הנהגות

כך הוא המנהג הרווח, וכך ראוי לנהוג, ומ”מ יתכן שהיה מקום לומר שאם רוצה להמשיך בכל מנהגי אבותיה ולהשתייך לקהילת אבותיה אינה עוברת איסור בזה מעיקר הדין, אלא אם כן קיבלה ונוהגת את מנהגי בעלה אז מן הדין אינה יכולה לנהוג כמנהגי בית אבותיה, ובאג”מ משמע שבכל גוני אינה יכולה לשוב למנהג אבותיה וכן יתכן שדעת הרשב”ץ, וכן יש משמעות עכ”פ בחלק מרעיון הדברים בעוד פוסקים וכן באופן שמקפיד הבעל יש מהפוסקים שהזכירו שצריכה לנהוג כמנהגו.

מקורות:

המנהג הרווח שזוג נשוי האשה מקבלת על עצמה את מנהגי החוג שבעלה משתייך אליו והאג”מ [או”ח ח”ב סי’ קנח] נקט שנלמד מדין [שו”ע או”ח סי’ תקעד ועוד ומשנ”ב סי’ תסח סקי”ט] ההולך ממקום למקום בהולך להשתקע שצריך לנהוג כמקום שבא אליו, וכעי”ז משמע במנח”י [ח”ד סי’ פג] שהוא מדין זה.

אולם בזמנינו שהעדות מעורבות יחד אין איסור מצד דינא דאל ישנה אדם כשנוהג אדם מנהג מסויים אחרת מהאנשים סביבו כל עוד שבקהילה אחרת בעיר נוהגים באופן אחר, ויודעים בו שמשתייך לקהילה מסויימת, שדבר זה אינו מחלוקת מכיון שדבר ידוע שיש השתייכות קהילתית לכל אחד, יעוי’ בביאור הלכה [סי’ תסח ד”ה וחומרי] ובאג”מ [אהע”ז ח”א סי’ נו], ויש להביא לזה ראיה ברורה לכאורה מגמ’ פ”ק דיבמות [יד ע”א] עי”ש (ועי’ ברמב”ם סוף הלכות ע”ז פי”ב הי”ד, וצ”ע, ועי”ש בכס”מ ולח”מ).

והיה מקום להעלות צד עוד שהאידנא בזמנינו ההגדרה בזה מורחבת יותר ואינה תלויה דוקא במנהג הסביבה כל עוד שיודעים שהוא משתייך לעדה שנוהגת כמנהג זה, וא”כ אם נוהג במנהג מסוים שהוא מפורסם בעולם (כמו אכילת קטניות בפסח לספרדי) היה מקום לומר שאינו צריך שתהיה דוקא קהילה ספרדית בעיר זו בשביל להתיר לו.

ואמנם בביאור הלכה שם להדיא כתב לא כן, ועי”ש שכתב בזה מה נכלל בכלל להחשיב שיש כאן קהילה נפרדת באופנים שנתבארו שם עי”ש.

ועדיין היה מקום להעלות צד דהאידנא (אחר שיצאו הקהילות מאירופה ואפריקה ונשתקעו בא”י וארה”ב בערבוב הקהילות במקומות שונים) שכל הקהילות כולם מעורבבות בדבר ידוע שיש בזה קהילות בכל העולם שנוהגות כן חשיב כל העולם כולו כמקום אחד, אולם גם האג”מ שם שחי בזמנינו לא נראה שנקט כן (וע”ע אג”מ שם ח”ב סי’ טו), וגם בגמ’ ביבמות שם משמע שכל ההיתר לנהוג כב”ש במקום ב”ה הוא רק במקום שיש ב”ד בעיר שנוהגים כב”ש ולא בעיר שכולם נוהגים כב”ה אף שיודעים כל העולם שיש בזה ב’ בתי דינים וב’ מנהגים.

אבל הענין כאן הוא שמבחינת ההשתייכות הקהילתית מקובל שהשתייכותה הקהילתית של האשה לאחר הנישואין נמשך כלפי מנהג הבעל, ומ”מ לכאורה נראה פשוט דאם הוא תלוי בדין ההולך ממקום למקום להשתקע א”כ כל זה הוא אם אכן מתרצה האשה לקבל על עצמה מנהגי בעלה כנהוג וכמקובל, אז תתחייב בכל מנהגי הקהילה שנכנסה אליה, וכמו מי שהשתייך לעדה אחרת ובא להצטרף לעדת האשכנזים, שלכאורה אינו יכול להמשיך באכילת קטניות בפסח כמו שהיה קודם שהרי עכשיו דינו כהולך ממקום למקום והולך להשתקע שאסור לשנות כלל ממנהג שבא לשם בכל גוני, וכאן הצטרפותה לקהילה של בעלה הוא מחמת הסכמתה ורצונה להצטרף לקהילתו וממילא מקבלת את כל מנהגי הקהילה שהצטרפה אליה באותה רמה של איסור כמו אדם שנולד בקהילה זו.

