זכותו של לומד תורה לקחת אוכל שנתרם לו ולהעבירו לאחר

אני מצרף שאלה שכתבתי קצת עליה, אשמח לדעת את דעת הרב בנושא מעשה שאירע באיזה ביהמ”ד א’ שהיו נוהגים איזה תורמים להביא לפני הלומדים שם, דברי מאכל ומשתה ביני וביני, [ומטרתם היה להביא כן לפני הלומדים בכדי שלא יצטרכו לילך לביתם ולהתבטל מלימודם], והנה לומד א’ לא רצה לאכול מהמטעמים המוגשים לפניו, אולם רצונו היה לקחת מן האוכל המגיע לו, וליתנו לפני א’ מקרובו וידידיו הגר בסמוך לאותו מקום, ונתעוררה השאלה אם יש לאותו חכם זכות באוכל בכדי שיוכל להביא כן לקרובו, או”ד דהתורמים תרמו כן רק לאותם הלומדים, ומאחר שאינו חפץ באותו אוכל, שוב אין לו זכות, ומפני כך גם אינו יכול לעביר הלאה זכותו, והלכו הדברים ונתגברו, זה אומר בכה, וזה אומר בכה, ויעלו זעקות שניהם מעלה מעלה, ואמרתי אברר ענין זה.
וזה כעת מצאתי בספר הליכות שלמה (מועדים, עמ’ של”ז) שכתב, וז”ל, “בחורים המקבלים ארוחתם בישיבה, מקיימים מצות משלוח מנות בנתינת מתנותיהם לאחר”, ובהערה שם הוסיף ע”כ, “והיינו לאחר שכבר נטל המשלח את דברי המאכל וניכר שהם שלו, ואין אחרים רשאים ליטלם ללא רשותו, דבכה”ג אע”פ שאינם קנויים לו לגמרי מ”מ כיון שהקנום לו המנהלים לענין אכילה סגי בכך, אבל כל עוד שלא נטלן לעצמו לא”, ובהערה 49 שם נכתב עוד, “והוסיף רבנו לשאול דבחור מישיבה אחרת אינו יכול לעשות כן דאין האוכל שבישיבה זו קנוי לו”, אכן נראה דכ”ז מיירי בכה”ג שלא הביא לו בחור מאותה ישיבה אחר שקנה את האוכל, אבל אם קנה בחור מאותה ישיבה את האוכל שוב האוכל נהיה שלו, ויכול להביא כן לבחור בישיבה אחרת.
נמצא מבואר מן האמור דאה”נ אם אותו לומד לקח מן האוכל המוגש לפניו וזכה בו, מאחר שהוא שלו רשאי ליתנו לכל אחד שירצה, אולם אם לא נתכוון לזכות בו, אינו רשאי ליקח מן האוכל ולהביאו לאחר, שמאחר שאין לו זכות בו, והתורמים לא נתנו ע”ד כן, וכעת הוא עדיין ברשותם, שוב אינו יכול ליתנו עד שיזכה באותו אוכל.