שבת

מותר כיון שאינו עושה שום רושם אותיות כלל (יעוי’ רמ”א סי’ שמ ס”ד בשם תה”ד סי’ סג ובמשנ”ב שם).

קרא פחות

נראה שבמקרה כזה בודאי יש לסמוך על הפוסקים שמתירים.

מקורות:

הנה מקור הצד לאסור בזה הוא מצד שבטלו ברכות חול בשבת משום כבוד שבת, ובירושלמי שהביאו התוס’ בברכות מח ע”ב מהו לומר רענו זונינו וכו’, משמע דהאיסור הוא לא רק בשמונ”ע (מלבד היכן שהוא טופס ברכות קבוע כמו בבהמ”ז כמובא בירושלמי הנ”ל), וא”כ הספק הוא אם רק בקשות נאסר או גם וידוי.

והנה הרמ”א סי’ רפח ס”ב פסק דמי שיש לו מרגוע בשבת אם יבכה מותר לבכות בשבת להסיר הצער מלבו, וכעי”ז בא”ר סק”ג, ובט”ז שם סק”ב חלק על זה ואסר בכיה באופן שהתיר הרמ”א עי”ש וכן דעת השל”ה (מס’ שבת ד”ה וכתב רבינו ירוחם).

אולם מ”מ השל”ה גופיה שם התיר הוידוי בשבת, וכ”כ הוא שם עוד כן גם בר”ה שחל בשבת (ריש מס’ ר”ה ד”ה כתב במהרי”ל), וגם בפתח הדביר דלהלן ציין דגם מהר”ם מינץ סי’ פז דעתו להתיר, וכן במג”א סי’ רח סקי”א הביא דברי המהר”ם מינץ הנ”ל להלכה, וכ”כ בשוע”ר סי’ רפח ס”ח שיכול להתוודות בשבת ואינו בכלל תחנונים האסורים בשבת, ומשמע שם שהתיר גם וידוי הקבוע ולאו דוקא באופן שאירע שנכשל בשבת בחטא שצריך להתודות עליו, ומשמע שכך למד במג”א בשם המהרמ”מ.

ואמנם במשנ”ב סי’ רפח סקכ”ב משמע שלמד דברי המהרמ”מ רק לענין חרטת עונות שלא בלשון וידוי, וכך פסק שם ובסק”ז לאסור וידוי גרידא בשבת ע”פ סדר היום שהתיר רק במקום צורך מיוחד, עי”ש, (וכן בשד”ח דלהלן מה שהביא בשם החיד”א בביאור דברי הסדר היום), אבל גם המשנ”ב שם בסק”ז ושם בשעה”צ סקכ”א הקיל בתענית חלום להתודות עכשיו משום שהוא מקום צורך, וא”כ בניד”ד שהוא מקום צורך ובראשונים משמע שהוא חיובא דאורייתא דרמיא עליה, א”כ אין לנו ראיה מהמשנ”ב לנקוט לאסור.

וציינו בזה גם לדברי הלק”ט ח”ב סי’ קעב שנקט דמצוה להתודות גם בשבת, ואמנם לגבי מה שהתיר שם אמירת והוא רחום בשבת אנן קי”ל ככל הקודמים והזוהר ששללו דבר זה מכמה טעמים כמו שהרחבתי בתשובה בפני עצמה, וכמנהג רוב ככל ישראל, אבל גוף מה שהתיר וידוי בשבת זה מצטרף לעוד כמה רבוותא שהתירו הוידוי בשבת מעיקר הדין (ואולי גופא מה שבזוהר ובקדמונים יש עוד טעמים למה אין אומרים והוא רחום בשבת יש ללמוד שהתירו וידוי לפי שי’ אותם טעמים, אבל אינו מוכרח דיש לומר שוידוי מפורש חמור יותר, ואולם במחב”ר סי’ רסז פירש דברי הלק”ט לענין והוא רחום בפסוקי דזמרא, ועי’ בשע”ת שציינתי בתשובה הנ”ל).

עי’ בברכ”י סי’ תקפא בשם רמ”ז סי’ ל שאסור לומר וידוי עד חצות של מוצ”ש ע”פ סוד, וכן הביאו שוב במחזיק ברכה סי’ ש הובא בבאר היטב שם, ומ”מ לגבי מוצ”ש יש לומר דהוא ענין ע”פ סוד אע”פ שנזכר במחב”ר שם הלשון אסור, דהרי כבר אומרים סלח לנו כי חטאנו במוצ”ש בשמונ”ע, ולכן יתכן שעיקר הקפידא במוצ”ש קודם חצות הוא רק באופן שאינו מחוייב ע”פ דין כגון וידוי קבוע על חטאים שכבר התוודה עליהם, כגון מה דמיירי שם רמ”ז על סליחות קודם חצות.

