הנה קי”ל בשבת קכד ע”ב שזרק מבעוד יום לאשפה בטל מתורת כלי, וכ”ה בשו”ע או”ח סי’ שח ס”ז ושם בסי”ב.
וכאן יש כמה נידונים, הא’ אולי גניזה שונה דבגניזה לפעמים חוזרים ונוטלים אנשים אחרים מן הגניזה אחרי שנזרק [ועי’ בבה”ל שם דלאשפה לאו דוקא דה”ה זרקה מביתו לרה”ר ודן שם לענין אחורי הדלת, ולפ”ז ה”ה בזרקו לגניזה כיון שהסיח דעת ממנו והוציאו ממקומו, אם לא דנימא דגניזה עצמה בקרקע היא מצוה ולא חשיב שהסיח דעתו ממנו, ואע”פ שאינו מופקע לומר כן מ”מ יש בזה משום סברא דחוקה כדי שנבוא להתיר מכח סברא כזו, אבל יש מקומות ששם הגניזה היא כעין תיבה ציבורית שכל אחד שעובר לוקח משם עלונים ושם ודאי לא חשיב כאשפה].
הב’ האם כל אחד שזורק העלון לגניזה חשיב בעלים לענין זה [ואם צריך בעלים לזה ואם קנה אותו בקנין גזילה המשליך כיון שעשה בו מעשה ואם גם הי’ בו כבר יאוש].
הג’ דיש נידון בביאה”ל בספק נזרק מבעוד יום ומשמע שנוטה להקל בזה, ויש לדון אם אפשר להחשיב גם כאן כספק נזרק מבעוד יום במקרה שיש סבירות שנזרק מבעוד יום לפי הענין.
הנידון הד’ שיש לדון בזה הוא אם דין זרק לאשפה מבעוד יום הוא רק בזרק חתיכת חרס וכיו”ב (שע”ז דברי הגמ’ בתשובה) או אפי’ בזרק כלי שלם מבעוד יום (כמו הדוגמא שהובאה בקושיית הגמ’ על זרק טליתו לאשפה), ובפשיטות מהשינוי בין קושיית הגמ’ לתי’ הגמ’ משמע דהגמ’ למעשה קבלה דברי המקשה שבטלית לא יתכן ושזריקה בשבת לא יתכן אלא רק בתרתי לגריעותא.
ובמשנ”ב סקנ”א כתב דזרק מחצלת שלמה מבעוד יום לאשפה לא נעשית מוקצה על ידי זה דבטלה דעתו אצל כל אדם, אבל בניד”ד לא שייך לומר בטלה דעתו כיון שהרבה בני אדם מניחים העלונים לגניזה כאשר אינם משתמשים בהם.
והנה מקור דברי המשנ”ב מהתוס’ שבת קכה ע”א שכתבו בביאור דברי הגמ’ שם דהנה אמרי’ בגמ’ אלא מעתה זרק טליתו לאשפה וכו’ ומשני דמיירי שזרק חתיכת חרס מבעוד יום, וכתבו התוס’ דהשתא לא מקשי אלא מעתה זרק טליתו מבעוד יום וכו’ דהחתיכת כיון שלא היה מוכן מבעוד יום ליכא לדמויי לגלימא עכ”ד.
וכוונתם דאה”נ זרק טלית מבעוד יום מותר רק דשם עצם הזריקה אינו משנה במשמעות הכלי משא”כ בחרס הזריקה משנה את משמעות הכלי וע”ז ביאר המשנ”ב דבטלה דעתו וכו’.
ואפשר דהוכחת המשנ”ב גם מתחילת דבריהם ממה דהוה פשיטא להו שאם זרק מבעוד יום כלי שלם אין בזה מוקצה [ורש”י לכאו’ לא הוה פשיטא ליה כן דהא לעיל בסוף דף קכד נחית לבאר קושיית הגמ’ אלא מעתה זרק טליתו באשפה בשבת ושם בריש דף קכה ביאר מבעוד יום גלי אדעתיה דלאו מנא הוא א”כ רש”י נחית לפרש ב’ פעמים דהחילוק אינו מצד אם זרק טלית או זרק חתיכת חרס אלא מצד מבעוד יום או בשבת, ועי’ ר”ן וריטב”א שקושיית הגמ’ מעיקרא שאין מוקצה לחצי שבת, ומ”מ בריטב”א מפו’ דבטלית שזרקה מבעוד יום לא בטלה].
