של הקורא במידות שהתורה נדרשת בהם, וכ”ש דקאמר לה בדרך חזרה שחוזר בדיבורו ובא לתקן דבריו מספק.

ויש להוסיף דגם שבברכות יש יותר מקום להזהר שלא לומר תיבה אחת ב’ פעמים כמו וחסרונם וחסרונן וכיו”ב, מ”מ כאן אין איסורא בעיקר אמירת ב’ פעמים, דהרי אין כאן מחזי כב’ רשויות, וכמו ששמעתי גם ממו”ר הגרמ”מ קארפ דבקורא בחומש אין בזה משום איסור לומר שמע שמע, והוא דבר של טעם דהרי לא מחזי כב’ רשויות וכנ”ל.

להפסיק בפסוקים אחרים לא למדנו היתר אף על פי שיש ענין לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה, ולהפסיק בקדיש וקדושה וברכו חובה אפילו בפסוק ראשון של קריאת שמע הזו, ויש שכתבו שיכול להפסיק לכל אמן בקריאת שמע זו וכך הפשטות מדינא, (ויתכן לצרף בזה גם דעת הגר”א לענין אמן בק”ש).

מקורות: הנה בשו”ע סי’ ס ס”ב כתב שאם קראה קודם שבירך ברכותיה אינו חיויב לקרותה פעם שניה אלא שנ”ל שטוב לקרותה שוב עם הברכות, ובבהגר”א ציין לדברי הירושלמי בפ”ק דברכות ה”ה למה קורין אותה בבהכנ”ס כדי לעמוד בתפילה מתוך ד”ת, והביא דבריו להלכה במשנ”ב שם סק”ד (ודחה שם בבה”ל שי’ הפמ”ג שיש צד שהוא לעיכובא בתיקוני הק”ש), והך ירושלמי פירשוה התוס’ ברפ”ק דברכות ב ע”א לענין הקורא ק”ש של ערבית עם ברכותיה בבהכנ”ס קודם זמנה דג”כ דמי לזה, והרא”ה על ברכות (ועיקרי דבריו הובאו בב”י ס”ס מו) ג”כ כתב כמו שהביא בבהגר”א בטעם מה שיקרא שוב פעם את הק”ש אחר כך בברכותיה אחר שכבר קרא ק”ש קודם לכן, אבל שם כתב עוד צד דאפשר שהוא חובה פעם שניה מדרבנן.

נמצא דעד כה יש כאן ג’ צדדים, א’ שאין חוזר וקורא אותה, שהוא מה שהביא השו”ע בשם הראשונים, צד ב’ שטוב לקרותה כדי לעמוד בתפילה מתוך ד”ת, שהוא מה שכ’ השו”ע לפי הטעם שכ’ הגר”א, וצד ג’ שהוא חובה דרבנן שנזכר צד זה ברא”ה.

ויש עוד צד ד’ דשי’ התוס’ בפסחים קטו ע”א לפי מה שנתבאר עוד בתוס’ ר”ה טז ע”ב שלפי דבריהם יוצא שעכשיו יכול לצאת שוב יד”ח הדאורייתא, ולא אאריך בזה שוב אחר שכבר הארכתי בזה במקומו בתשובה אחרת.

ויש עוד צד ה’ בזה דבלא שיחזור ויקרא ק”ש עם הברכות אף ידי חובת ק”ש לא יצא כיון שקראה שלא בברכותיה, והיא דעת הפמ”ג בדעת רב האי גאון שציינתי לעיל שהבה”ל בסי’ ס שם דחאה מהלכתא, אבל עי’ בספר חידושי בתרא בסי’ ס שם דלהלן בסי’ סו סקנ”ג משמע בחשבון הדברים שחשש המשנ”ב לחומרא לשי’ הפמ”ג עי”ש.

והנה אם הוא חובה דרבנן י”ל דתקון כעין דאורייתא לענין הפסקות, ועי’ שו”ע או”ח סי’ תפח ס”א ורמ”א סי’ תכב ס”ד לענין הפסקות בהלל ביום שגומרין ההלל, דדינו כמו בק”ש, ועי’ ברכות יד ע”א.

אבל אם נאמר שלא נתקן אלא רק שנאמר בתורת רשות שטוב לקרותה שוב כדי לעמוד מתוך ד”ת (והיינו כד’ ביאור הגר”א והמשנ”ב בדעת השו”ע, שאז אם הוא רשות יש מקום לטעון שיוכל להוסיף עוד ד”ת, אבל לא אם נאמר שהוא חובה מכח פשטות הירושלמי שלא הזכיר באופן המדובר שם שהוא רשות ג”כ) יש מקום לטעון דלהפסיק לצורך ד”ת אחר כגון ימלוך של קדושה, ג”כ שפיר דמי.

(ולגוף ענין ימלוך יש לציין דגם כתובים חשיב ד”ת לענין זה כדאשכחן באשרי שגם בזה הזכירו זה, עי’ תוס’ ברכות שם ובמפרשי הירושלמי שם, ובגמ’ ר”פ אין עומדין מבואר דגם מאמרי אמוראים שייך לומר לפני התפילה, ויש לומר דהיינו ג”כ מדין זה כמו שנזכר שם הלכה פסוקה שמלבד מה שהוא הלכה פסוקה הוא ג”כ דבר של תורה ג”כ ולא סגי בענין פסוק מעניינא דעלמא לפי הנהגה זו דבעי’ הלכה פסוקה).

אבל יש מקום לומר דמ”מ לא התירו לומר כל ד”ת בין ברכות ק”ש אע”ג דלהרבה פוסקים ברכות אינן מן הק”ש מ”מ כיון שצורת התקנה היתה לומר ק”ש של חובה בין הברכות הלכך אף אם קורא שלא למצוות ק”ש מ”מ לא נאסר לומר הק”ש במקום שנתקנה בין הברכות כיון שאינו משנה מסדר התפילה של התקנה.

ואולי יש ללמוד כהצד הזה האחרון מדברי המתני’ פ”ב דברכות דתנן הקורא מכאן ואילך פירוש לאחר זמנה לא הפסיד כאדם הקורא בתורה, ואמרי’ עלה בגמ’ מאי לא הפסיד לא הפסיד הברכות, והפשטות דגם כשקורא אחר זמנה יש קשר בין אמירת הק”ש לברכות, דהרי במשנה הזכירו שקורא הק”ש כקורא בתורה ואינו מקיים מצוות ק”ש ואעפ”כ אומרה בברכותיה, דהכי משמע לא הפסיד אלא אומר הברכות עם ק”ש אע”ג שאינו אומר הק”ש אלא כאדם הקורא בתורה.

אבל צריך ליישב ע”כ להדעה שאם כבר קרא ק”ש אינה חובה לקרותה שוב בברכותיה א”כ מה שבמתני’ קורא ק”ש עכשיו הוא משום שמקיים מצוות תשלומי ק”ש (עי’ סי’ נח ס”ו), ועי”ש במשנ”ב בסי’ נח שהשוה בשם הב”י גם אם קורא הק”ש עכשיו בברכותיה (משמע אחר זמנה) אחר שקראה בלא ברכותיה לדין זה של המשנה של מי שקוראה עם ברכותיה אחר זמנה אחר שהפסידה בזמנה [ודלא כהמשכנ”י שחילק בזה עי”ש במשנ”ב וגם צ”ע מסי’ ס הנ”ל ואע”ג דהתם חדא לריעותא והכא תרתי לריעותא שגם עכשיו כבר אינו בזמנה אך מנ”ל דבתרתי לריעותא הדין שונה, וצריך להתיישב בזה], עכ”פ היה מקום לחלק ולומר דאחר שנזקק לק”ש דתשלומין אומרה עם הברכות, אבל אם כבר נפטר מק”ש ע”כ להמחבר מעיקר הדין א”צ לאומרה עם ברכות.

