קריאת התורה

אם יכול לשבת ליד הקורא ישב, ואם אי אפשר יחזור למקומו וישב.

בקריאה עצמה אין לשבת ומי שקשה לו יכול לסמוך ויזהר שתהיה סמיכה רפויה (שאם ינטל הדבר הנסמך לא יפול האדם) עכ”פ כשאפשר.

במקרה שיש כבוד הבריות לאדם עם כסא גלגלים שעלול להיפגע אם לא יעלוהו לתורה יש מקום לדון שאינו מעכב במצב כזה.

מקורות:

נראה דאין להחמיר במקרה כזה, דאמנם מנהגינו שהעולה אינו חוזר למקומו עד שמסיים העולה שלאחריו, כדי שלא ימנע מלשמוע הקריאה וכמש”כ המשנ”ב, אבל במקום שיש חולי או חולשה לא מסתבר שנהגו, דהרי כמה דינים חמורים מזה אינם נוהגים במקום חולי, כגון עמידה בשמונ”ע ועוד דיני עמידה, (וכאן א”צ חולה ממש בשביל זה דכל מי שיש לו צער יש לומר דבמקום צער לא נהגו), ועוד דאם יושב ליד מקום הקריאה יש צד לומר דאין מנהג לאסור לעשות כן, ולכן למעשה אם אפשרי ישב ליד מקום הקריאה עד סיום העולה שלאחריו ואז ישוב למקומו.

ולענין זמן הקריאה עצמה אם אינו יכול לעמוד אינו כדאי להעלותו, דקריאה”ת בעמידה אסמכוה אקרא במגילה כא ע”א.

וכן בשו”ע סי’ קמא ס”א לא הקיל לבעל בשר אלא סמיכה וכן במשנ”ב שם סק”ד לגבי חולה או זקן החמיר דוקא סמיכה שאינה גמורה ואפי’ להדה”ח שהביא בשעה”צ שם סק”ד שאפשר בסמיכה ברורה וכתב דאפשר דמיירי במי שאינו יכול בלי זה אעפ”כ בישיבה לא הקיל, והמקור לזה דסמיכה מותרת למי שקשה לו הוא בירושלמי ברכות פ”א, ומשמע שישיבה לא רק דבשעה”ד גמור אפשר להחשיב גם סמיכה גמורה לסמיכה שאינה ישיבה ובמקום שאפשר להחמיר חיישי’ להשיטות שהוא בכלל ישיבה.

ובמקום שיש בזה כבוד הבריות או בדיעבד יתכן דאינו מעכב להעלות אדם שיכול לברך על התורה רק בישיבה, דלא גרע מסומא שמעלין אותו אע”פ שאינו קורא בתורה דלדידן בשעה”ד יוצא דבמקום כבוד הבריות סמכי’ על שי’ מהרי”ל דאחד מברך ואחד קורא כפשטות הירושלמי שהביא הבה”ל,וכ”ש שבנידון דידן אפי’ באותו עולה עצמו קורא וקרא מיושב אינו מעכב כמ”ש המשנ”ב סי’ קמא סק”א.

ואף שלכתחילה אפי’ הגבאי צריך לעמוד כמ”ש המשנ”ב שם בשם השער אפרים, וכ”ש העולה המברך (גם אם נימא שאין מסתמכים על קריאתו אלא רק על ברכותיו), מ”מ כל זה הם דינים קלים יותר מדין סומא שאינו קורא בתורה, וכשהקילו בסומא משום כבוד הבריות לכאורה יותר יש מקום להקל מצד שהעולה המברך יהיה בישיבה.

ועי’ בתשובות הגרי”מ שטרן מה שדן לענין ש”ץ בכסא גלגלים.

במקרה של שאלתך שאתה כהן ואין לוי וקשה לך מאוד לעמוד שני עליות וגם לא מספיק לך ההסתמכות, הדבר הטוב במצב זה ע”פ הלכה הוא לעשות עבורך שני עליות קצרות של כהן שכל אחת מהן ג’ פסוקים, אך אם אין המקום רוצה לשנות ממנהגו הדבר המועדף הוא לצאת בשני עליות אלו החוצה ולשמוע את הקריאה מבחוץ (כעין מה שכתבו הפוסקים במקרים דומים ובתשובה אחרת ציינתי לזה מקורות בד”ה האם כהן יכול למחול על עליית כהן כשיש חיובים בבהכנ”ס).

