תשמישי קדושה

הנה בגמ' מנחות לג ע"א ושו"ע יו"ד סי' רפט ס"ג אי' דבאופן כעין זה שחולק ביתו לשנים ופתוחים ב' הבתים זה לזה וכל אחד מהם פתוח לרה"ר (דאם אחד מהם אין פתוח לרה"ר נעשה חבירו בית שער לו ונותן בכניסה לבית הסתום, ועי"ש בט"ז סק"ד, וה"ה אם שניהם פתוחים בשווה למבוי, כמ"ש במקדש מעט יו"ד שם סק"ג, וכן אם שניהם פתוחים לחצר, כדמבואר בט"ז שם בדין השני שהביא בשם המהרי"ל סי' צד סק"א, וא"כ ה"ה ששניהם פתוחים בשוה לחלל הכניסה של הבית, אולם בגוף מה שדן שם במקדש מעט דאם צד אחד פתוח לרה"ר וצד אחד למבוי לא אזלי' בתר היכר ציר, יעוי' בזה בט"ז שם בדין הראשון בשם המהרי"ל, ודוק), אזלינן בתר היכר ציר, ולפי היכר הציר נקבע מה משמש כניסה למה ולפ"ז ישים את המזוזה.

ופירשו רש"י שם והרא"ש הל' מזוזה סי' ח דהיכר ציר היינו המקום שבו תוקע את הציר שבו סובב הדלת, והרגילות היא שהחור הוא בבית שלשם נכנסים, הלכך היכן שחור הדלת מחשבינן שהבית השני הוא כבית שער לו ונותן בצד ימין של הכניסה לבית זה.

אולם כתב הש"ך סק"ו בשם הלבוש ס"ג דכל מה דאזלי' בתר היכר ציר הוא במקום שבלא ההיכר ציר אין אנו יודעים מה המקום העיקרי אבל במקום שעיקר התשמיש הוא באחד מהחדרים אז חשיב החדר שהוא עיקר התשמיש כהחדר הפנימי, ובזה לא אזלי' בתר היכר ציר כלל.

והנה הש"ך שם כתב על דברי הלבוש שהוא פשוט, ויש לעיין דלכאורה אינו פשוט כלל דבמהרי"ל הנ"ל המובא בב"י ובט"ז שם לכאורה משמע להדיא דנקט דלא כהלבוש בזה, דהנה הש"ך הביא מהלבוש שבית הפתוח לבית החורף עיקר התשמיש הוא בית החורף ולא אזלי' בזה בתר היכר ציר כלל, ואילו במהרי"ל שם מבואר דלגבי חצר ובית שכל אחד מהם פתוח לרה"ר ופתוחים זה לזה אזלי' בתר היכר ציר, והרי בודאי שעיקר התשמיש הוא בבית ולא בחצר, יותר ממה שבית החורף הוא יותר עיקרי מבית, ואעפ"כ אזלי' בתר היכר ציר, ויל"ע.

ויעוי' בחזו"א יו"ד סי' קסח סק"ו מה שכתב לחלק בין חצרות שלהם לחצרות שלנו שאין בהם כ"כ תשמיש, ויתכן שנתקשה בקושי' הנ"ל, אולם ג"כ עדיין אין תירוצו מספיק, דמ"מ הבית הוא יותר עיקרי מחצר, אא"כ נימא שסבר החזו"א שבזמנם הרבה מהשימושים המשמעותיים היו עושים בחצר או מחצה מהשימושים או שהרבה מהזמן היו בחצר או מחצה מהזמן וזה ג"כ תמוה לומר שמחצה מהזמן היו בחצר, ועי' בלשון החזו"א שם שהיו משתמשים שם לטחינה ואפיה ושאר צרכים ופעמים אוכלים וישנים שם, ואולי מה שעיקר שימושי מלאכה עושים בחצר ובצירוף מה שגם אכילה ושינה היו עושים שם לפעמים חשיב כבר קבוע בשווה לבית עצמו, וצ"ע, ובמאמר המוסגר אולי סבר דבלא אכילה אינו מוגדר חצר, ועי' במשנה מעשרות ונדה מז ע"ב.

