צידת דבורים בשבת קודש

צידת דבורים בשבת קודש
בס”ד
לשנה טובה תכתבו ותחתמו!
י”ט אלול תשפ”ד
לכבוד הרה”ג עקיבא משה סילבר שליט”א שלום וברכה וכט”ס!
אחדשה”ט באהבה רבה!
קבלתי מכתב מאיזה יהודי תלמיד חכם מלונדון (וכמו שחותם בסוף מכתבו), וז”ל שאלתו:
בס”ד
יום ב’ לסדר למען תחיה וירשת את הארץ כ”ט אב ער”ח אלול שנת תשפ”ד לפ”ק
לכבוד רב האי גאון מוה”ר רבי יוסף חיים שליט”א
אחרי קידה והשתחויה כראוי וכיאות, הנני בזה בשאלה הנוגע למעשה, ולא מצאתי הדבר מפורש בשו”ע, ע”כ פונה אני אל מעכ”ת, וכתבתי סיכום הדברים שעלה במצודתי הדלה, ואחת שאלתי אותה אבקש, בבקשה מרובה, להשיב לי תשובה מאהבה, ואשמח מאד לשמוע חוות דעת של מעכ”ת הרמה, ותודה רבה למפרע.
וזה דבר השאלה:
“צירעה” שנכנס לבית בשבת קודש, ומסתובב בחדר שאוכלין שם הסעודה וכדומה, ומטיל אימה ופחד על כל הנמצאים בחדר, אי שרי לצודו.
והנה בשו”ע סי’ שט”ז ס”ט, הובא דחז”ל הקילו “בפרעוש” העוקצו דמותר לצודו, ונחלקו הראשונים (והובא בבית יוסף בארוכה) האם מותר לצודו דוקא כשעוקצו, או אפילו אם עדיין לא עוקצו, רק שמתיירא “שמא” ינשכנו, ובטו”ז פסק להקל בזה, דלאו דוקא כשנמצא על בשרו, אלא אפילו כשנמצא על בגדו בפנים, ומתיירא “שמא” ינשכנו, נמי שרי, (והטו”ז כתב בסוף דבריו, דלכתחילה יש מקום להחמיר ולהפילו לארץ בלי נטילה ביד), והמשנ”ב בשעה”צ ס”ק ס”ג הביא דכן הוא שיטת הא”ר להקל כהטו”ז, דבירא “שמא” ינשכנו, נמי מותר לצודו, כשהוא על בשרו.
והנה לכאורה י”ל דכל זה בפרעוש, שאין עקיצתו כואב כל כך, וממילא יש חילוק בין אם נמצא על בשרו או לא, דבנמצא על בשרו מצוי יותר שינשכנו – ואז הקילו חז”ל במקום צערא, משא”כ כשלא נמצא על בשרו, אז ליכא למיחש כל כך, אבל בצירעה המסתובב כאן בחדר, המציאות הוא שעצם היותו פה בחדר, ומסתובב מפינה לפינה, מטיל אימה ופחד, וכל אחד מתיירא “שמא” ינשכנו, ובפרט ילדים וכדומה שמפחדים מאד ורצים משם, ולכאורה דינו כמו כפרעוש שנמצא על בשרו, הגם שכעת הצירעה רחוק ממני, אבל הרי נמצא באותו חדר, וכמובן בצירוף שהוא מלאכה שאין צריכה לגופה, ואפילו לדעת הרמב”ם המחמיר במלאכה שאצל”ג, אבל הלא לרוב הפוסקים צירעה נחשב בין המינים “שאינם” ניצודים, כמבואר בסעיף ג’ שם, וא”כ במקום צערא כזה האם יש היתר לצודו “אפילו כשאינו נמצא על בשרו או לא”?
*
וכעת יש לעיין, באופן שאין לנו אפשרות לצודו, האם מותר להכותו במגבת וכדומה, כגון שנמצא על הכותל, ואין לנו יכולת לצודו, כי אם להכותו במגבת, “ועל פי רוב”, הוא נופל לארץ, “אבל עדיין חי”, ועכ”פ מכאן והלאה לא יוכל להמשיך לעוף באויר, ולהטיל אימה ופחד, והיינו הנקרא בלשון חז”ל, “מלילה”, והגם שהרמ”א כתב בפי’ בסעיף ט’, שאסור למוללו שמא יהרגנו, אמנם בביאור הלכה שם הביא שהא”ר מיקל בדבר,
ולכאורה הדבר קל וחומר, אם בפרעוש הקיל הא”ר, כל שכן בצירעה, שהצער הוא פי כמה מפרעוש, ובפרט בשעת הסעודה שאי אפשר להמשיך בסעודה, או כשנכנס לחדר שינה וכדומה,
אמנם עכ”ז יש להסתפק בהיתרא זו, דהא”ר, הקיל למוללו רק כשעוקצו, וכאן עדיין לא עוקצו.
ולאידך גיסא, הרי הבאנו לעיל דהא”ר נקט כהטו”ז, דאם מתיירא “שמא” ינשכנו – דינו כעוקצו, ושרי לצודו, א”כ הרי לנו קל וחומר, אם בצידה הקילו – באופן שמתיירא “שמא” ינשכנו, כ”ש במלילה – שכל האיסור הוא רק אטו גזירה “שמא” יהרגנו, ועצם הדבר אין בו איסור, א”כ בנידון דידן במקום צערא גדול, ואין לנו ברירה אחרת, אולי יש להקל למוללו.
