במקרה רגיל הישראל קודם דהישראל מחוייב במצוות כבר ואם הוא משומד הרי הוא עובר איסורים קלים וחמורים בכל יום שלא שב בתשובה משא”כ הגוי קודם שנתגייר אינו מחוייב כלל במצוות וגם אמרי’ דאין ממהרין לקבל גרים וכמה דברים אומרים להם כדי שלא ימהרו להתגייר כמבואר ביבמות מז ע”א ובשו”ע יו”ד סי’ רסח ס”ב, ואמרי’ קשים גרים לישראל כספחת (יבמות שם ע”ב), ואמרי’ ביבמות שם דמטעם זה אמרי’ דאי פריש נפרוש, ואמרי’ בנדה יג ע”ב הגרים מעכבין את המשיח דקשים גרים לישראל כספחת, ואמרי’ ביבמות קט ע”ב רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים דקשים גרים וכו’, וגם גר אינו מגיע למעלת ישראל כדאי’ בפ”ד דקידושין ע ע”ב אין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל וכמתבאר ע”פ ספר הכוזרי מאמר א’ דאין גרים בכלל זה.
ואדרבה אי’ בפוסקים (פת”ש ס”ס רסח בשם רשב”ש סי’ פט) דבני אנוסים שחזרו אין מודיעים אותם מצוות קלות וכו’ כמו לגר כדי שלא יחזרו בהם, והטעם הוא משום שהם כבר מחוייבים בזה.
אולם במקרה שהישראל מורד באפקירותא והגר כוונתו לשמים שמבקש להקביל פני שכינה אינו פשוט דהישראל המשומד קודם דהרי יש אומרים דאין ערבות במשומד (עי’ ש”ך יו”ד סי’ קנא סק”ו וכפי מה שנתבאר באבנ”ז יו”ד סי’ קכו ועי”ש סי’ קט, ועי’ במשנ”ב סי’ שמז סק”ז), ומאידך גיסא גבי גרים מצינו שהזהירו שהגר שבא לשם שמים אין מזניחין אותו.
ובמכילתא ר”פ יתרו עה”פ אני חותנך [שמות יח ו] מס’ דוישמע פ”א גרסי’, ר’ אליעזר אומר נאמר למשה אני וכו’ [ר”ל אני חותנך יתרו ונצנצה ביתרו רוה”ק לרמז דבר זה לענין עצמו], אני הוא המקרב ולא המרחק, שנאמר (ירמיה כג כג) האלוהי מקרוב אני נאם ה’ ולא אלהי מרחוק, אני הוא שקרבתי את יתרו ולא רחקתיו, אף אתה כשיבא אדם אצלך להתגייר ואינו בא אלא לשום שמים אף אתה קרבהו ולא תרחיקהו עכ”ל.
ובפ”ב דשבת אי’ דכשבאו גרים לפני הלל להתגייר בכל מיני תנאים גיירם והטעם משום שהכיר בהם שכוונתם טהורה ורצונם להטהר לשם שמים ותנאים שלהם לא היו עיקר וכמו שהודו לבסוף על זה.
ובשו”ע ס”ס רסח אי’ דאומרים לו וכו’ כדי שיפרוש ואם קיבלו ולא פירשו וראו אותם שחזרו מאהבה מקבלים אותם ומבואר מזה דהעיקר שיקבלו מאהבה.
א”כ לפו”ר הי’ מקום לומר דיש קדימה לגר שבא לש”ש מישראל משומד שחוטא שלא בא לש”ש.
ובפרט דמשומד מורידין ואין מעלין ובגוי לא נאמר דין זה כלל ובגוי הבא להתגייר מרצון פשיטא דמעלין ואין מורידין דהרי מחוייבין לקבלו ואפי’ גר תושב מעלין ואין מורידין, א”כ בניד”ד יש מקום לומר דאף מצד דיני קדימה הגר קודם לישראל.
ומ”מ מצד המעשה יש מקום לטעון דהישראל קודם דהרי מחללין שבת להציל ישראל מן השמד כמש”כ בשו”ע או”ח סי’ שו סי”ד, א”כ דוחה ג”כ את מצוות קבלת הגר דבגיור גר לא מצינו דאמרי’ האי סברא דחלל שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה דהרי שבתות שיקיים אח”כ הם לגבי עכשיו אינו חובה שכן אם לא יתגייר לא יתחייב בהם ולא מבטלין מצוה של חובה משום כמה מצוות שאינם עכשיו חובה.
אבל הך נידון גופא יש לדון מה הדין אם כבר נשתמד, ובב”י ושו”ע שם הנידון כשירא שתשתמד, ולכאורה אה”נ גם בכבר נשתמדה ויכול להוציאה מכלל שמד א”כ שייך בזה הטעם שלא יחלל שבתות הרבה, אבל בעולת שבת שם סקי”ז כ’ דוקא בהוציאה באונס, וכעי”ז משמע בתוספת שבת סקל”ג [ועי’ מג”א סקכ”ט ופמ”ג משב”ז סק”ה], א”כ מבואר דנשתמדה אין בזה היתר לחלל שבת, וא”כ אין ראיה לענייננו.
אולם בפמ”ג שם משמע דעת הב”ח דאם תרצה להמיר ברצון מחללין וצל”ע דהב”ח גופיה מיירי בחשש שתשתמד ואולי בנשתמדה כבר מודה הב”ח אם נימא דכבר אין ערבות במשומד, ועכ”פ המשנ”ב נקט דאם פשעה ולא הי’ באונס אין מחללין עליה שבת להצילה וא”כ כ”ש בנשתמדה כבר ברצון שאין מחללין שבת להצילה [ובנשתמדה באונס אפשר דלא חשיב נשתמדה לעניננו ועי’ בשו”ע ביו”ד לענין הגדרת אנוסין].
אבל נקט המשנ”ב שדעת הא”ר דאיסור דרבנן נדחה כדי להצילה משמד ומבואר שם בשעה”צ סקמ”ו שכך דעתו להלכה ועוד מבואר מתוך דבריו שם דאפי’ אם המשומדת עומדת במריה ויש רק ספק אולי יעלה בידו מותר לחלל שבת באיסור דרבנן כדי להצילה, וא”כ לכאורה כ”ש החיוב לגייר גר שרוצה להתגייר בכוונה טהורה נדחה כדי להציל ישראל משמד אם אולי יעלה בידו להצילו כיון שהחיוב לגייר גר אינו בדרגת החיוב כשאר חיובי דרבנן כגון במקום טירחא רבה וכיו”ב והרי אפי’ איסור דרבנן נדחה כדי להציל אדם משמד וכ”ש זה.
א”כ מצד החיובים כלפי האדם החיובים כלפי הגר יתכן שגדולים יותר מהחיובים כלפי המשומד ואעפ”כ מאחר והמשומד יותר בר חיובא מצד עצמו והנזק הרוחני הנעשה על ידי אי החזרת המשומד בתשובה גדול מההפסק הרוחני שנעשה על ידי אי גיור הגר א”כ החזרת המשומד דוחה את גיור הגר.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 113
מק"ט התשובה הוא: 147102 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/147102