ויעוי' גם בבית מאיר שנתקשה לאידך גיסא קושי' אחרת בדברי המהרי"ל עי"ש, ורצה לומר מחמת כן דמהרי"ל סובר לעיקר כדעת הרא"ש (הובא בפרישה סי' רפו סקכ"ד) דחצר חייבת כיון שמשמשת לדירת הבתים, וא"כ שוב חזינן דחצר אינו עיקר כלפי בית, וא"כ לכאורה המהרי"ל אינו סובר מדין זה של עיקר הבית.

אולם בכמה ראשונים יש משמעות כדברי הלבוש והש"ך (ואולי לזה כיון הש"ך דהוא פשוט; ולכן סיים אחר כך ועי' בב"י דהיינו ששם מוכח כדברי הלבוש), שכך מבואר לפי פשוטו בדברי הב"י בשם המרדכי וכן הוסיף בתשובה מאהבה ח"א סי' סא בשם הנ"י מנחות טז ע"א מדפי הרי"ף, ועיקר דבריו שם הם כבר מרש"י מנחות לג ע"ב ד"ה קיטונית, ואמנם יש אחרונים שלפי מה שביארו בדברי הראשונים הנ"ל יתכן שאין הכרח בדברי אותם הראשונים לפרש כן (עי' חזו"א יו"ד סי' קסח ס"א וגידולי הקדש יו"ד סי' רפט ס"ק ז ובמקדש מעט שם סקי"ח ויד הקטנה הל' מזוזה פ"ג ס"ז), אולם לאמתו של דבר נראה דמ"מ בלשון המרדכי שם אי אפשר לפרש דלא אזלי' בתר עיקר תשמיש נגד היכר ציר, דב' פעמים שם הזכיר ענין עיקר תשמיש, גם אם לדעת אותם האחרונים יש לדון בגדר עיקר תשמיש באופן המבואר שם, מ"מ הם מודים דהגדר להמרדכי הוא עיקר התשמיש.

וכן למעשה נראה שנקטו האחרונים כהש"ך והלבוש בזה (עי' תשובה מאהבה שם, וציין לו גם בפת"ש סק"ד, וכן בחומות ירושלים שהביא הפת"ש שם, דעת קדושים סקי"ב, מנח"י ח"א סי' פט, אג"מ יו"ד ח"א סי' קעו וח"ד סי' מג סק"ב).

ולגוף דעת הש"ך והלבוש הנ"ל דבאופן שאחד החדרים הוא עיקרי יותר יל"ע מה ההגדרה של מטבח ביחס לחדר שינה, ויעוי' בשו"ת מנח"י ח"א סי' פט שכתב דחדר אוכל נחשב עיקרי ביחס למטבח, אבל שם מיירי במטבח שמיועד להכנת האוכל בלבד, ואילו בניד"ד מדובר במטבח ביתי שהוא גם חדר אוכל, ויש לדון דלגבי עירובין אשכחן דלהלכה מקום לינה גרים לגבי מקום אכילה, וכן למד החזו"א לענין חנוכה, (וכן המשמעות באחד מהאחרונים בסוגיין דמקום לינה יותר פשוט להחשיב עיקר מול חדרים אחרים מאשר להחשיב את מקום האכילה כעיקרי ביחס לחדרים אחרים, וממילא שמעי' שמקום לינה יותר עיקרי ממקום אכילה), והנה להמהרי"ל והט"ז פשיטא דאין כאן טעם לילך בתר מקום לינה, דאפי' חצר לגבי בית לא אזלי' בתריה, אבל להלבוש והש"ך הנ"ל דהלכה כמותם יש לדון בזה.

והנה להחזו"א הנ"ל שטען בדעת המהרי"ל דבחצר של זמנם שהוא רוב שימושים ולפעמים אוכלים וישנים שם לכן לא חשיב הבית עיקרי לגביו, אפשר דג"כ מטבח שעושים בו הבישולים והאכילה והשהות ולפעמים ישנים שם כשחסר מקום, לא ייחשב החדר שינה עיקרי לגביו.

אבל כבר נתבאר דהמהרי"ל הנ"ל לכאורה הוא דלא כהלכתא ויל"ע.

