סגולת הנחת פתקים עם בקשות בקנים של החנוכיה בסיום ימי החנוכה והדלקת ח”י נרות לעילוי נשמת רבי מתיא בן חרש

כבר ידוע שעד עתה לא מצאו לזה מקור בכתובים, וסברא הוא שמן הסתם אם ממקום קדוש יהלכון היה צריך להיות הדבר כבר בא בכתובים מקדמת דנא ולא על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן.

וראיתי מובא שהתבטא אחד מחכמי הספרדים שאם ירצו לעשות סגולה זו שיתנו י"ח מליון נרות כדי להעשיר את מוכרי הנרות (הובאו דבריו בספר ברכת עובדיה פכ"ו).

וכוונת דבריו לומר דהנידון היחיד אם לעשות הסגולה או לא, הוא מצד החסרון כיס שיש בדבר, ובלשון סגינהור קאמר שהם יתעשרו, ור"ל שהדבר היחיד בעל המשמעות הנעשה מסגולה זו הוא איבוד הממון שנעשה מזה.

ומ"מ אולי יש בזה צד מצוה מצד שהיום מחזיקין הדלקת נר לכבוד המת כדבר של כבוד [ובמקו"א הארכתי בנידון מנין נשתרבב מנהג זה ובפוסקים מבואר שעיקר המנהג במקורו הי' להדליק בבהכנ"ס נרות לתועלת בהכנ"ס לעילוי נשמת המת, עי' מה שציינתי שם], ומחזיקין דבר זה ככבוד ת"ח, וכן אמירת תהלים [ומ"מ צריך להזהר אם עושה מצוה רק למטרת תועלת ורווח עצמי דזה אינו מדרך ישראל כמבואר בפ"ק דב"ב ועוד].

ומה שיש טוענים שהסגולה הועילה להם שמעתי בשם הגראי"ל [ואילו לא אמרו ג"כ ראוי הדברים להאמר] דמ"מ לאמוד סגולה מצד הלכה שיש לזה תוקף סגולה, צריך לבדוק אם ריפא ושנה ושילש באופן המועיל ע"פ גדרי הדינים המבוארים בגמ' בשבת.

ויתכן לומר טעם בזה למה נתייחס הענין לר' מתיא בן חרש משום דאיכא פלוגתא במתני' פ"ח דיומא האם מותר להאכיל מחצר כבד ור' מתיא בן חרש מתיר ויש מן הראשונים שם שלפי דבריהם מתבאר דהנידון אם אפשר להסתמך על רפואה סגולית ומזה השתרבב הסגולה לר' מתיא בן חרש, ואין הכונה שבעלי הסגולה מייחסים הסגולה לר' מתיא עצמו אלא דמאחר שהוא קיים ידי עושה סגולה כאומרים זכותו יגן עלינו דמתניתיה דמר קא תנינן וכמובן שהוא רק זכר לדבר דהא כדאיתא והא כדאיתא.

ובילקו"ש ויחי רמז קסא (וכ"א במדרש עשרת הדברות) מעשה בר' מתיא בן חרש שהיה יושב בבית המדרש ועוסק בתורה והיה זיו פניו דומה לחמה וקלסתר פניו דומה למלאכי השרת וכו', ומחמת שנזכר לענין אור לכך אמרו סגולה לענין הדלקת נרות, וכמו"כ מאחר דנפיש זכותיה שהציל עצמו מהיצה"ר כמבואר שם לכך מזכירין זכותו.

ואין בכוונת הדברים לקיים עשיית הסגולה אלא ליתן רמז בדבר, אם יבוא ב"ד אחר ויאמר שהיא סגולה מן המומחה.

האמת שלא ראיתי עד עכשיו מי שנוהג כן עד שהודיעני כת"ר שיש הנוהגים כן וגם אח"כ לא ראיתי מי שנוהג בזה, ואמנם א"א לומר שיש למחות בזה ואולי יש ללמד זכות, אבל לעודד הדברים קשה לי לומר שכן הוא מנהג מחודש ואיני יודע אם מנהג זה בא מת"ח ובר סמכא הוא ואם יש לו בית אב, ואדרבה יש בו כמה דברים שאפשר לדון בהם.

הא' השתמשות בנרות דמחד גיסא דיש לטעון שאי"ז שימוש ממש של גדרי איסור הנאה בנר מ"מ מה שמראה שמשתמש במצוה לצרכו צל"ע, ומ"מ יש ללמד זכות דמצינו כמה תחינות שנתנסחו לאחר עשיית המצוה כגון תחינה הנאמר בקיום מצוות סוכה וברמ"א רמז לתחינה המקוצרת שנזכה לישב וכו'.