ובשדי חמד אסיפת דינים מערכת ו אות ג’ בשם פתח הדביר או”ח סי’ רפ דוידוי אסור בין לפי הפשט ובין לפי המקובלים מלבד חולה שנוטה למות, ויש לציין בזה לדברי הראשונים בשלהי גיטין ובשו”ע הל’ גיטין לגבי היתר גט בשבת לשכיב מרע הנוטה למות.

וע”ע בשד”ח שם מה שהביא מסדר היום ומה שהביא ע”ז דברי החיד”א.

והנה מאחר שהשל”ה ומהר”ם מינץ סי’ פז ומג”א ושוע”ר מתירים בכל גוני ומאידך משמע ברמב”ם ריש הל’ תשובה וברבינו יונה שוידוי הוא חיוב גמור מדאורייתא המוטל על האדם מיד אחר החטא (ועי’ במד”ר פרשת בלק עה”פ חטאתי), והרמ”א מתיר גם בכיה בשבת אם מועיל לו ויש מקום לומר שיתיר גם וידוי אם מועיל לו להרגיעו מדאגתו קצת שיש בזה משום שמחת שבת וגם לתקנו מחטאו, וכן יש לצרף הלק”ט שמתיר יותר מזה והתיר גם וידוי להדיא, וגם להאוסרים אינו איסור דאורייתא, וגם האוסרים התירו במקום צורך גדול (כגון שכיב מרע כהשד”ח בשם חיד”א בדעת סדה”י ובפתח הדביר הנ”ל, או תענית חלום כהמשנ”ב סק”ז הנ”ל בשם סדה”י), ולא נתברר שאינו מוגדר כצורך גדול גם בענייננו, ממילא אין לאסור במקום הצורך ובמקום מצוה.

אם התחרט ולא אכל אין בזה חיוב חטאת אבל אינו ראוי לעשות כן (שעה”צ סי’ שיט סק”ה בשם הפמ”ג).

ואמנם השעה”צ כתב שצריך ראיה לדבריו, ומשמע שלא קיבל דבריו בפשיטות, ומצד שני לא חלק עליו להדיא, וציין לסי’ שטז ס”ו, ושם בסי’ שטז ס”ה כתב בבה”ל בשם הרמב”ן שאם ישב אדם על הפתח שלא לשם צידה ונודע לו שיש צבי בבית מותר לו לישב שם עד שחשכה, ומשמע שבא להוכיח מזה שכיון שלא היה איסור בשעת מעשה כיון שלא היה מלאכת מחשבת, הלכך מותר גם אחר כך, וכאן לעניננו ג”כ כיון שבשעת ברירה לא היה איסור למה אינו מותר.

אכן שם לגבי צידה לא היה לו להעלות בדעתו כלל מעצמו שיהיה צבי בבית, וממילא היה בזה היתר גמור בלא שום ערעור, משא”כ הכא הטעם שהפמ”ג נקט שאינו ראוי לעשות כן, הוא משום שכשבירר על מנת לאכול היה צריך להחליט בדעתו אם רוצה לאכול או לא, ואם נמלך אחר כך הרי שמעיקרא לא חשב בדעתו בכל הרצינות והאחריות הנצרכת, ולכן כאן יש יותר מקום להחמיר.

אבל עדיין השעה”צ הצריך ראיה לדבריו שכן מנא לן לחדש חילוק זה.

אבל יותר נראה דכוונת השעה”צ להקשות מדינא דבא אדם וישב בצדו (של השומר על הצבי) ועמד הראשון והלך לו דשם השני הוא מותר לכתחילה כיון שבשעת ישיבתו לא היה כאן צידה כלל, וה”ה לעניננו כיון שבשעת ברירה לא הי’ כאן ברירה דאיסורא כלל, אבל אכתי לא החזיק השעה”צ בקושי’ זו מאחר ששם מצד הגדרת המעשה לא עשה שום דבר, ומה שלא עשה כלום כלול בצורת המעשה במציאות שנעשה כאן, אבל כאן מה שלא עשה איסור הוא רק מחמת כוונתו שמתכנן לעשות בהמשך, וכיון שהוא רק מחמת כוונתו יתכן שיש צורך שיקיים כוונתו במעשה, ולכן סיים השעה”צ שצריך ראיה לדבר לחדש שכאן אסור.