ועי' גם בכמה אחרונים שנתחבטו מאוד בדברי המהרי"ל הנ"ל וכולם נקטו דפשטות הדין שחצר הוא תמיד עיקרי לבית מי מהם שנקט כן להדיא להלכה ומי מהם שנקט כן עכ"פ בתורת קושי' על המהרי"ל, ראה ישועות מלכו הל' מזוזה פ"ו ה"א, ובית מאיר וחידושי הרי"ם ביו"ד שם ושבט הלוי ח"ג סי' קג, והטעם שנקטו כן הוא משום דקיימא לן דהיכא שמוכחא מילתא שאחד מהמקומות הוא העיקרי לא אזלי' בתר היכר ציר, וגם בחזו"א שם ס"ק ד ו נקט דעיקר הדין שלא כהמהרי"ל ולו מטעם דלרוב הראשונים חיוב חצר במזוזה אינו מצד עצמו (וע"ע ארחות רבינו ח"ד עמ' רלו סק"ט ובשיעורין של תורה שיעורי המצוות אות לא בשם החזו"א לגבי מרפסת, ואולם יש כמה אחרונים שלא כ"כ בענין מרפסת, עי' אול"צ ח"א יו"ד סי' יד, אג"מ יו"ד ח"א סי' קפא, אבן ישראל ח"ז סי' לד, אבל דבריהם צ"ע לפמשנ"ת דעיקר דברי המהרי"ל אתיין דלא כהלכתא).

ושו"ר שגם הגרח"ק במזוזות ביתך על השו"ע שם [נדפס בסוף מס' מזווזה] נקט דהמהרי"ל וט"ז סוברים דהיכר ציר קודם לחדר העיקרי.

במקרה שההול החיצוני (שמשם נכנסים למטבח ולחדר השינה) בנוי באופן שרה"ר יותר קרובה לאחד מהחדרים יש אחרונים שכתבו (מקדש מעט סקי"ח ודעת קדושים סקי"א) שהפתח הקרוב הוא העיקר ויתכן שדברו גם באופן כמו בניד"ד, ועי' מה שכתבתי לעיל בריש התשובה בדברי הט"ז ואחרונים בענין אם אחד למבוי ואחד לרה"ר, ובגוף דבריהם של האחרונים שהחדר הקרוב יותר לרה"ר הוא נחשב העיקרי, יש להעיר דהרי מבואר בט"ז הנ"ל בשם מהרי"ל וכן הביאו הב"י דאם אחד מהחדרים אינו פתוח לרה"ר הוא נחשב החדר הפנימי לענין זה, דאזלי' בתר כניסה דידיה, וכמו שהבאתי לעיל, וא"כ יותר יש מקום להחשיב החדר הקרוב יותר לרה"ר כחדר החיצוני, ויל"ע אם אותם אחרונים חולקים על זה, וצ"ע היאך מפרשים דינא דבית שער דחצר לפי זה, ואולי אה"נ ס"ל דחצר כיון שאינו שימוש עיקרי לגבי בית חשיב חיצוני לגבי הבית (כמו שכתבתי לעיל להקשות על המהרי"ל לדעת הש"ך והלבוש), וצ"ע מה יאמרו הנך אחרונים באופן שאחד מהם פתוח לרה"ר ואחד לא, ובשו"ע משמע דבזה אין דינא דהיכר ציר, ואולי הנך אחרונים סוברים דבזה הפתוח לרה"ר הוא העיקרי ותמוה דלא מצינו בפוסקים להדיא כנגד דברי המהרי"ל, ואדרבה במרדכי משמע שבזה מודה להמהרי"ל שאם החדר הפנימי אינו פתוח לרה"ר הוא נחשב העיקרי, ואולי נידון זה אם מה שקרוב לרה"ר נחשב היה תלוי במחלוקת האחרונים בביאור דברי המרדכי הנ"ל שהחדר הפנימי הוא העיקר אם מיירי באופן שיש פתח ממנו לרה"ר או לא, דהחזו"א סי' קסח סק"א שמפרש דהמרדכי מיירי באופן שאין פתח מהחדר הפנימי לרה"ר לא יסבור כדעת הנך אחרונים (הדעת קדושים והמקדש מעט) ואילו המקדש מעט לשיטתו שכתב שם דהמרדכי מיירי גם באופן שיש מהחדר הפנימי פתח לרה"ר לא סבר כן, אלא להיפך דאם אין פתח לרה"ר מהחדר הפנימי יותר יש לומר דאינו עיקרי, אבל צ"ע דמשמע בלשונו שם של המקש מעט [לפי מה שראיתי מובא בשמו] דמ"מ מה שפתוח לרה"ר הוא סיבה שלא ייחשב חדר עיקרי ומה שהוא חדר עיקרי הוא מחמת שרוב הכניסות הם מהבית אליו וממילא לפי זה מה שפתוח לרה"ר מודה המקדש מעט שהוא מחשיבו יותר כחדר חיצוני ויל"ע בכ"ז.

