האם אדם שאומר תחנונים לאחר “אלוקי נצור” צריך לענות אמן על ברכות הש”ץ

באמירת אלהי נצור שהיא אמירה קבועה והוא הדין אם רגיל בקביעות לומר תחנונים, לכתחילה ראוי לקצר כדי לענות קדיש וקדושה, ובדיעבד מותר לענות קדיש וקדושה ולא כל אמן אלא כדיני ההפסקות שבק"ש, אבל מי שאינו רגיל לומר תחנונים אחר שמונ"ע אלא לפרקים, מותר להפסיק בו לכל אמן ובלבד שאמר יהיו לרצון קודם לכן.

מקורות: משנ"ב סי' קכב סק"א ובה"ל שם, ולענין מי שאומר יהיו לרצון רק פעם אחת אחר אלהי נצור עי' בשו"ע ורמ"א ומשנ"ב שם.

ויש לציין דבמשנ"ב לא נזכר להדיא מה הדין במי שרגיל לומר יהיו לרצון אבל לפרקים לפעמים מוסיף עוד תחנונים, האם דינו כתחנונים קבועים או לא.

אבל נראה שאין דין תוספות תחנונים אלו כתחנונים קבועים, חדא דהרי הבה"ל שם קאי על דברי המשנ"ב ובמשנ"ב כ' דבמדינותינו אלהי נצור חשיב קבוע, וע"ז הוסיף בבה"ל דסתם אמן אסור לענות בתחנונים שאין קבועין אם לא אמר יהיו לרצון קודם לכן, ומבואר שאם אמר יהיו לרצון מותר להפסיק בתחנונים שאינו רגיל בהן, ומסתימת הדברים משמע דגם במדינותינו שקבועים באלהי נצור כך הדין, וכן מוכח בהמשך דבריו דמיירי במדינותינו עי"ש, ועוד דהרי הסברא בתחנונים קבועים הוא משום שעשאן עליו קבע לכך דמיין לשמונ"ע כמ"ש בסק"א, הלכך כמו שאין תחנונים שאינו רגיל בהם מצטרפין לשמונ"ע כ"ש שלא יצטרפו לאלהי נצור, ועוד יעוי' בסוף הבה"ל הנ"ל שנקט דהפסוק יהיו לרצון לא גריעא משאר תחנונים שרגיל בהן, וא"כ כמו שכל אחד הרגיל ביהי רצון בודאי שתחנונים שאינו רגיל בהן לא מצטרפי ליהי רצון, ה"ה בניד"ד.

נראה דאחר חצי קדיש יכול לאומרו אבל אחר עקירת רגליים לכאורה אי אפשר.

מקורות:

הנה הקדיש לא גרע דינו מתחנונים ולענין תחנונים קי"ל דמעיקר הדין אין איסור להפסיק באמירתן קודם יהיו לרצון, כמבואר ברמ"א סי' קכב ס"א לגבי אלהי נצור, וע"פ המבואר בסוגיות בגמ' (לענין דיני עקירת רגליו) שאין איסור לומר תחנונים אחר תפילתו ואכמ"ל, ולהגר"א באמרי נועם בברכות יז ע"א משמע דאדרבה טוב שיאמר אלהי נצור דוקא קודם יהיו לרצון.

(ויש לציין דאמנם באלהי נצור יש לשון שונה בגמ' שם משאר התחנונים הנזכרין שם, כפי שכבר הערתי באיזהו מקומן, דרק באלהי נצור נזכר כי מסיים צלותיה ובאינך נזכר בתר דמסדר צלותיה ולכך מנהגינו בסיום התפילה רק באלהי נצור וכמו שהערתי במקו"א, ולכך אלהי נצור בלבד מסתיים ביהיו לרצון לדעה זו משא"כ שאר התחנונים, דאלהי נצור הוא סיום התפילה וק"ל, אבל עכ"פ חזינן שיכול לומר תחנונים קודם יהיו לרצון בתורת תחנונים).

וכ"ש שכאן יש לצרף הדעות שאין אומרים יהיו לרצון בחזרת הש"ץ שהיא דעת הרמ"א בס"ס קכג ס"ו ומנהג רבים.

ואע"ג דבקדיש אומרים ואמרו אמן והם אינם מן התחנונים מ"מ הם צורך תחנונים (וזה גופא הטעם שמותר לאמרו באמצע הקדיש), והכלל הוא בכל מקום כמו שביארתי במקו"א דכל דיבור שהוא צורך הברכה אם יש צירוף נוסף אפשר להקל להפסיק בו לכתחילה, ואם אין צירוף נוסף אפשר להקל בדיעבד, כמו שמצינו בכמה דינים שכשיש צירוף מקילינן לכתחילה לדבר מענין הברכה.

ולכן מאחר שבניד"ד אפשר לצרף הדעות שהש"ץ אינו אומר יהיו לרצון, א"כ יש מקום לומר דואמרו אמן הוא צורך תחנונים ולפי החשבון הנ"ל יהיה מותר לש"ץ לאומרו קודם יהיו לרצון, ובפרט שיש בזה גם קצת שעת הדחק במקום שמי שנוהג לומר יהיו לרצון אחר חזרת הש"ץ מתפלל במקום שאין נוהגין כן וממתינים לו אחר המברך את עמו בשלום שמצפים שכבר מיד יתחיל קדיש (ביום שאין אומרים בו תחנון), ומ"מ אם הוא קדיש שלם עם עושה שלום לא תיקן בזה דהרי יהיו לרצון צריך לומר עכ"פ לכתחילה קודם שפוסע כשאפשר, ובעושה שלום שבקדיש צריך לפסוע כמ"ש בשו"ע, וכן ביום שאומרים תחנון ונפילת אפים צריך לומר יהיו לרצון קודם שעוקר רגליו, דאף דכ' הפוסקים (הובא במשנ"ב סי' קד סק"ט) שמותר לעקור רגליו לצורך מצוה אחר שסיים תפילתו קודם שפוסע לעושה שלום אבל קודם יהיו לרצון א"א כמ"ש בשו"ע סי' קד ס"ב, ואפי' לצורך מצוה כ' שם המשנ"ב בסק"ט דנראה דיש לומר קודם לכן יהיו לרצון וגו', מלבד במקום צורך גדול המבואר בפוסקים שאז מותר לעקור רגליו ממקומו גם באמצע שמונ"ע (כגון נחש כרוך על עקבו דיש בפוסקים שכתבו דגם באופן שאסור להפסיק בדיבור מותר להפסיק בהילוך כמ"ש רמ"א בסי' קד ס"ג בשם רבינו יונה, וכן לענין הניחו צואה סביבותיו בזמן תפילת שמונ"ע).