מועדים

הנה מאחר שאם נר המערבי היה כבה היה בזה סימן קללה, עי' ברפ"ד דיומא דף לט, א"כ לא מסתבר שהיה סימן קללה בימים אלו, שהרי כל ענין השמן היה הארת פנים מיוחדת, שהרי טומאה הותרה בציבור וכמו שהעירו המפרשים, א"כ לא מסתבר שהיה אז סימן קללה, ומידי דברי ראיתי בכמה ספרים (ומהם אגודת אזוב, אור תורה, אהל תורה, אור עולם - מאיר נתיבים ועוד) שנקטו בפשיטות שבחנוכה הי' ג"כ נס של נר מערבי, והיינו דלא מסתבר להם שנעשה נס בשאר הנרות ולא נעשה נס בנר מערבי שיהיה יותר משאר הנרות, ויש להטעים בזה ברמז דענין נר מערבי בגמ' נזכר בסוגי' דנר חנוכה וכן הפסוקים בר"פ בהעלותך שמשם נלמד שם בגמ' ענין נר מערבי נקראים אצלינו בחנוכה.

ומצאתי דבר חדש בצפנת פענח הל' חנוכה פ"ג ה"ב שכל ענין נס חנוכה נעשה בנר מערבי שדלק הוא לבדו בכל יום ונעשה בו נס שדלק ונותר בכל ז' מים עד למחר וביום הח' שוב דלק עד למחר, והחליפו בכל יום לנר חדש, וא"כ בדבריו נזכרה תשובה לשאלתך.

ומ"מ יש מקום לומר שסימן קללה הוא רק כשכבה בקביעות כמו שהי' מ' שנה סמוך לחורבן, שיש בזה חריגה מדרכי הטבע כמו שאר סימני קללה שהיו אז, אבל אם לפעמים כבה לפי דרכו אין בזה סימן קללה, וכן בבנין שלמה למהר"ש מו"ץ דווילנא [מהדו"ח עמ' שנד] משמע שנסתפק בזה.

ומ"מ כפי שהערתם כל הנידון רק לפי הצד שחלקו את השמן והדליקו בכל יום מחדש ולא לפי הצד שכל השמן נשאר מיום לחבירו ויעוי' בב"י הל' חנוכה, והמג"א בספרו זית רענן על הילקוט ריש פרשת בהעלותך נקט שדלקו הנרות ח' ימים ברצף בלא שכיבום כלל ודלא כהב"י.

קרא פחות

אם לא עברו עליה כ”ד חודש ויש מזון ניכר ממנה לתינוק או שהחלב עלול להפסק יכולה להקל, ואם מרגישה חולשה אינה צריכה לצום כלל.

מקורות: יש להקדים בזה דמעיקר הדין מינקת פטורה מתענית, משום שאינה חייבת להתענות ולא היתה בכלל התקנה להתענות, רק שנהגו להתענות (ראה רמ”א סי’ תקנ ס”א ומשנ”ב סק”ב בשם הפוסקים), אבל לענין מינקת כיום, הורו חלק מפוסקי זמנינו שמכיון שכיום הצורך של המינקת הוא גדול מאוד כמו שיתבאר, לכן יכולה לאכול, ע”פ מ”ש המשנ”ב סק”ה שאם הם חלושות אין להן להחמיר.

ומ”מ ענין הפטור שיש למניקה בצום אינו מעיקר המנהג הנזכר ברמ”א, שכן הרמ”א נקט שנהגו להחמיר על עצמן, אך כיום שהקילו בזאת חלק מהפוסקים הוא משום שיש להחשיב המצב של המינקת כיום כחלושה או משום צורך הקטן שהוא חולה קצת.

אולם במקרה שעברו חודשים רבים מהלידה ומלבד זאת עיקר אכילתו של הקטן אינו מאמו ואינו נצרך אליה כלל הוא דוחק גדול להקל בזה, (ועי’ הליכות שלמה בין המצרים פט”ז  בדבר הלכה מה שהורה לאחר ט’ חדשים).