[ואולי ר"ל דאע"פ שיש לו פתח לרה"ר וא"כ אין צריך הבית כדי להכנס לאותו חדר, מ"מ מכיון שרוב הכניסות הם מהבית אליו חשיב שהוא החדר הפנימי, ומ"מ באופן שלשניהם נכנסים מרה"ר בשווה ורק שאחד קרוב יותר הקרוב יותר הוא שימושי יותר מכיון שבפועל נכנסים אליו יותר, ובאמת נקט שם וכן בדעת קדושים שם דרוב כניסות הוא טעם לומר שהחדר הוא יותר שימושי, וצל"ע בפנים דבריו].

ובגוף ההשוואה בין יותר קרוב לרה"ר לפתח פנימי נראה דא"א להקשות מזה על זה, דבאופן שיש חדר פנימי שמהחדר החיצוני יש אליו פתח ולרה"ר ומהחדר הפנימי אין פתח לרה"ר הוא מצד שהחיצון נעשה כבית שער לפנימית, אבל אם שניהם שייכים להיכנס להם מבחוץ ורק הנידון מי קרוב יותר הוא נידון נפרד דמה שקרוב יותר לרה"ר יש בו שימוש יותר, ובלבד שהמעבר בין החדרים בפתח שביניהם אינו נוטה יותר לאידך גיסא.

ובמקרה שרוב הכניסות הם בחדר אחד ורוב התשמיש הם בחדר השני נחלקו בזה האחרונים ורובם נקטו שרוב כניסות גובר על רוב תשמיש (עי' בדעת קדושים ובמקדש מעט שם בשם הבית מאיר ומנח"י ח"א סי' פט ומה שהביא שם בשם התשובה מאהבה ח"א סי' סאכלל ג שציין לו בפת"ש סק"ד).

ובמקום שלא נהגו העולם לעשות היכר ציר באופן המבואר בגמ' ובפוסקים, כתב הראשון לציון לבעל האוה"ח ביו"ד שם סק"א דבזה לא אזלי' בתר היכר ציר, ויש אחרונים שנקטו יותר מזה דבמקום שנהגו לעשות היכר הציר לחוץ אזלי' לפ"ז להיפך, ויתכן שלמדו בלשון הגמ' במזוזה הלך אחר היכר ציר, דהיינו לפי מה שניכר לפי מנהג המקום שם בצורת עשיית ההיכר, (ומש"כ שם בגמ' אבקתא היינו לפי מנהגם היה ההיכר החור של האבקתא היכן שהוא בפנים וה"ה כשההיכר הוא היכן שהוא בחוץ) ויש אחרונים שנקטו דגם בזה חשיב כמו שאין מנהג בהיכר ציר, ובזה חשיב כמו שאין היכר ציר (עי' בזה בעצי לבונה בשם גור אריה ובמזוזת מלכים ס"ק מג השני ובס"ק מו השני בשם הרי בשמים תנינא ס"ס רכ), ויעוי' עוד מה שביאר בחוט שני דלהלן בענין היכר ציר.

ולכאורה בזמנינו אין הקפדה גמורה לעשות באופן מסויים הקביעה של הדלת שיהיה מצד פנים או מצד חוץ, ומ"מ כמדומה שהרבה יותר מקובל האידנא שהדלת תיכנס פנימה ולא החוצה, אם כי זה אינו ממש המקרה של הגמ', אלא היום כיוון פתיחת הדלת נקבע על ידי צורת הנחת המשקוף, ויל"ע אם שייך לקבוע לפי זה הן משום שאינו האמור בגמ', והן משום שאין בזה קביעות גמורה.

אולם שוב נראה דיתכן שהכל כלול בדברי הגמ' דהרי לשון הטור בשם הראשונים במקום שעושה החור שבסף שציר הדלת סובב בו ומעמיד שם הדלתות, ויתכן שעיקר הענין בזה הוא שהדלת סובב בצד הפנימי של הבית, דבלשון רבינו ירוחם שהביא הב"י בבדק הבית שם לא הזכיר ענין החור כלל אלא כתב הלך אחר היכר ציר כלומר אותו הצד שציר הדלת סב בו הוא קרוי פתח וכו', ומבואר דעיקר מה שלמד בלשון הגמ' דעיקר החדר הפנימי הוא לפי המקום ששם הדלת סובב על צירו, ולפ"ז גם לא יתפרש כמו שרציתי להציע בדעת הגור אריה דלעיל דמ"ש הלך אחר הכר ציר יפרש דהיינו לפי מנהגי אותו המקום, דהשתא רבינו ירוחם אפשר שמפרש הלך אחר היכר של מקום הציר כיון שדרך הוא שמקום שקובעין הציר הוא הפנימי דדרך הוא ליתן לדלת לסבוב בבית הפנימי.