אבל יש לטעון דמ”מ ממה שמצינו שגם כשהוא כקורא בתורה הזקיקוהו לאומרה לכתחילה עם הברכות, ש”מ דיש קשר בין ברכות אלו לפסוקי ק”ש גם כשלא נאמר בתורת ק”ש וזה ההיתר להפסיק בק”ש גם כשאמרה קודם התפילה ובפסוקים אחרים אין היתר להפסיק.

אבל יש לומר דמאחר דחזי’ שאם כבר קראה בלא ברכותיה, מעיקר הדין אינו מחוייב לחזור ולקרותה [להלכה כדעת השו”ע] עם הברכות, א”כ גם אם יחזור ויקראנה א”א לומר שיש כאן איזו קריאת חיוב אלא דינו לכל היותר כמו שסיים הבוחר בעמו ישראל באהבה ועדיין לא התחיל ק”ש של חובה שדינו כבין הפרקים.

וכן במשנ”ב סי’ סו סקי”ב כתב דאפשר שאם הק”ש היתה לאחר ג’ שעות שהוא כקורא בתורה צריך להפסיק, ולא פירש שם המשנ”ב להדיא למה, אבל עיקרי דבריו שם נסובו על מש”כ שם בשו”ע סי’ סו ס”א שבק”ש גמור אינו מפסיק בפסוק ראשון אף לקדיש וקדושה וברכו ואילו אחר ג’ שעות אפשר שצריך להפסיק עכ”פ לדברים אלו אפי’ בפסוק ראשון.

ובשבה”ל ח”י סי’ טז כ’ שיכול להפסיק אפי’ לאמן, ובמשנה אחרונה סי’ ס שם ציין לזה דבבה”ל סי’ סו ס”ה ד”ה ואלו משמע כי ק”ש זו נחשבת כבין הפרקים לדיני הפסקה, ולולי דבריו היה מקום לומר דאם ההוכחה ממש”כ המשנ”ב לגבי פרשת ציצית בלילה שמא שם מעיקר הדין לא היה צריך לומר כן דהרי בני מערבא לא קרו כל פרשת ציצית כמבואר בגמ’ דברכות ורק משום דאנן מתחלינן וכו’ (לולי דעת הרמב”ם שאפשר שסובר שהוא תקנה עי’ בבה”ל הנ”ל), והטעם דמשום ד”ת סגי בב’ פרשיות ראשונות, ורק אם מצד החיוב א”צ כלל ב’ הפרשיות אז כדי לקרות ד”ת כבר עבדי’ הכל דומיא דחיובא, דשקולין הן ויבואו שניהם, אבל אם מצד החיוב בעי’ ב’ פרשיות וכבר קיים החובה לא אמרי’ ליה להוסיף עוד של רשות.

ומ”מ גם אם נקבל ההוכחה מהבה”ל (וכך נראה מסברא פשוטה שכך הדין דעכ”פ יכול להפסיק וכעין מ”ש השה”ל הנ”ל) שמא יש מקום ליישב דהמשנ”ב סקי”ב הנ”ל מיירי לענין חובה ולרבותא נקט דאפי’ בפסוק ראשון צריך להפסיק לדברים שבחובה ולא לענין רשות ובעיקר יש לומר דלא נחית המשנ”ב בדבריו שם אלא לענין קדיש וקדושה וברכו דמיירי בהו שבזה יש חילוק בק”ש בין פסוק ראשון לשאר פסוקים וע”ז קאמר דבק”ש שהוא כקורא בתורה לא נאמר חילוק זה, אבל לא נחית לענין שאר הפסקות, וצל”ע.

ובגוף הנידון בפוסקים לגבי הטעמים למה לחזור ולומר ק”ש צע”ק דלא הביאו דברי התוס’ בברכות יב ע”א דאמת ויציב קאי על הדבר הזה דהיינו הנזכר בק”ש, וכמבואר יותר בראשונים מפרשי הסידור (יעוי’ בדבריהם בסידור הראשונים תפילה למשה), וממילא שפיר לכל הפחות לכתחילה יש לחזור ולומר ק”ש קודם שבא לומר אמת ויציב.

לגבי שני ויטמינים מסויימים הנמכרים על ידם ביררתי, והתברר כי למרות שיש בהם אישור כשרות, עדיין ישנם לגביהם שאלות כשרות.

דהנה לענין ה”בי פולן” יעוי’ במנחת שלמה תניינא סי’ סד מש”כ להחמיר בזה, והנה אמנם בצי”א ובתשוה”נ לא כ”כ, אבל המעיין בכל דבריו של הגרשז”א ובכל הצדדים שהביא שם לדון הן מצד שאין ביטול והן מצד שיש כאן דרך אכילה והן מטעם שאר עניינים שדן בהם והראיות שהביא שם לכ”ז מדברי הפוסקים יראה שקשה מאוד לומר שא”א לחוש לדבריו שם וקיצרתי.

וגם מה שהזכיר במנחת שלמה שם בטעם של הבי פולן ראיתי ג”כ לאיש הכשרות הרב יוחנן רייכמן שהביא משם כוורן בקי שהטעם של רכיב זה מראש אינו גרוע כ”כ, והביא שם שגם הרבנות הראשית וועדות כשרות נוספות אינן מאשרות בי פולן בחזקת מהדרין מלבד שארית ישראל, (אם כי יש לציין שהבד”ץ העדה”ח ג”כ מאשרים, אבל גם עליהם יש לתמוה למה אישרו דבר שלכאורה אינו ברור לדינא שהוא מותר לכו”ע, ומי שרוצה לאכול דבר שיש בו שאלות כשרות יכול מראש לרכוש בכשרות רבנות רגילה והשגחות ברמה נמוכה).

וגם ויטמין הגדילה הנקרא ארג’י המשווק על ידי חברת פוראוור (והוא גירסה של הויטמין הנקרא אל-ארגינין והמשתמש בו מומלץ להתייעץ מראש עם המומחה מטעמים ידועים גם בלא הקשר לכשרות ואכה”מ לזה), יש בו ג”כ שאלות כשרות ובזה אף שארית ישראל גופייהו (שנתנו כשרות לשאר מוצרי פוראוור) נמנעו מלתת כשרות, וקיבלו רק כשרות מטעם כשרות אחרת.

ובמכתב הרב יהודה שרשבסקי כימאי מטעם הבד”ץ שארית ישראל כתב כדלהלן, התכשיר ארג’י פלוס המיוצר ע”י “פוראוור” כולל שני רכיבים שיש להתייחס אליהם כאסורים באיסור סתם יינם: א’ תמצית קליפות ענבים, ב’ תמצית ענבים אדומים, החומר הראשון ממוצה מקליפות ענבים לאחר סחיטת המיץ, החומר השני הינו רכז של מיץ ענבים, שני החומרים בריכוז נמוך ויש שישים כנגדם, ותפקידם מוגדר nutrients, כלומר הם חלק מהחומרים המזינים שבתכשיר, חומרים אחרים משמשים כחומרי טעם והמתקה, אף שהביטול בשישים נעשה ע”י נכרים ואינו מכוון עבור יהודים לא ניתן להעניק לו את כשרות שארית ישראל בשל בעיית “דבר שעיקרו לכך”, הנזקקים לתכשיר יפעלו עפ”י פסיקת רבותיהם, עכ”ל המכתב הנ”ל.

וציין שם לשו”ת הרשב”א חלק ג’ סימן רי”ד, נודע ביהודה יור”ד תנינא סימן נ”ו, מ”ב סימן תמ”ז ס”ק י”ד, מנחת יצחק חלק ח’ סימן ס”ח, אג”מ יו”ד חלק א’ סימן ס”ג.

ולגוף גוי המבטל בשביל ישראל יש לציין עוד לדברי גוי שהדליק בשבת נר בעיר שרובה ישראל ודין הלבושי שרד לענין כלי שאינו בן יומו הנמכר בעיר שרובה ישראל שהבאתי בתשובה אחרת.