הב' התרגלות לפנות לדבר מצוה במקום לפנות למי שציוה עליה שהוא הקב"ה בעצמו וכעין מש"כ הפוסקים שלא יפנו אל הצדיקים בקברים ומ"מ יש לחלק בזה דבמצוה כוונתו רק למי שציוה עליה שיש השראת השכינה על קיום המצוה ע"ד הכתוב יראה אל עבדיך פעלך (וגם אינו מוסכם לכו"ע שאין לבקש מהצדיקים שיתפללו עליו ובמקו"א הארכתי בדעות בזה).

הג' השתמשות בפתקים שהוא דבר שלא מצינו שנהגו בזה אבותינו ורבותינו והוא דבר חדש, ומאידך גיסא בספר בתורתו יהגה ח"ה עמ' תכב ציין לזה מקור באסת"ר א י עי"ש לגבי מלאכי השרת, ועי' במכתב בעל המנחת אשר הנדפס בשערי ציון ח"א עמ' פג, וצל"ע.

הד' יש לדון דאולי פתק הוא רק דבר ששייך בבשר ודם אבל הקב"ה יודע מה בלב האדם וכמו שא"צ להתקשר בטלפון להקב"ה, ואמנם בתפילה נתחדש שיש לנו הרשות להתפלל ולדבר והוא כדי שיכוונו לבם לשמים (עי' משנה ר"ה ספ"ג וגמ' יומא עו ע"א) אבל בפתק מנ"ל והבו דלא לוסיף עלה, ואמנם דרך ברכה מצינו שרשמו גם בכתב לאדם אבל לשלוח הדברים כלפי שמיא בפתק צל"ע, ובירושלמי ברכות פ"ט ה"ה שהקב"ה קרוב לאדם כמפה לאוזן, ואף אם ימצאו מקורות והשוואות לענין זה דשדרו פתקא לשמיא וקצת ראיות מהספה"ק שיש השפעה גם לברכה ותפילה בדרך כתיבה, מ"מ לנהוג כן כדבר קבוע כשאין צורך מיוחד בזה צל"ע אם הוא דבר טוב וגם אם מצינו בכ"מ שיש תוקף לכתיבה מצד עצמו אבל להנחת הפתקא גבי המצוה צל"ע אם מצינו כן (וגם לא זכורני שראיתי לאחד מן הגדולים בדורות האחרונים שנהג במנהג הנחת פתקים בכותל המערבי מלבד חששות אחרות שיש בזה, וכן הובא בזה בשם הגרי"ז [קובץ נועם חי"א עמ' נח] והאדר"ת [משכנות לאביר יעקב ח"ב פ"א סי' ב] והחזו"א והגריי"ק [ראה ארח"ר עמ' שיט] שאין לעשות כן מצד החששות שיש בזה עכ"פ במקרה רגיל, אולם ראיתי בשם הרב פדה את אברהם מערכת ב סוף אות טו דף סו טור ד בשם הרב יוסף אברהם דף ג ע"ב בשם בעל האוה"ח שנתן לתלמידו כתב שיניח בכותל המערבי ומ"מ שם רצה להתפלל שם עבור תלמידו ולא היה יכול לכך שלחו לשם כעין שליח, ומ"מ איני יודע אם אפשר לקבוע הלכה למעשה מפי מעשה שלא נקבע אלא מפי השמועה לאחר כמה דורות, ומעשים כאלו נפוצים לאלפים בשם קדושים אשר בארץ, וא"א לדעת מקורי הדברים, ובמקו"א ציינתי לכמה רבוותא שלא הסכימו לקבוע הלכה ע"פ שמועות בשם מעשים, ושו"ר שגם בשו"ת מבשרת ציון ח"א סי' כ נראה שלא קיבל כ"כ מעשה זה בשם בעל האוה"ח, אבל יש מהאחרונים שלא אסרו נגיעה באבני הכותל ואכה"מ לזה).

הה' צריך לברר אם אין מנהג זה מגיע ממנהגי וחוקות הגוים ובפרט שהוא עם האש ודרך הע"ז להשליך מיני דברים לאש.

ויתכן שנשתרבב מנהג זה ממה דאי' בכמה ספרי מוסר ורמז (וכן ראיתי בשם הגרח"ק בקובץ מה טובו ח"ז עמ' תפא) שבסוף חנוכה חלים הפתקים של הגזר דין שנכתבו בר"ה ונשתרבב מכח זה הנחת פתקים לפני הנרות, ומ"מ כדי לעודד ולחזק מנהג צריך מקור נאמן, ובפרט מנהג מחודש כזה שאין ידוע שהונהג ע"פ גדולים ות"ח.