הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת כשאין עשרה – דעת היעב”ץ

בס”ד
נר ה’ דחנוכה,
יום א’ לסדר ויגש אליו, בי אדוני, ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני,
ת’הא ש’נת פ’ירסום ה’נס לפ”ק
שלו’ וברכה, אל מעלת כבוד רב האי גאון, המאור הגדול לממשלת התורה רבי עקיבא משה שליט”א
אחדשה”ט באה”ר כראוי וכנכון
פונה אני אל מע”כ בשאלה להלכה, “שלא אליבא דהילכתא”,
ועכ”ז אבקש ממעכ”ת לעשות לפנים משורת הדין, ולהשיב לי תשובה מאהבה
הנה לגבי הדלקת המנורה ב”ערב שבת” בביהכ”נ, מצינו מנהגים חלוקים מתי להדליק, הרמ”א (סי’ תרע”א) כתב נוהגין להדליק [בשאר יומי דחנוכה] בביהכ”נ בין מנחה למעריב, ויש נוהגין להדליק “בערב שבת” קודם מנחה. ובמג”א שם (סק”י) הביא “ובדרכי משה כתוב ואין אנו נוהגין כן, אלא מדליקין בין מנחה למעריב”, והמג”א משיג נגד אותן הסוברין דבעינן להדליק דוקא בין מנחה למעריב, וכתב: ונ”ל דאם הוא סמוך לחשיכה וטרם שיבואו “מנין” לבהכ”נ יתקדש היום, יברך וידליק מיד [אפילו קודם מנחה], דמ”מ איכא פרסומי ניסא כשבאים אחר כך לבה”כ, ודמי למדליק ברחוב בשעה שאין איש, ואח”כ באו אנשים וכו’.
אמנם הג”ר יעקב עמדין בספרו מור וקציעה משיג על דברי המג”א הנ”ל, וזל”ק: ונראה דעכ”פ אין להדליק בברכה אם אין שם עשרה בבית הכנסת וכו’, וקרוב בעיני שהיא “ברכה לבטלה” דלפרסומי ניסא לא סגי דלאו עשרה, כדאמרינן פ”ק דכתובות (ז:) לפרסומי מילתא בעינן בי עשרה וכו’, וכל עצמו של נר [בבית המדרש] אינו אלא לפרסם הנס “ברבים” לקדש שמו יתברך בקהל רב, ודאי צריך “קהל ממש”, ואין עדה פחותה “מעשרה”, שהיחידים יוצאין לעצמם בביתם כל אחד ואחד, ולא נתקנו הנרות לשנותן בבית המדרש אלא לציבור בלבד, וזה פשוט וברור. אמנם אם השעה דחוקה [בערב שבת], אין לבטל ההדלקה מפני הנכנסין, ואז ידליק הש”ץ “בלי ברכה”.
והנה מדברי היעב”ץ עדיין לא מבואר כל כך, למה לא סגי, במה שיראו הבאים לבית המדרש מאוחר אחר כך נרות המנורה בשעה שכבר דולקין, אמנם בסימן תרע”ב הרחיב היעב”ץ בביאור הדברים, וזל”ק:
דמצוה זו דנר חנוכה שאני, “ודאי דברכתה מעכבת”, לפי שכל עיקרה לפרסומי ניסא, “וכי מדליק בלא ברכה לא מידי עביד”, דהרואה סבר לצרכו הוא דמדליק, ולא מינכרא מילתא כלל דלשם מצוה קעביד, ולא דמיא לקריאת מגילה דבספיקא לא מברך, משום דבלא ברכה נמי מיפרסם ניסא ע”י קריאתה, והיינו טעמא דמברכינן על נר חנוכה בבית הכנסת אע”פ שאין החיוב מדין התלמוד, והיה די להדליק בבה”כ ‘בלא ברכה’ וכספיקא דמיא וכו’, ואעפ”כ לא חששו לברכה שאינה צריכה מספק, כי חשבוה צורך המצוה לעשותה כהוגן שאם ידליקוהו בלא ברכה “אין בו פרסום הנס”, שיהיו סבורים שהדליקו נרות לצורך בהכ”נ וכו’ עכ”ל.
ומובן למה בעינן דוקא עשרה בשעת הברכה ולא סגי במה שרואין אחר כך נרות המנורה דולקין, דכיון דלא היו בשעת אמירת הברכות, יהיו סבורים שהדליקו נרות לצורך ביהמ”ד.
הרי חידש היעב”ץ שני חידושים: א’) לברך בבית המדרש על המנורה בלי מנין עשרה הוי ברכה לבטלה.
ב’) להדליק המנורה בלי ברכה לא נחשב לכלום, והגם דבשאר מקומות אין הברכה מעכב, אולם כאן שאני.
אמנם בביאור הלכה (שם) פסק כהמג”א ודלא כהיעב”ץ, ומדגיש שם דהגם דהדלקת המנורה בבית המדרש הוא כדי לפרסם הנס “ברבים”, עכ”ז די במה שיבואו אחר כך כל הקהל לביהכ”נ ויראו נרות המנורה דולקין, ואין לך פרסום הנס גדול מזה, הגם שלא היו בשעת ההדלקה, ומסיק להלכה דהמדליק בביהמ”ד אפילו כשאין מנין בשעת הדלקה יש לו על מי לסמוך ולברך בהדלקתה.