ואמנם אם האשה מרגישה חלושה ועדיין לא עברו כ”ד חודש מהלידה יש מקום להקל (עי’ חוט שני שבת ח”ד עמ’ רס והלכות חג בחג הל’ ת”ב), וכמו כן אם חלק ניכר מתזונת התינוק הוא מהאם (עי’ חוט שני שם), או עכ”פ במקרה שיש חשש שאם תצום האשה החלב שלה לגבי התינוק ייפסק, במקרה כזה יש שהקילו (פסקי שמועות פורים עמ’ מז בשם הגרח”ק).

ואמנם לגבי הלכות שבת יש שנקטו שכל צרכי קטן נחשבים כצרכי חולה (עי’ מה שהבאנו בשם הגר”א באחד מהתשובות הסמוכות), וכן יש שנקטו לגבי תכבוסת בחוה”מ, וכן לענין תכבוסת בבין המצרים למנהג שהזכיר הרמ”א (תקנא ס”ס יד), אבל לענייננו שהגדרים אינם ברורים בזה ונזכר שמי שחלש שלא יתענה א”כ הגדרים פחות ידועים להחשיב מה נחשב צורך הקטן, אבל אכן יש היגיון שאם יש אחד מהתנאים דלעיל שנזכר בשם החוט שני והגרח”ק יש להחשיב הדבר כצורך הקטן לענין להתיר לאשה.

ומ”מ יש לציין שההיתר במינקת של זמנינו באופן שאין חולשה ברורה וידועה אינו פשוט ואינו מוסכם (ראה מראי מקומות בביאורים ומוספים ריש סי’ תקנ), ועי”ש שהובאו כמה הוראות בשם הגרשז”א בענין שעל פיהם נראה שהורה בכל מקרה לפי הענין של אותו המקרה, ולמעשה נראה כיון שעיקר הנידון במינקת הוא מנהג, ויש להזכיר בזה שגם דין תעניות אלו בזמנינו הוא מדין שקבלו עליהם ישראל ואינם תקנה דרבנן כשאר תקנות כמבו’ בגמ’ ורמב”ן וטור, ולא קבלו על מינקת וכנ”ל, לכן יש יותר מקום להקל בזה, וגם בחוט שני נראה מדבריו שהקיל בהוראות בנידון זה.

ולכן בניד”ד אם לא עברו עליה כ”ד חודש ויש מזון ניכר ממנה לתינוק או שהחלב עלול להפסק יכולה להקל, ואם מרגישה חולשה אינה צריכה לצום כלל.

לענין מה מותר לאכול למי שאוכלת בצום, לא יאכלו אלא כדי צורך קיום התינוק (ראה שו”ע תקנד ס”ה).

אבל אין צריכה לאכול שיעורין כמו בת”ב (ראה חוט שני שם עמ’ רנח).

ותאכל בצינעא (ראה מטה אפרים סי’ תרב סכ”ב).

במאמר המוסגר יש לציין דעכשיו בתקופה זו יש מלחמה בארה”ק ולא שלום, ולכן ממילא יש שאלה על כל התענית ציבור שלנו אם הם כתענית ציבור גמור, ונפק”מ לעניננו שגם לגבי מינקת מכיון שהחיוב הוא גמור ממילא יש להקל פחות, אבל למעשה נראה שהמנהג שלא חששו בזה, שאף בזמן הראשונים שהיו רדיפות ושמדות לא מצינו שנהגו בכל ד’ תעניות כבט”ב לענין שאר דיני תענית ציבור, מלבד בעל נפש הנזכר בנו”כ השו”ע ע”פ הפוסקים, לענין נעילת הסנדל, וצל”ע בזה, ושמעתי שהגר”ש דבלצקי נהג בעת מלחמה כצום גמור, ויל”ע אם מדין הנ”ל או מדין קבלת תענית שקיבל על עצמו תענית ציבור, עכ”פ המנהג הקבוע מדורי דורות אינו כך, ולכן לא הבאתי גוף הדברים בנידון.

יכבה את מה שנדלק וידליקנו מחדש.

מקורות: נחלקו הפוסקים אם קי”ל מצוות צריכות כוונה או לא, והרבה מהאחרונים נקטו דבמילתא דרבנן מצוות אין צריכות כוונה, והארכתי בתשובה אחרת (לענין שנים מקרא ואחד תרגום) להביא הדעות בזה.

