התשובה דלהלן מיועדת אך ורק בדרך לימוד למורי הוראה וכן הנידון הוא רק על זמן הבהמ”ק השני, וכמובן שאין להסיק מהדברים הלכה למעשה.
בשו”ע חו”מ סי’ שפח ס”י כתב לענין זמן בית המקדש [קודם שהיה דינא דמלכותא בזמננו שא”א לעשות כן] דכל אדם העומד למסור אפי’ ממון בלבד וכ”ש גופו של ישראל, מותר ומצוה להורגו וצריך התראה וכל הקודם להרגו זכה, וכתב הרמ”א דאם אין פנאי להתרות בו אין צריך התראה, ושאם אפשר להצילו באחד מאיבריו כגון לחתוך איבר אסור להרגו דלא גרע משאר רודף.
(ודיני מסור אינו שייך לנידון החזו”א על מורידין בזמננו דדיני מסור בזמן בית המקדש השני הוא דיני נזיקין ואדרבה מסור פ”א אחר שמסר א”א להרגו כמבואר בשו”ע חו”מ סי’ הנ”ל).
ומבואר בשו”ע או”ח סי’ שו סי”ד דאם רוצים להוציא אדם לשמד יש לזה בזמן בית המקדש השני כל דיני פקו”נ, ומ”מ אינו שייך לניד”ד דדין מסור הוא אפי’ בממונו וכ”ש בגופו וא”צ לבוא לדיני פקו”נ, אבל י”ל דיש כאן גם מה דשייך לעניננו דאם יש כאן פקו”נ בשבת אפשר דבזמן בית המקדש השני יש בזה גם מצד רודף מלבד דין מסור.
ובשו”ע או”ח סי’ תקעו סי”ג וסי’ רפח ס”ט מבואר דבזמן בית המקדש השני אם הקיפו אנסים או לסטים את ישראל תוקעין לקבץ אחיהם להצילם ומותר אפי’ בשבת (אם כי במקרה שכל החשש הוא רק שישב הבחור במאסר כמה ימים בודאי שאינו שייך לדין פקו”נ בשבת).
{אם כי כל זה בזמן בית המקדש השני שהי’ כח ב”ד יפה אבל בזמננו יש דינא דמלכותא חוק המדינה שא”א לפגוע בשוטר ושאסור להפריעו בעת מילוי תפקידו, וא”א להרוג שום אדם גם משומד ומסור, ולכן כל דבר שאינו חוקי א”א לעשותו, וכידוע שמחמת זה שינו בכל הדפוסים דינא דמורידין ל”היו מורידין” ללמד שרק בזמן בית המקדש השני נהגו בדינים אלו של מורידין ואין מעלין שהי’ כח ב”ד יפה, אבל באו המדפיסים ללמדנו שעכשיו יש לנהוג ע”פ הוראת החוק, וגם בשו”ע חו”מ שם סעי’ טו נדפס מי שמוחזק ששלשה פעמים מסר ישראל או ממונם ביד אנסים, היו מבקשים עצה ותחבולה לבערו מהעולם ע”כ, ודייקו המדפיסים לכתוב “היו מבקשים” לומר שהי’ נוהג כן רק בזמן בית המקדש השני אבל עכשיו איכא דינא דמלכותא וכנ”ל, ואנו מוכרחים לציין כ”ז מכח דינא דמלכותא}.
ובתשלום הדברים יש לציין דההכוונה הכללית מגדולי ישראל היא להימנע מעימותים עם שוטרים, וכידוע שבקהילותינו נמנעו מזה בד”כ.
ולכאורה יש להתבונן למה נקטו כן אם אכן מדובר בהצלה משמד כפשוטו שאף דוחה פקו”נ, וצ”ל דבאמת יש כאן עוד כמה צדדים חוץ מהצלה משמד, דראשית אינו צורה של ת”ח לילך ולהלחם מול שוטרים, והוא פגם בנפש והרגל רע, ובוודאי כשהוא נהפך לנחלת הכלל ובפרט לצעירים עדיני הנפש שעדיין לא התבססה נפשם על אדני התורה והמוסר, (והוא ג”כ סוג של קרירות ברוחניות אף שאינה אותה קרירות ברוחניות שלהם ממש), שנית יש בזה סכנה להתמודד מול אלו, ושלישית שברוב המקרים ששוטר בא לתפוס בחור אין בזה סכנת שמד שהרי בס”ה בד”כ מה שיהיה שהבחור ישב בבית האסורים כמה ימים, ורביעית שהרי בהרבה מהמקרים אם יבואו להתעמת מול השוטרים יתפסו עוד כמה וא”כ אינו ברור כ”כ שהועילו בתקנתן (אא”כ נימא דסו”ס מועיל לטווח הרחוק), ויש להוסיף שאפי’ אם הי’ צד שישיבה בבית האסורים שלהם ג”כ חשיב שמד אז א”כ גם התעמתות עמהם היא ספק פקו”נ שאולי ישב מחמת זה בבית האסורים שלהם אבל לקושטא דמילתא אין שמד לשבת בבית האסורים שלהם כמה ימים, וחמישית שאיני יודע עד כמה אכן יש שליטה לפשוטי עם להתמודד במצב כזה מול הכלים שיש בידם כיום (אא”כ נימא שיועיל לטווח רחוק וכנ”ל).
ולכן בצירוף כ”ז לא ראו צורך לצאת ולהתמודד עד כה וכמובן שהכל לפי הענין וא”א לדידי ודכוותי לדעת כלל ברור בזה, וכמובן שהרשות לומר הוראות בזה מסורה אך ורק לגדולי ישראל.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 117
לתשובה זו פורסמו תגובה אחת. לצפיה בתגובות לחץ כאן.
מק"ט התשובה הוא: 149389 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/149389
Here is a summary of the provided text, formatted for WordPress:
סיכום מאמר: דיני מסירה ורודף בזמן בית המקדש השני לעומת ימינו
מאמר זה דן באופן לימודי בלבד, בזמנים שונים שבהם היו קיימים דינים הנוגעים למסירת יהודים או ממונם לידי גורמים עוינים, תוך התמקדות בתקופת בית המקדש השני, והשוואתו למצב המשפטי וההלכתי בימינו.