אולם באופן חריג שהאשה רוצה להינשא עם בעל אבל עם זאת אינה רוצה לקבל על עצמה מנהגי בעלה כלל, לכאורה נראה שמצד הדין אינה מחוייבת בכך, דהרי מאיזה דין נחייבה, דהרי מצד הדין מקום שנהגו אם יש בעיר ב”ד שמורים באופן אחר אין בזה איסור מקום שנהגו למי שנוהג כאותו ב”ד כמבואר ביבמות שם, ולא נאמר על בית שאם יש בבית אחד מחצה נוהגים כך ומחצה נוהגים כך יש בזה איסור אלא בעיר קיימא מילתא.

ולכאורה לפ”ז, בדברים שבעלה אינו מקפיד עליהם או בדברים שאינה מחוייבת לו מצד הדין (ע”ע שו”ע יו”ד סי’ שעד) אם אינה מקבלת על עצמה מנהגי בעלה לא תהיה מחוייבת.

ואף אם האשה קבלה על עצמה לנהוג כהעדה והחוג של בעלה, עדיין אינה מתחייבת בהנהגות וחומרות שקיבל בעלה, ומ”מ כבר נהגו רבים שהאשה מקבלת על עצמה כל הנהגות שקיבל הבעל באופן קבוע או בדרך חובה לפי הענין או מנהגי המשפחה והוא הנהגה ומנהג ותיקין ומרבה שלום ומסייע לכמה דברים ברו”ג.

אולם בשו”ת מנחת יצחק ח”ד סי’ פג משמע דאם בעלה מקפיד צריכה לנהוג כמנהגי בעלה, וכעי”ז הובא בשם הגרשז”א [יו”ט שני כהלכתו פרק אחרון הערה נ-נג] שטעם מה שצריכה לנהוג כמנהגיו הוא משום שהיא משועבדת לו לשמשו, וזה צ”ע דהרי מבואר בדיני כתובה שלא כל דבר אשה מחוייבת לבעלה, ומנ”ל שהנהגות אלו הם בכלל חיובי אשה לבעלה דלא נזכרו כלל בסוגיות.

ויעוי’ בשו”ת תשב”ץ ח”ג סי’ קעט שטעם אשה שנוהגת כמנהג בעלה אינו משום שקובעת מקומה כמקומו אלא משום שאשתו כגופו, ויל”ע מנ”ל שאשה שגרה במקום אחר תיחשב כדרה במקום בעלה מחמת ענין אשתו כגופו ולמה לא תוכל לברור מנהג לעצמה.

וז”ל שם, במקומות שיש קהילות חלוקות בתקנותיהם שהם כמו שני בתי דינין בעיר אחת, פלג מורין כבית שמאי ופלג מורין כבית הלל דלית ביה משום לא תתגודדו, לא תעשו אגודות אגודות כדאיתא בפרק קמא דיבמות, ונשא איש מאנשי קהילה אחת אשה מאנשי קהילה אחרת, אין ספק שהאשה היא נכללת עם בעלה בכל חיובין, דאשתו כגופו בכל הדברים, ונפטרה מקהילת בית אביה, ודבר זה מילתא דפשיטא היא ואין בו ספק, שלא יהיו שנים מסובין על שולחן אחד חלוקין בעיסותיהן האסור לזה מותר לזה וכו’ עכ”ל, ומה שהזכיר ונפטרה ה”ה שנתחייבה במנהגי בעלה, דהרי קאמר שלא יהא האסור לזה מותר לזה וכו’, ומשמע שהוא סברא שלגבי מנהגים כמו שלא שייך שאיש אחד יהיה חציו כקהילה זו וחציו כקהילה זו כך לא שייך שהאיש יהיה בקהילה אחת והאישה בקהילה אחרת.

