צדקה

יש לציין דלכמה אחרונים גם ל"ג בעומר שאנו קורין אותו יום הילולא דרשב"י הוא יום שמחתו של רשב"י מחמת שהי' מתלמידי ר"ע שלמדו תורתו אחר שמתו שאר התלמידים בל"ג בעומר, אבל יום פטירתו אינו ידוע, וכך מסתבר ואכמ"ל, ובלאו הכי הילולא בלשון ארמי אין הכונה על יום מיתתו של אדם, אלא שמחה כמו חופה ולענייננו הוא מושאל מהזוהר בהוספה לאדרא זוטא בהשמטות סוף ח"ג על יום שמחתו של רשב"י שהיה בעת שעלה לישיבה של מעלה שאז זכה לעיטורין עילאין.

אבל בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואם תמצי לומר שלשון בני אדם לקרות הילולא לסעודה שעושין ביום המיתה, יש כאן בעיה, אבל יכול להישאל על זה, ואע"פ שאין נשאלין על נדרי צדקה, מ"מ היכן שיש צורך מותר להישאל ויוכל ליתן במקום זה סעודה ביום אחר או צדקה למצוה אחרת.

ואם אינו רוצה או אינו יכול להישאל על נדרו יברור לו יום אחד ויעשה אז סעודה, וכמ"ש הפוסקים (באר היטב דמהרי"ט יו"ד סי' תב סקי"ז ומשנ"ב סי' תקסח סקמ"ב בשם רש"ל) דמי שאין ידוע לו באיזה יום מתו אביו ואמו יברור לו יום אחד לזה ובלבד שלא יסיג גבול אחרים בקדיש בבהכנ"ס מחמת זה, והוא ג"כ מחמת חיוב מנהגא להתענות בו ביום שמתו אביו ואמו, ואע"פ ששם יש לומר דעיקר המנהג הוא על דעת המנהג שכך נהגו באופן שאין ידוע היום שמתו בו, מ"מ גם בניד"ד שלא אמר להדיא יום המיתה אלא אמר שיעשה הילולא אפשר שכיון על דעת חכמים שיקבעו לו יום ההילולא.

ויש לציין עוד דאם אמר בערב ראש השנה מסירת מודעה לנדרים הנדר קל יותר, ונפק"מ במקום שיש עוד צירופים.

קרא פחות

הנה דין פדיון שבויים נוהג בישראל (עי' ברמב"ם פ"ח מהל' מתנות עניים הי"ד) וכמו דיני צדקה שעיקרם נוהגים בישראל.

והנה בגמ' בגיטין סא ע"א נזכרו כמה דברים של ענייני צדקה וגמי"ח בישראל שעושין לנכרים עמהם מפני דרכי שלום.

ויעוי' בריטב"א בב"ב ח ע"א שהביא בשם הגמ' בגיטין שם פודין שבויי נכרים עם שבויי ישראל, וצע"ג דלפנינו בגמ' שם אינו, ולא מצינו דאשתמיט מאן דהוא וגריס הכי, ויתכן שכך גרס בגמ' או שלמד כן משאר הדברים שם בגמ', וצ"ע, ומ"מ גם מסברא נראה שהוא כמו שאר הדברים בגמ' שם, דנלמדם במהצד השוה משאר דיני צדקה וגמילות חסדים שנאמרו שם (ואולי הריטב"א אזיל לשיטתו דמפני דרכי שלום הוא תועלת גמורה המועלת גם לישראל וחשיב כעין צדקה לישראל, יעוי' בריטב"א מגילה ו ע"א מה שביאר לענין מתנות לאביונים).

ואולם יעוי' בחידושי הר"י קרקושא בב"ב יא ע"א שכתב להדיא ההיפך מדברי הריטב"א.

ועי' בתוס' ב"ב ח ע"א, ומ"מ מדבריהם ג"כ אין ראיה דרק המתבאר בדבריהם שפדיית נכרים אינה מצוה רבה, עי"ש לפי הענין, וכן מבואר בחי' החת"ס שם בע"ב (ועי' חי' חת"ס שבת  כב ע"א ד"ה ובזה), ועי"ש מה שביאר בזה ששבויי ישראל יותר קשה להם בשבי מחמת שמאכלי גוים אסורים עליהם ע"פ מדרש איכ"ר א כח עי"ש, וכן מבואר גם ביד רמ"ה אות קלב דאין מצוה רבה בפדיית שבויי נכרים.