סוף דבר שגם כשרואים מודעות אפי’ בשכונות חרדיות על ויטמינים הנמכרים עדיין אין נפטרים מלברר כשרותם אצל אדם הבקי בכשרות.

ואחר ניגש יוסף ורחל וישתחוו (בראשית לג, ז), ובפרש”י אחרון אחרון חביב, וצ”ע דהרי יש להקדים לפי סדר חשיבותן, כמו שמצינו בכ”מ וי”ל דאמרי’ ברפ”ב דעירובין בקלקלה הקטן קודם, וכדמפרש בכמה עניינים במס’ דרך וכאן שהוא ביזיון להשתחוות לעשו וכ”ש שבאתה אותה השתחוייה עליהם דרך צער בעל כרחם לכך בקלקלה הקטן קודם, אבל יש לומר בעוד אופן דכיון שהיו סמוכים לעשו הסמיך הפשוטים קודם לעשו ואח”כ החביבים, דהרי כתיב והיה המחנה הנשאר לפליטה ופרש”י כי אלחם עמו, שמסר נפשו עליהם כנשר יעיר קנו, וממילא יש להכניס החביב יותר שיפגשנו עשו באחרונה וק”ל ועדיין צריך לעיקר הטעם למה הקדימו האמהות וילדיהן והשתחוו קודם לכן.

*

הילדים אשר חנן (בראשית לג, ה), ולא השיב לו על הנשים שאינו דרך צניעות לדבר עם חבירו על אשתו ובפרט עשו שהיה מתכון לזנות וכמ”ש חז”ל שלכך עמד יוסף בפני אמו לכסותו ושלכך החביא יעקב את דינה.

*

ויחץ וגו’ ואת הצאן ואת הבקר והגמלים (בראשית לב, ח), לגבי צאן ובקר נזכר את שהוא לשון ריבוי ולגבי גמלים לא נזכר את, ואולי צאן ובקר בא הריבוי ללמד שהיו רבים ועדיין נשאר לו אחר שהקצה חלקם לדורון, (אף דמתחילה בודאי היו רבים כדפרש”י עה”פ ויהי לי שור וחמור, אלא דהתם י”ל שעיקר דברו היה להשמיע לעשו שיוכל ליתן לו דורון), משא”כ גמלים שכבר נזכרו מתחילתם בלשון רבים ומיותר ללמד דבר זה (ואע”ג דצאן ובקר לא משמע אחד מ”מ מיתורא דאת שמע מינה דעדיין היו רבים בידו, וכן גמלים מדהוה ליה למכתב בלשון יחיד כמו בריש הפרשה וכתיב בלשון רבים שמע מינה לרבויי אתא, וגם אפשר דאת משמע יותר ריבוי מלשון רבים גרידא, דחיה טמאה רק בנזדמנו לידו שרי כדתנן בשלהי שביעית).

*

על לב הנער (בראשית לד, ג), וכ”כ בפרשה כמה פעמים נער חסר במקום נערה, וכן מצינו כמ”פ בפרשת כי תצא לגבי אופני האיסורים המבוארים שם, והוא יותר מרוב קרי וכתיב שלא נשתנו בכל מקום (מלבד דברים שיש לשנותן לשבח כמ”ש במגילה כה ע”ב שהם דברים שנשתנו בכל מקום כמבואר הדברים שם), ויתכן לומר בדרך רמז דבפ”ק דסוטה אמרי’ איש ואשה זכו שכינה ביניהם לא זכו אש אוכלתן, וכדפרש”י שם שאם לא זכו חסר ה”א מתיבת אשה, ואפשר דבכל אופנים כאן ובפרשת כי תצא שהאיש והאשה יחד ואין שכינה ביניהם כתיב נער ה’ לרמז על חסרון הה”א של האשה.

וע”ד הפשט יש מקום לומר שהיא צורת כתיבה של לשה”ק לכתוב נערה חסר ה’ כמו נער, שאין אנו בקיאין בכל טעמי כללי לשה”ק.

*

כתיב עכרתם אותי להבאישני וכו’ (בראשית לד, ל), וצ”ע דהרי בפשטות לא רק שמעון ולוי היו באותה עצה דהרי כתיב ויענו בני יעקב במרמה וכו’, ונתן הקב”ה בלבם לענות בעצה אחת, אלא ששמעון ולוי מסרו נפשם על דינה ולכך נקראו על שמה כדכתיב אחי דינה (פסוק כה), וכדאמרי’ במכילתא פרשת בשלח (שמות טו), וכמו שכולם השיבו מיד במרמה והבינו זא”ז א”כ בודאי שגם יעקב הבין וגם כתיב והחריש יעקב עד בואם (פסוק ה), וא”כ המתין לעזרתם, וי”ל דיעקב ידע שרוצים שימולו שכם וחמור ועירו כדי להחלישם ולחטוף מהם את דינה או אפי’ להרוג את שכם בן חמור אבל בצינעא אבל לא בפרהסיא או אפי’ להרגו בפרהסיא אבל לא להרוג שאר בני העיר, אבל עכשיו שהרגו כל בני העיר בפרהסיא על זה הקפיד יעקב שיש בזה סכנה כדמסיים ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי.

*

ויחץ את הילדים (בראשית לג, א), כאן חצה אותם פעם שניה, דהרי כבר כתיב לעיל ויחץ את העם וגו’, וצריך לומר שנתחברו יחד, ואין לומר דאחר הדורון חזר וחברם דהרי הדורון והמלחמה היו מעיקרא בשביל לעשותן יחד (רצוני לומר להחזיק בדורון ובתפילה ובמלחמה בד בבד ולא יתפרדו) כדפרש”י והחציה היתה עם המלחמה כדפרש”י, אבל הפשטות במקרא שכשהעבירם בנחל חזרו ונתחברו, ולעיל נזכר שחצה גם הצאן והבקר והגמלים אבל כאן לא נזכר, וצ”ל דכיון שהיה הזמן מצומצם הלכך לא הספיק בינתיים לחצות גם הבעלי חיים, וכעין מה דאמרי’ בפסיקתא מכאן ואילך כל חד וחד וכו’, (וצל”ע במפרשים בכל זה).

*

יש לי כל (בראשית לג, יא), בפשטות מה שהשיב יש לי כל, בא לומר יעקב בזה, שאתה עשו יש לך רב וממילא אינך מוכרח לקבל, אבל עדיין זה יהיה לך לתועלת שיהיה לך יותר רב (וכדמסיים עשו יש לי רב אחי יהי לך אשר לך (פסוק ט), כלומר שאמר עשו איני מוכרח הלכך טוב שתהיה לך הנאה מזה, אבל חמד בלבו לזה), אבל קאמר ליה יעקב אני יש לי כל שאין לי שום צורך ביותר ממה שיש לי, דכל משמע שאין מה שיכול להיות לו יותר (וכל היינו גם בלא הדורון כדמוכח החשבון בקרא), וממילא איני צריך כלל בזה וממילא בודאי שאין טעם שאני אקח ויש לך לקחתו.

לחלק מהפוסקים בודאי שלא יעשה כן, אלא אם כן ניתן מראש לכל אחד שרוצה ללא התניה, או שיש שם גבאי שמתחילה התרומה ניתנה על דעתו ונותן רשות לתת לכל אחד, או שיש מנהג שניתן גם לאנשים שאין לומדים, וגם להמתירים בסעודה רגילה אינו ברור כלל שמותר כאן מכמה טעמים כמו שיתבאר.

כשיש לומדים שיאכלו את זה תחתיו אין לעשות כן כלל.

