הרב עקיבא משה סילבר - שאלות

הלכה פסוקה היא בשו”ע סי’ שסג ס”א אין מפנין המת והעצמות לא מקבר מכובד לקבר מכובד וכו’ ובתוך שלו אפי’ ממכובד לבזוי מותר שערב לאדם שיהא נח אל אבותיו וכן כדי לקוברו בארץ ישראל מותר ע”כ, וכתב שם הש”ך סק”ג משום שהוא כפרתו שעפר א”י מכפרת, דכתיב (דברים לב מג) וכפר אדמתו עמו ע”כ, ועי’ בסוף כתובות ובב”ר פרשת ויחי, ועי’ גם בירושלמי סוף כלאים על ענין גלגול מחילות ובפסיקתא רבתי פ”א.

ובדרך שיחה ח”ב עמ’ שלב הובא בשם הגרח”ק שיכול הבעל להעביר את האשה להקבר אצלו בא”י אפי’ אם היתה קבורה בחו”ל בקברי אבותיה כמה שנים (ושם הוא נידון בפני עצמו אם יש להעדיף א”י על קברי אבות וקבר בעל על קברי אבות ועכ”פ בצירוף שניהם).

ויעוי’ בכמה אחרונים דיתכן שמעיקר הדין היה צריך להתיר גם להעביר מחוץ לירושלים אל ירושלים [עי’ שבט הלוי ח”ב סי’ רז סק”ב וח”ה סי’ קפה סק”ג ומה שציין שם לדברי הרמב”ן בתורת האדם שהביא הב”י סי’ שעה ס”ג ורדב”ז ח”ב סי’ תשלב, ועי’ עוד גשר החיים ח”א פכ”ז אות ט ג ומנחת שלמה ח”ב סי’ צו סק”ז].

עכ”פ לפי דברי השו”ע והפוסקים לכאורה יוצא שלא עברו בזה שום איסור אלא אדרבה עשו בזה טובה למת שזכה לכפרת ארץ ישראל וגם זכה להמנע מצער גלגול מחילות על ידי שהעבירוהו בארון בכתף.

אולם באג”מ יו”ד ח”ג סי’ קנג חידש לענין עצמות השר מונטיפיורי דרק בני המת יכולים להעבירו אבל אחרים אינם יכולים דלמה מעבירים רק מת השר אנטיפיורי ולא גאונים גדולים, ונמצא שמבזים בזה הרבנים והגאונים, עי”ש וצ”ב דמ”מ אם יש טעם למה להעביר מת פלוני למה לא להעבירו, אבל באמת יעו”ש שהיה עוד טעמים שלא להעבירו דגם המת רצה להקבר בחו”ל לפי דעת האג”מ שם וגם משמע שם שהיה עת צרה ומצוק שהשופטים ניסו לפנות הנכסים המקודשים שנדב השר ויתכן שהיה זה גם טעם לפסק (כעין דברי הגרשז”א דלקמן ודוק), וגם יש שם משמעות בתשובה שהיו שם דברים שלא פירטם הרבה והוא מעין הנ”ל.

ועכ”פ בדיעבד במקום שהעבירו כבר מת אפשר דגם האג”מ מודה דאינם עבריינים דרק קאמר שאין להעדיף מת זה על פני מתים אחרים, ויש להוסיף עוד דבניד”ד שמדובר במהרח”ו שהיה ת”ח יחיד בדורותיו שרבים ניאותים לאורו עד היום (המהרח”ו מלבד מה שהוא מוסר התורה של כתבי האר”י ונסמך לזה ע”י האר”י בעצמו מלבד זה היה גם המשך שלשלת חידוש הסמיכה אחר הב”י כמ”ש החיד”א ומשמע שהיה מופלג בחכמה מאחר שנבחר לזה) מודה האג”מ שמותר שהרי טענת האג”מ שאין להעדיף השר מונטיפיורי על פני גאונים גדולים שנמצא כמבזה אותם, וכאן לא שייך לענייננו כיון שהוא ת”ח מופלג, בפרט שהוא קרוב לא”י ואפשר להעלותו בקל ונמצא במקום יישוב של גויים ורבים רוצים להשתטח על קברו, דלכאורה לא עבדו בזה שום איסור.

