שבת

נמדד לפי כל בין השמשות, שרק אם הוקצה כל בין השמשות נעשה מוקצה, אחרת מספק מקילים, כך דעת רוב הפוסקים והכרעת המשנ”ב והפמ”ג, ולכתחילה לכו”ע ראוי לחשוש למחמירים שלא לייחד בסיס בחלק מבה”ש אם רוצה להשתמש בו בשבת, (וכמו שיוכח להלן מדין סוכה וכן הורה הגריש”א).

מקורות: לכאורה ההגדרה בזה מאז שנאסר עליו החפץ בתורת איסור שבת, ומה שנקטו הפוסקים בין השמשות ר”ל תחילת שבת שהוא כשבא בין השמשות, ומאידך יעוי’ גם בסי’ שי שנזכר שאם המעות היו בביה”ש הר”ז מוקצה ואם לא היו בביה”ש אינה מוקצה עי”ש, ולא נחית כלל להיו במקצת בין השמשות, ויל”ע בזה.

ואולי יש להשוות לדין נאכל עירובו בין השמשות דקי”ל כהמקילין בזה וצל”ע.

ויעוי’ במשנ”ב סי’ שט סקי”ט דהלשון שנזכר בשו”ע שם כניסת שבת היינו כל בין השמשות, ומשמע דהכא אזלי’ לקולא דאם היה במקצת בין השמשות אינו נאסר, ומ”מ אולי יש ללמוד מלשון זו עכ”פ לענין מי שקיבל שבת שנקבע ע”פ כניסת שבת שלו, דכאן כשקיבל עליו חל עליו ודאי איסור מוקצה משא”כ בה”ש דאזלי’ לקולא שהוא רק ספק איסור מוקצה.

אולם שו”ר שהפמ”ג רעט א”א בסוף הסימן כ’ דגם אם קיבל שבת נקבע לפי בין השמשות, ולפ”ז כניסת שבת היינו דעלמא, ועי’ בביאורים ומוספים על המשנ”ב שם שהביאו עוד מ”מ בזה ושיש משמעות במשנ”ב במקו”א דאזלי’ בתר הדלק”נ ומה שיישבו ע”ז האחרונים, ויש לציין דגם פשטות המשנ”ב בסקכ”ז דמיירי גבי נר וקבע בין השמשות מסתמא דבר ההוה נקט בנר של שבת, אלא דאין משם ראיה ברורה שאפי’ קיבל שבת דהא התם מיירי באיש שלא קיבל בהדלקת הנר שבת.

ובגוף דברי המשנ”ב שבסיס הוא רק אם היה כל בין השמשות עכ”פ שמי שלא קיבל שבת להדיא כן מבואר עוד בדבריו סקכ”ז ובשער הציון שם ע”פ הגר”ז ומשמע שם מאוד דבלא שהוקצה כל בין השמשות אינו מוקצה עי”ש.

אלא שבפוסקי זמנינו נחלקו בזה עי’ בביאורים ומוספים סקי”ט הנ”ל שהביאו כמה דעות בזה, ושבפמ”ג מבואר כמו שמבואר במשנ”ב, ומה שהביאו דברי האחרונים שם שהקשו מבה”ש דסוכה דמשמע שמחמירים גם מקצת ביה”ש התי’ הוא חדא דספק מוקצה ביה”ש הוא רק בדיעבד ולא לכתחילה בשעת עשיית התנאי, ועוד דמוקצה דסוכה הוא דבר שעיקרו דאורייתא כמו שכתבו שם, וכמו שציינתי לעיל ההשוואה בזה לספק עירוב דמקצת בה”ש בסוגי’ דעירובין דשם התנאים המתירין הוא מחמת שהוא דרבנן.

ומה שהביאו שם בשם הגריש”א להחמיר לכתחילה, יש לומר דאינו חולק על השבה”ל ושאר פוסקי זמנינו שפסקו כהמשנ”ב לגמרי, דזה פשוט דלכו”ע לכתחילה יש להחמיר באופן הנ”ל, דהיינו באופן שרוצה להשתמש בשבת בחפץ, לתקנו בכניסת שבת שכל בין השמשות לא יהיה בסיס עי”ש, דהרי נאכל עירובו הוא בדיעבד, וגם בספק דרבנן לקולא הוא רק בדיעבד והיכא דאפשר לתקן בקל לא, וא”כ נמצא שכמעט כל הפוסקים נקטו שמוקצה למקצת בין השמשות בדיעבד אינו מוקצה ולכתחילה לא סמכי’ ע”ז.