ממילא הוא דבר שצריך לבררו מה הדין באופן שהציר עצמו קבוע באמצע עובי הכותל אבל הדלת סובב לאחד הצדדים האם חשיב היכר ציר או לא, וע"ע להגרח"ק במזוזות ביתך שעה"צ סקמ"ג, ויעו' בחוט שני מזוזה עמ' קכא ומזוזת מלכים סקמ"ד בשם המקדש מעט ס"ק יג כב דמשמע דאזלי' בתר הסיבוב של הדלת כמו שאפשר שסובר רבינו ירוחם שם, ועי' בחוט שני שם מש"כ לבאר הענין.

עוד דבר שיש להסתפק בו אם תמצי לומר דהקובע הוא רק מקום הציר ולא מקום שסובב בו הדלת, אכתי יש לדון בהגדרת היכר ציר מה הדין כשהציר עצמו קבוע בעובי הכותל כמו בזמנינו שהכתלים עבים בד"כ, אבל הוא מפנים לדלת או מחוץ לדלת ועדיין בתוך שטח הכותל האם אזלי' בזה בתר שטח הכותל או בתר הגפת הדלת, ויעוי' בסוגיות בפסחים לגבי דינים דאזלי' בתר האגף ואולי יש ללמוד משם.

ועדיין את"ל דאזלי' בתר הגפת הדלת יש עוד להסתפק מה הדין כשהציר מקביל לדלת כשהוא סגר אבל כשהוא פתוח והדלת זזה ממקומה מעט נמצא הציר מפנימה לדלת או מחוצה לו האם בתר דלת סגור אזלי' ואין כאן עדיפות לאחד מן הצדדים, או בתר כשהדלת פתוח אזלי'.

ואפי' את"ל שבתר כשהדלת סגור אזלי' אולי מ"מ כאן שכשהדלת סגור אין היכר ציר שמא ניזיל בתר כשהדלת פתוח ויל"ע.

ויעוי' באחרונים מה שדנו מה לעשות בדלת הבנויה באופן של הספק דהגמ' והשו"ע מה הדין כשגם אין היכר ציר ביניהם [שהדלת נפתחת לב' הצדדים ובזה גם לפי הצד דאזלי' בתר פתיחת הדלת אין היכר ציר] וגם שווים בכניסות ובשימושים וכו'.

דיש שנקטו שיעשה ב' מזוזות (שאלת יעב"ץ ח"א סי' ע, תשובה מאהבה שם, ובנין ציון סי' ק, והגרח"ק מזוזות ביתך סקט"ז הביא דעתם ודחאם, וכ"כ שיעשה ב' מזוזות בספר מזוזות מלכים סקמ"ד בדעת הט"ז), ויש שנקטו שלא יעשה כלל (אג"מ יו"ד ח"א סי' קעו, ועי' משנה הלכות ח"ט סי' ריב מה שהשיג על דבריו), ויש שנקטו שיעשה היכן שירצה (פרשה סדורה סי' לט ע"פ הירושלמי סוף מגילה, מזוזות מלכים שם בשם המקדש מעט ס"ק יג כב, וכ' הגרח"ק שכך משמע הירושלמי סוף מגילה) וכך דעת רוב האחרונים, ובשם החזו"א ועוד כמה אחרונים הביא שם הגרח"ק שלא יקבע ב' מזוזות משום בל תוסיף (ראה הגרח"ק שם ובסקמ"ה, אם כי לא כל האחרונים שהביא שם מיירו להדיא באופן שקובע ב' מזוזות בב' מקומות מספק אלא חלקם מיירי בקובע ב' מזוזות זה בצד עי"ש).