ובאמת צע”ג במש”כ האג”מ שאם מעלים אדם יש בזה ביזיון לגדולי תורה א”כ באיזה אופן מיירי השו”ע והפוסקים שכתבו להדיא שיכול להעלות אדם.

ויתכן דעיקר טענת האג”מ הוא רק באדם בעל חשיבות כגון השר מונטיפיורי שבזה ניכר שמעלים עצמותיו מחמת חשיבותו אז יש ביזוי לגדולים בתורה החשובים ממנו, אבל כשמעלים אדם לא מחמת חשיבותו אפשר דלא מיירי וכ”ש כשמעלים גדול בתורה מחמת חשיבותו, ומלבד זה היה להאג”מ עוד טענות מלבד זה.

ומש”כ האג”מ דצאצאים יכולים להעלות היינו אפי’ במקרה שמעלים שר נכבד שמכיון שהם צאצאיו אין בזה ביזיון לגדולי התורה.

ועי’ גם במנח”ש ח”ב סי’ צח סק”כ (קמא ב עמ’ שסא) שפקפק בסברא דנימא שעל ידי שמעלים צדיק אחד לא”י מבזים צדיקים אחרים, אלא אם כן יש חשש שאם יביאו צדיק לא”י הנכרים יבזו את שאר ביה”ק אין להביא את הצדיק, שלא ייגרם בזיון לשאר הקברות על ידי זה, ואעפ”כ כתב דלענין חסידים ההולכים לאורו של צדיק אפשר שנחשבים צאצאיו לענין העברתו, ויתכן שהמהרח”ו שרוב כתבי האר”י שבידינו הם ממנו חשיב כרבם של כל בעלי הקבלה לענין זה, ועי”ש שכתב שם עוד צדדים בזה דאפשר שהקברים יביאו לחיזוק לתפילה ועבודה, ולא הכריע, והצדדים שכתב שם להיתר עכ”פ חלקם יתכן ששייכים גם בענייננו, ואילו הצדדים שכתב שם לאיסור (שבה”ק שם בסכנת איבוד ואם יוציאו הקברים של הצדיקים הנכרים ישמידו את בה”ק) אפשר שלא שייכי בענייננו כלל ולא נודע לי המציאות בכ”ז.

(ומש”כ הגרשז”א שכשמעלים גדול בתורה אין בזה ביזיון לגדולי תורה אחרים אפשר דגם האג”מ מודה לזה ולא פליגי).

ומ”מ מן הסתם דגם האג”מ וגם המנח”ש מודים דגם אם יש בזה צדדים להמנע באופנים מסויימים מ”מ מי שהעביר את המת עכ”פ בניד”ד עדיין א”א לומר דמיקרי עבריינא ושעשה שלא כדין כיון שמצד הדין הלכה פסוקה היא דשרי וטובה עשה למת.

ומ”מ יתכן שהיה עליהם להמלך קודם לכן באפוטרופסים וגזברים אם יש וכן ברבנים ובמנהיגים ובפרנסים ובציבור לפני מעשה משמעותי כזה מכיון שא”א שכל אחד יבנה במה לעצמו ובמחטף ובהחבא ויעשה דברים שיש בהם משמעות לציבור ולכלל ולמת, וגם צריך לברר אם יש מנהג קבוע בזה בזמנינו בענין העברת מת לא”י ואם יש צוואה מהמת או טעם אחר למה קברוהו שם.

ולגוף הנידון דהקבר כאן הוא בסוריא אם חשיב א”י קצת כבר ציינתי לדברי הגמ’ ורש”י גיטין ח ע”א דמבואר שם שלענין יציאה לחו”ל סוריא חשיבא כחו”ל לענין זה, וכן מבואר במקובלים דסוריא הוא מקום הקליפות והרחבתי בזה בתשובה אחרת.

ולא נכנסתי כאן לשאלות בעלות על המקום ועל המבנה אלא רק על נידון העברת המת בלבד.

מעיקר הדין מותר.

מקורות:
הנה ברמ”א יו”ד סי’ קטז ס”ג מבואר דלדידן דגים ובשר קל מבשר וחלב, דהרי אינו מצריך רחיצת הידיים ביניהם למרות שבבשר וחלב צריך לכה”פ רחיצת הידיים כמבואר ביו”ד סי’ פט, ועי’ במשנ”ב סי’ קעג מה שהביא לדברי הרמ”א, ומשמע דלפ”ז גם הרחקה א”צ כיון שאינו ממש כבשר וחלב.