בדינים אחרים כמו עירוב תבשילין ועוד מצינו שחילקו בין שכחת אונס לשכחת פשיעה אבל כאן לא מצינו שחילקו בזה, והטעם נראה דבעי’ שיהיה כעין ייחוד בכלי שישמש למוקצה, וכל שלא היה בכונה אין כאן ייחוד הדבר למוקצה, ואפי’ היה לו לזכור ופשע במה ששכח.

קרא פחות

מסתבר שצריך להורידו.

מקורות: הנה אפי’ אם החולה עומד עדיין בחליו אם היה נודע לו שאפשר להסיר הקדירה ולרפאותו באופן אחר היה לו להסיר הקדירה דפקו”נ דחויה היא ולא הותרה, דהרי מאכילין אותו הקל הקל, א”כ עכשיו נמי שיכול להינצל מחילול שבת ראוי לו להינצל, ואע”ג דלא דמי לגמרי דהתם הא נתברר שלא היה לו לעשות, מ”מ גם באופן ששמע שאחר העמיד קדירה הרי ראוי לו להסיר הקדירה, דעד כאן לא אמרי’ בגמ’ מנחות סד אלא שתלשו כולם בבת אחת, וכלשון המשנ”ב [סי’ שכח, טו] שכל אחד חשב שהוא יקדים, ודוקא בחולה בהול דבלאו הכי אין היתר אלא צריך לדקדק שלא יעברו על חילול שבת, וכמ”ש הביאור הלכה שם, אבל כשעשה מעשה קודם לכן והמעשה נגמר אחר שתלש חבירו אמנם אי אפשר לחייבו מאחר שכלו מעשיו בהיתר, אבל ודאי שאין נכון לעשות כן דהרי פקו”נ דחויה היא וכנ”ל ולא הותר אלא לצורך שישמור שבתות הרבה.

והגדרת הענין הוא דכמו שמצינו בהקל הקל שמחזרין אחר אופן שלא יחלל שבת כל עוד והוא אפשר הלכך בכל גוני אמרי’ הכי, וכסוגי’ דגרוגרות במנחות שם, וכמ”ש הביה”ל שכח טו לענין הגרוגרות דחשבינן בכל דבר היאך להקל החילול שבת היכא שהחולה אינו בהול.

וכמדומה שכל מעיין יסכים עמדי לענין רוצח שניתן להצילו בנפשו שאם אחר שיצתה חץ מתחת ידי המציל הפסיק הרודף ברדיפתו באופן שנתברר לנו שעכשיו אינו רודף הרי יש חיוב על כל אחד מישראל להציל את אותו הרודף מחץ זה, וכן לגבי שבת אשכחן לחזר כמה דאפשר למעט בחילולי שבת אפי’ כשהוא חולה ויש טעם לחלל עליו כגון כמה ישראלים בחולה שאינו בהול כנ”ל, ולא אמרי’ דכל אחד עושה בהיתר ומה לי לדקדק דכל מה שיכול למעט בחילול שבת ממעט.

ואפי’ לדעת המחבר שכח יב דבכל גוני יש להעדיף חילול על ידי ישראל מעל ידי גוים היינו משום צורך החולים כמבואר בפוסקים הובאו במשנ”ב שם, אבל כאן שאין שום צורך לשום חולה שכן אין כאן חולה למה שיותר, ויש לציין בכ”ז גם סוגי’ דחסידים לא היו וכו’ בנידה והובא בפוסקים.

ומיהו אמרי’ דמי שיצא ברשות ונתרפא החולה ולא הוצרך יש לו אלפים אמה אבל שם מדרבנן היתירוהו כיון שעשה ברשות, וזו תקנה מיוחדת שנמרה לגבי דינים אלו, ותדע דבלאו הכי אינו צורך החולה אלא צורך כל החולים, ולכך גם אם נתרפא עדיין יש לו אלפים אמה שהוא צורך כל החולים שלא ימנע מלילך פעם אחרת, אבל במלאכות לא שייכא סברא זו דבלאו הכי אפי’ אם ריבה בשוגג או שלא הוצרך החולה אסור להשתמש בבישול בשבת כמ”ש או”ח שיח ב.