ומ”מ בענייננו אינו שייך לדין זה, מכיון שלא התכוון להדלקה כלל, ומבואר בגמ’ בר”ה דגם למ”ד מצוות אין צריכות כונה בדאורייתא אבל אם שמע קול שופר וסבר חמור בעלמא הוא לא יצא כלל, וכן מבואר שם דלמ”ד הנ”ל שמצוות א”צ כוונה מ”מ אם תקע וקא מנבח נבוחי לא יצא כלל עי”ש ברש”י ותוס’, ולכן בענייננו שלא היה מצדו כאן שום מעשה לא יצא כלל והרי זה כנר הדולק מעצמו שאינו יוצא על ידו במצוה.

ויש להוסיף דגם אם היינו מחשיבים כאן מה שהדליק כמעשה, מ”מ קי”ל כהפוסקים (הב”י בהל’ ר”ה הביא פלוגתת הפוסקים בזה) שאם נתכוון שלא לצאת ודאי לא יצא, וכאן אם מכבה מיד יש אולי מקום לומר דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שלא נתכוון בהדלקת טעות זו למצוה דבא סופו ולימד על תחילתו [עי’ זבחים ב ע”ב, ויעוי’ במשנ”ב סי’ יא סק”ו דלהלכה יש ספק אם אמרי’ סברא זו וכשהוא בדאורייתא מצרפי’ לזה עוד ספק אם יש עוד ספק לשוויי ספק ספקא עי”ש, וכאן הוא דרבנן], ובסברא זו יש לעיין, וכן יש לדון לענין גילה דעתו תוכ”ד באופן כזה כשהיה שלא בכוונה (ויש צד בפוסקים דלענין כוונה בק”ש בעי’ כוונה בשעת אמירה אבל מהני כוונה תוכ”ד, ואכמ”ל, אע”ג שכאן אינו ענין דיבור), וכן יש לדון באופן שי”ל דאנן סהדי שאין דעתו לצאת כיון שנכנס ע”י זה לספק, אלא דסברא זו האחרונה אינה תקיפא כ”כ משום דלהסוברים שמצוות א”צ כונה הרי עשה כדין ולהסוברים שמצוות צריכות כונה הרי בלאו הכי לא עשה כלום ובודאי יכול לכבות, וא”כ רק לדידיה שיש לו ספק אינו רוצה לצאת במה שעשה, ממילא הוא דבר שיש לדון בו.

עכ”פ הסברא הראשונה אפשר לסמוך עליה למעשה לכבות הנר ולהדליקה כנ”ל, שהיא סברא ברורה, וגם לולא שהיתה סברא ברורה היה מקום לצרף לזה דעות גדולי הפוסקים שמצוות צריכות כוונה גם בדרבנן, כמו שהבאתי בתשובה המדברת בזה, וממילא אין זו נר של מצוה כלל, וכן יש לצרף בזה הא דקי”ל מעיקרא דדינא כבתה אין זקוק לה, כך שאין הפסד מעיקר הדין בכיבוי הנר מצד חובתו לגבי ההדלקה (אלא מצד חובתו כלפי שלא לכבות וזה יש לסמוך אם רוצה לכבות שיכול לכבות כיון דבלאו הכי הוי ספק דרבנן), וגם יש לצרף עוד סברות שכתבתי כנ”ל.

יעוי' בשו"ע בסי' תקמו סעי' ה עושה אשה כל תכשיטיה במועד, וכתב שם בביה"ל בשם הריטב"א שזה צורך הגוף הוא וכעין אוכל נפש ולפיכך עושה כדרכה בלא שינוי ובטירחא רבה עכ"ל.

ולפי זה לכאורה גם מעשה אומן יהיה מותר, ועכ"פ מדברי המ"ב הנ"ל לכאורה לא גרע מאוכל נפש.

ובאוכל נפש מותר אפי' מעשה אומן כמ"ש המשנ"ב תקמ כו בשם הגר"א ופוסקים.

ואפילו בדברים שהם צורך כאוכל נפש מותר מעשה אומן, עיין רמב"ן בפסקי חוה"מ לענין דירה סרוחה, משנ"ב תקלו סק"ב וכמו שביאר בחוט שני חוה"מ עמ' רי.

קרא פחות

הנה מעיקרו הנידון מתחיל ממחלוקת ראשונים על סוכה שתחת האילן באופן שהסוכה עצמה מסוככת כהלכתה, האם האילן פוסל בכה"ג או לא.