ויש לציין דבשו”ת מהר”י אסאד נקט שאם הכהן יודע שאין לוי ראוי לכתחילה שיצא כדי שלא יברך פעמיים, ובשם הגריש”א הובא (ישא יוסף ח”ב סי’ מא) שמותר לצאת אך לא באופן קבוע, ועי’ גם רשב”ץ ח”ג סי’ צח שההיתר לצאת בין גברא לגברא הוא רק באקראי, הובא בבה”ל ריש סי’ קמו.

לגבי מה ששאלת מתי לצאת, מסתבר שמכיון שהיציאה היא משום פגם הכהן (כמבואר בסי’ קלה ס”ה ברמ”א ובמשנ”ב שם), א”כ ראוי שיצא לכה”פ לפני שמניחים את הספר ומוכנים לקרוא, ומ”מ אינו מוכרח דיש לומר שהפגם הוא רק ברגע שקראו לאדם אחר לעלות וכל עוד שלא קראו לאדם אחר לעלות עדיין אין כאן פגם לכהן.

אבל ודאי שכאשר קוראים לאחר לעלות כדאי שהכהן לא יהיה כדי שלא יהיה פגם ממה שלא קראוהו לעלות (ע”ע משנ”ב סי’ קלו סק”כ וכאן אפשר להזהר בזה), וכ”ש בזמן הברכה שאז ודאי יש פגם וגם נכנסים לנידון אחר האם מותר לאדם לצאת בזמן שעולה מברך על התורה, עי’ ביאוה”ל סי’ קמו ס”א ד”ה שפיר.

ולפי מה שכתב שם לעיל [בד”ה כשהוא], אם כן עכ”פ לכתחילה אין לצאת מזמן שנפתח ס”ת אלא יש לצאת קודם לכן.

במקומות שנוהגים להגביה לפני קריאה”ת כדאי שלא להפסיד לראות את ההגבהה, ויש לדון אם נחשב שנפתח ס”ת, ויש מקום לומר שלא, מכיון שלא נפתח כרגע לצורך קריאה, אבל מכיון שעכשיו הוא ההכנה לקריאה יש מקום לדון בזה, ולכן כדאי לראות ההגבהה מבחוץ, ואם תמצא לומר שאפשר להקל עכ”פ יצטרך לצאת לפני שמחזירים אותו לבימה פתוח.

יש צד באחרונים שכל ס”ת שהוציאו מהארון אוסר על הציבור לצאת גם אם לא הוציאו לצורך קריאה (ראה תורת חיים סי’ קמט סק”א שהסתפק בזה), וכ”ש קודם הקריאה, אולם מאחר שהרמ”א שם נקט כהדעות שאפי’ אחר קריאה אין איסור על הציבור אלא על היחיד לכן אינו נוגע לענייננו (ויש להוסיף דאם היינו מחמירים תרי חומרי גם להחמיר עם היחיד וגם להחמיר ס”ת שעדיין לא קראו בו, א”כ היאך יתיישב דברי השו”ע סי’ קמו הנ”ל ע”פ ברכות ח’, אלא ע”כ דב’ חומרות אלו יחד ודאי א”א, והתורת חיים מיירי אחר קולת הרמ”א שביחיד מותר וממילא סי’ קמו ס”א מיירי ביחיד, א”כ מה הדין בציבור שלם שיוצא, וק”ל).

בגוף דברי המהרי”ל על סומא בקריאה”ת שנדפסו בהג”ה בשו”ע, שוב ראיתי בדפוסים חדשים שטענו שהג”ה זו היא מתוספת מבאה”ג ולא מהרמ”א, ולפ”ז מיושב מה שנתקשו השעה”צ ועוד אחרונים מהסתירה בדברי הרמ”א בד”מ שלא סבר לה .