והנה הגרשז”א בשש”כ נתקשה מ”ט בבישול גזרו שמא ירבה ובתלישה משמע ברמ”א שיח שם שהאיסור רק משום מוקצה, ועי”ש מה שתירץ אולם גם אם נקבל שזו כוונת הרמ”א אולי יש ליישב הקושי’ בעוד אופן דבבישול שייך גם שימשיך להשהות הקדירה באופן האסור ובזה בודאי תיאסר הקדירה כמבואר שיח ב דלבריא אסור ואפי’ חולה עצמו שהבריא אי’ בפוסקים שנאסר לו, ובניד”ד אסור גם בלא הגזירה הנ”ל לענין בישול לחולה, דהכא בלאו הכי אסור כיון ששיהה באופן האסור וע”ד המבואר ברנג ע”ש, משא”כ בתלישה דלא שייך ויש לעיין.

ושוב נראה דאין לתרץ כן דא”כ נימא הכי בטעם מה שבשחיטה הותר עי”ש והבן.

ועל עיקר דברינו בתשובה זו יש להוסיף עוד דזה פשוט בפוסקים שאם אדם הולך להציל נפש בטעות אע”פ שלגביו הוא היתר גמור מ”מ מחוייבין להודיעו כדי למנוע ממנו חילול שבת לפקו”נ שהיא רק דחויה ולא הותרה, ולא דנו אלא אם מותר לומר לגוי ואם מותר לעשות איסור בזה, עי’ נשמת אברהם ח”א שלח, א בשם הגרשז”א ושבה”ל ח”ח קצג ב.

אין הייחוד מועיל להוציא האבנים מידי מוקצה, אלא אם כן מייחד אותם לשימוש נצחי לעולם, והוא הדין אם בפועל הוא רגיל להשתמש באותם האבנים בימי החול נחשב כייחוד, על אף שלא עשה ייחוד בפירוש ג”כ נחשב כייחוד, ומכל מקום אם הייחוד שלצרכו הוא ייחד את האבן הוא שימוש שרגילים להשתמש לצרכו באבן, בזה במקום הצורך אפשר לסמוך להקל שאפילו ייחוד לשבת אחת מועיל.

מקורות: או”ח שח, כב ומשנ”ב, וגם לבני ספרד יש לומר דהכרעת השו”ע בסי’ רנט היא לקולא.

אם מקפיד עליהם שלא להשתמש בהם כדי שלא יתקלקלו הרי הם מוקצה ואסור לטלטלם בשבת ואם אינו מקפיד עליהם מותר.

מקורות: ראה רמ”א ומ”א ומ”ב ומחה”ש שח, א.

די שאחד יאמר והשני יתחיל תוך כדי דיבור של חבירו, דלא חמור כאן מעדות דעלמא דמועיל שם תוך כדי דיבור, ואמנם אם אומר ויכולו עם הציבור ורוצה להרויח המעלה של הציבור יש מקום לומר שלכתחילה יאמר ההתחלה תוך כדי דיבור של התחלת הציבור כמ”ש המ”ב והפוסקים לענין שמונ”ע, ובדיעבד מועיל כל עוד שאומרים הציבור, כמו שהורה החזו”א לענין שמונ”ע ועי’ משנ”ב קכה לענין קדושה, וגם כשסיימו תוך כדי דיבור יתכן שעדיין יש בזה מעלת הציבור כמו שמצינו שמועיל תוכ”ד לעדות ולעניית אמן ולחזרה ובהרבה מקומות כמ”ש בגמ’.

קרא פחות

גם במוצ”ש יש מעלה בכביצה אם יכול.

מקורות: גם לגבי סעודות שבת וגם לגבי מוצ”ש נזכר בגמ’ שבת קיט ע”א, הלשון כזית, אלא שבבה”ג [עמ’ קכו] ור”ן [שבת מג סע”ב לגבי שבת, סוכה יב ע”ב מדה”ר לגבי יו”ט] ועוד נזכר כביצה לענין סעודות שבת או יו”ט, ועי’ בברכ”י סי’ רצא מ”ש בזה, עכ”פ ממה שלמדו הפוסקים דין זה של כביצה מענין סעודה חשובה, עי’ במג”א שם, א”כ משמע דה”ה מוצ”ש.