והנה בשו"ע [סי' תרכ"ו] איתא דיש פוסלים באילן הוא רק באופן שצילתו של האילן מרובה מחמתו, אבל באופן שהאילן חמתו מרובה מצלתו והסוכה צילתה מרובה מחמת כשר.

אמנם י"א שכל האופן המותר הוא רק באופן שהסכך הפסול מעורב עם הסכך הכשר באופן שלא יהיה ניכר בו [כ"ז מבואר בשו"ע סי' תרכ"ו].

וא"כ יש לעשות כדברי הרמ"א להניח זה על גב זה ולהצמיד את הרשת מעל הסכך בלי ריווח ביניהם, שלדעתו זה נחשב עירוב, ולדעת החמד משה המובא בבה"ל בעינן עירוב גמור, וזה לא שייך ברשת של יונים כלל, ועיין מה שהכריע בה"ל שם.

ובמשנ"ב שם סק"ח הביא עוד שיש מחלוקת האחרונים אם באופן שניכר הסכך הפסול בפנ"ע באופן שצילתה של הסוכה מרובה מחמתה, ולכאורה בשל תורה יש להחמיר, וכן החזו"א או"ח סי' קנ ס"ק יד החמיר בזה [עי' בשונה הלכות שם ס"י].

ומאידך יש לומר דאין כאן הכלל דבשל תורה וכו' דיש לצרף דעות הראשונים המקילים גם ביותר מזה כל שהסוכה עצמה צילתה מרובה מחמתה, וכן אולי יש מקום לדון ולומר דאדרבה כאן יותר קל מאילן, דהרי כאן אין שום צורת סיכוך כלל ברשת כזו, וגם להסוברים באופן שיש אילן ע"ג סוכה שצריך לערב שני הסככים זב"ז כאן אפשר שלא יצטרכו לערבם זה בזה, כיון שאין כאן צורת סיכוך בדבר זה, ורשת זו אינה מעלה ולא מורדת.

ומ"מ לפי דעת הב"ח הנ"ל לא יהיה מקום להקל, ואז אנו נכנסים לדין לבוד, ובאים אנו לנידון הפוסקים אם שייך לומר לבוד גם לחומרא, עי' תוס' סוכה יז סוף ע"א ועוד, והב"ח פסק להחמיר, ועי' משנ"ב ס"ק יז שחשש לדעתו.

ואולי כאן כיון שנראה כדבר אחד א"צ להגיע ללבוד כדי לאסור, כיון שהדבר נראה כמחיצה שלמה, והו"ל כעין בגד ארוך, ולפ"ז יש לדון דגם בסכך לא הותר אלא באופן שאין כאן מחיצה גמורה שמכסה את כל משך הסכך, וא"כ יהיה אסור בכל גוני.

ובאמת נראה שאין מקום לומר שאין צורת סיכוך בסכך כזה, לענין להחשיב את הרשת כסכך פסול, מאחר שגם בעצים הדקים שמעמידים את הרעפים פסלו הפוסקים, והכשירו רק באופן שהיה עשייה שעקר את הקורות שמעליהם, משא"כ כאן שלא נעשתה שום עשייה ברשת זו ואין להכשיר [ראה שו"ע סי' תרכ"ו ס"ד ומשנ"ב שם סקט"ז].

ומה שהכשיר שם המשנ"ב סקי"ז באופן שהניח את הסכך הכשר ע"ג הלאטש הוא רק באופן שיש עירוב כדין כמבואר בשעה"צ שם, ודיני עירוב נזכרו קודם שהם מחלוקת אחרונים, ומיהו משמעות המשנ"ב כאן שהקיל גם באופן שמונח זעג"ז ואינו מעורב לגמרי דלא כהחמד משה, וא"כ לנוהגים כהכרעות המשנ"ב אפשר שברשת יהיה מקום להקל כשהוא צמוד לסכך, ומאידך המחמירים כהחמד משה והחזו"א יצטרכו להחמיר גם באופן זה.

בקיצור הדברים יש כאן בודאי דבר שאינו מחוור לעשות סוכה באופן כזה ולהקל בדאורייתא על סמך סברות אלו, ומיהו במקום שיש אנשים כעין מסורתיים וכדומה שעושים סוכה כזו, אפשר שאין למחות בהם מאחר שמ"מ ישנם אלו דעות בראשונים שהסוכה כשרה.

