לכבוד ידידי שאר בשרי הג”ר ישראל מאיר מורגנשטרן שליט”א בעמח”ס המטבח כהלכה ושא”ס חשובים
עיינתי בדברים ששלח כת”ר, ובודאי שאין לפקפק על עיקר המכוון שטוב שנשים יענו לברכת זימון גם באירועים עכ”פ בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו או באופן שיש שמש המצרפן, מאחר שיש צדדים לחייב דבר זה לפי כמה דעות נכבדות כמו שיתבאר, ומ”מ אכתוב קצת איזה עלים ללמד קצת זכות מה שיש שלא נהגו בזה.
בגוף הנידון שדן כת”ר לענין אולם של נישואין או סעודה של שבע ברכות שיש בו הפרדה בין נשים לגברים לחייב באופן שאיתרע מילתא ומקצתן רואין אלו את אלו לענ”ד אינו מוכרח כ”כ שיש בזה דין צירוף מדינא עכ”פ במקרה רגיל (לאפוקי משפחה מצומצמת וכיו”ב) שיש צורך להפריד בין הגברים לנשים, ואם היו יכולים בלא טירחא להפריד לגמרי ביניהם היו עושים כן, ומה שלא עלה בידם לעשות כן בשלמות אינו כדין ב’ חבורות שמקצתן רואין אלו את אלו, דהרי כוונתם שלא לאכול יחד כלל, ומה שרואין אלו את אלו הוא כעין כשלון דרך טעות, ומה שייך לומר שקבעו לאכול יחד כשהראיה היא בטעות בלבד.
והנה באמת נפלה מבוכה בהך סוגי’ דזימון דמחד משמע דרואין אלו את אלו סגי כדי לקבוע יחד, ומאידך גיסא מצינו בסי’ קצג ס”ג דקביעות מקום בעינן ואם אכלו יחד בלא קביעות מקום לא חשיב קביעות.
וגדולה מזו משמע במשנ”ב שם סקכ”ה שכל הדינים המבוארים לענין קביעות בברכה ראשונה בסי’ קסז (כגון הסיבה לדידהו וישיבה לדידן ועי”ש עוד, ומ”מ עי’ בבה”ל ריש סי’ קצה דבחי’ הרשב”א מבואר שכשנכנסו מתחלה לאכול כשרואין אלו את אלו מצטרפין משום דהוי כהסבו יחד, ומשמע שם שכן גם דעת השטמ”ק ושהרמב”ן חולק ושאין הלכה כדברי הרמב”ן בזה, ועי”ש במשנ”ב סק”ו ובבה”ל עוד פרטים ודעות השייכים לעניינים אלו, ולהלן יובאו דברי המשנ”ב שם בסק”ו) נוהגים גם לענין קביעות לזימון, ומבואר בזה שההגדרה מצומצמת ומוגבלת ממה שהייינו צריכים לרבות אם היה לנו רק דינא דרואין אלו את אלו.
וגדולה מכולן לשי’ הרמ”א בסי’ קצג שם בטעמו הראשון כשאוכלין ישראל בבית הגוי לא חשיב שיש להם קביעות, ובפשטות גם בזה הביאור שעצם קיומו של הגוי בסעודה מערער את שלוות הסעודה ומפקיע את הרגשת הקביעות.
[יש להוסיף עוד דבבה”ל ריש סי’ קצט מבואר דההגדרה של מי שאין לצרפו לזימון מחמת שהוא רשע וע”ה היא הגדרה רחבה יותר מההגדרה של צירוף למנין לדבר שבקדושה, כדי שלא יהיה בקירבה אצלו, ויתכן להוסיף בזה עוד דלענין צירוף לזימון מאחר שהוא דבר התלוי בקביעות אין זה שם של קביעות כ”כ כשאוכל עם אדם שצריך להיות מופרד ממנו וחכמים הטילו גדר זה כדי שלא יתקרב אצלו, ומ”מ אי”ז ההגדרה של שאר הדברים דתליא בדעתו דאילו כאן לא תליא בדעתו דגם אם רוצה לקבוע עמו ככל דיני קביעות אינו נקבע, ומ”מ מה שרבנן הפקיעו כאן יש מקום לומר שהוא מדיני הקביעות, ובפרט אם נימא דזה גם להסוברים זימון דאורייתא].
