שבת

למרות שבהתחלה כשמצאוהו מקושש היה קודם התראה אבל שוב התרו בו ועדיין היה מקושש כמבואר בסנהדרין מא ע”א ובספרי במדבר קיג וברש”י עה”פ ס”פ שלח (במדבר טו, לג).

ועי’ ברש”י בסנהדרין שם וכן ביד רמה שם מ ע”ב כמה ביאורים איך נלמד מן הכתוב שהיה שם התראה, ועי’ בספרי שם שיש דעות בדרשא.

ומו”ח הגר”ד בלומנטל שליט”א העירני מדברי התוס’ בב”ב דלר’ יהודה לא היה ההתראה וכנראה כוונתו לדברי התוס’ בב”ב קיט סע”א ד”ה שנאמר דמבואר שם דלר’ יהודה לא הודיעוהו באיזו מיתה הוא נהרג וממילא לא היתה התראה כהלכתה, אלא הוראת שעה היתה ועיקרי הדברים מבוארים בסנהדרין פ ע”ב.

אבל עדיין שלא לאפושי פלוגתא יש מקום לטעון שהיתה התראה אבל לא היתה התראה כהלכתה כדין שלא הודיעוהו באיזו מיתה הוא נהרג, ויתכן לומר הגדרה בזה דההוראת שעה היתה להחשיב התראה כזו להתראה, וממילא גם ר’ יהודה יודה להך דרשא שהתרו בו ועדיין הוא מקושש.

אבל במהרש”ל על התוס’ בב”ב שם כתב להדיא דלר’ יהודה לא היתה התראה כלל שהוא חייב מיתה.

וצריך לומר להמרש”ל דעיקר דרשא דהתרו בו ועדיין הוא מקושש לא הוצרך אלא לענין ללמוד התראה לדורות, אבל לר’ יהודה שא”א ללמוד מזה התראה לדורות כיון שלא היתה התראה כהלכתה ממילא לא דרש לה להתראה כלל.

אולם גם המהרש”ל לא נקט שלא היתה התראה כלל אלא שלא התרו בו שהוא חייב מיתה, וזה מוכח בחשבון שהרי לר’ יהודה לא שייך התראה שחייב מיתה בלא שיאמר בהתראה איזו מיתה יתחייב, דכיון שאינו מתרה באיזו מיתה יתחייב אין כאן תוקף של התראה כלל ואינו מתחייב מיתה.

ועי”ש במהרש”א.

ובתשלום הדברים יש לציין דאמנם גם פרש”י בסנהדרין שם פירש כפי’ התוס’, אבל ברמ”ה שם פירש באופן אחר דהוראת שעה ר”ל שמאחר שלא נאמרה עדיין מיתתו של המקושש ממילא לא היה צריך בהתראתו לומר באיזו מיתה ימות, ולפי’ הרמ”ה לא פליג ר’ יהודה אדרבנן כלל לענייננו שנהרג המקושש בהתראה.

רוב הפוסקים מתירים עכ”פ בג’ תנאים, א’ שמוציא מכל הבא ליד ואינו בודק מה הוא מוציא, ב’ שמטרת ההוצאה כרגע היא לניקוי הכלי, ג’ שהניקוי הוא משמעותי כרגע ולא טפל לעיקר מה שרוצה למיין את הכלים.

מקורות:

נחלקו פוסקי זמנינו בזה לענין הוצאת כלי לצורך ניקויו או ניגובו ולאחר מכן להכניסו למקום, דבשם הגרשז”א [שש”כ פ”ג סע”ח, ובדפו”ח ספ”ה ובהערה רלג] הובא להתיר שהרי מטרת הלקיחה מלכתחילה היא  למטרת ניקוי או ניגוב, וכן הובא בשם הגר”ש ואזנר והגרנ”ק [איל משולש פי”א ס”ק טז-יח] (ובאופן שעיקר העסק הוא הברירה ולא הניקוי הביא שם בסקכ”א בשם הגרנ”ק לאסור והוא פשוט, אבל נקט שם חילוק בזה, שעצם מה שמתכוון למיין אחר כך דעת הגרנ”ק שם בהערה יד להתיר אבל האופן שאוסר הגרנ”ק בהערה כא הוא רק כשהפעולה שלפני המיון היא טפילה למיון), אולם בשם הגריש”א הובא [איל משולש פי”א הערה כ השני] להחמיר בזה מאחר שרצה למיין את הכלים, הלכך הוצאת הכלים הם תחילת מיונם.