[ובאופן שהרשת הוא כלי בפנ"ע ואינו קבוע שם במבנה יש יותר מקום להקל ע"פ דברי הריטב"א בעירובין שבכלים בדבר הנעשה להיות קבוע כך שיהיה פתוח בדווקא ל"א לבוד, עיין קובץ קול התורה ס"ד תשס"ח].

הוספה לתשובה זו שכתבתי זמן רב לאחר מכן

והנה מאחר והמשנ"ב (תרכו סקי"ז) למעשה חשש להחמיר אם אין שלושה בין עמודי הלאט"ש לחשוש לאחרונים המחמירים בזה, הלכך גם ברשת של יונים יש להחמיר.

אולם יעוי' מה שהובא דברי המנח"י והגרשז"א והחוט שני מה שהביאו מדבריהם לענין דברים אחרים כגון סורגים ואטבי כביסה (ראה ביאורים ומוספים שם), וגם מה שהקיל שם הגרש"ז לענין חבלי כביסה ע"פ הריטב"א [דלעיל], מ"מ הביא להחמיר בענין סורגים, ויתכן א"כ שלא תפס קולא זו לעניין סורגים, וסברתו לענין הסורגים שייכת גם כאן, ומה שהובא שם בשם הגרנ"ק הובא זה רק בתורת ספק לענין חיובי שכנים כלפי בעל הסוכה שכיון שיש צד כזה אין השכן מחוייב להחמיר כהצד השני, וגם סברתו שהובאה בשמו שם לענין חבלי כביסה וסורגים לכאורה לא שייכת כאן, עיין שם, מ"מ יש לחוש לענייננו ברשת של יונים שלא לעשות סוכה תחת רשת של יונים.

קרא פחות

הנה דעת המחבר כידוע, שגם במהדרין מן המהדרין אין מדליק כל אחד מבני הבית, והדלקת בעה"ב מוציאה את כולם, אמנם כל זה בבני הבית ממש אבל מי שלן לילה בבית זה אינו נפטר בהדלקת בעה"ב.

וכמ"ש המשנ"ב [סי' תרעא ס"ב] על דברי המחבר, לא ידליקו יותר, בין בלילה ראשונה ובין בשארי לילות דהכל נגררים אצל בעה"ב, אפילו בניו הגדולים ומשרתיו כיון שהם סמוכים על שולחנו בקביעות הם בכלל בני ביתו עכ"ל.

ומבואר בגמ' בדברי ר"ז בגמ' שכל זמן שלא היתה אשתו מדלקת עליו בביתו היה צריך להשתתף בפרוטה עם בעה"ב ועי"ז היה יוצא ידי חובתו בהדלקת בעה"ב, אבל בלא שמשתתף בפרוטות אינו יוצא ידי חובתו בהדלקת בעה"ב.

וכן פסק בשו"ע [סי' תרע"ז ס"א].

ועל כן חתן שצריך להתארח בבית הוריו או בבית חמיו בשבת שחלה בחנוכה צריך להדליק נרות או להשתתף בפרוטה מכיון שאין מדליקים עליו בביתו אז, ובלא השתתפות בפרוטה אין בעה"ב יכול להוציאו ידי חובתו בהדלקתו.

ואם יש לו פתח פתוח לעצמו, צריך להדליק בפתחו [שו"ע שם].

ולענין מי שנוהג להדליק בפנים מה יהיה הדין באופן שיש פתח נפרד, עיין ברמ"א ומשנ"ב שם שבזה אין קפידא לכו"ע ודי להשתתף בפרוטה.

ולענין אם יש דין מהדרין מן המהדרין בשער הציון [סי' תרע"ז ס"א] מבואר שאכסנאי שהוא מהדרין מן המהדרין צריך להדליק בפנ"ע, ולא להשתתף בפרוטה [אף באופן שאין פתח נפרד לאכנסאי, דבפתח נפרד בלאו הכי צריך], אמנם לבני ספרד בבית הלוי [חנוכה] מבואר שלדעת השו"ע במהדרין מן המהדרין גם אכסנאי די להשתתף בפרוטה עי"ש.

אכן נראה שיש פוסקים שחלקו ע"ז [ראה בהערות על משנ"ב ר"ס תרע"ז].

קרא פחות