ויעוי’ בשו”ת רב פעלים להבן איש חי או”ח סי’ יב שהביא מחלוקת אחרונים בזה דלהרב קרית מלך רב פטור אבל אסור ולהרב טל אורות מותר לכתחילה, ודחה דברי הרב טל אורות שם, וציין שם לדברי הכס”מ פ”א מהל’ שבת ה”ח דגם אינו מתכוון אסור לכתחילה וע”ש בלח”מ ומעשה רוקח הלכך גם כאן אסור לכתחילה עכ”ד השו”ת רב פעלים, ויעוי’ גם בשו”ת הרעק”א.

ולגוף הנידון של אינו מתכוון שמשווה שם לדין דנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, יש לדון דשם עיקר המעשה בשעת מעשה היה אסור והיה כאן חסרון ידיעה, ויותר יש מקום לאסור שם מכאן, שהרי בניד”ד בשעת המעשה היה כאן היתר גמור, שהרי ברגע שבכוונת הברירה התכוון לאכילה מיד היה כאן צורה של מעשה של היתר גמור, וא”כ מה לנו להלין על הרב טל אורות שנקט כאן שהוא היתר גמור.

ועי’ שביתת השבת ס”ג סק”ט והתעוררות תשובה ח”ד סי’ כח ואגלי טל טוחן כ”ג או”ק ג.

ולגוף נידון הפוסקים שאינו ראוי לעשות כן, יל”ע דהמשמעות הפשוטה (אף שאינו מוכרח) שמה שמוטל עליו כרגע לאכול הדבר עכשיו, ויל”ע מה מתקן בזה כיון שכבר התחרט, ומה יועיל חרטה על החרטה כיון שהמעשה הראשון נפסק וכבר אינו לצורך מיד, ואולי באמת מה שמוטל עליו הוא רק שלא להתחרט מלכתחילה, ויש לדון כשכבר התחרט האם מחוייב להתחרט בחזרה ולאכול עכשיו, ויל”ע בזה.

קרא פחות

כ’ הרמ”א יו”ד סי’ קכז ס”ג, קטן אין לו דין עד להיות נאמן באיסורין, מכל מקום בקטן חריף ובקי בדבר ואיכא רגלים לדבריו יש להחמיר אם מעיד על דבר איסור עכ”ל.

ויעוי’ ברמ”א לעיל מינה מה שדן על עד אחד גדול דבכללות דיניו נזכר שבאופן שמעיד לאסור על דבר שאפשר לבררו יש לו נאמנות יותר (באופנים שלולא כן לא היה נאמן כמבואר שם).

ולפ”ז בקטן ג”כ נראה דיש יותר לחוש לפי הענין בקטן שאומר שנקרע חוט הערוב כיון שהוא דבר שאפשר לבררו, ובמקרה שאפשר לברר יש יותר רגלים לדבר לעתים קרובות ויותר דומה לאופן שנקט הרמ”א שיש לסמוך עליו לאסור עכ”פ לחייב בירור.

אע”פ שקטן ביותר כגון שיודע שאינו מבין או שעדיין לא הורגל להקפיד שלא לשנות בדיבורו יתכן שיהיה לפעמים אפשר להקל לפי הענין אפי’ בזה שהוא דבר ששייך לבררו.

וכדברי הרמ”א הנ”ל כ”כ גם המחבר ביו”ד סו”ס מח קטן שמצא מחט תחוב בכרס יש להחמיר ולאסור על פיו אם הוא חריף לידע ולכוון בדברים אלו עכ”ל, ור”ל דבדברים אלו של טרפיות צריך יותר חריפות כדי להיות בקי בהם כדי לידע לכוון בהם עדותו.
 

אולם במקור הדברים ברשב”א בתשובה סי’ רד [שציינו לו בט”ז ובביהגר”א שם] משמע דדוקא בנידון המדובר שם שכיון שנמצא מחט רגליים לדבר ומ”מ גם דברי הרמ”א הנ”ל בסי’ קכז הם ג”כ מהרשב”א בתשובה שם, ובפנים הרשב”א נזכר יותר מזה דגם בדיני ממונות מצינו לפעמים נאמנות של קטן כמו שהביא דבריו בב”י בסי’ מח ובגליון מהר”ש אייגר עי”ש מה שהוסיף על זה, הלכך אין שום הכרח שהמחבר חולק על הרמ”א בזה, שהרי גם הרשב”א שהוא מקורו של המחבר מסכים לדין שהזכיר הרמ”א בסי’ קכז.