אבל הי’ מקום לומר דרק בגיסטרא דהיינו שבר כלי יכול לגלות דעתו שאינו כלי מבעוד יום משא”כ בדבר שהוא כלי במהותו אינו יכול כלל לגלות דעתו שאינו כלי גם אם יש רבים שזורקים אותו, ומאידך יש מקום לומר דאה”נ דבר שהבריות בחרו שלא לעשות בו שימוש אינו כלי וממילא דבר שרבים זורקים וגילה דעתו שהוא מהזורקים אינו כלי [וכמש”כ הרמ”א בסעי’ ז’ דאף מטלית דלא חזי לעשירים וחזי לעניים מ”מ אם זרקה מוקצה לעשירים הוי מוקצה לעניים דהא גילה שמקצה אותה מדעתו כשזרקה וה”ה י”ל בעלון].
ובאחרונים בביאור דברי התוס’ מצינו ב’ נוסחאות בזה, דיש שאכן פירשו כמ”ש המשנ”ב בטלה דעתו (ראה רא”מ הורוויץ ומלא הרועים) ויש שהזכירו מה שדבר שהוא כלי א”א לבטלו (ראה מצא חן שכ’ דמגופה אינה כלי ורק שמייחדה לחבית נעשית כלי לכך כשזורקה לאשפה מתבטלת משא”כ טלית), אבל להנ”ל י”ל דמ”מ קרובין הדברים להיות שוין דכלי נקבע לפי שימושים והא בהא תליא, וכעי”ז בשבת של מי על התוס’ שם כ’ דבשברי כלי כיון שהדרך לזרוק לאשפה א”כ תיכף שזרקה נתבטל מתורת כלי והיינו דתליא בדרך.
ולכן נקטו הגריש”א והגרנ”ק (הובא בבו”מ על הבה”ל שם) דכלים ח”פ אחר השימוש בהם [גם להסוברים שאינם מוקצה בעצם] אם זרקם לאשפה כיון שלא יבואו ויוציאום מהאשפה לא חשיבי כלי אפי’ שיש להם צורת כלי ותורת כלי [ועי”ש על המשנ”ב מה שהובא עוד בשם הגרשז”א לחלק בין אם דרך להוציאו או לא].
ומ”מ עדיין יש לומר חילוק עצום בין שברי כלי שהושלכו לאשפה לבין עלונים שהונחו בגניזה דהרי באשפה הדרך הוא שמשליכים לאשפה ושוב אין משתמשים בהם משא”כ בעלונים הגם שמניחים בגניזה מ”מ דרך בנ”א גופא שחוזרים ונוטלים משם [עכ”פ בגניזה רגילה של ביהכנ”ס לאפוקי גניזה עירונית ולאפוקי גניזה שאין דרך להוציא ממנה ולאפוקי גניזה במקום צדדי שלא במעבר בני אדם] ולענין זה דמי לטלית שהונחה מבעוד יום שהטעם שאינה מתבטלת משום שעדיין ראויה לשימוש שם.
לאור הנ”ל הדבר תלוי אם דרך להוציאו משם או לא, דאם דרך לחזור ולהוציא חשיב דרך ואם אין דרך לחזור ולהוציא לא חשיב דרך, ואם דרך הבעלים שלא לחזור ולהוציא הו”ל כעין דין מוקצה לעשיר שאינו מוקצה לעני, וממילא אם נימא דדרך רבים שלאחר שמניחים בגניזה עלונים אין מוציאים שוב [שכ”ה המציאות] אף שיש אחרים שמוציאים משם א”כ לכאו’ הו”ל מוקצה, אלא אם כן נעשה באופן שכל המונח שם הוא לכל מאן דבעי שיבוא ויטול.