ויש להוסיף דמשמעות דעת הרמ”א בד”מ בסי’ פט לחשוש להזוהר שלא לאכול בשר וחלב בשעתא חדא ובסעודתא חדא, ובכ”ז לא הגבילו בבשר ודגים כלל.

וכן יש להוסיף להמבואר ברמ”א שם ובש”ך סק”ב דלשיטת הש”ך יוצא להחמיר בבשר בחלב יותר מבשר ודגים לענין אפיה בתנור גדול יחד באופנים המבוארים שם (ועי”ש בט”ז ובשיטת המהרש”ל שהביא הש”ך).

ועיין עוד במשנ”ב שם דלפי המג”א בזמנינו בלאו הכי קיל ומשמע שנשתנו הטבעים בסכנה זו ולפי שיטתו בלאו הכי א”צ להרחיק ביניהם.

ויש לדון לפי המחבר באו”ח שם וביו”ד שם דמחמיר בדגים לענין רחיצת ידיים והפה בבשר ודגים כמו בבשר בחלב מה יסבור לענין הרחקה, ומ”מ יש לומר דגם להמחבר אינו ממש כבשר וחלב דהרי גם בב”י באו”ח שם שהחמיר כהזוהר בבשר וחלב מ”מ לענין דגים ובשר לא החמיר לענין תקנת זמן, ויש לומר דבאמת לא גזרו הרחקות כ”כ בסכנות כמו באיסורין, דאמנם תקנו להדיח ידיו ופיו אבל זו הסכנה עצמה אבל הרחקת שעות וסעודות שאינה הסכנה עצמה אלא שמא יאכלם יחד לא גזרו, (וצ”ל שהטעם הנשאר בפיו אינו סכנה ועי’ ברמ”א יו”ד סי’ קטז ס”ב לענין ריחא בבשר ודגים), וממילא גם היכר אפשר שא”צ, ואע”ג דחמירא סכנתא מאיסורא מ”מ עיקר דיני גזירות נאמרו באיסורין לעשות משמרת למשמרת, ואפשר גם דסכנה א”צ חיזוק וצל”ע.

וכמו”כ יש לדון דיש דעות באחרונים דבשר ודגים חמיר מבשר וחלב ומשום סכנה אוסר גם בדאיכא ס’ וכיון דאשכחן שהחמירו בזה יותר משום סכנה יש לדון מה יסברו לענין הרחקה מבשר וחלב.

ומצאתי בביאורים ומוספים באו”ח סי’ קעג שהביאו סתירה בזה בכה”ח אם יש להקפיד לעשות היכר בין דגים לבשר או לא, ובשם השבה”ל דמעיקר הדין א”צ עי”ש, וכך יוצא ע”פ הגדרים דלעיל דבדגים ובשר לא החמירו בד”כ החומרות שנאמרו בבשר בחלב.

נראה שהטעם פגום ולא חשיב כלכתחילה כיון שעכשיו אינו טועם הטעם כשבא לאכול הלכך מותר.

מקורות:
ברש”י ברכות כד ע”א מבואר דע”י גיהוק יש בפיו טעם המאכל שאכל, ויל”ע דבטור יו”ד ריש סי’ פט מבואר לחשוש לשי’ רש”י שהוא משום שיירי טעם בשר דאם יש שיירי בשר בפיו אסור גם לאחר שש שעות עד שמסירו, וכן נפסק בשו”ע ונו”כ שם שיש לחוש לזה.

ולכאורה ה”ה אם נשאר טעם בשר בפיו כיון דעיקר דין דשש שעות לדעת רש”י הוא משום שנשאר טעם בפיו אחר כך ולא משום שיירי בשר שנשארו בפיו (וכמ”ש גם הפמ”ג בשפ”ד סק”א דלרש”י ה”ה אם אכל רק שומן של בשר ויסוד הדין נזכר ברמ”א בס”ג ועי’ להלן), ואדרבה הרמב”ם הוא שסובר שעיקר הטעם הוא משום שיירי בשר בעין וס”ל דעד ו’ שעות חשיבי שיירי בשר בעין ולא יותר כמבואר בפמ”ג במשב”ז סק”א, אבל רש”י לית ליה סברא שאחר ו’ שעות הוא כמעוכל ועיקר הטעם לדידיה הוא מחמת טעם בשר שנשאר ולפ”ז לכאורה כ”ש אם נשאר טעם גמור שנאסר.