[אמר הכותב, מן הראוי לציין, דלכאורה לא ראה הביאור הלכה מה שכתב היעב”ץ בסי’ תרע”ב, כי ראה רק דברי השערי תשובה כאן בסי’ תרע”א שהביא הדברים בקיצור נמרץ, דשם מדגיש ביותר הטעם למה לא ניחא ליה שידליק בלי עשרה, מטעם חדש, דכיון דלא ישמעו הברכה, לא ידעו שנרות אלו מיוחדים לחנוכה, אמנם בסי’ תרע”א לא הדגיש היעב”ץ טעם זה, ומשו”ה חולק הביאור הלכה עליו, ואולי אלו ראה הביאור הלכה מש”כ היעב”ץ בסי’ תרע”ב, אולי לא היה חולק, אמנם מצד שני, כיון דבזמנינו מדליקין במנורות, שוב ליכא למיחש שלא ידעו שנרות אלו מיוחדים לחנוכה וצ”ב].
והנה לאור הנ”ל, נסתפקתי, אתמול בליל מוצאי שבת, התפללתי תפילת ערבית במנין “מצומצם”, שהיה בדיוק עשרה בני אדם, והחזן כשראה אחרי שמונה עשרה שיש ששה מתפללים שכבר גמרו שמו”ע, התחיל קדיש תתקבל, וכשהגיע להדליק המנורה בבית המדרש, אני הקטן עדיין לא גמרתי שמונה עשרה, ונסתפקתי היות שלדעת היעב”ץ בעינן עשרה בני אדם בשעת הברכה, האם יכולין לצרף אותי, בו בזמן שאני עומד באמצע תפילת שמו”ע.
דהרי היעב”ץ מדגיש דבעינן לשמוע הברכה, שידעו שנרות אלו מיוחדים לחנוכה, ואם נימא שעל פי הלכה אסור לכוין להברכות של המדליק, כיון שעומד בתפילת שמונה עשרה, יש לדון אם יכולין לצרפו.
דהנה המחבר באו”ח (סי’ נ”ה ס”ו) כתב, דאם יש עשרה בני אדם בבית המדרש ואחד מהם “ישן” יכולים לצרפו למנין, והטעם דהא דבעינן עשרה בני אדם הוא משום דילפינן מהפסוק ‘ונקדשתי בתוך בני ישראל’ דאין אומרים דבר שבקדושה כי אם בעשרה בני אדם, דכל דאיכא עשרה שכינה שריא שם, וממילא אפילו אם אחד מהם ישן גם כן יכולין לצרפו, כיון דלמעשה איכא עשרה בני אדם ואיכא השראת השכינה בכה”ג.
והפמ”ג שם (א”א סק”ח) מחדש דדוקא לתפילה הישן מצטרף למנין עשרה, אבל לקריאת המגילה דבעינן עשרה מטעם פרסומי ניסא – ולא מטעם דהוי כ’דבר שבקדושה’ דבעי עשרה, (דזה דוקא בקדיש בקדושה וברכו וכדומה), אינו מצטרף, דליכא פירסום הנס להישן. היוצא מזה, דלפרסומי ניסא אין יכולין לצרף הישן, ונפשי בשאלתי אם יכולין לצרף העומד באמצע שמונה עשרה.
ועוד נסתפקתי הא גופא, האם שרי להפסיק באמצע שמונה עשרה לכוין לברכות שאומר המדליק, כדי שלא יהא ברכה לבטלה או לא, פי’ אם תימצי לומר דאסור לכוין באמצע שמו”ע לדברים אחרים, אבל כאן להיעב”ץ הרי יעבור הלה על לא תשא, האם נכלל בסוגיא אי אומרים חטא כדי שיזכה חבירך ?
ועוד נסתפקתי האם שרי להסתכל באמצע שמו”ע, על המדליק, כי ביסוד ושורש העבודה הובא בחומר הדבר שלא להסתכל לחוץ, כי השכינה עומד שם, ומצד שני הרי כוונתי היה לראות הדלקת המנורה, כי לדעת הריב”ש שהובא בבית יוסף, הרי כיון שאין מדליקין על פתח ביתו בחוץ כתקנת חז”ל, חסר לנו בפרסומא ניסא, ומשו”ה מדליקין בבית המדרש, וממילא הרגשתי רצון לראות את המדליק מדליק, האם יש צד להקל בכה”ג או לא ?
הנני מסיים מעין הפתיחה, כי להלכה לא נקטינן כהיעב”ץ, כי המג”א והביאור הלכה חולקין עליו, אבל אחרי שלמדתי בעיון את דברי היעב”ץ בספרו מור וקציעה, רציתי לברר שאלות האלו, ותודה רבה מאד מאד עבור התשובה מאהבה העומד להגיע בס”ד, בצירוף ברכת א לעכטיגער חנוכה, א פרייליכער חנוכה, לנו ולכל ישראל, והרחמן הוא יעשה לנו נסים ונפלאות כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה אמן כן יהי רצון
מינאי ישכר בעריש מאנדל פה לונדון יצ”ו