[ובביאורים ומוספים על המשנ”ב סי’ שיט כ’ בשם האיל משולש שדעת הגרנ”ק כדעת הגריש”א בזה ואינו נכון כמבואר באיל משולש שם].

וציין שם באיל משולש שם ששמע דבמהרי”ל הל’ שבת מבואר כדברי רוב הפוסקים הנ”ל להתיר בזה באופן שנוטל מכל הבא ליד וגם הוא למטרת דבר בפני עצמו שאינו ברירה (כגון ניקוי או ניגוב או שאר האופנים שהביא שם).

והנה לגבי פיזור התערובת כדי שלא יהיה בורר במיון החפצים, משמע בגמ’ [שבת עד ע”א] שמותר, ושמותר גם למיין את הפירות אחר כך, וכן אי’ באג”מ או”ח ח”ד סי’ עד בורר אות יא, וכן הובא בשם הגר”ש ואזנר [איל משולש פ”ט הערה פא], וכן נראה נוטה דעת החוט שנ [ח”ב פכ”ה עמ’ עו].

אולם הגריש”א [הוב”ד בספר איל משולש פ”ט הערה פה] נקט לאסור בזה (וחשש שם לאיסור תורה) אא”כ רוצה למיין ולאכול לאלתר, והגרשז”א [הוב”ד בשש”כ ח”ב פכ”ה סק”ו] נקט דלאדם אחר שלא פיזר מותר למיין המינים לאחר פיזורם (ויתכן דהגריש”א מודה בזה) אולם המפזר עצמו הסתפק בזה אם יש להתיר לו, וכעי”ז דעת הגרנ”ק [שם סק”ה].

(ויש לציין דמצינו במקרה שמוציא את הדברים שמעל הערימה דעת הגרנ”ק [חוט שני ח”ב סק”ג עמ’ ע] שאין בזה איסור בורר ואעפ”כ במקרה שלאחר שכבר הוציא את מה שלמעלה מוציא שוב פעם לאחר מכן את מה שלמעלה עכשיו עד שמסיים למיין את התערובת הורה הגרנ”ק שאסור, ועי’ במשנ”ב סי’ שיט סוף סקט”ו).

ויתכן דהגריש”א לשיטתו, דהגריש”א שלגבי תערובת אסר להפריד את התערובת כדי להתיר את המיון לאחר מכן אזיל כאן ג”כ לשיטתו שאסור להוציא את הכלים כדי למיינם לאחר ההוצאה, כיון שההוצאה היא תחילת הברירה.

ובעצם נידון זה (של תערובת כלים רטובים) היה ניתן לדונו באופן חמור יותר, באופן שאינו מתכוון כלל להוציא למטרת יבוש או ניקוי אלא שמוציא אחד אחד בלי לשים לב מה מוציא ואז כשהם בידו מכניס כל דבר במקום, למטרת היתר לברירה כעין נידון הנ”ל לפזר את הפירות כדי להתיר לאחר מכן להפריד בין הסוגים, כשכבר לא יהיו מוגדרים כתערובת, ולפ”ז לפי הדעות שמתירים באופן דלעיל וכפשטות הגמ’ הנ”ל, לכאורה יוצא שגם בניד”ד יהיה מותר, והוא צע”ק דא”כ כל מי שירצה למיין חפצים יוכל לעשות כן ובלבד שלא יבחר מה להוציא בכל פעם, ויל”ע בזה.

אולם באמת ראיתי שנחלקו בזה הפוסקים באופן שיש תערובת ומוציא מכל הבא ליד למטרה להניח כל דבר במקומו, ורוב הפוסקים מחמירים בזה [עי’ משנה אחרונה סי’ שיט אות נה ושם בהערה קכט מה שהביא דעות הפוסקים בזה].

והנה הגרשז”א שאסר באופן של האג”מ ואעפ”כ התיר בנידון דידן של הפרדה למטרת ניקיון, מסתמא שכמו שאסר באופן של האג”מ ה”ה שהיה אוסר באופן שמוציא אחד אחד שלא למטרת ניקיון אלא למטרת מיון (היינו באופן הנ”ל שאינו בודק ובוחר מה להוציא בכל פעם דבלא תנאי זה הוא בודאי ברירה גמורה), ושו”ר שבאמת אסר הגרשז”א באופן זה שנוטל מתוך תערובת מכל הבא ליד (שש”כ מהדו”ח פ”ג הערה לב, וכ”כ באיל משולש פי”א סק”ט בשם הגרשז”א והגריש”א וכ”כ בחוט שני ח”ב פכ”ה עמ’ עו).