וכך לכאורה יסבור הברכ”י שם עי”ש, וכן מבואר להדיא במחצית השקל שם דבמוצ”ש לכתחילה כביצה, וכן במשמרת שלו’ כט כ’ לאכול כביצה ועכ”פ כזית עי”ש [לענין תוספת על סעודה שלישית שתעלה לו לסעודת מלוה מלכה].

ואע”ג שבמעשה רב [תוספת מע”ר לט] מבואר שנהג הגר”א למעשה כזית, יש לומר דשמא סבר כן גם בשבת, דהרי הגר”א בביאורו סי’ ש’ למד חידוש דין ממה שנסמכו בגמ’ דין לעולם יסדר וכו’ לענין שבת וגם לענין מוצ”ש, וא”כ מסתבר שמשוה אותם גם לענין כזית, וקצת דוחק ליישב דבשעת הדחק דשם סמך על המקילים, דהגר”א הי’ לו בד”כ הכרעה.

ואע”פ שבטור כ’ לגבי שבת בסי’ רצא כזית ולגבי מוצ”ש בסי’ ש כביצה היינו משום שבסי’ ש נקט לשון הגמ’ שם.

אולם בהרבה פוסקים באמת נזכר בסתמא הלשון כזית לגבי מלוה מלכה, ומסתימת דבריהם משמע דנתכוונו כזית כפשוטו, עי’ עה”ש סי’ ש’ ס”ג ועוד שם בשם הא”ר, ובשו”ת רב פעלים ח”ג או”ח סי’ לה, וכן יתכן שנקט מצד הסברא בשו”ת רע”י שלזינגר ח”א סי’ קיד עי”ש אלא שסברתו מחודשת לחלק במהות האכילה ולחדש מזה הלכה ע”פ הכללים שנתבארו שבשבת ומוצ”ש נאמר הלשון לעולם יסדר ואעפ”כ חיישי’ להגאונים משום שבלא כביצה אין בו שיעור קביעות סעודה כנ”ל.

ומ”מ מי שאינו יכול לאכול כביצה משמע במשנ”ב שאפי’ בסעודה שלישית יאכל כזית, ראה סי’ רצא סק”ב וע”ע סי’ תרלט סק”כ.

אוהלים אינם קבועים ואינם מצטרפים לתחום שבת, ולכן כל אחד מודד את התחום מפתח אוהלו בלבד, וכן בני היישוב אינם יכולים לצרף את האוהלים להאריך את התחום, אלא מודדים מקצה העיר בלבד.

אך באם מתקיימים שלושה תנאים אפשר לצרף את האוהלים לתחום שבת, התנאי הראשון הוא שזה סמוך לעיר ומצטרף לעיר, ולא שרוצים ליצור מתחם בפני עצמו מאוהלים שהוקמו במקום לא מיושב, התנאי השני הוא שזה יהיה אזור מוגן משטפונות, שהאוהלים לא יעמדו בפני חשש שטפונות, והתנאי השלישי הוא שהאוהלים יהיו מוגנים מגנבים, או עומדים במקום שאין חשש גנבים.

אמנם במקרה ועשו היקף מחיצה סביב האוהלים יש בזה שינוי בדין ויש לדון לפי פרטי כל מקרה לגופו.

מקורות: ראה או”ח סו”ס שצח, לפמ”ש החז”א סי’ קי כב, וכן מוכח מהרשב”א שהביא הב”י להלכה בסי’ הנ”ל ס”ו, ודלא כהמ”מ שם, ושכן דעת הרי”ף כמ”ש החזו”א שם.

ואנשי צבא אין דין אוהליהם כאוהלים קבועים, אף שהחיילים עושים כהוראות הצבא, כן משמע בפשיטות בשבלי הלקט שהו’ בב”י סו”ס הנ”ל.

יש בזה בעיה.

מקורות: ראה או”ח שב, יא, התו”ש החמיר בזה אף שפשטות השו”ע להקל, והביאור הלכה תמה על התו”ש ולא הכריע.