ומעשים שבכל יום שבמסעדות אין מזמנים יחד גם אם הזדמנו כמה יר”ש לאכול באותה השעה משום שלא קבעו לאכול יחד ולא אכפת להו לאף אחד מהם באכילתו של השני.
וגם לגבי בחורי ישיבות אין דעת כל הפוסקים שוה בזה ועכ”פ דינא דרואין אלו את אלו לכה”פ לחלק מהפוסקים אינו שייך בבחורי ישיבה כהגדרה הפשוטה של רואין אלו את אלו.
וחזינן מזה דכל מה שרואין אלו את אלו מצטרפין היינו אחר שיש קביעות ביניהם ורק לא הזדמן להם בפועל לאכול באותה הרשות ממש ובכה”ג רשויות אין מעכבות וסגי במה שרואין זה את זה לצרפן, אבל אם להיפך לא רצו לקבוע לאכול יחד וביקשו להפריד ביניהם כי לא ניחא להו לאכול יחד אלא שלא צלחה ההפרדה ביניהם לא חשיבא הך טעותא (היינו הכשלון שנעשה במחיצה ובהפרדה) להחשיבן כחבורה אחת מחמת זה.
והיינו דמבואר בדין קביעת מקום שלא כל הרואין אלו את אלו מצטרפין, דדין רואין אלו את אלו נאמרו כאשר יש קשר ביניהם לפי תנאי זימון והיו יכולים מחמת עצמם להחשב כחבורה אחת, שרק מחמת מגבלות המקרה הוצרכו להשתבץ בחדרים, אבל כל שחלוקין הם ביניהם אינם מצטרפים, והחלוקה המחלקת ביניהם היינו אפי’ רק על ידי שלא קבעו מקום, וק”ו כשלהדיא קבעו כל אחד מקום בפני עצמו בכוונה תחילה כדי שלא יאכלו יחד משום שאינם רוצים לאכול יחד ממילא היאך נחשיבן כחבורה אחת.
ואף שיש קשר ביניהם מחמת שמחת הנישואין מ”מ כבר הביא כת”ר בשם האחרונים (פמ”ג סי’ קצה משב”ז סק”ג וא”ר שם סק”ד ועי”ש בט”ז, וכך פשטות השו”ע אה”ע סי’ סב סי”א בשם הרא”ש דהוא דין רק בצירוף לענין דחשיב סעודה מחמת הילולא אבל לא שיש כאן צירוף בעצם הגדרת החבורה להחשיבן כחבורה אחת לענין זימון, ואדרבה ממה שצריכין כל חבורה בפני עצמה לברך ברכת חתנים משמע דאין זה מהפך את דינם להיות כחבורה אחת אלא ככמה חבורות שהצטרפו, ועי’ להלן מה שאכתוב אם יש ללמוד מזה שא”צ החתן והכלה להיות שם) שעצם השמחה עצמה אינה מצרפת לענין ברכת זימון אלא רק לענין ברכת חתנים (היינו מש”כ הרא”ש בפ”ב דסוכה סי’ ח והטור או”ח סי’ קצה שמצטרפין מחמת הנישואין, ועי’ בזה בשו”ע אה”ע סי’ סב סי”א), וכ”ש בני”ד.
ונראה עוד דאפי’ לשי’ השלה”ג בברכות לז ע”א שהביא כת”ר שהנישואין מצרפין את המסובין גם באופן שאין רואין אלו את אלו מ”מ באופן שיש טעם הפכי שלא לצרף שהוא כעין כוונה הפכית לא מהני ברכת החתנים לצרף, דאין זה דינא דגמ’ שהנישואין או הברכת חתנים מצרף אלא כעין אומדנא וסברא להחשיבן אבל אם אינם רוצים להצטרף הו”ל כב’ סעודות של נישואין ואין מצטרפין זה עם זה.