וכן באיל משולש הביא בשם הגרנ”ק והגרש”ו דאף שהם מתירים אפי’ באופן ההיתר דלעיל שלמדו מהגמ’ בשבת שם לפזר הפירות [ובזה מקילים אף יותר מהגרשז”א שלא הקיל בזה כדלעיל], ההיתר הוא רק כשמפזרם בבת אחת, ולא כשמוציא פרי פרי בכל פעם.

ועכ”פ מבואר בזה בדעת הגרשז”א שההיתר הוא רק מחמת שההוצאה הראשונית היא למטרת ניקיון, דעצם מה שמוציא שלא באופן של ברירה מודה הגרשז”א שהוא עדיין בכלל איסור ברירה כל עוד שהוא למטרת ברירה, ולא בא להתיר אלא כשההוצאה כרגע היא למטרת ייבוש הכלי.

אולם טעם הגריש”א שאסר במקרה דלעיל של הוצאת הכלי מהתערובת לצורך שטיפתו והנחתו במקומו, אפשר שטעמו הוא משום שבסופו של דבר הרי רוצה בזה גם למיין את הכלים, וממילא יש כאן שאלה של דאורייתא כיון שבסופש”ד מוציא כלים לצורך הנחה במקומם (ואפשר דאפי’ אין זה רק הערמה אלא מלאכה גמורה לשיטתם כיון שהרי הברירה היא גם למטרת הנחת כל דבר במקום ולא רק למטרת שטיפה, ועכ”פ אם מסתכל מה מוציא בכל פעם, גם אם מתכוון להוציא הכל כיון שכל אחד שמוציא הוא בשביל לשים במקום).

אבל יל”ע למה נימא שהוא מלאכה גמורה דאורייתא כיון שכלל אינו מסתכל מה הוא מוציא, ובאמת דברי הגריש”א שם באיל משולש הובאו מפי השמועה, ואולי באמת הגריש”א אסר רק באופן שאכן רואה מה הוא מוציא ולכן חשש הגריש”א, אולם לפי מה שהובא בספר שם משמע שהגריש”א אסר באופן שהנ”ל התירו, ואולי טעם האיסור משום שהוא צורת ברירה כיון שמתחילה מוציא כלי כלי וכל כלי מוציא לצרכו, ואולי לא מדאורייתא קאמר לה אלא שהוא קרוב לאיסור (כמו שאסר הגריש”א גם באופן שמפזר משום שהוא עושה בסופו של דבר פעולה של ברירה בדרך אחרת) או הערמה.

והנה באופן שכשמוציא כלי כלי לשוטפו מוציא באופן שכלל אינו בורר איזה כלי להוציא (כגון שעוצם עיניו או שמסיט מבטו ונוגע רק בכלי אחד ומוציאו) נכנסים כאן לנידון חדש האם כלל יש ברירה באופן כזה שאינו בורר בכוונה שום דבר אלא רק מוציא דבר דבר מה שיוצא לו עד שייצא מה שהוא רוצה, ולכאורה הוא דומה למקרה שמפזר התערובת שבזה משמע בגמ’ כנ”ל שמותר, ושכך נקטו רוב הפוסקים [מלבד הגריש”א], דהרי בסופו של דבר מגיע למה שהוא צריך אחרי שכבר הפריד את התערובת באופן האסור, ולעיל הבאתי שכשעושה כן על ידי שמוציא פרי בכל פעם למטרת הנחת הדברים כל אחד במקומו נקטו רוב הפוסקים לאסור גם אם יש להתיר באופן המבואר בגמ’ שם, אבל כשמוציא מכל הבא ביד ציין שם במשנה אחרונה שם אות כג בשם כמה אחרונים שאין בזה ברירה כלל (כן הביא שם בשם השפ”א שבת עד ע”א ד”ה ת”ר, ובאג”מ או”ח ח”ד סי’ עד בורר אות יב, ואיל משולש פ”ו ס”ל בשם הגרנ”ק, ושם באות נח שאם עושה כן למטרת הנחת כל דבר במקומו אסור לרוב הפוסקים כמו שציינתי לעיל) [וצל”ע במקור השפ”א ושאר הפוסקים שציין באיזה אופן מיירי ואין עיתותי ביידי כעת].