מקורות:

יש להקדים דהדין בזה יכול להשתנות לפי נוסח הנתינה שנתנו דאם נתנו על מנת שיהיה ללומדים בלבד ואין להעביר וכיו”ב והתנה הדברים באופן המועיל (ולא ניכנס בזה לנידון האם צריך כל דיני תנאי אם היה בשטר) א”כ אין אחר תנאו כלום, דהרי בשעת התרומה בודאי שאדם יכול להתנות וכמבואר באו”ח ס”ס קנג סי”ד ובמשנ”ב שם סקפ”ב ובעוד כמה דוכתי.

וה”ה אם דעתו בשעת התרומה לאידך גיסא ליתן לכל מי שירצה הרשות בידו דהפקר לעניים ולעשירים הפקר לכו”ע והרשות ביד כל אחד ואחד ליתן ממונו לכל מי שירצה.

אבל הנידון בעצם הוא האם כאשר ניתן ללומדים בסתמא אם יש לשער שיש בזה קפידא שיהיה רק לאכילת הלומדים או שאינו מקפיד ורצונו היה רק להפקיר האוכל.

ובמקום שיש מנהג שנותנים או שלא נותנים בודאי שכל התורם הוא על דעת המנהג כמבואר בפוסקים על כמה דברים כיו”ב שכל הנותן הוא על דעת המנהג.

וכמובן שא”א לבוא בזה לכלל ברור, דהרי קיימא לן בשלהי פרק הניזקין בגיטין שמפרנסין אפי’ עניי גויים עם עניי ישראל וא”כ המחלק אוכל לבני בהמ”ד מסתמא שאף שעיקר כוונתו ללומדי בהמ”ד (ועי’ בנהר מצרים יו”ד עמ’ ריד אות ג’ מה שהביא בזה לענין אם אפשר ליתן ממעשר כספים לזה), אבל אינו רוצה לצער שאר בני אדם העומדים שם, ואף דגבי גויים הוא משום איבה, הא גבי ע”ה שייך נמי מפני דרכי שלום, עי’ גיטין סא ומשנה בשביעית, ועוד דהרי אינו כדאי להאכיל אחד ואחר לא כמבואר בשו”ע או”ח ס”ס קסט לגבי השמש דמידת חסידות ליתן לשמש מיד מכל מין ומין ועי”ש מה מעיקר הדין, עכ”פ התורם אוכל לבני בהמ”ד כל עוד שיש סעודה המספקת לבעליה ולא חסר ללומדים יש לדון דשמא לתקוני עביד ולא לעוותי וממילא דעתו שלא למנוע מאחרים מאכל.

ועי’ בפ”ק דב”ב ע”ה לא יכנסו ואמרי’ שם פרנסני ככלב וכעורב ומשמע שנתקבלו הדברים.

אולם מאידך גיסא יש כאן מקום לטעון שגם אם נותן רשות אכילה ללומדים בלבד לא חשיב גבי שאר האנשים שם לא איבה ולא צער הגוף שהרי בידם ללמוד וליטול דבר מאכל.

וכן יש לדון האם האוכל הוא רק לאכילת הלומדים, או שהוא לרווחת הלומדים וכל אחד יכול לעשות בו כפי רצונו, ומסברא כוונתו בזה שהלומדים ישתמשו בהם כמו שמשתמשים בני אדם.

וכמו כן הנידון האם במקום שאפשר להניח שדעת התורם היה לאכילת הלומדים בלבד, האם חשיב כמעביר על דעת בעה”ב או שעכשיו לאחר שכבר נתרם הוא כבר ברשות המקבל מן הצדקה, כעני שקיבל מן הצדקה שיכול לעשות בזה מה שירצה, ואפי’ אם התורם לפנינו ואומר שמטרת התרומה היתה רק ללומדים בלבד עדיין יש לטעון דאין זה אלא כעני שקיבל צדקה או כשבעה טובי העיר שקבלו צדקה ובכל מצב שכבר התורם סיים את התרומה אין דעת התורם משמעותית כרגע כמבואר בב”י ושו”ע באו”ח ס”ס קנא, ויש לדון בכל זה.

והנה אם היה לאותו לומד (זה שרוצה להעביר את המאכל לאחר) דין של גבאי במקום שניתן על דעתו (דהיינו כשניתן להדיא על דעתו או במקום שיש מנהג שניתן על דעת הגבאי או במקום שיש גדול הדור שמסתמא ניתן על דעתו כמבואר פרטי הדינים בזה בשו”ע ורמ”א וש”ך בהל’ צדקה), או דין של טובי העיר בודאי שהיה לו רשות לשנות הצדקה כמבואר בפוסקים, אם כן היה יכול לשנותו, דלכאורה ברגע שאדם הניח מאכל לפני הלומדים לרשותם חשיב שכבר מסרו לצדקה וכבר אין לו רשות בזה, אבל מאחר שלומד זה אינו גבאי צדקה נשאלת השאלה האם הוא כעני המקבל את המאכל בשביל להעביר את המאכל לאדם אחר.

ומסברא נראה שלא, דהרי לגבי צדקה המאכל ניתן לטובתו של העני, והמצוה ליתן צדקה לעני מתקיימת בכל נתינת ממון או שוה כסף, אבל כאן הרי לא מחמת נתינת ממון נגעו בה אלא מצד שמסייע ללימוד, שרוצה שילמדו בטוב ובשמחה מתוך הרחבת ויישוב הדעת, וממילא כשאדם בא מתחילתו ליקח מן המאכל וליתן לאדם שאינו לומד, א”כ תחילת לקיחתו מן המאכל היתה שלא בהיתר, ובכל כה”ג שהיה ברור בשעת התרומה מה מטרתה אין כח ליד המקבל לשנותה במקרה רגיל, ובנוסח מחודד יותר יש לטעון שמעיקרא אדם זה לא ניתן לו כיון שאינו רוצה לקבלו למטרה ולאופן שנתנו בעה”ב.

וגם יש לדון שמא ניתן על דעת הלומדים וממילא הרשות בידם לשנותם, ומאידך גיסא מבואר בפוסקים דאינו תמיד נוהג הדין שלכל צורך ניתן לשנות כשאינו צורך מצוה, וכמו שהרחבתי בתשובה אחרת, וגם יותר נראה דלא שייך לומר שניתן על דעת הלומדים, דהרי מה אם ירצה לומד אחד לשורפו או לזורקו הרי ודאי שלא ניתן על דעתו וכן ע”ז הדרך, דבאמת דחוק לומר שאדם יתלה על דעת אנשים שאינם מובררים, ועיקר דין דעל דעתו נאמר בגדול הדור, ועכ”פ הקילו הפוסקים במקום שיש מנהג להחשיב על דעת הגבאי, אבל לא שיאמר שהוא על דעת כל אחד שנמצא כאן.

ואם המאכל עדיין ברשותו ואוכל ממנו ולוקח עמו את המאכל לאחר מכן אלא שהוא נותן רשות לאנשים להשתמש בזה פשיטא דאזלי’ בתר אומדנא דהרי בממון א”א לעשות נגד דעתו של אדם, ועי’ בתוס’ קידושין מט ע”ב, ויש דעות (מח’ התוס’ והשטמ”ק והש”ך והקצה”ח ועוד) דאפי’ לקולא אזלי’ בתר אומדנא בגזל וכ”ש לחומרא דלכו”ע א”א לילך כנגד דעתו של בעל הממון, וכל הנידון דלעיל כשמסר את הממון לרשות הצדקה.

והנה יש נידון בפוסקים באורח שאוכל אצל בעה”ב מאימתי חשיב שלו, וכבר האריכו בזה רבים מהפוסקים וגם בראשונים כבר נחלקו בזה ודעת הרמ”א באה”ע סי’ כח סי”ז והרבה פוסקים [תשב”ץ ח”ג סי’ צה ורשב”ש סי’ תקפג ויכין ובועז לבן הרשב”ש ח”ב סי’ א ושלה”ג והוא הגהות אלפסי בשם ריא”ז ס”פ האיש מקדש ומהרשד”ם אה”ע סי’ ה וב”ח וב”ש באה”ע שם, ועי’ רדב”ז החדשות סי’ תיד] שהוא שלו אפי’ לקדש בו את האשה עכ”פ משעה שזכה בזה.