והנה במשנ”ב סי’ קצה סק”ו הביא פלוגתת אחרונים לענין ב’ חבורות שנכנסו לבית אחד על דעת שלא לאכול יחד ומקצתן רואין זה את זה אם מצטרפין ודעת האו”ז והגר”א ורוב האחרונים שמצטרפין וצריך להתיישב היאך ליישב דין זה עם הדינים דלעיל (ובמשנ”ב שם מלשונו שכתב אבל הרבה אחרונים וכו’ וכ”ד הגר”א וכו’, משמע מזה שתפס המשנ”ב לעיקר שמצטרפין, ואולם יעוי’ בבה”ל שדעת הרמב”ן דבעי’ הסיבו עם דעתם לאכול יחד ודעת הרשב”א והשטמ”ק משמע דלא בעי’ אלא או הסיבו או דעתם לאכול יחד, ולדידן אכילה על שולחן אחד מחשיב שם כהסיבו כדברי השו”ע וכמ”ש השו”ע לעיל סי’ קסז, וכתב שם שאין הלכה כהרמב”ן במה שהצריך ב’ התנאים, וקצ”ע דלא לסתור למה דמשמע במשנ”ב גופיה בסק”ו דמהני אף אם לא נכנסו על דעת לאכול יחד, ואולי חזי’ מזה דבאמת לא הוה ס”ל שכך עיקר הדין), ומ”מ בני”ד הוא קל יותר מכיון שמשתדלים לפעול שלא להצטרף ולא ניחא להו להצטרף.
ומ”מ גם אם נחשוש לרואין אלו את אלו אע”פ שלא נכנסו לאכול יחד מ”מ דעת הבה”ל סי’ קצה ד”ה שתי לעיקר הדין כדעת הרא”ה והרשב”ש והגר”א דצירוף רואין אלו את אלו הוא רק כשכל חבורה שנכנסה לאכול יחד היה בהם שיעור זימון אבל בנד”ד אין שיעור זימון בנשים לחודייהו אף אם נימא דטוב להם להחמיר כדעת הרשב”א שמחמיר בזה.
וכ”ז אינו בהכרח תלוי בנידון האחרונים אם שייך לעשות תנאי וכוונה הפכית שלא להצטרף לזימון (פמ”ג משב”ז סי’ קצז ס”א ובספרו ראש יוסף ברכות מז ע”א ד”ה רב ושוע”ר סי’ קסז סי”ח וסי’ ריג ס”ו בסוף הסוגריים, חכמת שלמה סי’ קצג ס”א, אג”מ או”ח ח”א סי’ נו ותשובות והנהגות ח”א ומה שציין שם לשוע”ר ומקור חיים לבעל החו”י ועוד, ארחות רבינו ח”ג עמ’ רב) או לא (דעת תורה להמהרש”ם סי’ קצג ס”ב בשם הגאון מבוטשאטש בא”א שם, ועי’ באר משה ח”ג סי’ לב), דשם הנידון הוא באופן שיש צירוף הנראה לעין כגון שנהנה בנוכחות חביריו בסעודה ומהשתתפותם ורק עושה תנאי שלענין זימון אינו רוצה להצטרף אבל כאן הרצון שלא להצטרף היא משוקעת בהגדרת הסעודה עצמה ובמציאותה שאין רוצים הגברים לצרף הנשים עמהם לסעודתם וגם לא להיפך ומה שאולי נעשה טעות או מכשול ורואין מקצתן אלו את אלו אינו סיבת צירוף (היינו עכ”פ במקרה רגיל בסעודה ציבורית של אנשים יראים ושלמים וכנ”ל).
ואפי’ שמש יש לטעון שאינו מצרף בכה”ג כיון שבאמת אין רצונם להצטרף יחד.
ומ”מ מאחר והדברים דלעיל אמנם נכונים לדינא במקרה שברור שלא רצו לאכול יחד (כגון בבית מלון שיש ב’ מוסדות שבאו לאכול שם ואינם רוצים לערב את תלמידי מוסד זה עם תלמידי מוסד זה), אבל יש לדון אם שייך להקיש את הדברים גם לגבי סעודה שמטרת ב’ הצדדים (היינו הגברים והנשים) היא אותה המטרה, והרווח שיש לבעלי השמחה היא מב’ הצדדים, שבזה אין לנו ראיה ברורה לומר שהוא בכלל הסברא הנ”ל, ולכן אני מסכים כיהודה ועוד לקרא לדברי כת”ר שלכתחילה ראוי גם לנשים יר”ש בעלות נפש לענות לזימון שם, אך עם כ”ז מ”מ אין למחות בהמקילות בזה משום שיש להן טעמא רבה לסמוך בזה דההסתברות הפשוטה כך היא.
