ברמ”א סי’ תקנא סט”ז הזכיר שמותר רק ראשו ופניו ידיו ורגליו בצונן, וכתב דמותר לחפוף ראשו בחמין למי שרגיל בכך כל שבת, ובמשנ”ב סקצ”ז כתב בשם החי”א דגם פניו ידיו ורגליו מותר בחמין למי שרגיל בכל כל שבת, ובסקצ”ו שם כתב שבסבון אסור, ובשם החזו”א הובא דגם בסבון מותר וביארו דבריו דהיינו במה שהתיר המשנ”ב ראשו ופניו וידיו ורגליו (עי’ קרא עלי מועד פי”ג הערה יט מה שהביא בזה).
[ובשיעור ידיו עי’ בביאורים ומוספים על המשנ”ב שם דיש בזה ג’ דעות, דדעת הא”א מבוטשאטש שכולל כל היד עד חיבורו ליד, ודעת הגרנ”ק עד המרפק, ודעת הגרח”ק רק פס היד, ועי’ בתשובתי לגבי ברכת כהנים מה שציינתי עוד עניינים השייכים לזה].
והנה זה ברור שהדעה הרווחת בפוסקים היא לאסור גופו אפי’ בצונן, אבל שיש מהאחרונים שהזכירו שיש היתר בחמין למי שרגיל בהם בנוסחאות שונות (יש שהזכירו להדיא להתיר כל גופו ויש שהזכירו שיש בזה היתר רחיצה בסתמא ולא פירטו ויש שהזכירו שיש מנהג כזה ומחו בו שלא משורת הדין) ובקרא עלי מועד שם הביא דבריהם ותמה בזה.
ומה שיתכן לומר בדעתם (וזה מיישב גם את אלו הנוהגים כן) דהנה הרמ”א התיר לחפוף ראשו בחמין למי שרגיל והחי”א הזכיר מכח זה היתר עוד בפניו ידיו ורגליו למי שרגיל, וממילא יש מקום לטעון דאכן מי שרגיל בכל גופו בחמין בכל שבת יהיה מותר גם עכשיו בחמין בכל גופו [ולהלן יתבאר דהרמ”א בוודאות אינו סובר כן ומ”מ י”ל דסברי כהרמ”א בחדא ופליגי עליה בחדא מכח כמה צירופים וכדלהלן, ומה שיפולפל להלן בכוונת הרמ”א הוא רק לפלפולא דמ”מ הרמ”א עצמו אינו סובר כן למסקנת סוף הדברים דלהלן, וכנ”ל].
אבל יש להקשות ע”ז דהרמ”א מיירי רק במי שאינו רוחץ בחמין בכל ערב שבת, דזה אינו דע”כ הרמ”א מיירי באופן זה, דהרי מתחילה כ’ הרמ”א דנוהגין שלא לרחוץ אפי’ בצונן כי אם ראשו פניו ידיו ורגליו בצונן ושוב כ’ דיש מקילים בחפיפת הראש למי שרגיל, א”כ ברישא מיירי דמי שאינו רגיל בזה אסור בכל גווני.
(ואמנם הי’ מקום לטעון דחפיפת הראש ולא מידי אחרינא, דיש לטעון מידי אחרינא אפי’ ברגיל לא הותר, אבל בזה כבר אמרי’ דהחי”א בא להוציא מהבנה זו ועל דרך זה יש לטעון דה”ה גם כל גופו מי שרגיל אה”נ דמותר).
(ובגוף דברי החי”א יש לדון דאדרבה מסתמא הרמ”א מיירי גם במי שמקפיד לרחוץ כל גופו בחמין כמ”ש הרמ”א בסי’ רס ס”א דראוי כן לכתחילה ואעפ”כ כאן לא הזכיר היתר בזה בשבת חזון, ואולי יש ליישב דהרמ”א בסי’ רס נקט שטוב להקפיד היכא שהוא בקל וכאן ההיתר הוא רק על מי שמקפיד בקביעות).
אבל באמת שאינו מוכרח דיש לומר שכל ההיתר הוא רק במה שהותר בדכוותה בצונן אזי הותר ברגיל למי שרגיל אבל מה שבדכוותה לא הותר בצונן ה”ה שלא הותר אפי’ ברגיל.
ועוד דהרי הרמ”א מסתמא מיירי גם במי שרגיל לרחוץ כל גופו כל שבת.
ובד”מ כתב ושמעתי מקצת בני אדם נוהגים שמי שחופף ראשו כל ערב שבת גם בערב שבת זו חופף ראשו אבל לרחוץ כל גופו כל אדם נוהגין בו איסור עכ”ל, ומבואר בזה דלענין כל גופו גם הרגיל אסור וכמו שטען הערה”ש בסי’ תקנא דדעת הרמ”א לאסור.