אבל הט”ז וסייעתו פליגי על זה, וכעי”ז דעת המהרי”ט ח”א סי’ קנ, וכך פשטות דעת הרשב”א והריטב”א בנדרים לד ע”ב דאורח קונה רק אחר שאכל ודלא כפי’ המפרש והיש מפרשים במאירי שם (ועי’ ברב פעלים ח”א אה”ע סי’ יג שהביא הדעות בזה, וכן בתשובה בזה הנדפסת בריש ספר תורת הישיבה ועוד שם בכמ’ שעז, והסתייעתי בחיבור זה ג”כ בהשלמת תשובה זו).

[וגם יש נידון נוסף לענין האוכל אצל ע”ה אימתי יכול לעשר ממה שאוכל כבר ממתני’ שנזכר בזה שיכול לעשר ואכמ”ל].

ואם כי לא בהכרח כל המחמירים שם יחמירו גם לענייננו דהנה עיקר דברי הרשב”א והריטב”א נאמרו מצד קניינים ולא מצד רשות שימוש, ועי’ במהרי”ט שם.

אבל הט”ז באה”ע שם הזכיר להדיא שיש בזה גזל וגם באו”ח סי’ קסט סק”ב כ’ להדיא הט”ז דמאחר שזימנם אינו מקפיד אם נותנים אלו לאלו, ומבואר מדברי הט”ז דלתת למי שאינו מהמזומנים בעה”ב מקפיד (ועי’ בט”ז סי’ קע סי”ח דג”כ נקט דאין ליתן לשמש עד שיניחו לפני כל אחד חלקו ובמש”ב שם צירפו לדברי הלבוש דאין ליתן לשמש מטעם שמא יצטרכו למנה ועי’ להלן בזה) נקט הט”ז דרק למסובים מותר לאחד מן המסובים ליתן להם אבל אסור ליתן למי שאינו מן המסובים.

אבל גם להמקילים ביותר לגבי אורח אינו בהכרח ראיה לנידון דידן, דלגבי מי שהוזמן הוא עצמו לסעודה יש לומר שזכה מחמת ההזמנה עכ”פ אחר שקיבל האוכל לידו, אבל מי שלא הוזמן כלל ורוצה ליטול מכח מה שאמרו שהלומדים יכולים לקחת, א”כ מנ”ל שהוא בכלל המוזמנים לסעודה כיון שלא קראוהו לסעודה בשמו אלא קראו ללומדים הרוצים לאכול לסייע בלימודם שילמדו בבריות גופא ונהורא מעליא, ואיש זה כל מה שבא לקחת האוכל הוא רק להאכיל אוכל זה לאדם שלא למד, ומאן יימר שנחשב כלל כמוזמן לאכול מאוכל זה אחר שכל הגעתו היתה שלא לפי בקשת בעה”ב.

ובגוף הנ”ל מה דלא דמי לדיני פועל האוכל משל בעה”ב דשם אינו יכול ליתן לאשתו ולבניו [רמב”ם הל’ שכירות פי”ב הי”ג], ואפי’ המקילים בזה (והם דעת היש אומרים בשו”ע חו”מ סי’ שלז סט”ז ועי’ ב”מ צב ע”א), היינו דוקא אם זכה לעצמו למטרת אכילה לעצמו מקודם לכן [עי’ בשו”ע שם], מה דלא דמי לשאר אורח עי’ במשכנות הרועים ערך ק’ אות כד מש”כ הטעם בזה ואכמ”ל, אבל כאן ה”ה ג”כ דלא דמי לאורח וכמו שנתבאר.

עכ”פ לדעת הט”ז וסייעתו שם דלא ניתן לו הרשות לעשות כן א”כ לכאורה כ”ש בניד”ד שאין לו רשות לעשות כן כיון שמעיקרא ניתן על מנת שילמדו, וניתן לרווחת הלומדים לסייע להם בלימודים ביישוב הדעת ובמתיקות ולקצר יציאותיהם על ידי זה, ומה שייך כאן שהוא עצמו לומר בלא האוכל ומזכה האוכל לאדם שאינו לומד מכחו.

וכ”כ בשו”ת שבט הלוי ח”ד סי’ רכה דאותם הלוקחים אוכל משמחות הר”ז גזל גמור מלבד דברים שאין מקפידין עליהם או שעומדים לזריקה, ועי”ש בתורת הישיבה עמ’ שעז ועמ’ שעח מה שציין בנידון זה עוד בשם הגריש”א ועוד כמה רבנים.

ובתוספתא פ”ד דביצה ה”ט אי’ מה הן מוציאין מבית המשתה חתיכת בשר וגלוסקמא ומצה מתובלת, רשב”ג אומר מקום שנהגו לחלק אגוזים וקליות יוכלו בנו  ובתו הקטנים, מוליכן עמו לבית האבל וכו’ מקום שנהגו ע”כ, ויש שפירשו דהכונה לענין גזל, דמותר ליקח דבר מועט עמו במקום שנהגו שלא להקפיד על דבר מועט.

אולם המעיין בסוגיות ברפ”ד דביצה יראה דע”כ הנידון הוא ביו”ט הכונה מצד שיש איסורים להעביר הרבה אוכל ממקום למקום ביו”ט בחלק מהאופנים, אבל כאן שרי ביו”ט באופן כזה, וגם בתוספתא שם כל שאר הפרק שקודם ואחר הלכה זו מיירי רק בי”ט, ודבר הלמד מעניינו שגם דין זה נאמר ביו”ט בלבד ושייך לדיני יו”ט ולא לדיני גזל כלל אלא באון שנותן הבעה”ב לקחת אם מותר לקחת ביו”ט כל שהוא שיעור מיסת סעודה ואינו דרך חול.

(ולולי דמסתפינא הו”א [בביאור דברי התוספתא שם ולא לדינא] דהתוספתא סובר דכמו שמותר ללשח מנות ביו”ט בדבר שניאותין בו כדאמרי’ בביצה יד ע”ב וטו ע”א ה”ה דהמזומן מותר ליקח מן הסעודה לביתו, והיינו ברשות בעה”ב וכנ”ל, והיתר זה הוא גם מה שאינו אוכל עכשיו ביו”ט, דהוא מדיני שמחת יו”ט ובלבד שהוא דבר שניאותין בו, אבל אם לוקח יותר מכדי שיעור שבודאי לא יאכל כולו ביו”ט אסור משום עובדין דחול ודמחזי כטורח לצורך חול).

ויש להוסיף דהתוספתא בתחילת הדברים מצטט המשנה (והוא כעין דיבור המתחיל המצוי כבר בגמ’ כשבאה לפרש דברי המשניות) מי שזימן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות אא”כ זיכה להם מנותיהן, וע”ז קאמר מה הן מוציאין וכו’, (ובכת”י הגי’ מה הן מוליכין כיון דקאי על לשון המשנה “יוליכו”) וע”כ לא מיירי משום גזל, דהרי קאמר שההיתר הוא רק אם בעה”ב זיכה להם מנותיהן.