עי’ בביאור הלכה סי’ צב ס”ב דאם התחיל לשמוע קריאה”ת והוצרך לנקביו מותר לו לשמוע כל קריאה”ת ולענות ברך ה’ המבורך עד מפטיר שהוא ענין אחר, ומוכח שם (במשנ”ב סק”ט וכן בהמשך דברי הבה”ל שם) דהוא אף אם אינו יכול להעמיד עצמו פרסה.

ומאידך גיסא משמע בבה”ל שם שאם נצרך ברמה של בל תשקצו (שהגדרתו שצריך להתאמץ ולהידחק כמ”ש המשנ”ב שם סק”י) אינו יכול להמשיך לשמוע קריאה”ת ולא לענות ברוך ה’ המבורך.

אבל לא דן המשנ”ב האם יכול לצאת אם רוצה, במקרה שנצרך לנקביו ואין בו משום בל תשקצו, וכן לא דן המשנ”ב באופן שיש בל תשקצו האם צריך להשאר במקומו עד שמסיימים הקריאה.

ולפו”ר היה נראה דבאופן שאין בל תשקצו מכיון שע”פ דין יכול להישאר ולשמוע הקריאה ממילא מחוייב נמי להישאר כמו כל אחד, מאידך גיסא מי שיש בו משום בל תשקצו כיון דאיסורא רמיא עליה להישאר, ומשמע בבה”ל שאינו יכול להמשיך לשמוע קריאה”ת, א”כ לכאורה יצטרך להפסיק.

אולם בערוך השלחן הל’ קריאה”ת כתב לחדש דמי שהוצרך לנקביו בקריאה”ת איסור בל תשקצו נדחה מפני כבוד השכינה ולכן ככל שיכול להישאר צריך להישאר.

ולמעשה יתכן דגם המשנ”ב מודה שיכול לנהוג כהערוה”ש דאפי’ לגבי תפילת שמונ”ע הביא המשנ”ב סי’ צב סקי”א כמה פוסקים שסוברים דאם הוצרך לנקביו קודם שמונ”ע אפי’ הגיע לבל תשקצו יכול להמתין עד סוף שמונ”ע, ומאחר דקריאה”ת קיל בהרבה עניינים יותר משמונ”ע א”כ לא יתכן להחמיר בזה יותר משמונ”ע בפרט שיש בזה גם צד של כבוד הבריות לצאת באמצע עליה (ועי’ עוד בביה”ל לעיל ס”א ד”ה היה בסוף הדיבור מה שדן לגבי הקורא עצמו שהוצרך לנקביו דבזה ודאי אמרי’ כבוד הבריות, ולגבי שמונ”ע עי’ בסקי”א שהביא דיש פוסקים שחילקו בין תפילה ביחיד לבציבור מטעם זה), ומה שהבה”ל החמיר לגבי להמשיך לשמוע קריאה”ת כשנצרך לבל תשקצו היינו לדעת הרמ”א בס”ב ע”פ התה”ד סי טז להחמיר בשמונ”ע ובק”ש בכה”ג.

אבל אם לא רצה להמתין עד סוף קריאה”ת והגיע לבל תשקצו, א”כ לרוב הפוסקים בסקי”א שסוברים שבשמונ”ע יכול להפסיק במצב כזה, לכאורה כ”ש בקריאה”ת, ודברי העה”ש בזה מחודשין, דהרי לא נזכר בפוסקים שזה דוחה זה, ואדרבה נזכר בפוסקים שיש דברים שמותר להפסיק בדיבור בקריאה”ת דבכה”ג בתפילה אסור, ואין נחמיר כאן לענין יציאה בקריאה”ת יותר מבתפילה, (וצל”ע בענייננו מה דעת הערוה”ש דאולי דעתו כהחיי”א דגם בשמונ”ע אסור להפסיק, ואינו לפני כעת כלל), והבה”ל שמשמע מדבריו דבמצב של בל תשקצו אינו ממשיך לשמוע קריאה”ת ג”כ בפשיטות כוונתו שצריך לצאת עכ”פ להרמ”א ועכ”פ לרוב האחרונים (רמ”א ומג”א ודה”ח במשנ”ב סקי”א) מותר לצאת.

ומ”מ מי שאינו יכול אפי’ בשמונ”ע אפי’ להחי”א צריך להפסיק, וכ”ש בניד”ד.