והואיל דאתאן לדברי הד”מ שם אביא בזה תמיהה למה כ’ הרמ”א דמקצת בני אדם וכו’ ומשמע דלאו בהכרח דגברא רבה חתים עליה ולמה הזכיר דעה זו בשו”ע וביותר קשה שבהג”ה לשו”ע הביא דעה זו בשם יש מקילין ואילו בד”מ משמע שהוא מנהג מקצת בני אדם ומה הביאור בזה דמחד גיסא משמע דאין כ”כ בית אב לשמועה זו ומאידך גיסא נזכר שיש דעה כזו (ומ”מ אינו קשה כ”כ די”ל מקצת מכל בני האדם כולם שבכל מקום ומקום ור”ל שיש מנהג רווח כזה אצל בני אדם אבל לא שכך המנהג היחידי).
והנראה בזה דלעיל מינה הביא הד”מ סתירה בשם המהרי”ל בזה אם שרי לרחוץ הראש רק בצונן או גם בחמין, וע”ז הביא מנהג קצת בני אדם וכו’ ובא ליישב בזה הסתירה במהרי”ל דהרגיל כל שבת מותר בחמין ושאינו רגיל כל שבת אסור ולכן הביא מנהג זה בהג”ה לשו”ע כיון דמנהג זה מיישב דברי הפוסקים שהזכיר שם והמהרי”ל עמהם, אבל כ”ז רק הראש ולא שאר הגוף וכנ”ל.
[יש להוסיף דבד”מ אמנם בתחילת דבריו משמע כדמשמע פשטות לשונו בשו”ע דההיתר לרגיל הוא רק בחפיפת הראש אבל בסו”ד שם כתב דכל הגוף לא הותר, ומשמע דמה שאינו כל הגוף אינו בכלל השלילה וכדברי החי”א, ומ”מ כל הגוף ממש זה כבר לא הותר].
ואמנם בבהגר”א על הרמ”א שם לגבי חפיפת הראש כ’ דטעם ההיתר כנ”ל שכל רחיצה שהיא למצוה שרי וציין לדבריו לעיל בסקנ”ו ששם כתב דכל רחיצה שאינה של תענוג למצוה מותר אף בת”ב (וכעי”ז מצינו דגם לענין לבישת בגדי שבת בשבת חזון הביא המשנ”ב דבוילנא נוהגים להקל בזה ע”פ הגר”א דלא כהרמ”א).
וכנראה שהמקילים בזה צירפו בזה כמה עניינים יחד, דיש כאן צער ואיסטניס קצת דבאסטניס גמור מותר אף באבל והשיעור באסטניסות לא נתבאר [אף דהפוסקים לגבי אבלות החמירו בשיעור דבר זה מ”מ שם הוא בלא עוד צירוף], ויש כאן כבוד שבת שהוא מדאורייתא (עי’ רמב”ן פ’ בא ופרשת אמור) ומדברי קבלה, ויש כאן רחיצה למצוה דשרי כנ”ל כדאשכחן בטבילת מצוה בזמנה, ובצירוף שהוא מנהג ולא מדינא דגמ’ והמנהג עצמו כבר אינו ברור בזמנינו מאחר שרבו בזה המנהגים [ואולי ידעו שיש מנהג קבוע כזה להתיר, ויש להעיר על קושיית הערה”ש דבאמת מטונך הרי עיקר טענת הד”מ בסוף דבריו הוא מצד שיש מנהג אצל מקצת בנ”א המקיל לענין חפיפת הראש ויש מנהג המחמיר אבל אין מנהג המקל יותר מזה, אבל השתא שיש בנ”א המקילים יותר מזה לא, ומיהו הפוסקים שהביא שם הנהיגו שלא לרחוץ כל גופו כמבואר שם ובפרט לפי מה שהצעתי לעיל דכל המנהג שהביא הרמ”א הוא רק ביאור ביישוב הסתירות בפוסקים שהביא לעיל מינה], לכן צירפו כמה קולות יחד, וגם צירפו מה שרגיל כל שבת כנ”ל, ואולי צירפו גם שהאידנא הוא שעה”ד מניעת הרחיצה יותר מזמנם כנ”ל, ואולי צירפו גם פשטות דעת הגר”א בזה כנ”ל, ומ”מ עיקר דעת הרמ”א והמשנ”ב והחזו”א נתברר דאין היתר בכל גופו אפי’ בצונן ודין זה הוא ממנהגא כמו שנתבאר.
מק"ט התשובה הוא: 133248 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/133248
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.