ואין לומר דאחר ו’ שעות לא שייך שיהיה טעם בשר דהא ו’ שעות לאו כלל גמור הוא בכל מקום דהרי לגבי בשר בין השיניים נקטו הפוסקים דלרש”י יש להסיר.

וכן ברמ”א בס”ג החמיר בשומן של בשר וכתב שם בבהגר”א ע”פ רשב”א ח”א סי’ שז דאינו כטעם הרמב”ם אלא כטעם הטור (היינו טעם רש”י שהובא בסתמא בטור, וכמבואר גם בפמ”ג דלעיל), ועי’ בפנים הרשב”א שכתב דגם להרמב”ם לא פלוג וכ”כ בגינת ורדים יו”ד כלל א סי’ ז ד”ה והנ”ל בזה.

ועכ”פ מבואר דלרש”י שהוא משום טעם גם אכילת טעם בלבד אסור ולכאורה גם טעם הנשאר הוא בכלל האיסור, דאתיא מבינייהו דמחד אם אכל טעם לחוד הנשאר בפיו תוך ו’ דאסור לרש”י ומאידך שיירי בשר הנשארים בפיו לאחר ו’ שעות לרש”י ג”כ אסורים, ומבינייהו יש ללמוד שאם יש טעם לאחר ו’ שעות יהיה אסור.

אבל לרש”י אין לומר דטעם בשר אינו בכלל בשר אפי’ מדרבנן דהא מחמת זה גופא תקנו להמתין ו’ שעות, דהרי לרש”י נקטו הפוסקים שאין ראי’ לומר שיש שיעור עיכול אחר ו’ שעות וא”כ לכאורה ה”ה בטעם אין שיעור עיכול לטעם בשר, ובפשיטות משמע דטעם אסרו.

ובב”י או”ח סי’ קעג הביא דברי הר”ן דאם מוציא הבשר אחר ו’ שעות בעי לקנח פיו (ועי’ עוד בנו”כ ביו”ד סי’ פט), והיה מקום להביא מזה ראיה דהטעם גם לאחר ו’ שעות הוא טעם, אבל אי משום הא יש לדחות דכאן הטעם חמור יותר כיון שטעם זה הגיע מבשר שהיה כאן עכשיו ולא מבשר שהיה כאן ו’ שעות, וגם אפשר דהקינוח משום דחיישי’ שמא לא ניקר הבשר יפה.

אבל בגמ’ חולין קה ע”א הובא הפסוק הבשר עודנו בין שיניהם ולפי שי’ רש”י מוקים להך גמ’ אחר שש שעות וכן פי’ הב”ח בריש סי’ פט, ולכאורה יש ללמוד מזה דאחר שש שעות החמירו רק בבשר ממש ולא בטעם, דקרא דהבשר עודנו בין שיניהם רק מלמד על בשר בעין דחשיב כבשר כשהוא בין השיניים אבל טעם אפשר דלכו”ע חשיב כמעוכל, אבל יש לדחות דבבשר איצטריכא גם באופן שכבר אבד מן הבשר הטעם לגמרי כמו שמצוי במאכל שנשאר בין השיניים כמה שעות, דאם נשאר בהם טעם בשר לא היה שם בגמ’ ספק.

עכ”פ היוצא מהנ”ל דכל שיש טעם בשר ברור בפיו של בשר ואינו מצליח להסירו לאחר ו’ שעות הפשטות שעדיין הוא אסור באכילת חלב לפרש”י דחיישי’ לשיטתו.

ויל”ע באופן כשמגהק מרגיש טעם בשר או כשמרגיש מפעם לפעם אם אסור לאכול חלב בזמן זה.

והנה האג”מ ח”ב מיו”ד סי’ כו דן להתיר כדורי ויטמין העשויים מכבד אף אם יש בהם טעם בשר ועיקר נימוקו מדעת הש”ך בסי’ פט דתבשיל שנתבשל בקדירה מלוכלכת מבשר אינה מצריכתו להמתין ו’ שעות, ובא לייסד בזה דטעם כל דהוא אינו אוסר במקום שלא תקנו להמתין ו’ שעות.