הלכך בניד"ד לכאורה יניח בימין לכניסה למטבח, חדא דרוב כניסות שם, ונתבאר לעיל בשם רוב האחרונים דאזלי' בתר רוב כניסות גם כנגד רוב תשמיש, ועוד דבלאו הכי יש דעות שבחדר השינה של ההורים פטור ממזוזה לגמרי, ועוד דרוב השימושים הגדולים הם במטבח כזה, שכולל עיסוק בבישול ואכילה, ובחדר השינה רק ישן, ואע"פ ששינה חשיב יותר עיקרית מאכילה כמשנ"ת מ"מ אולי יש גם לצרף קצת מה שביאר החזו"א בדעת המהרי"ל ששימושים גדולים בחצר של זמנם בצירוף שישנים שם לפעמים מבטל את החדר השני מלהחשב עיקרי [אע"פ שנתבאר דדעת המהרי"ל לא נפסקה דלכאורה המהרי"ל סובר דלא אזלי' בתר עיקר שימושים כלל וכמו שאפשר שנקט הבית מאיר בדבריו, מ"מ לשי' החזו"א הטעם דלא קי"ל כהמהרי"ל הוא משום הגדרת החיוב בחצר עי"ש, מה שכאן לא שייך וקל להבין, אלא דמ"מ לפמשנ"ת הפשטות דלא קי"ל כהמהרי"ל כלל], והשתא אפי' אם תמצי לומר ששימושיהם שקולים הרי דעת הרבה אחרונים דבזה כבר יכול לעשות היאך שירצה.

אולם עוד בענין רוב כניסות נראה דלהלכה הגדרת רוב כניסות הוא רוב הפעמים שעובר באותו הפתח המדובר האם רוב הפעמים שעובר מאותו פתח הוא מהמטבח לחדר השינה או מחדר השינה למטבח.

והיה מקום לומר דכדי להרויח עוד שיטה ידקדק שההיכר ציר יהיה ג"כ באופן זה כדי להרוויח השיטות שהיכר הציר קובע לעולם, וזהו לכאורה דעת המהרי"ל והט"ז לפי פשוטם, אבל כבר נתבאר שדעה זו לא נפסקה להלכה, דסוגיין דעלמא של רוב האחרונים אינה כהמהרי"ל (אם כי יש קצת אחרונים בהגדרת חצר ליישב המנהג לגבי מרפסת, אבל גם אותם אחרונים גופא שכתבו חילוקים בזה מודו דאזלי' להלכה בתר מקום עיקרי, אבל לא מצאתי מן האחרונים שפסק דהיכר ציר קודם לגמרי למקום עיקרי כדעת המהרי"ל והט"ז), אולם הגרח"ק שם ראיתי שכן הביא דעתם של המהרי"ל והט"ז אחר שהביא דעת שאר פוסקים, וא"כ סבר שלא נדחית דעתם מהלכה לגמרי, ואם כן יש מקום לחוש לדעתם, ואם יצא גם ידי דעתם על הדרך שהתבאר א"כ בודאי כבר יצא רוב הצדדים לפמשנ"ת.

אין איסור אלא לשבת או לעמוד על השלחן אך להניח מקל מותר, ומ”מ יזהר שהחלק המלוכלך שבמקל לא יגע בספרים ולא מקום שנגע בחלק המלוכלך.

מקורות: עי’ במשנ”ב סי’ רמז סק”ג שלא לגע בספרים בידיים שאינן נקיות, וספר חסידים סי’ תתכג שאין ליגע בספר לאחר שנגע בידיו בנייר של בהכ”ס, וכן הובא בפוסקים שלא להניח על מיטה של זוג שחזקה שאינה נקיה.

לא מכיון שאינו אלא דרך אקראי ולא נתנו להם רשות לקבוע שם בהכנ”ס.

מקורות: יעוי’ בתשובה אחרת [ד”ה מי שנתן רשות להתפלל בחניית ביתו וכו’] שהבאתי מנוב”י ומשמעות בה”ל בשם הפוסקים בסי’ קנד שציבור המתפללים באקראי בבית אפי’ למשך זמן אינו מקדש המקום בקדושת בית הכנסת.

יעוי' בב"מ קב ע"א ת"ר המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויוצא ומנכרי נוטלה בידו ויוצא ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא וקבר אשתו ושני בניו, והעירו דהלשון בידו צ"ב, ואולי בא לומר דרק בידיים אסור.

