היתר לחכם לפסוק לקולא בדאורייתא כשיש מחמיר (מראות נידה)

שבתי וראיתי שמ”ש מהוראות נידה אינו קושיה, דהתם באמת הוי בחתיכה אחת, אבל באמת צ”ע מה הגבול בין חתיכה אחת לב’ חתיכות, דהיה נראה לי לכאורה דעיקר חלוקה זו מיירי בדבר שדרך להראותו לחכם על כל מקרה בפ”ע, אבל על הוראות כלליות, כגון סוף ק”ש של שחרית, או בישול אחר צליה בשבת, אלו הוראות של “פעם אחת ולתמיד”, ולכן לא כ”כ שייך בהםן החילוק הזה, ודינן לעולם כחתיכה אחת, דשרי לסמוך על המיקל בדאורייתא (אלא יש לסייג דבר שנ”ל פשוט, דכל מה שמדובר זה על אדם שיש לפניו שני חכמים אחד מתיר ואחד אוסר, אבל החכם גופיה שיש שני חכמים שקדמו לו והוא צריך להכריע ביניהם ודאי אינו יכול לפסוק כמיקל בלא שיש לו הכרעה בדבר, כך נ”ל פשוט לכאו’).