אולם לפי מה שנתבאר אצלי בתשובה אחרת דלדידן רוב אחרונים חולקים על פסק הש”ך בזה וגם הא”ר באו”ח סי’ קעג חלק ע”ז, וגם יש אחרונים שפירשו דברי הש”ך באופן אחר דמיירי שיש ס’ כנגד הלכלוך של בשר, ולפי מסקנת הרבה אחרונים נמצא דבכל נותן טעם יש לאסור אלא אם כן יש ס’ לבטל הטעם עד שאינו מורגש כלל, ויל”ע בניד”ד.

[והואיל דאתאן לזה אעיר על מש”כ בבדי השלחן בציונים סקכ”ח דנראה באג”מ דגם קינוח והדחת הפה א”צ אחר הכדורים הנ”ל ויש להעיר דחיליה דהאג”מ מהש”ך הנ”ל לענין קדירה של בשר שלא נתקנחה, והרי אף במקרה של הש”ך גופא הסתפק הבדה”ש גופיה בסעי’ ג בביאורים (ד”ה מיהו) לדעת הש”ך אם שרי לאכול אח”כ בלא קינוח והדחה ונשאר בצ”ע].

ובפשוטו נראה דמה שגדרו חכמים שאחר ו’ שעות מותר אם אין מרגיש טעם בשר היינו משום שאז בד”כ לא נשאר טעם עיקרי ואז ככל שאינו מרגיש ברגע האכילה בשר יהיה מותר כיון שאין טעם עיקרי כרגע בפיו, דאפי’ אם שייך שיישאר טעם בעין תוך ו’ שעות אבל כשאינו אוכל לא.

אבל יל”ע אם יש לסמוך על זה, דאם יודע בעצמו שעדיין הטעם עולה לחכו מפעם לפעם, א”כ גם אם אוכל בזמן שאינו מרגיש הגיהוק או הטעם העולה בפניו מפעם לפעם מ”מ יש לדון אם יש לחשוש שתוך כדי אכילתו ירגיש הטעם ולא שייך בזה לא מחזקי’ איסורא כיון שיודע שהוא עלול להיות כך ויש ריעותא לפנינו.

ואולי יש לומר דאחר ו’ שעות הוא אומדנא שנטל”פ ולכן אין לאסור בדיעבד וכה”ג שאינו מתכוון ואין האיסור ברור חשיב כדיעבד אם יעלה בו טעם, ורק בבשר בין השיניים ממש לא התירו משום דבזה אם אוכל חלב הו”ל כמערב טעם פגם של בשר לכתחילה בחלב.

ואם נימא הכי נבאר דברי הגמ’ שם, דהרי זה פשיטא דאם יש בשר בטעם טוב לפנינו חשיב כבשר גם אם הוא בין השיניים, דזה דרך אכילה שחלק נשאר בין השיניים ואחר כך בולעים אותו ואם יש בו טעם מרגישים הטעם, ואין ס”ד לפטור מהמתנת ו’ שעות אח”כ, אלא הנידון כשעבר טעמו, ובזה ס”ד דעדיף מנטל”פ כיון שאינו בשר כלל, וע”ז קאמר דעדיין יש בזה שם בשר והו”ל כשאר נטל”פ שאסור לאכלו עם חלב לכתחילה, אבל בטעם שאחר ו’ שעות אפשר דלא הוה מספקא ליה כיון דממ”נ אם יש טעם ממש אפי’ הוא נטל”פ אסור לכתחילה משא”כ בבשר שאין בו טעם וכלה לגמרי טעמו דבזה ס”ד שאינו בשר לא בעין ולא בטעם, וצ”ע.

ובאמת מה דאחר ו’ שעות הוא מעוכל הוא מפורש בטור לדעת הרמב”ם וכעי”ז אי’ במגן אבות להמאירי סי’ ט עמ’ מח ובמהר”ם מלובלין חולין קה ע”א וכעי”ז מבואר במג”א, אבל בדעת רש”י לא מצאתי להדיא בפוסקים שנתבאר כן, אבל יש לומר דלפי מה שנתבאר שכל נידון הגמ’ לגבי בשר שבין השיניים הוא רק אחר ו’ שעות (כמ”ש הב”ח) ובלא זה לא היה צד בלאו הכי כיון שצריך המתנה ו’ שעות, וגם בשר בעין פשיטא שאסור לאכלו עם חלב כמשנ”ת, הלכך יתכן שנמצא מקור לפרש”י שיש עיכול אחר ו’ שעות והאיסור רק מצד נטל”פ.