ובאמת זה צ”ב מה הגדרת צירוף, דהנה בש”ס ופוסקים נאמרו כמה גדרים בזה, אבל עדיין יל”ע האם הגדרת הצירוף היא שיש להם כוונה משותפת באכילה זו או שנוח להם לאכול יחד, ואם נימא דצירוף הוא במה שנוח להם לאכול יחד א”כ בגברים ונשים שהרגילות הוא שמשתדלים ככל האפשר (עכ”פ במה ששייך בלא טירחא מרובה גם אם היעד נכשל בחלקו) להפריש ביניהם ככל האפשר שלא יאכלו יחד, א”כ הפשטות היא שאין כאן כוונה לאכול יחד כיון שאין כאן כוונה לאכילה משותפת, ולא ניחא להו לאכול יחד ואין זו כוונתם, ולכאורה ממה שנזכר קביעות מקום בדוך פלן משמע שצריך שכוונתם תהיה לאכילה משותפת מה שמוגדר שנוח לכל אחד שחביריו עמו באכילה, וכן ממה שיש צד ברמ”א שכשיש גוי זה מפקיע הגדרת האכילה יחד הוא ג”כ מענין זה, ועד כאן לא פליגי אלא כשכולם רוצים לאכול יחד בלא הגוי אבל כשאין רוצים לאכול יחד כלל לא מהני דיני צירוף (כדין חבורה בדרך שלא קבעה מקום דלא מהני דיני צירוף וכנ”ל) ולענ”ד זה עיקר הדין.
ומאחר דכל הנידון כאן מיירי בנשים לא אמנע עצמי מלציין דמה שפסק השו”ע ס”ס קצט שנשים שאכלו עם האנשים חייבים בזימון הוא מילתא דתליא באשלי רברבי ואמנם השו”ע פסק כדעה זו, אבל בראשונים יש כמה דעות בענין חיוב נשים בזימון, עי’ רש”י ותוס’ והרא”ש על הגמ’ ברכות מה ע”ב ועי’ בשבט הלוי ח”א סי’ לח [ועי”ש חי”א סי’ נ] במה שבזמנינו נשים לא נהגו בזימון בתורת חובה גם כשאכלו עם האנשים, עי”ש מה שכתב בזה, ויש לציין שיש ספר בשם מנהג ישראל תורה שחלק ממטרת החיבור הוא למצוא מקורות מדברי הפוסקים למנהגים שונים שלכאורה נשתרבבו כנגד השו”ע ונו”כ, ובנושא זה במהדו”ק שלו על השו”ע או”ח סי’ קצט נשאר בצ”ע, ובעל השבט הלוי בהסכמתו לספר זה ציין בזה למש”כ בשבט הלוי, אם כי מסקנת השה”ל שם הוא רק באופן שהנשים לא סיימו עם האנשים, אבל מצרף שם למסקנתו גם מה שיש דעות שאין נשים בכלל חיוב זימון (ועיקר דבריו שם ליישב המנהג), ומסתמא היה מצרף הדברים גם בניד”ד שיש בזה קולא גדולה שלא לצרף וכמו שיתבאר.
דינים היוצאים
הפשטות שאין רואין אלו את אלו כשאין כוונתם לאכול יחד וכ”כ כמה ראשונים ופוסקים וכן נקט המשנ”ב סי’ קצה סק”ו בדעת השו”ע, ורוב האחרונים והגר”א חולקים ע”ז, ובדעת המשנ”ב גופיה צריך לדון.
באופן שאין צירוף בחבורה אחת שיעור זימון כמו בניד”ד עיקר הדין שאין מצטרפין שכך דעת כמה ראשונים.
דעת הרבה אחרונים שאפי’ תנאי לחוד מועיל בשביל להפקיע מעצמו הצירוף לחבורה ובכך לפטור עצמו מחיוב זימון אבל אינו מוסכם לכו”ע.
במקום שעושים טצדקי להפריד בין החבורות ואין רצונם להתחבר לאכילה אחת כלל נלענ”ד דאי אפשר לחייבם מדינא.
חיוב זימון בנשים הוא מחלוקת ולכן במקום צירוף ומנהג מבואר בשה”ל שמקילים בזה.
בניד”ד בנשים בשמחות לפי מה שנתבאר החיוב קליש מכמה טעמים ולכן אין בנו כח לומר שמחוייבות לענות לזימון אבל אפשר לומר שיש בזה דבר טוב.