[ולגוף קושייתו של המהר”ש אייגר על הרשב”א עי”ש בפנים דבריו, הנה לפו”ר אינו קשה כ”כ דהא גם נאמנות בגדלו מה שראה בקטנו הוא מצד שיש לקטן איזו נאמנות דלולא זה שיש לו נאמנות כל דהוא לא היה נאמן להעיד בגדלו מה שראה בקטנו דהרי כל ידיעתו רק מכח דעת שהיה לו בקטנותו, אם כי כאשר דנים מצד חשד לשקר במזיד יש עדיפות לגדול המעיד מה שראה בקטנו שכן בזה אין חשד שישקר במזיד ולכן שפיר הוסיף מהר”ש אייגר מה שהוסיף, אבל מעצם מה שטועה בראייתו בדדמי בזה כבר ראיית הרשב”א טובה, וזה הביא הרשב”א לראי’ שמצינו איזה צד נאמנות לקטן אפי’ בדיני ממונות, רק דאכתי אינה ראי’ גמורה לניד”ד דכאן יש חשש שקר שזה אין במקרה של הרשב”א, ולכן הוצרך מהר”ש אייגר להוסיף הראיה שהביא לענין דיני ממונות].

ויש להוסיף דבנקרע החוט של העירוב שהוא בידו של הקטן, דבפוסקים מצינו (לגבי אופנים מסויימים להתיר שלולא שהוא בידו לא היה נאמן) דבאופן שהוא בידו של הקטן יש יותר נאמנות באופן כללי לקטן, עי’ ברמ”א ונו”כ בסי’ קכז שם ובחכמת אדם כלל עב סט”ז.

ובמהר”ש אייגר בס”ס מח הביא בשם שו”ת צמח צדק הקדמון סי’ צא דהיכא שהקטן אינו נאמן גם דבר שהורה בו חכם אינו, ור”ל שאין צריך להחמיר בזה כלל אפי’ ליר”ש, ויל”ע באיזה אופן מיירי שאינו יוצר אפי’ ספק קל שיר”ש לא יצטרך להחמיר, ואולי בקטן ביותר שאינו יודע בין ימינו לשמאלו, אבל לא נראה שלזה הכונה.

וראיתי אחד מהמחברים שציין למש”כ הש”ך בסי’ קטו סקי”ב בשם האיסור והיתר דנאמנות קטן הוא מבן ט’ שנים ושכ”כ התורת חטאת ובחיבורו ד”מ ובט”ז שם, אבל אין הנידון בהכרח דומה לראיה דשם הנידון מצד מאיזה גיל חשיב מירתת לגבי גוי, וזה אינו בהכרח הנידון לדין נאמנות דאפשר דנאמנות גרידא בלי שהגוי מירתת בפניהם שייך כבר קודם לכן, ויל”ע.

וכן מבואר בש”ך סי’ קיח סקל”ג דמירתת הם גדרים אחרים מנאמנות דנקט שם שאע”פ שקטן אינו נאמן בדאורייתא להתיר (עכ”פ בחלק מהאופנים) מ”מ במירתת מהני משום שיש לזה גדרים אחרים, ואע”ג דכאן הוא לאידך גיסא להאמין לקטן יותר בנאמנות בגיל שעדיין אינו נאמן במירתת, מ”מ יש מקום לטעון דאינו שייך זה לזה דהם סברות שונות, דבמירתת שייך בעיקר בגיל וכאן שייך בחכמה.

ובתשלום התשובה יש לציין דיש סברא דאיבדרא בבי מדרשא לומר דבנקרע עירוב א”צ להודיע כיון דהו”ל מתעסק לענין הוצאה דאינו מתכוון להוציא מרשות לרשות ואמנם לא בדקתי אמיתת מקור סברא זו אבל יש לציין דסברא זו צ”ב מנ”ל לחדש דבר כזה, דהרי הוא מתכוון למעשה שעושה ולא אכפת ליה בגדרי הדין אם מוגדר מקום זה כהוצאה או לא, וכעין מי שסבור טריפה הרג והרג בריא דלא חשיב מתעסק, מלבד מה שא”א לסמוך על עירוב כשלא מודיעים שנקרע (שהוא שכיח מאוד), וכן אינו מוסכם לכו”ע דמתעסק מותר לכתחילה ואכה”מ.

כן.

מקורות: משנה ברורה ריש רצד.