והנה לפי מה שאסר הגריש”א גם באופן שמפזר הפירות מבואר שפיר שיטתו שאסר גם באופן שמוציא באופן הנ”ל (מכל הבא ליד ולמטרת ניקוי), אבל גם אם נימא להתיר באופן שמפזר הפירות עדיין יש יותר מקום לאסור בענייננו כיון שיש כאן איזה צורה דומה לברירה, והא ראיה שבאופן שמוציא כלי כלי למטרת מיון אף שמוציא מכל הבא ליד מודו רוב הפוסקים לאסור מטעם שהוא צורת ברירה כמו שיתבאר להלן.

ואולי טעם הגריש”א דלא דמי למקרה בגמ’ שם, מאחר דכאן שעושה פעולה של הוצאה מתוך תערובת הוא קרוב לאיסור דהרי אם פעם אחת יראה מה מוציא ויבכר דבר על פני חבירו באופנים מסויימים יעבור איסור ברירה, משא”כ בפיזור התערובת אין בזה צורת ברירה כלל ורק באופן זה התירו.

ובגוף מה שהתיר הגרשז”א [בריש התשובה] להוציא כלים למטרת ייבוש וניקוי היינו רק כשמוציא מכל הבא ליד, כמבואר בשש”כ במקור הדברים, וכן מבואר באיל משולש פי”א ס”ד ואילך במקור הדברים בדברי הגרש”ו והגרנ”ק שההיתר הוא כשההוצאה היא מכל הבא ליד, ונמצא שיש בזה ב’ תנאים, הא’ שמוציא למטרה שאינה ברירת הסוגים, והב’ שמוציא מכל הבא ליד, וכן נראה שאם אינו מוציא מכל הבא ליד, שוב קרוב להיות מונח בתוך מה שהוא עושה שהוא פועל כאן גם פעולת ברירה.

ובשולי הדברים יש לציין דהנה בגמ’ מבואר בפשיטות דמותר לפזר הדברים כדי למיינם אחר כך וכמו שנקטו רוב הפוסקים, ואעפ”כ רוב הפוסקים לא התירו להוציא פרי פרי מכל הבא ליד באופן שרוצה למיין אחר כך אע”פ שעצם הוצאת פרי פרי מכל הבא ליד שלא למטרת מיון התירו, ולא עוד אלא שאם מוציא פרי פרי מכל הבא ליד למטרה אמצעית מותר אפי’ שרוצה למיין אחר כך.

וצ”ע לפי זה היאך הגדירו את ענין הוצאת פרי פרי מכל הבא ליד, דאם הגדירוהו כפיזור הפירות א”כ יהיה מותר אפי’ אם הכונה רק למיין, ואם הגדירוהו כדבר שונה א”כ למה מותר באופן שמתכוון למיין אחר כך.

ויתכן שסברו שאין בנו כח להתיר יותר ממ”ש בגמ’, ומאחר דבגמ’ לא נזכר היתר אלא על פיזור הפירות כולם שאינו צורת ברירה כלל, הלכך כשמוציא פרי פרי מכל הבא ליד כיון שיש בו קצת דמיון לצורת ברירה אין בנו כח להתיר בכה”ג, אבל באופן שמה שמוציא פרי פרי מכל הבא ליד הוא למטרה אמצעית כגון ניקוי או ייבוש הכלי, השתא כבר נחשב מעשה ההוצאה הזאת (דהיינו שמוציא פרי פרי מכל הבא ליד למטרה שאינה ברירה) כמעשה שאין בו צורת ברירה כלל, ודמי לפיזור הפירות, והשתא כבר התירו הפוסקים גם אם רוצה למיין אחר כך, כמו שמצאנו שמותר לפזר כדי למיין אחר כך את הפירות.

אבל באופן שהניקוי הוא טפל למיון (כגון ניקוי קל שהוא מיותר שהסכו”ם כבר נקי מעיקר הדין וראוי לשימוש בעיקרון ורק לרווחא דמילתא מנקים אותו שוב) שוב עיקר ההוצאה היא לצורך מיון ויש בזה צורה של פעולת ברירה ובזה אין ראיה מהגמ’ להתיר.