אם רובוט יכול לצרף
לגבי מה שדן כת”ר על צירוף שמש אם יועיל רובוט המשמש ביניהם להנ”ל שצירוף הוא דבר משמעותי המחבר בין החבורות א”כ צירוף צריך להיות על ידי דבר חשוב שיש בו משמעות לצדדים אבל מעשה קוף בעלמא כגון סרט נע המעביר את המאכלים בין חדרי בית מלון וכיו”ב (ואפי’ בין בני סעודה אחת), אין בו חשיבות לצרף החדרים יחד, ואין חילוק בין סרט נע לרובוט המיוצר בצורה זו או אחרת דסו”ס אין כאן דבר חשוב המצרפן.
ואפי’ אם נימא שיש מקום להבין שיש כאן קשר בין הסועדים על ידי שהאוכל נעקר מהמטבח לב’ החבורות בפ”א מ”מ אין לנו מקור להשוותו לדין שמש וכ”ש דכל דין שמש עצמו הוא חידוש ואין לך בו אלא חידושו והבו דלא לוסיף עלה.
בביאור דברי הגרשז”א שהביא כת”ר
כת”ר הזכיר שהגרשז”א התבטא שתמוה למה קוראים לכלה רק לז’ ברכות ולא לזימון ופירש כת”ר שתמיהתו היתה על כל הנשים בשמחה ולא רק על הכלה ולגבי כל שמחה ולאו דוקא שמחת נישואין, ויתכן שיש קצת מן הדוחק בזה וצריך לדעת באיזה הקשר נאמרו הדברים, ומ”מ לאור הדברים דלעיל אם גם הגרשז”א סבר כן א”א לפרש את דבריו כמו שפירש כת”ר.
אבל יתכן לבאר באופן אחר וזה יתרץ גם את הדוחק הנ”ל, דהנה יש צד שכדי לצרף העשרה לברכת חתנים צריך שיצטרפו לזימון שזו פשטות הסוברים דלקמן דז’ ברכות הם רק על בהמ”ז, ועי’ בהגר”א סי’ סב סקי”ב שלכאורה סבר שהוא מדין הזימון (ויש תמיהה בדבריו ועי’ משכ”ב בבאר אברהם ח”ב עמ’ קיח), ועי’ פת”ש אה”ע סי’ סב סק”ח מה שנסתפק בזה בשם הזכור לאברהם אם צריכים העשרה לאכול פת ושחכ”א אמר דדי אם אכלו הרוב ועי’ במנחת פתים סי’ סב ס”ה מש”כ עוד בגדרי הדין כמה צריך שיאכלו ומה יאכלו, ובהאלף לך שלמה או”ח סי’ צג נקט דהחתן בודאי צריך לאכול שם ולא מהני אפי’ אם אכלו עשרה בלא החתן אבל אם אכל החתן אם סגי בג’ שאכלו עמו עי”ש.
ומה דלדעת הרמ”א שם בס”ז הפנים חדשות א”צ לאכול שם אינו ראיה שא”צ העשרה לאכול שם, ויתכן דגם השלה”ג דלעיל סבר כן עכ”פ מצד ההגדרה שצריך שיצטרפו לזימון כדי להתחייב בברכת חתנים, ואפי’ החולקים דלעיל דס”ל שלברכת חתנים א”צ רמת הצירוף כמו לזימון מ”מ מודו דלא סגי באוכלת בביתה וא”כ צריך איזה צירוף ביניהם, ומ”מ לשיטתם לכאורה א”צ שתענה החתן דוקא לזימון.