אלא דיש כאן נידון נוסף האם בכתבי הקדש יש דין מוקצה דמצינו בכתבי הקודש שמותר לטלטלם יותר מכלי שמלאכתו להיתר שהוא אסור לטלטלו לרוה”פ שלא לצורך משא”כ כתבי הקודש, ויש לדון אם בכתבי הקודש יש איסור זה, אבל מצינו בכ”מ דיש מוקצה גם בכתבי הקודש [באין קורין בהן כבסי’ שלד ולדעת הפר”ח המובא בסי’ תרפח ס”ו ובא”א לקרות בו בפועל בשם החזו”א והרחבתי במקו”א] וא”כ ה”ה בהסיח דעתו.
ויש להוסיף עוד דלדעת השו”ע מיני אוכלין הם ככתבי הקודש ועם כל זה אשכחנא כמה מוקצה באוכלין כמו שהרחבתי במקו”א.
אמנם בחוט שני פ”נ סק”א כתב שדף שמונח בגניזה אפי’ נקרע כל זמן שאפשר לקרוא בהם אינם מוקצה, וציין שם לעיל מינה לדברי השו”ע סי’ שח ס”ד דכתבי הקדש אינם מוקצה ולדברי המשנ”ב שם סקכ”ב (וכן לדברי המשנ”ב סי’ תרפח הנ”ל) דכתבי הקודש אינם מוקצה וגם מגילה, ולפ”ז משמע דלמד דלא שייך הך דינא זרקו לאשפה בכתבי הקודש ואילו הוראת החזו”א הנ”ל היינו בא”א להשתמש בו שאז אינו בכלל היתר דכתבי הקודש וכן באסור לקרות בהם ולהמחמירים במגילה אולי ג”כ [כך יש לפרש במה שביאר שם דברי הפר”ח].
אמנם בשם הגרשז”א הובא שמתחילה סבר מהדו”ח פ”ג הע’ רו שרק כשאינם ראויים לשימוש הו”ל מוקצה [כדברי החוט שני] ואילו אח”כ חזר בו במכתבו הנדפס במאור השבת עמ’ תרכו ונקט דבהניח בגניזה דינו כהניח באשפה, והיינו דסבר דתליא בדרך להוציאו מן הגניזה ולא סבר לה להך דכתבי הקודש אין בו מוקצה בכל גווני דלא נאמר אלא בסתמא ולא כשיש בו גדר מוקצה מאיזה טעם.
ואולי שלא לאפושי פלוגתא וגם ליישב פשטות הסוגי’ עם דברי החוט שני יש להעמיד דברי החוט שני שהשליכו לשם בשבת, אבל בסתימת דבריו לא משמע דמיירי רק באופן זה.
[וראיתי בגביע הכסף ח”א עמ’ שיח שרצה להחמיר יותר לדעת הרע”א בסי’ שח סי”א בדעת הרשב”א דבשיירי מחצלאות דינא הוא דגם בזרקן בשבת נאסרו ונקט דלשיטתו ה”ה בגניזה אם נקרעו ואולי בעלונים מודה שם דלא מיירי בזה הרע”א].
היוצא מזה כדלהלן:
א’ אם הניחו בשבת וראוי לשימוש רגיל אינו מוקצה.
ב’ אם מונח במקום שמיועד לאנשים לקחת משם אינו מוקצה.
ג’ אם דרך הבעה”ב המניח שלא לחזור ולקחת וכ”ש אם הוא במקום שאין דרך כלל לקחת משם (כגון גניזה אחורית במקום שאין רגילות להכנס) ועכ”פ אם הושלך מדעת בעה”ב בפשוטו הוא מוקצה, ועי’ בפנים בדעות פוסקי זמנינו בזה.
[אם הוא מקום ציבורי והמשליך הוא איש ציבורי יש לעי’ בזה דאולי יש מקום לטעון דהוא על דעת המיעוט ג”כ שאם יצטרכו יטלו משם דדרך הציבור להתחשב גם במיעוט, ומאידך אולי יש לומר דכיון שהרוב מעונינים בסידור המקום אין ביד המיעוט לשנות המצב ויש מקום לומר כנ”ל דתלוי במציאות אם רגילות לחזור ולהוציא מהגניזה באופן רשמי דבזה י”ל דע”ד זה הונח שם].
ד’ אם נקרע והשליכו בשבת עי’ בפנים דיש דעות בזה.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 118
מק"ט התשובה הוא: 150035 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/150035