[ועדיין יש לדון אם אמרה להדיא האשה שאינה רוצה במנהגי בעלה מה הדין להתשב”ץ בזה, וממה שדן שם באלמנה אין להביא ראיה שהוא בעל כרחה, דהרי גם האלמנה אם תרצה לעבור לקהילה אחרת הרשות בידה, ואעפ”כ הנידון שם בסתמא מה הדין, וא”כ יש לדון אולי גם באשה הנידון רק בסתמא ולא באמרה להדיא, ומ”מ פשטות דעתו שהוא דבר שאינו מתוקן שתעשה אשה אחרת ממנהג בעלה ואינו תלוי בדעתה, ויל”ע].

ומ”מ מנהג נכון הוא שמנהגי הבית יקבעו ע”פ הבעל כמ”ש להיות כל איש שורר בביתו ומספר בלשון עמו (אסתר א) ואמרי’ בפ”ק במגילה דהוא פשיטא דאפי’ קרחא בביתיה פדשכא ליהוי, וכן נהגו רבים שהאשה מקבלת כל מנהגי הבעל, ואולי זה כוונת התשב”ץ ואולי גם הגרשז”א שמאחר שהוא דבר הגון וראוי שהנהגות הבית יקבעו כהבעל לכך ממילא לענין מנהגים משועבדת ונטפלת אליו, דלענין המנהג סגי במה שהוא דבר מוסרי שעליה לנהוג כמנהגיו כדי לקבוע את השתייכותה הקהילתית לקהילת הבעל, אבל לא שמוטל עליה חיוב כזה להעמיד מנהגיה כבעלה, ויל”ע.

ויעוי’ עוד בגמ’ ביבמות שם, דמבואר שם דבית דין בעיר אחת שמחצה מורין כב”ש ומחצה מורין כב”ה אסור, ואולי באמת ב’ מנהגים בבית אחד דמי לפלג מורין כב”ש וכו’ אלא שקשה לחדש דין חדש שלא נזכר בפוסקים לומר שגם בבית או משפחה יש דין כזה שלא ישנה אדם ממנהג הבית, ואמנם נזכר במס’ דרך ארץ שלא יהיה עומד בין היושבים וכו’, אבל אין הנידון שם מדיני חיובים המבוארים בשו”ע שנאמר רק בעיר שיש שם מנהג קבוע שכל העיר נוהגים כך, ואולי יש לומר דדין זה של ב”ד שמחצה מורין כך ומחצה מורין כך הוא סתירה לצורת ההוראה כיון שהב”ד יש להם להורות דבר אחד ולעמוד למנין, אבל בכל מקום אחר מה שכל יחיד ויחיד נוהג כמנהגו וסומך על ב”ד שהורה כך בעירו אין בזה סתירה להוראה דהיחיד אינו שולל מנהג חבירו שיש לו ב”ד שסומך עליו, ויל”ע.

ויעוי’ באג”מ [או”ח שם] שנקט דכיון שנישאה אשה הו”ל כעקרה ממקום למקום ואינה יכולה כלל לנהוג כמנהגי בית אביה כדין מקום שנהגו.

ויש שנהגו שבמצוות המוטלת על האשה תלך לפי מנהג אמה (כגון חלה והדלקת הנר), ובשם הגריש”א הובא שבהברת התפילה והברכות אין צריכה לשנות כיון שאינו דבר התלוי במנהגים אלא תלוי בדרך דיבור והברת האדם ע”פ המבואר בשו”ת מהריט”ץ.

יש בזה דבר טוב.

מקורות: ענין יש בזה ודאי מכיון שהאותיות שע”ג הקבר גורמות לשכחה כמבואר בהוריות יג ע”ב [ושם נזכר ללימוד ולא לשכחה כמו שהעיר הרע”א בהגהות לשו”ע יו”ד סי’ שעו, אבל הוא מהצנזורה דבמקור כ’ לתלמוד ומ”מ בספרים אי’ שקשה לשכחה], והיינו אם הן בולטות (כדלהלן), ומכיון שהאותיות נועדו בשביל שיקראו אותם א”כ מסתבר שיש בזה ענין של אחריות מסויימת שלא ליצור מראש מצב של דבר שקשה לשכחה, וכמ”ש השל”ה [שבועות נר מצוה קה] ומטה משה [שער ד] וכשיהיו נזהרים בדברים אלו תלמידי חכמים יגדיל תורתן ויאדיר ע”כ, וכמובן שהמסייע לרבים במצוה יש לו סיוע ג”כ בזה מן השמים (עי’ בספ”ג דיומא).