וכן יש סוברים דהחתן והכלה צריכים שיהיו שם [כפשטות הריטב”א כתובות ח וסוכה כה, והנה לכאורה גם פשטות השו”ע אה”ע סי’ סב ס”י, שכ’ שאם יצא החתן עם הכלה לבית אחר י”א שאין אומרים שם ברכת חתנים וה”מ שדעתו לחזור וכו’ (תוך שבעה, נו”כ), ומשמע לפו”ר שמהיכן שהלך אין צ”ל שאין אומרים, וצל”ע, ודברי השו”ע שם מיוסדין על דברי התוס’ והרא”ש ועוד, אולם לעיל הבאתי דברי השו”ע שם בסי”א דאם נחלקו לחבורות כל חבורה מברכת בפני עצמה ברכת חתנים ומשמע דאי”ז מצד צירוף אלא מצד שכולם נחשבים שאוכלים בסעודת ההילולא מחמת הילולא וכמו שמסיים הטעם בשו”ע שם, ולכן גם לא מועיל לפטור כולם בברכת חתנים אחת כיון שבאמת אינם חבורה אחת, רק נתחייבו בברכת חתנים, ולכאורה לפ”ז סעי’ זה בשו”ע סותר מה שמשמע בסעי’ הקודם שם, אולם באמת אין כאן סתירה דבאמת אם אין החתן והכלה כלל כאן אין כאן סעודת הילולא, אבל אם בין החבורות וכל החבורות כאן באו מחמתן א”צ שיהיו דוקא עם חבורה זו דוקא, דהעיקר שהחבורות באו מחמת ההילולא ויש כאן הילולא לפנינו במקום סמוך, וממילא אין צריך שתשמע הכלה אין הז’ ברכות, אבל יש לומר דאין מכאן ראיה מידי, דהנה דנו האחרונים בגדר חיוב ז’ ברכות אם הוא חובת ציבור או חובת יחידים או חובת חתן וכלה, ועי’ מנח”י ח”ב סי’ מג ועוד, והנה אם הוא חובת יחידים א”כ אע”ג דבנחלקו לחבורות צריכה כל חבורה לזמן מ”מ גם כל יחיד חייב וכ”ש החתן והכלה, ואם נימא דהוא חובה על החתן והכלה ועל הציבור א”כ בניד”ד לא נפטרה הכלה אם לא שמעה, אבל אם נימא דהוא רק חובת ציבור א”כ בלאו הכי אין דברי השו”ע מובנין דסגי שיש כאן ציבור שמברכין, אלא אם כן הוא נימא שהוא חובת ציבור על כל חבורה לחוד ועל היחידים והחתן והכלה אין חובה כלל, אבל מ”מ מדברי השו”ע הנ”ל אין הכרח לומר כן].
וממילא היה מן הראוי לצרף את הכלה לזימון ולא דמי לשאר הנשים בסעודה שדעת כולם שלא לצרפן לסעודה, דהרי הכלה יש לחשוש לדעה שהיא חיוב לצרפה ולולי הכלה אין כאן סעודה כלל וק”ל.
ויש להוסיף עוד דהנה נחלקו הראשונים אם הז’ ברכות הם מחמת ברכהמ”ז (תוס’ פסחים קב ע”ב) או לא (עי’ מש”כ הרמב”ן כתובות ח’ ליישב המנהג ועי”ש רשב”א וריטב”א ומאירי ור”ן ובעל העיטור ועי’ תוס’ ורש”ש בכתובות ז’), ופשטות ל’ הרמב”ם פ”ב מהל’ ברכות ה”י והשו”ע אה”ע סי’ סב ס”ה (מברכין וכו’ בכל סעודה וכו’) וס”ז (ומברכין וכו’ אחר בהמ”ז) וס”ט שהוא נאמר עם בהמ”ז, ובהאלף לך שלמה אה”ע סי’ קח נקט דז’ ברכות הם חלק מבהמ”ז כעין הזכרת מעין המאורע בבהמ”ז (וצריך לומר דמ”מ אינו ממש כהזכרת מעין המאורע דהרי לא מצינו עוד מעין המאורע שהוא רק חובה על הציבור במקום, ומ”מ יש שנקטו שהוא באמת חובה גם על היחידים, ועי’ שו”ע אה”ע סי’ סב סי”א דאם נתחלקו לחבורות כולם מברכים ברכת חתנים, אם כי לא נזכר שם להדיא שהוא חובה על כל יחיד מהם, ועי’ ט”ז אה”ע סי’ סב סק”ט דמשמע שהוא חיוב לב’ הדעות בשו”ע שם סי”ב, ועי’ בשו”ת מנח”י ח”ב סי’ מג מש”כ בנידון זה אם הז’ ברכות הם חיוב לומר על הסעודה דוקא ואם יש חיוב על כל יחיד בסעודה לשמוע), ויש לציין בזה דלגבי ברכת אבלים יש משמעות בל’ השו”ע ביו”ד שהוא כעין דין אזכרת מעין המאורע, ולכן לפי הצד שהכלה צריכה לשמוע ז’ ברכות טוב לצרפה לזימון מדין שמיעת הז’ ברכות.