ויש להוסיף על כל הנ”ל דלכאורה מצד דיני דרך ארץ לכל הצדדים דלעיל אין ליתן לאדם אחר ממה שיש לפניו עכ”פ כשאין מספיק לכל הלומדים למשך כל זמן לימודם, וכמו שמצינו כמה דינים כיו”ב לענין נתינה לבני בעה”ב (חולין צד ושו”ע או”ח סי’ קע סי”ט) ונתינה לשמש (סי’ קע סי”ח) דאסור אפי’ לשאר המסובים כשאין די סיפק בסעודה כמבואר במשנ”ב ושעה”צ שם ועי’ להלן (ע”ע מג”א סי’ קסט סי”ט סקכ”ג דאם הרבה לחם מותר ליתן גם לבנו, ועי’ דעות בזה במשנ”ב שם, ועכ”פ מדברי המג”א הללו גופא אין הוכחה שהאיסור ליתן לבנו מצד שיחסר לשאר מסובין, דה”ה אם הוא מצד שמצער בעה”ב שאינו אוכל משלו אם יש די סיפק יש לומר שאין מצער את בעה”ב) ואכמ”ל.

וגם אם תמצא חילוקים לחלק בין המקרים מ”מ הענין ברור שעיקר חסרון הדרך ארץ הוא באורח שמעביר על דעתו של בעל הבית בסעודה, וגם בבני בעל הבית מה שאסרו לאחר מעשה שהיו הוא סימן ולא סיבה דהיינו אין האיסור משום שאירע באקראי מעשה כזה, אלא משום שאינו טוב לצער את בעה”ב אחר שנתן לחמו בטוב עינו ולהשיב לו רעה תחת טובה, והמעשה הוא רק ראיה עד היכן יכול לבוא צער כזה, וכן רש”ל ביש”ש דחולין פרק ג”ה סי’ כ נקט בפשיטות דלא רק לבן בעה”ב אסור ליתן אלא לכל אחד ורבותא נקטו דאפי’ לבן בעה”ב אסור אלא דלא מצד דיני גזל מיירי התם (ודלא כהכנה”ג באה”ע שם שחילק בין בן בעה”ב לאחר, וע”ע בב”י או”ח סי’ קע, ועי”ש במשנ”ב סקמ”א שהביא פלוגתא אם לשמש אסור או מותר, ומ”מ אפשר דשמש קיל שהוא מן הסעודה, ועי’ לעיל סי’ קסט ס”ג וסי’ קע סי”ח, וכך צ”ל בפשיטות דהרי מהרש”ל שהביא המשנ”ב שם בשמו דמקל בשמש מחמיר באחר וכנ”ל, ויש להוסיף דגם הכנה”ג שראינו באה”ע שחילק בין בן בעה”ב לאחר לא התיר ליתן לאחר אלא רק אחר שיש מספיק לכולם וכמבואר להדיא בשעה”צ סי”ט שם בדעת הכנה”ג גופיה באו”ח שאסר ליתן לפני השמש וחילק השעה”צ בין זה לבין הך דסי”ח שמותר ליתן כיון שכבר קיבל כ”א חלקו, ממילא באופן שבני הסעודה רוצים את זה שבבהמ”ד הוא בד”כ כך וכמו שיתבאר, ממילא הוא דומה לאופן האסור).

ויש להוסיף דגם המשנ”ב בסי’ קע סי”ח סקל”ט הביא גם שי’ הלבוש והט”ז שאסור ליתן פרוסה להשמש משום שמא יצטרכו לאותה הפרוסה, עכ”פ עד שיניח לפני כל אחד חלקו, ובדרך כלל במיני כיבוד שמגישים בבהמ”ד לא נשאר מיותר, כך שכאן לא שייך על אף שלא כולם באים ברגע הראשון לאכול.

וגם טעם הב”ח באו”ח שם שלא יתן לשמש שלא להראות שהפרוסה בזויה בעיניו ויבוא לקטטה עם בעה”ב ג”כ אינו מופקע שאינו שייך כאן דלתת חלקו לאחר אשר שהוא יותר מבזה את הנותן ממי שאינו טורח לבוא לקחת והב”ח משמע מסתימת דברי המשנ”ב שהאיסור לשיטתו נוהן שם גם באופן שכולם כבר קיבלו (דההיתר של הט”ז אחר שכולם קבלו הוא רק לפי טעם הלבוש ולא לפי טעם הב”ח) ולפ”ז הב”ח מחמיר יותר מהם.

וגם מן המקילים דלעיל לקדש בו האשה לא הזכירו (עכ”פ חלקם או רובם) שהוא מותר לכתחילה וגם לא הזכירו שההיתר הוא גם כשאין מספיק לכל המסובין שבזה המשנ”ב בסי”ח ובשעה”צ סי”ט מחמיר וכנ”ל.

אם הכלי לא בשל כל צרכו אסור לקרבו אל מקור החום (ארחות שבת פ”א סי”ג ע”פ שו”ע סי’ רנד ס”ד, ועי”ש במשנ”ב סקכ”ג, ועי’ עוד סי’ שיח סקצ”א וסי’ רעג סקנ”ט דמבואר ע”פ הדברים שם שקירוב אל האש שייך בזה בישול בדבר השייך בו בישול, ועי’ ריטב”א שבועות יז ע”ב דאפשר שהוא דאורייתא, ועי’ בה”ל סי’ רנז ס”ד ד”ה גורם דהגברת החום הו”ל בישול).

אבל אם בשל כל צרכו אם מקצת הקדירה מונחת על גבי האש מותר לקרבה יותר (הגרשז”א והגרש”ו והגרנ”ק בארחות שבת פ”ב סעי’ סט).

אבל אם אין מקצת הקדירה מונחת ע”ג האש יש אוסרים למרות שמדובר בקדירה שבישלה כל צרכה, אף אם יכולה להתחמם במקום שהיא עכשיו שם בשיעור חום שהיד סולדת בו (הגרשז”א והגרנ”ק שם).

ויש מתירים באופן זה ובתנאי שבמקום שהיא מונחת עכשיו יכולה לבוא לידי שיעור יד סולדת בו (הגרש”ו שם), ויש שהתירו אף אם יכולה לבוא כרגע לידי חימום משמעותי יותר ממה שהיא עכשיו (הגריש”א שם וכעי”ז האג”מ).

הנה יש להקדים דבדיעבד מי שאמר בלא שם אמרו א”א לתובעו (ש”ך בשם המרדכי), וגם במשנה באבות ובגמ’ במגילה בפ”ק לא משמע שהוא חיוב גמור מן הדין, אם כי יש פוסקים שחילקו בזה בין אומר בשם עצמו לאומר ששמע סתם, והרחבתי עוד בפרטים אלו בתשובות אחרות.

ומ”מ מצד ההידור שלכתחילה יש לומר דבר בשם אומרו יש לדון האם הספר האחרון הוא ג”כ נחשב אומרו או לא, וכן מבואר בירושלמי דשקלים שהקפיד ר’ יוחנן שלא אמרו דבר הלכה משמו, וכ”כ הפוסקים ע”פ התנחומא (של”ה שבועות לב ע”ב ומג”א או”ח סי’ קנו ע”ב ורע”א שם ציין לתנחומא במדבר כב) שהאומר דבר שלא בשם אומרו עובר באל תגזל דל, וכך יוצא לכאורה גם מדברי הספרי בפרשת שופטים אות פו עה”פ לא תסיג גבול עי”ש.

והנה זה ברור שכאשר הספר האחרון חידש הדברים מכח חשבון הדברים בספר אחר הרי הוא שייך לספר האחרון ג”כ, וכדאמרי’ בקידושין אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותא, מכלל שעצם מציאת המרגניתא (לולא טענת הדלאי לך חספא) היא ג”כ דבר שיש בו שם טוב, אף שאינו מוכרח מ”מ הוא פשוט.

וכן כל תירוץ שאדם מתרץ על קושי’ הוא שייך על שמו, וכדפרש”י בב”ק דיתיב רב יוסף ותרצה דהוא כדי שיהיה לו לשם, עי”ש.

וכן כאשר ספר אחד ליקט הרבה מראי מקומות באופן המועיל קשה לומר שמי שמעתיק ממנו כל המ”מ כצורתן אין בזה הענין לומר דבר בשם אומרו, דהרי יש בזה יצירה חדשה של ליקוט מ”מ שנתייגע ועמל עליו המחבר.