והגם שהביאור הלכה בסוף דבריו כתב דאין לסמוך על הא”ר הנ”ל, מטעם דיש הרבה ראשונים המחמירים בזה, אבל יש לחלק ולומר דשם איירי בפרעוש, ואין הצער גדול כל כך, משא”כ בצירעה שכואב הרבה יותר מזה, לכאורה יש להקל.
ואולי יש להוסיף עוד סברא, דמה שהחמירו במלילה, היינו דוקא בפרעוש, שהוא שרץ קטן מאד, ובקל יוכל לבוא לידי נטילת נשמה, משא”כ בצירעה, כשמקבל מכה ממגבת, על פי רוב נופל לארץ ועדיין חי, [וכדי להרגו צריכים לדרוס עליו].
*
והשלישית נסתפקתי, אי שרי “להרגו”, דהנה המחבר בסעיף י’ כתב, דחיה ורמש הנושך וממית ודאי, לכו”ע שרי להרגו, דהוי פיקוח נפש, אפילו כשאין רצין אחריו, אבל אותן שהן “ספק” פיקוח נפש, כגון נחש ועקרב במקום “שאין” ממיתין, שרי רק כשרצין אחריו, וכתב במשנ”ב בס”ק מ”ו, דכל זה הוא לדעת הרמב”ם, דמחמיר במלאכה שאצל”ג,
אבל לדידן, אפילו כשאין חשש ספק פיקוח נפש, שרי להרגו, כדי שלו יוזק, הגם שאינו הורג. ובמשנ”ב מסיים בזה”ל:
ודוקא כל אלו שמזיקין בטבען ונשיכתן נשיכה עוקצת, אלא שאין דרכן להמית, משא”כ פרעוש ורמשים קטנים דבעקיצתן ליכא צערא כל כך, בהני אסור להורגם, אף כשהן עוקצים אותו, אלא יבריחם מעליו, עכ”ל.
“וכאן הבן שואל”, באיזה גדר נכנס דבורים?
ועיינתי בספרי הרופאים, בגדר עקיצת הדבורה, שבעצם רובא דרובא אינו פיקוח נפש, אבל מודגש שם, שלפעמים יוכל לגרום נשימה קצרה, עד התעלפות וכדומה, ויוכל להיות פיקוח נפש, או במקום שקיבל עקיצה מחברה של דבורים, שאז מצטבר כל הרעל הנכנס לגופו, ויוכל להיות פיקוח נפש, וחוץ מזה לפעמים קורה שהמלכה של הדבורים בכבודו ובעצמו מסתובב בין אנשים, והוא גדול פי כמה, ויותר סכנה, על כן נפשי בשאלתי ילמדנו רבינו מה דינו?
*
עוד רגע אחת אדבר, אי שרי לכפות עליו כלי, דהנה במשנ”ב ס”ק מ”ז הביא דאותן שהן “ספק פיקוח נפש”, כגון נחש ועקרב, מותר לכפות עליהם כלי כך הוא שיטת הא”ר, וממילא תלוי בספק הנ”ל, אי דבורה נכלל בגדר של פרעוש וכדומה שאז אסור, או נימא דדבורה וצירעה הוי דרגא גדולה מזה,
ובפרט למה שכתב הביאור הלכה, ד”ה ואפילו במתכוין, “דלדידן” שמקילין במלאכה שאצל”ג, שרי לדרוס עליהן אפילו באופן שאינו ממית “ודאי”, והרי להא”ר לכפות עליו כלי ולדרוס עליהם חד דינא המה, א”כ להביאור הלכה יש יותר מקום להקל בזה,
ואולי יש להוסיף עוד סברא להקל, לפי מה שכתיב לאמר בסעיף ג’, דשיטת הטור הוא שאם יפתח הכלי יברחו ולא יוכל לתופסם, “הרי אין זה צידה כלל וכלל”, והרמ”א הביאו שם,
ועל אף שהיתר זו הובא רק בזבובים ולא בדבורים, דרק בזבובים המציאות שא”א לתפסם, אבל בדבורים שפיר יוכל לתפוס עכ”פ אחת מהם,
התם שאני שהמדובר ב”כוורת” דבורים, ויש שם הרבה דבורים, ממילא אם יפתח יוכל לתפוס עכ”פ אחת מהדבורים, אבל בנידון דידן, שיש רק דבורה “אחת”, לכאורה קשה לתפוסו.
סוף דבר הכל נשמע, מצינו בשו”ע כמה דרגות, פרעוש, והדרגא השניה הוא “אלו שמזיקין בטבען ונשיכתן נשיכה עוקצת ואין דרכן להמית כדוגמת נחש ועקרב במקום שאין ממיתין” (כך הוא הגדרת המשנה ברורה בס”ק מ”ו), ונפשי בשאלתי באיזה סוג נכלל דבורה וצירעה.
אשמח מאד מאד לשמוע חוו”ד של מעכ”ת, ובימים האלו הזמן קא גרם לברך מעומקא דליבא למעכ”ת שיזכה לכתיבה וחתימה טובה ושנה טובה ומבורכת וכל מילי דמיטב אכי”ר.
מינאי הכו”ח בהוקרה והערכה,
ובהודאה רבה למפרע עבור התשובה מאהבה
ישכר בעריש מאנדל פה לונדון יצ”ו
עכ”ל.
בברכת התורה ולומדיה
רן יוסף חיים מסעוד אביחצירא ס”ט
מח”ס מריח ניחוח
עפולה ת”ו