ומ”מ הגרשז”א אמר כן רק בתורת תמיהה ולא בתורת מחאה מכיון שיש שיטות ששייך לסמוך עליהם וכנ”ל, אבל יותר טוב לצאת שאר השיטות כשאין הפסד, בפרט דהמנהג שהביא הרמב”ן שם לברך שלא במקום סעודה (מלבד בשעת נישואין עי’ אה”ע סי’ סב ס”ד) אינו נוהג היום, וגם השו”ע וסייעתו לא פסקוהו, ובפרט שפשטות הגמ’ שהוא מחמת הסעודה כמ”ש בבהגר”א אה”ע סי’ סב סקי”ד, ובפרט דגם להרמב”ן שם משמע דלולי המנהג עיקר צורת הברכה מדינא דגמ’ היא אחר בהמ”ז, וגם להסוברים שא”צ הכלה להיות שם בז’ ברכות (היינו שי’ הר”ן בסוכה שם דשייך בחתן בלבד ג”כ ועוד ראשונים) מ”מ עיקר צורת הברכה היא על החתן והכלה וכמ”ש כת”ר בשם הערה”ש אה”ע סי’ לב סל”ז שהוא מנהג יפה שישמעו החתן והכלה הברכות משום שהוא לברך אותם, ויש להוסיף דגם זה עיקר צורתה ברכה שהוא בא מחמת וחוץ מסימן טוב יש בזה גם קיום המצוה כמאמרה וכ”ש לפי מה שנהגו להביא הכלה לז’ ברכות גלו אדעתייהו להחמיר שתשמע הכלה הברכות ומאחר דהברכות הם מן הבהמ”ז כנ”ל א”כ טוב להחמיר גם בזימון כנ”ל ובפרט לאור הנ”ל לענין תליית זימון בז’ ברכות כדלעיל.
והנה באמת אם נפרש כן הערת הגרשז”א א”כ הערה זו אינה לכו”ע דהרי נתבאר בשו”ע אה”ע שם סי”א בשם הרא”ש דאם אכלו סעודת הילולא בכמה חבורות חייבים כל חבורה בברכת חתנים אע”פ שאין כל חבורה חייבת לשמוע ברכת חתנים ממקום ששם אוכלים החתן והכלה, וכן אין חייבת כל חבורה לזמן עם החבורה של החתן והכלה אלא בפני עצמה (פרט זה מתבאר לעיל מדברי האחרונים וממשמעות השו”ע), וממילא מבואר בזה שיש ברכת חתנים אף שאין מצטרפים לחבורת החתן והכלה, א”כ בניד”ד הכלה אפשר שחייבת בברכת חתנים אף שאינה חייבת בזימון דהרי מצד המחייב בברכת חתנים נתחייבה משום שאכלה בסעודת הילולא אבל מצד הזימון לא נתחייבה שהרי לא אכלה עם החבורה המזמנת (ובעצם לא אכלה עם ג’ אנשים), וכנ”ל.
אולם המדקדק יראה שעדיין יש כאן צדדים חשובים להחמיר בזה לכתחילה, דהרי יש דעות דהברכת חתנים צריכה להיות עם הכלה ואם לא נצטרפה לסעודתם לא נתחייבו בברכת חתנים, ואף שא”צ שהחתן והכלה יאכלו בחבורה של המברכים דוקא וכנ”ל, מ”מ הרי יש אומרים שחיוב ברכת חתנים הוא לכה”פ בחבורה החייבת בזימון (עי’ מהר”ש קלוגר דלעיל ועוד) ממילא כדי שהכלה תתחייב בברכת חתנים תצטרך להצטרף עם החבורה של ג’ אנשים ולזמן עמהם.
ולמרות שאין חיוב מן הדין להחמיר כצדדים אלו מ”מ כיון דגלו דעתייהו להחמיר להביא את הכלה לשמיעת הז’ ברכות כדי שיתחשב שהיא אכלה בחבורה של זימון ממילא היה צריך להביאה לזימון ג”כ וקל להבין.
ומ”מ יש ליישב המנהג אם ס”ל שאין מביאין אותה אלא לסימן טוב בלבד כדברי הערה”ש אבל יותר טוב לצאת כל הדעות כי ירא שמים יצא את כולם.
מק"ט התשובה הוא: 132096 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/132096
[jetpack-related-posts] התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.