וכמו כן מצינו בפוסקים בכ”מ שהזכירו הדברים בשם האחרונים אע”ג שהאחרונים אמרו הדברים בשם הראשונים, דהלכה כבתראי ושפיר יש להזכירם להשמיע שכך נקבעה ההלכה בזה ולכן לפעמים הזכירו רק הבתראי ולא הקמאי.

אבל גם כאשר הספר האחרון לא חידש מדנפשיה כלום ולא ליקט הרבה וגם כשלא שייך לומר בזה הלכה כבתראי, מ”מ מבואר בכמה דוכתי דמי שאומר דבר בשם חכם גם האומר הוא בכלל בשם אומרו.

חדא בערבי פסחים גבי עובדא דרב יהודה ועולא כמו שהבאתי בתשובה הקודמת, ואידך בגמ’ דנזיר נו ע”ב שציינתי בתשובה הקודמת דקמאי ובתראי אמרי’ מציעאי לא אמרי’, ובירושלמי בשבת יז ב הוא ג”כ כעין דברי הגמ’ בנזיר שם רק לכאורה דשם הוא בשינוי קצת דלכתחילה יש להזכיר כולם ואם א”א יזכיר ראשון או אחרון, וקצ”ע שהקה”ע פירש דהינו ראשון ואחרון כדברי הגמ’ בנזיר שם, דלכאורה הירושלמי שיטה אחרת היא (ובגוף הענין דלכתחילה טוב להזכיר כלום יש שנקטו דהבבלי לא פליג ע”ז לגמרי דג”כ סובר שהאו דבר טוב וכמו שמצינו בכ”מ שהזכירו כמה שמות, עי’ פתח עינים להחיד”א בנזיר שם, ומ”מ לפעמים הזכירו כמה שמות למחשב גברי כדי שלא יערערו על אותה ההלכה).

וכן בגמ’ בב”ק בפרק הכונס בב”ק סא דאמרי’ שכל המוסר נפשו וכו’ אין אומרים דבר הלכה משמו, ומבואר דלולא שהיה כאן ענין הסכנה בלא זה היה צריך לומר דבר ההלכה בשמם, אע”ג שהם לא חידשו ההלכה אלא הלכו לשאול מהסנהדרין, מ”מ מאחר שטרחו בדברים צריך לומר בשמם.

ויש לדון דהנה מה הדין באדם שראה דבר באיזה ספר בשם מקור אחד ואחר כך ראה הדברים לפי עיונו לפי דרכו באותו מקור גופא באופן שהיה רואה גם בלא הספר הראשון, דבזה יש מקום לומר דהספר הראשון רק גילה לו קודם לכן, אבל בלאו הכי היה רואה הדברים בספר האחרון.

ממילא יש לדון עוד מה הדין באדם שראה בספר אחד בשם מקור ואחר כך פתח הספר בפנים, האם עכשיו שהוא עצמו ראה הדברים במקורן חשיב כבעל השמועה גופיה בשם המקור או כיון שלא היה בא לזה בלא המקור הראשון סגי בזה.

וידענא דלפי טעם הדבר שהוא כעין החזקת טובה לטובים וכדאמרי’ במדרש אימרו לפעלא טבא איישר (פסדר”כ ר”פ ויהי בשלח), ושלא לאבד שם טוב ממי שעמל ומגיע לו, ושלא ליטול עטרה לעצמו במקום בעל העטרה (ועי’ מגלה עמוקות דרוש א’ לפרשת נשא שביאר בזה ענין המתגאה בטלית שאינה שלו אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב”ה בב”ב צח ע”א), א”כ עיקר המסתבר הוא להחמיר, מ”מ אולי מכח הך סברא של הצד השני יש ללמד קצת זכות על אותם שנהגו להקל בזה.

ואולי משום כך נהגו להקל עוד להזכיר רק המקור גם בלא שהלך וראה המקור בפנים (אע”ג שאינו מומלץ דבכמה פעמים נמצאים טעותים בכה”ג וגם אנכי הקטן נפלתי כמה פעמים במקורות שהזכרתי ע”פ ספרים אמצעיים ולא בדקתי בעניותי הדברים בפנים) כיון שהמקור מצוי ומזומן בכתב והם סבורים שבזה אין מתייחס למפרסם השמועה אלא רק בשמועה בעל פה מתייחס למוסר השמועה, וצל”ע דאם זה טעמם א”כ מנא להו חידוש זה.

אמנם שוב מצאתי בספר בתורתו יהגה ח”ד עמ’ רכא שהביא בשם החזו”א ועוד פוסקים שסברו דבמראה מקום בלבד לא חשיב כאומר דבר בשם אומרו, והביא שם שיש שנסתפקו בזה, עי”ש בכל המ”מ שהביא שם ובשאר הנידונים והדעות שהביא באותו הפרק [וחלק ממראי המקומות בתשובה זו הבאתי משם], וקצת יש להעיר דאם הוה פשיטא ליה להחזו”א מסברא שמראה מקום בעלמא לא חשיב בעל שמועה א”כ לכאורה היה אומר כן גם בשמועה בעל פה דלא כהגמ’ והירושלמי הנ”ל (ובאמת עי”ש מה שהביא בשם הראב”ד), ואולי יש לומר דבאמת מסברא כך היה אומר החזו”א רק דבגמ’ מוכח שאין אומרים סברא זו והיכא דאתמר אתמר רק לגבי שמועה בעל פה והבו דלא לוסיף עלה.

אבל מה שציין שם למי שכתב שגם מי ששמע סברא וישרה בעיניו ג”כ אפשר דא”צ להזכיר בשם אומרה כיון שהוא עצמו ג”כ סובר כסברא זו הוא תמוה מאוד, דזה ודאי לא גרע מהאופנים הנ”ל המבוארים בגמ’ שיש לומר בשם אומרו.

ויש לציין דיש היתר בדבר כשברור שאומר הדברים בשם רבו כמ”ש גבי רב אידי בעובדא דר’ יוחנן ור”א, דהכל יודעין שתורה של משה היא וכו’, ולכן מצינו בכותבי דברי בעלי התוס’ ושאר הראשונים שהעתיקו חידושי הגמ’ זה מזה מאחר דהכל יודעין שכך היתה צורת כתיבת הדברים, וכל אחד עיקר תפקידו היה לפשט הדברים לפי שיטתו והכרעותיו והוספותיו.

וכן מצינו בעוד מקומות כגון ספר קב הישר שהרבה ממנו הוא העתקה מספר יסוד יוסף של רבו, וכן מצינו בהרא”ש שהרבה ממנו הוא העתקה של הרי”ף, (ויש אומרים שמתחילה כתב ספרו כפירוש על הרי”ף), וגם במדרשים מצינו שהעתיקו פסקות שלמות במדרש רבה ותנחומא מפסיקתא דרב כהנא.

שם מלאך או שד נזכר בספרים הנהגה ע”פ קבלה שלא להזכיר מלבד שמות המקובלים כשמות בני אדם, ואף שיש משמעות שאדם שנקרא בשם מלאך כשאינו שם רגיל אלא חריג יש מקום להמנע מלקרותו בשמו מ”מ המנהג להקל ויש לזה סמך.

שם שד ע”פ קבלה אין להזכיר והמילה שד מותר.

ע”פ הלכה בנגלה משמע שאין שום איסור להזכיר לא שמות מלאכים ולא שמות שדים.