אולם חובה אין בזה למנוע דברים כאלה, גם אם יש איסור לעשות דברים הקשים לשכחה [עי’ בספר הזכרון להגרח”ק], בפרט שחלק מהדברים שקשים לשכחה מותר לעשותם כשיש בהם צורך, ובפרט שראינו בכמה סוגיות שיתכן שבאופנים מסויימים שלא כ”כ נזהרו בחלק מהדברים שקשים לשכחה [עי’ בריש פ”ז דיומא גבי מניחין אותן תחת ראשיהם וכו’ וביבמות טז ע”ב איני אוכל זיתים וכו’ ולא משמע גם ביומא שם דטעם מה שלא העמידו כן הוא משום דקשה לשכחה וגם ביבמות שם מה שאינו אוכל זיתים משמע שם שאינו משום דקשה לשכחה, וכן מוכח בברכות לח ע”ב א”ר חייא בר אבא אני ראיתי את ר’ יוחנן שאכל זית מליח וכו’, וכן בירושלמי ברכות פ”ו ה”א, וכן בעוד סוגיות משמע שאכלו זיתים אע”פ שיש לטעון שאכלו באופן שאינו קשה לשכחה מ”מ גם זה אינו מוסכם ועי’ בספר מעולפת ספירים], ולמעשה הכל לפי הענין.

והנה כל זה אם נקבל דברי האר”י [ספר הכוונות ז ע”א, שער המצוות ואתחנן הקדמה לב ע”א] ועוד כמה אחרונים [הובאו בילקוט ביאורים על הגמ’ שם] שכל מה שקשה לשכחה הוא רק באותיות בולטות ולא באותיות שוקעות, וכ”כ כה”ח [סי’ ב סק”ג] וקצש”ע [קכח יג].

אבל בגמ’ בהוריות שם אי’ כתב שע”ג הקבר ומשמע כל כתב, דמסתמא לא חילקו בין צורה בולטת לשוקעת אלא במה שחילקו בהם (וגם שם לגבי צורות אסורות יש שנקטו דכתב מצוייר אסור אע”פ שאינו בולט והארכתי בזה בתשובות אחרות), ועי’ גם במשנ”ב סי’ ב’ סק”ב שהעתיק סתמא דברי הגמ’, ומ”מ אי אפשר להביא מזה ראיה ברורה.

וכן בביאור האגדות לה”ר ידעיה הפניני [נדפס באוצר הפירושים על הגמ’ שם] כתב בטעם מה שהקורא כתב שע”ג הקבר שהוא ע”י שיבוא לידי צער ממת קרובו וישכח תלמודו, ולפ”ז אין הבדל אם הוא בולט או שוקע.
ומ”מ יש לציין דאם נימא שיש כאן גם דבר סגולי וגם דבר פשטיי א”כ י”ל שהדבר הסגולי אינו קיים כשיש כתב שוקע ועדיין צריך להיזהר מהדבר הפשטיי שלא לעסוק בדבר שמסיח דעתו מן הלימוד, וכעין מה שאמרו העוסק בצרכי ציבור משכח תלמודו.

וכמובן שהכל לפי הענין דה”ר ידעיה מיירי שם על מת קרובו, שבאמת הוא תופס המוח בזמן שקורא בו ומרגש מאוד את האדם, ועושה היסח הדעת מן התורה, והתעיף עיניך בו ואיננו [עי’ בפ”ב דמגילה], וכמו כן כמובן שעיקר הדבר נאמר בקורא כתב שע”ג הקבר שבזה יש היסח הדעת טובא עקב המצב והמאורע אבל בקורא סתם כתב של פלוני אלמוני שמת אינו כ”כ היסח הדעת, שהרי אין כ”כ תפיסת המוח בזה (היפנוט בלעז), והכל לפי הענין ולפי מה שהוא אדם והרבה בני עליה מקפידים שלא לקרוא עיתון כלל (עי’ סנהדרין ק ע”ב) או עכ”פ בדרך קבע ותלמודם מתקיים בידם, וידוע מה שהתפלל הגרח”ק בכל תפילה שלא יזכור שום דבר חול, וכן אמרו במדרש שכל דבר של חול ששומע אדם הוא כנגד דבר של תורה שיוצא ממנו עי”ז.