אולם במהר"ם על דברי התוס' שם היה יותר מקום לפרש בפשט דבריו דאין מצוה לפדות עניי נכרים עם עניי ישראל עי"ש, אולם גם מהמהר"ם אין הכרח ברור לניד"ד דכל המבואר שם במהר"ם הוא שאין רגילות שיפדו ישראל שבויי נכרים, ויתכן לומר בזה כמה טעמים, או משום דלא שכיחי כ"כ שבויי נכריים כשבויי ישראל, או דלא שכיחי כ"כ שבויי נכרים שיצטרכו לפדותן יחד עם שבויי ישראל, ולא כמו עניים שמצויין יחד להצטרך לפרנסה, משא"כ שביה אינו בכל יום, וגם כששובים לא בכל פעם שובים כמה יחד, (אם נימא דס"ל דעם ישראל דוקא, ועי' להלן), וגם אפשר דכיון שפדיון שבוי הוא בדמים מרובים ואין סיפק לכדי כולם, הלכך אין רגילות כ"כ לפדות את הנכריים יחד עמהם, דלא אמרי' אלא עם ישראל אבל לא שיקדמו לישראל.

ואולי אדרבה יש ללמוד מדברי המהר"ם לאידך גיסא דמדנקט המהר"ם שאין רגילות שיפדו שבויי נכרים ולא נקט שאינו מצוה א"כ מסכים שיש בזה הענין העיקרי של פודין שבויי נכריים עם שבויי ישראל רק שאינו הרגילות ולכן לא היתה דעת איפרא הורמיז על זה, עי"ש בתוס' ומהר"ם.

ויעוי' בראשון לציון לבעל האוה"ח יו"ד סי' רנד ס"ב, דמסתמא מעות פדיון שבויים הכונה לישראל, עי"ש מה שדן לפ"ז כשגוי נתן מעות לפדיון שבויים אם יכול ליתנם לפדיון שבויים של גויים לדעת המחבר והרמ"א (והוא נידון הגמ' בב"ב ח ע"א שדנו בו הראשונים הנ"ל והתוס' דלהלן), ואולי יש לדחות הראי' מהראשון לציון דשם רק קאמר דסתמא דפדיון שבויים הכונה לישראל שאם נתנום על דעת כן מסתמא הכונה לפדיון ישראל, כיון שפדיון של ישראל הוא מצוה רבה ופדיון גוי אינו מצוה רבה (עי' בגמ' ב"ב שם ובתוס' שם ובחי' הר"י קרקושא הנ"ל), וממילא סתם פדין שבויים שרגילין לומר מתכוונים לפדיון שבויים שיש בו מצוה רבה ולא לכל פדיון שבויים, ויש להזכיר עוד דברי הגמ' בגיטין גבי עבד שנשבה ופדאוהו עי"ש.

הפוסקים נחלקו אם דינים אלו (כמו מפרנסין עניי גויים) מיירי גם בפני עצמן או רק עם ישראל (והבאתי המ"מ בזה בתשובות אחרות), והכריע הגרח"ק (דרך אמונה פ"ז מהל' מתנו"ע ה"ז סקמ"ד ועי"ש פ"א סקנ"ג) בשם המהר"י קורקוס דהכל לפי הענין דאם נראה לנכרים כמו שמתחשבים רק בישראלים ולא בהם יש להזהר בזה, ובענייננו שכל העולם יודע שמחזרים אחר טובת ישראל אם היו נמנעים מחילוץ אותו הבדואי הה בזה בודאי בעיה מצד דרכי שלום, ולכן להסוברים שפודיין שבויי נכרים עם שבויי ישראל א"כ ה"ה שטוב יש להשתדל בחילוצו אפי' אם אין אפשרות יחד עמו כרגע במצב זה לחלץ עוד ישראלים, וגם אם יש צד לחלק מהפוסקים דדין זה הוא רק יחד עם ישראל ממש, מ"מ מכיון שהכל באותו מבצע חילוץ שחילצו גם ישראלים בהפרש זמן חשיב עם ישראל, כמו שמצינו כיו"ב לענין דין מי שאין לו מאתים זוז שאם קיבל באותו מסגרת מבצע חשיב שקיבל הכל בפעם אחת ואכמ"ל, אבל אם עלול להתרחש מחמת זה שיקדם הנכרי הזה לישראל אין להקדימו לישראל וכמו שנתבאר וכמבואר בדיני קדימה ברמב"ם הל' מתנות עניים שאפי' בישראל יש דיני קדימה בין זה לזה וכ"ש שאין להקדים גוי לישראל.