אבל שוב נראה דהוא דוחק עצום, חדא דבטור שכ’ כן להרמב”ם משמע דרש”י אינו סובר כן, ועוד דלפי המבואר בטור דלהרמב”ם שיש עיכול אחר ו’ שעות מותר לאכול מיד חלב גם כשנשאר בשר בין השיניים, א”כ משמע דאם יש עיכול לא אמרי’ דיש כאן איסור נטל”פ לכתחילה, משמע דאין טענה כזו אלא שנתבטל לגמרי אחר ו’ שעות, א”כ מנ”ל ליצור מחלוקת בין רש”י להרמב”ם ולומר דלהרמב”ם הוא מעוכל והתבטל ולרש”י הוא מעוכל ונעשה נטל”פ שאסור לכתחילה.

ועוד דגוף הראיה מהגמ’ אינה מוכרחת דיש לומר דאכן לעולם הגמ’ מיירי באופן שנתבטל טעם הבשר דבלא זה אין צד לפטור וגם הגמ’ מיירי לאחר ו’ שעות דתוך ו’ שעות ג”כ אין צד לפטור, אבל עדיין אין ראיה דכל ו’ שעות יש טעם גמור ואחר ו’ שעות יש טעם פגום, ממילא אין ראיה לכ”ז, רק דמסברא יש מקום לומר דבאמת חשיב כמו טעם פגום דבדיעבד מותר ואם יעלה לו הטעם אחר כך חשיב בדיעבד לפמשנ”ת, ולהלכה צל”ע בכ”ז.

וראיתי כמה מחיבורים שלקטו הלכות בשר בחלב שהביאו דברי האג”מ להלכה למעשה ומ”מ צריך לציין דזה אינו לדעת האחרונים שמפרשים הש”ך באופן שיש ששים כנגד הלכלוך ואין טעם בשר וגם לציין דמלבד כ”ז יש אחרונים שחולקים על הש”ך, וגם בגוף חידושו של האג”מ שמדמה כדורי ויטמין לדבר שאינו דרך אכילה אע”פ שיש בו טעם הוא מחודש מאוד דהרי הש”ך מיירי בדבר שנתבטל ואינו לפנינו ואדרבה אין להוכיח מהש”ך שדבר שיש בו טעם בלא אכילה אין בו איסור דהרי מבואר בד”מ ס”ס פט בשם רשב”א והרבה ראשונים דשומן בשר לבד אסור ג”כ והיינו דטעם לבד ג”כ כמבואר ברשב”א בפנים ובבהגר”א והפמ”ג מחמיר אפי’ בשומן בלא בליעה בריש הסימן עי”ש, ומ”מ גם אם נקבל חידושו של האג”מ לדמותן זל”ז מ”מ אכתי יש להעיר מנידון פוסקי זמנינו על בליעת כדורים דהמנח”ש ח”ב סי’ סד הוכיח מדברי הפוסקים דחשיב אכילה ודלא כהמקילים בזה ע”י צירופים, ולכאורה גם כן מוכח בגמ’ בלע מצה יצא, וממילא אינו מוסכם לומר דכדורי ויטמין המיוצרים מתרכיז בשר לא נחשבים כאכילת בשר, ואולי האג”מ מיירי שיש קצת תערובת של רכיבי בשר בויטמין וצ”ע.

ובגוף דברי הפמ”ג הנ”ל שהחמיר במשב”ז סק”א בתבשיל שיש בו שומן (אע”פ דגם לטעם רש”י הרי לא בלע וגם לטעם הרמב”ם הרי אין כאן בשר) יש להביא ראיה לזה ממש”כ הרשב”א הנ”ל בשומן בלבד דאע”ג שהוא אוסר רק לטעם רש”י מ”מ גם להרמב”ם לא פלוג, וכעי”ז בגינת ורדים יו”ד כלל א סי’ טז, וא”כ י”ל דגם באופן של הפמ”ג לא פלוג וק”ל להמעיין וקיצרתי, ובבהגר”א סי’ פט כתב בשם רשב”א באופן הנ”ל דאסור לרש”י ואולי קיצר דמאחר דאנן קי”ל בלאו הכי לחומרא כרש”י כמ”ש השו”ע שם ס”א הלכך קיצר ולא הביא הטענה דלא פלוג להרמב”ם כיון דאינו נצרך להלכה בנידון זה, אולם שוב נראה דהבהגר”א שם סקי”ד לא סבר כן בדעת רמב”ם שהרי כתב דלא כרמב”ם.