ויעו’ ביוסף אומץ לה”ר יוזפא [עמ’ שמא] שכתב וראיתי מדקדקין מניחין אבן על גבי המצבה (בס”א קודם הקריאה), ואומרים שמועיל שלא תהיה קריאתה קשה לתלמוד, ואפשר שקבלה היא מקדמונים, ומפני שכתוב בספר הכוונות שאין זה בכתב שוקעת נראה לי לצרף שתי הסברות יחד, שבכתב שלנו השוקע יש לסמוך על הנחת אבן כנ”ל, ועל כל פנים הירא דבר ה’ ותלמודו חביב עליו אל ישליך דברים אלו אחרי גוו ויזהר בהן בכל האפשר עכ”ל, וכן הובא הצירוף שלו בספר הזכרון להגרח”ק [אות כו], ועי”ש שהסתפק באופן שאינו לא בולט ולא שוקע.

ויש לציין דגם כאן בדברי ה”ר יוזפא רואים שיש ענין לוודא שהקבר אינו גורם לשכחה שהרי עושים בזה ב’ צירופים כדי למנוע הסגולה הרעה, ומ”מ לפי הגירסה קודם הקריאה אין ראיה שהרי מדובר על אדם הבא לקרוא ולא על האחראי על המצבה, ולכן מסיים ועכ”פ הירא וכו’ כיון שמדבר על האדם הבא לקרוא.

אחר שכתבתי כ”ז שוב ראיתי בספר שמירת הגוף והנפש סי’ רו שהביא שם בשם דרשא מהיעב”ץ שהביא בשם האר”י להיפך דבכתב בולט אין בו משום כתב שע”ג הקבר ובכתב שוקע יש בו הבעיה הנ”ל, והביא לזה ראיה מגמ’ פ”ב דגיטין דף יט שרק כתב שוקע חשיב כתב ולא כתב בולט, ועיקר מה שהביא מהאר”י לא חיישי’ לה דהרי בכתבי האר”י מבואר להיפך וכן מבואר בעוד כמה עשרות מחברים בשם האר”י, אבל בעצם הראיה מ”מ יש לדון דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, וכתב בלשון חכמים אפשר שהוא כל מה שנקרא כתב בלשון בני אדם, ועל אף שכ’ שם שהיא ראיה ברורה אפשר שכל הראי’ היא רק אחר שכן סבר בדעת האר”י אבל אם היה לפניו כתבי האר”י והיה רואה אפכא יתכן מאוד שהיה דוחה הראיה הנ”ל.

אפשר לעשות הסכם יששכר וזבולון גם באופן חלקי ויחסי לפי מה שתומך את הת”ח ומוסיף בלימודו על ידי תמיכתו.

מקורות:

הגרח”ק הובא בספר בתורתו יהגה ח”ג פ”ב עמ’ עט, ומעין זה בשם עולם לבעל החפץ חיים שער החזקת התורה שער ההתחזקות פ”ו, וכן למד שם בספר בתורתו יהגה מנוסח הסכם יששכר וזבולון שכתבו החזו”א והגרא”מ שך ועוד גדולים שעיקר ענין הסכם יששכר וזבולון הוא על מה שמוסיף יששכר ללמוד על ידי תמיכתו של זבולון.

ועי’ עוד מה שהביא מ”מ לרעיון זה שענין יששכר וזבולון הוא החלק שיכול ללמוד יששכר עוד על ידי תרומתו של זבולון, עוד שם לעיל עמ’  נד הערה 4 ע”פ האג”מ יו”ד ח”ד  סי’ לז סקט”ז ועזר מקודש להגאון מבוטשאטש אה”ע ס”ס נב, עי”ש בהרחבה לכאן ולכאן.

ויש לציין דעיקר נידון זה בהגדרת יששכר וזבולון אם הוא ענין של חלוקת רווחים או לא הוא מחלוקת הפוסקים, וכבר האריכו בזה הש”ך והחיד”א ועוד כמה פוסקים, יעוי’ בספר בתורתו יהגה פרק הנ”ל מה שדן בכל פרטי דין זה (וספר הנ”ל על כל חלקיו יש בו ליקוט נפלא בכל מה שקשור לדיני וענייני תלמוד תורה).

ואולי אפשר שלדעות מסויימות מי שהוא תומך תורה באופן חלקי יהיה שונה הגדרתו מעיקר הגדרת מה שנתחדש בזבולון אע”פ שגם הוא יהיה בו בחינת זבולון מצד שהוא תומך תורה, וגם בו נאמרו הרבה מעלות ודברים נשגבים בחז”ל ובספה”ק.