ויעוי' בתוס' שם (קא ע"ב) שכתבו הטעם דלא יטלנה בידו שכאילו מזיק אותן שדר בבית, ובראשון לציון על השו"ע סי' רצא ס"ב העתיק לשונם דהו"ל כאילו מזיק בידיים, ואפשר שנתקשה בלשון בידו, ולהכי קאמר דכיון שמביא המזיקין הו"ל כמזיק בידיים, ומיהו זה צ"ע לגופיה מה גדר המשחרר מזיק של הפקר, והארכתי בזה בתשובה אחרת באופן דומה [ד"ה ?], דלכאורה אין זה גדר של מזיק בידיים (ומענין לענין עי' בתשובתי לענין מי ששחרר בהמת חבירו בד"ה ?), ובלאו הכי צ"ע מאי אכפת לן דהוא מזיק בידיים, דהרי להזיק לכתחילה אסור אפי' בגרמא, מדחייב בדיני שמים כ"ש דאסור לעשות כן לכתחילה, ויל"ע בזה.

ובגוף הנידון אם מותר לגרום על ידי גרמא שיוציאו המזוזה מהבית אולי יש ללמוד שיהיה מותר מהדין שאסור לנהוג בתשמישי מצוה מנהג ביזיון ולהשליכו לאשפה, וכ' המשנ"ב סי' כא סק"ז, דרק בידים אסור לזורקן לאשפה אך אם מתוך שלא גנזן נזרקו ממילא אין לחוש לזה עכ"ל.

והנה בענייננו לגרום שיושלך לאשפה בודאי אסור, אף דמדאורייתא לא תעשון גרמא שרי [שבת קכ ע"ב] מ"מ מדרבנן אסור [עי' הר צבי יו"ד סי' רלא בשם המאירי בשבת שם, וכ"כ בשו"ת אחיעזר ח"ב יו"ד סי' מח סק"ג, ויעוי' בשו"ת הרי בשמים ח"ב מהדו"ת סי' קפג שכתב כן בשם יו"ד סי' רפב ולא הבנתי כוונתו ואולי ממה שצריכין גניזה, וע"ע נוב"י חאו"ח סי' יז], ואף נקטו הפוסקים דאם המזוזה תבוא לידי ביזיון יוציא את המזוזה מהבית [עי' שו"ע שם ואג"מ יו"ד ח"א סי' קפב].

אבל להשאיר עד שמאן דהוא יוציא את המזוזה אולי מותר, ויעוי' בנ"י הלק"ט הל' מזוזה דף ו' ע"ב מדה"ר בשם השאילתות שאי' קכו שהשוה דין זה שלא להסיר המזוזה לדינא דציצית דאין מתירין מבגד ציצית שהוא מבזה את הציצית ממצותה (ע"פ העמק שאלה שם סק"ה), ואם נימא דשם מותר מחמת שאם נזרק מחמת שלא גנזן כ"ש שאם רק הוסר מהבגד מחמת שלא השגיח, א"כ אולי יש ללמוד גם לענייננו שאם לא השגיח ומתוך זה הוסר המזוזה אינו עובר בזה איסור.

ואף שיש לדחות דשאני התם שעיקר דינו תשמישי מצוה שאין בו חיוב גניזה מ"מ גם כאן עיקר דינו של המזוזה שאין בו איסור להוציאו מקביעותו, ומ"מ למעשה אין ראיה גמורה דהא סו"ס זה תשמישי מצוה וזה תשמישי קדושה, ושמא גרמא אסור מדרבנן רק בתשמישי קדושה ולא בתשמישי מצוה (וגם אפשר דאין זה גרמא גמור האופן המבואר במשנ"ב שם שרק לא גנזו ואפשר דגרמא ממש גם בתשמישי מצוה אסור לגרום להם לבוא לידי ביזיון).

אין איסור לדור בבית מעל ספר תורה במחסן אלא אם כן יש שם בית כנסת (כן מבואר בכמה מקומות שמותר לישב ע"ג מקום שיש מתחתיו ס"ת היושבת ברשות בפני עצמה, כמו שציינתי בתשובה הסמוכה [ד"ה מי שנתן רשות וכו'], ואפי' לענין דירה מעל מותר שכן מוכח מהנידון במשנ"ב בס"ס קנא לענין בהכנ"ס אקראי דאפשר שיש להקל בזה כיון שהוא בשכירות לזמן, משמע דבלא בהכנ"ס כלל אין לחוש, ומיירי שם בשיש ס"ת כדמוכח ממה שהביא שם בסק"מ בשם תשובת פאר הדור).