מקור:

באר”י (שער המצוות יא ע”ב) איתא שלא להזכיר שם מלאכים (שנגזר עליהם שצריכים לבוא לאדם שמזכירם בשמם ולכן הם מתקנאין בו) מלבד שמות הנמצאים בבני אדם עכ”ד וכעי”ז הובא בקב הישר פנ”ו ובשו”ת תורה לשמה סי’ תצא (ועי’ עוד שם סי’ תכד ותכא), ועיקר ההקפדה בזה הובא גם בקצש”ע סי’ קכט סט”ו וחסד לאלפים סי’ קטז סי”ד וכה”ח לר”ח פלאג’י סי’ לא ס”כ בשם נוהג כצאן יוסף וספר זכירה ענייני שקרים ושבועת שוא וטעמי המנהגים ליקוטים סי’ יח בהערה בשם קיצור של”ה וכה”ח האחרון סי’ ה סק”י ועוד הרבה ספרים (ועי’ חיי אדם כלל ה סכ”ז).

וחילוק כעין זה מצינו בל’ כיבוד אב ואם שמותר לקרוא לחבירו בשמו אף שחבירו נקרא בשמו של אביו אם אינו שם פליא, אבל אם הוא שם פליא אסור משום שעלול להיראות כנקרא בשמו.

ומסתמא שאין כוונת האר”י שאם נקרא אדם אחד בשם של מלאך בסוף העולם שוב מותר לקרוא לאדם בשמות אלו, ובפרט כהיום שאפשר בקל לבדוק שמות של הרבה בני אדם, ולא ימנע שימצאו בני אדם שנקראים בשמות מלאכים כגון צדקיאל ויפיפיה ואף לא ימלט שמות כמו סנדלפון ומטטרון וסמאל וכיו”ב וממילא מה שאסרת התרת.

ויש לדון לענייננו מה שהובא באר”י ובספרים שא”צ להקפיד באופן שיש בני אדם הנקראים בשם זה האם הוא רק בשם שמצויים בני אדם להיקראות בשם זה או אף בכל שם שיש אדם שקרוי בשם זה עכ”פ כשבא לקרוא לאותו האדם.

ואם נשווה נידון דידן לגמרי לדין כבוד אב נמצא דגם כאן שם פלאי יהיה אסור לקרוא לחבירו אם הוא שם של מלאך, משום שהחשש שמא יבוא אליו המלאך כמבואר באר”י שם, וממילא יש לחשוש שמא יבוא המלאך לפי מה שהתבאר ששם פלאי נראה שקרא לחבירו, ואמנם יש מקום לטעון דהמלאך דייק טפי שלא לבוא כשהקריאה היא לאדם אחר, אבל זה צ”ע דא”כ תטען שהמלאך דייק כשאין קורין לו שלא לבוא, אלא דמאחר שהקב”ה ציוה המלאכים שיבואו כשקוראים בשמם יבואו כמבואר באר”י שם גם אם הקורא כוונתו למקום אחר.

ומצאתי בספר זכר דוד למוה”ר דוד זכות מאמר א פרק פב דף רכט ע”א שיש אוסרים לקרוא לבנו נוריאל משום שהוא שם פלאי (עי”ש דאסמכה אקרה להוכיח שהוא שם פלאי ואכמ”ל) וכתב שאמת היתה בפי המעוררים על זה אבל יש להליץ על המקילים בזה שאין בהכרח שהכונה שהוא פלאי מצד שאינו רוצה שיזכרוהו הבריות בשם זה אלא משום שמשתנה שמו ע”כ תמצית דבריו, וקצ”ע שלא הביא צד הנזכר כאן שאם הוא שם פלאי במובן שאין בני אדם רגילים לקרות בשם זה וממילא כשאדם קורא לחבירו בשם זה חושד המלאך שנקרא בשם זה.

אבל קשה להחמיר חומרא כזו שלא שמענוה מעולם ובהרבה מקומות מצינו שהיו בני אדם בשמות מלאכים ולא חשו לה כלל, וגם אין לדמות הנהגה לאיסורא, והבו דלא לוסיף עלה.

ויתכן לומר עוד דכך נאמר התנאי למלאכים מעיקרא שכשאדם קורא לחבירו בשמו שלא יבואו אליו משא”כ כשאדם אומר שם המלאך אז אע”פ שאינו מתכוון לדבר אל המלאך מ”מ כיון שכוונתו למלאך בא המלאך אליו, וממילא זה מקור הנוהגים להתיר כשקורא לאדם בשם המלאך.

ואף שההיתר לא נזכר להדיא בזה מ”מ מעיקרא לא נאמר הדבר בתורת איסור גמור (ואף האר”י גופיה כ’ שצדיק שאהוב למעלה וכו’ אין לו לחשוש מהיזק זה כמ”ש בליקוטי תנ”ך טעמי המצוות דפוס וילנא שמות נז ע”א).

שוב מצאתי בתורה לשמה סי’ תכד שבא להתיר לומר שמות מלאכים על סמך מה שמצינו שמות אלו במקרא ובגמרא, אף דמיירי שם בשם פלאי, ולפי דבריו משמע דאין חילוק בין שם פלאי לשם שאינו פלאי, וכל היכן שנקרא בשם זה יש להתיר.

אולם בסי’ תצא שם כתב אך כל מלאך שכבר נקראו בשמו בני אדם שכתוב שמותם בתנ”ך על בני אדם אינו חרד ולא יתקנא ולא יקפיד אם יזכירו שמו למטה בתחנונים עכ”ל, וצ”ב מה שכתב שכתוב שמותם בתנ”ך על בני אדם, מה בא לומר בזה, אם הוא תנאי ששם האיש נזכר בתנ”ך כשם אדם כפשטות לשונו, והרי האר”י לא נתכוון דוקא לזה אלא אפי’ גבריאל ורפאל כיון שמצויים הרבה בני אדם בשם זה, ובתורה לשמה גופא סי’ תכו כתב גבריאל להתיר, א”כ שמא נתכוון בעל התורה לשמה בסי’ תצא רק לומר דסגי במה שמצינו בתנ”ך שם אדם כזה.

לענין הזכרת שם שד איתא באר”י (שער המצוות פרשת משפטים ד”ה איסור) שאסור לעשות כן ובזה מגביר כח השדים והוא בכלל איסור ושם אלהים אחרים לא תזכירו ועיקר האיסור הוא שלא יזכיר שמו של סמאל אבל אפי’ שאר שדים אין להזכיר אפילו בלשון לעז.

ולענין הזכרת המילה שד או שדים הובא מהגרי”ש והגרח”ק (שאלת רב ח”ב פכ”ב אות יד) שלא הקפידו.

יש לציין שבגמרא ובחז”ל בהרבה מקומות נראה שלא הקפידו על ענין זה שלא להזכיר שמות מלאכים או שדים ואפילו סמאל ובפשטות כמו שכתבו הדברים כך גם ביטאו אותם בפיהם, ועי’ גם בחי”א כלל ה סכ”ז ששמע מפי הגר”א בפיוטים שהיה אומר שמות המלאכים והזכיר שבאר”י (בליקוטי תורה) מבואר לא כך, וכן וכן בשם הגרשז”א בהליכ”ש פכ”ב ס”י אי’ שאיני יודע שום איסור להזכיר שמות מלאכים מלבד מטט שיש נוהגים להחמיר וכו’.

לענין הזכרת שמות מלאכים דרך לימודו הובא מהגרח”ק (שערי שיח עמ’ קלג תשובה כה) שמה שנזכר בגמ’ מותר, אולם באר”י בשער המצוות הנ”ל לענין שמות מלאכים איתא להדיא שהיה נזהר גם בזה, ומסתמא שלא היה הגרח”ק חולק על זה, רק דמצד הנגלה אין איסור וכמו שנתבאר.

מה ששאלת לגבי השם אשמדאי, אכן נראה שהמנהג שאין חוששין שלא להזכיר שם אשמדאי, ונ”ל ליישב הטעם לזה משום שמבואר בקדמונים שאשמדאי נכחד ומת (ואף אי’ שהיה על קידוש ה’) וממילא אין בזה שום חשש לא שיבוא למי שיקרא לו ולא שרוצה להוסיף כח לטומאה.