והנה בכה”ח הביא בשם כמה אחרונים להקל בנגע בשר בלשונו בלבד, ויש לדון אם סותר לדעת הפמ”ג הנ”ל שמצינו לו ראיה גם ברשב”א.

ויש מקום לומר דהפמ”ג החמיר בלא פלוג רק בלעס כיון דלעיסה היא צורת האיסור להרמב”ם בבשר שנתקע בשיניים, וממילא גם שומן אסרי’ להרמב”ם כמבואר ברשב”א לדעתו משום לא פלוג, אבל בהכנסה לחוד לא.

עוד רגע אדבר מה שדנתי בתשובה אחרת באדם שנשך בשר ולא לעס האם הוא בכלל היתר הכה”ח הנ”ל וכתבתי לדייק מלשון הפוסקים האחרונים שהביא שם דההיתר הוא רק בלא היה נשיכה, ושוב נראה דיתכן להביא ראיה לזה מעיקר הדין, דהרי הרמב”ם סבר שעיקר האיסור משום בשר שבין השיניים כמבואר בטושו”ע יו”ד ר”ס פט ובב”י או”ח סי’ קעג, ויש לומר דיליף לה מדאמרי’ בגמ’ שגם בשר שבין השיניים חשיב בשר, ומפרש לה על תוך ו’ שעות, עי’ בב”ח סי’ פט בראשו, הלכך יש לומר דהאוסרו הוא מה שהשתמש עם השיניים לנושכו ולעיסה שנזכרה בפוסקים לאו לאפוקי נשיכה אתא כיון שכבר נכנס בשיניים והשתמש בהם ולא אתא אלא למעט נגיעה בעלמא עכ”פ בלשונו.

עוד תוספת בטעם פגום של בשר הוא אחר ו' שעות

נתבאר דהרגילות שטעם לאחר ו’ שעות הא טעם פגום, ויש להוסיף עוד דידוע שהגרי”ש היה נוטה כהאחרונים דבישן אחר הבשר א”צ להמתין ו’ שעות ממש, ואכמ”ל באופנים ובדעות בזה, אבל עכ”פ במציאות הוא צריך הבנה דאמנם גם אם נימא שמצד העיכול יש עיכול מתוגבר בזמן שינה מ”מ הרי הטעם שוהה בפיו זמן רב ללא תזוזה ובמציאות כמה פעמים יש טעם מאכל בפיו לאחר השינה יותר, אולם להנ”ל הוא מיושב דכיון שכבר היה עיכול ממילא הו”ל טעם פגום, ובאחרונים דנו עוד נפק”מ בזה דהטעם הוא מצד הבליעה ולא מצד מה שעבר המאכל בפיו, עי’ עליהם, אבל לעיקר ההוראה הנ”ל צע”ק דהנה לדעת רש”י המתנת ו’ שעות הוא שיסתלק טעם בשר מפיו וזה נתבאר כנ”ל ולטעם הרמב”ם הוא מטעם שעד ו’ שעות יש שיירי בשר בפיו בין השיניים ואחר ו’ שעות חשיבי כמעוכלים, ולפי הך סברא נמצא שהשווה טעם רש”י להרמב”ם לענין שאחר שיעור עיכול גמור חשיב טעם פגום, אבל בפוסקים משמע דבשר שנמצא בפיו לאחר ו’ שעות לרש”י לא אמרי’ דמעוכל, וצ”ל דמ”מ סובר הגרי”ש וסייעתו שלענין טעם בשר בלבד מודה רש”י דאמרי’ ביה דחשיב מעוכל אחר ו’ שעות גם אם נשאר טעם וממילא בניד”ד חשיב טעם מעוכל תוך ו’ שעות, או יש לומר בפשיטות דהגרי”ש מיירי באופן שאכן הטעם עבר ואז א”צ להדחק בכ”ז רק שנתקשיתי דבמציאות מצוי כמה פעמים שלאחר שינה הטעם עובר פחות מאדם ער וכמשנ”ת וצל”ע בכ”ז.

*