יעוי’ בחוט שני הל’ שבת פ”ה סק”א דמשמע מדבריו של המשנ”ב סק”ה דמדינא רחיצה בע”ש כבר מהבוקר מקיים מצוות רחיצה (והיינו מדינא דגמ’), ויש להוסיף שכן יש מקום ללמוד מדברי הגמ’ לענין להשכים לצרכי שבת, ולפ”ז יש מקום לטעון דה”ה לענין שבת חזון שהתירו לרחוץ כשמתרחץ לשבת.
אולם מאידך גיסא באבלות גמורה מצינו אופנים שהותר לרחוץ רק סמוך לשבת ויש לדון בזה לעניננו, וכמו שיתבאר.
ביו”ד סי’ שצט ס”ג נחלקו המחבר (ועי’ שעה”צ סי’ תקמח סק”ל ועי’ באו”ח שם בשו”ע ס”ח וס”י) והרמ”א באבל שחל שביעי שלו ערב הרגל (והלשון אפי’ שביעי צע”ק דביו”ד סעי’ ה שם מבואר במחבר להדיא דעד שביעי הוא דין אחר עכ”פ בחלק מהדינים הנזכרים בס”ג) לענין רחיצה ועוד דינים, דלהמחבר משמע דמותר לרחוץ משחרית ולהרמ”א רק סמוך לחשיכה.
(ועי”ש לענין ערב פסח, ולהלן יתבאר דבאופנים שהמחבר מודה שמותר רק בערב אינו דוקא סמוך לחשיכה והוא עוד פלוגתא בין המחבר להרמ”א, ועי”ש בשו”ע באו”ח ויו”ד לענין אם יש פעמים שמותר לרחוץ רק בלילה).
ומבואר שם בש”ך סק”י דבדין זה של סמוך לחשיכה יש ב’ דעות דדעת הטור שם בשם הריב”א (הטור עצמו ג”כ נקרא ריב”א בקצת ספרים אבל הכונה כאן לריב”א סתמא) דרק באחד מששה הימים הראשונים כך הדין שצריך שיהיה סמוך לחשכה, והרמ”א אזיל כדעת הראבי”ה סי’ תתמא הובא בב”י או”ח שם בשם הגהות אשרי מו”ק פ”ג סכ”ו דגם מיום שמיני ואילך צריך להמתין עד סמוך ללילה שאז ניכר שבשביל רגל הותר עכ”ד.
וכוונתו דלריב”א ביום שמיני עצם היום כבר הופקע האבלות וה”ה בשביעי שמקצת היום ככולו, משא”כ בימים שקודם לכן לא חשיב שהופקעה האבלות אלא רק מה שסמוך ליו”ט (והריב”א מקל יותר מן המחבר דלהריב”א הותר לרחוץ סמוך לחשכה לכאורה ולהמחבר ביום א’ עד ו’ כתב בס”ג שלא ירחץ עד הלילה), אבל להראבי”ה גם ביום ז’ וה”ה אחר ז’ לא הופקע היום עצמו באבלות אלא רק מה שהוא לצורך היו”ט, ולכך צריך שיהיה קרוב לשבת, והיינו אף ברחיצה שהוא איסור מנהג בל’ בלבד (עי”ש ברע”א רק דהוא מיירי מצד נידון המחבר שהותר אז בשביעי).
ומבואר בש”ך שם דהרמ”א שמחמיר ביום ז’ אזיל כדעת הראבי”ה דמחמיר גם מח’ ואילך והיינו אף שהיה מקום לחלק דרק לגבי שביעי מחמרי’ דלא נימא מקצת היום ככולו משא”כ לגבי שמיני דהרחיצה כולו משחרית רק ממנהגא קמ”ל דלא מצינו דעה להלכה שמחלקת בין שביעי לשמיני דמקצת היום ככולו הוא דין קבוע דשביעי הוא כשמיני לכל דבר וממילא גם לענין רחיצה, ועי’ בזה בתוס’ מו”ק יט ע”ב ד”ה הלכה דמבואר מדבריהם דזה פשיטא שהלכה כאבא שאול להקל לענין מקצת היום ככולו לעניננו וכן מבואר עוד דבריהם להלן בהמשך העמוד ד”ה שאסור (לגי’ הרש”ש) שזהו החילוק בין אבא שאול לרבנן, וקי”ל הלכה כאבא שאול.
וצריך ביאור בזה למה באמת להריב”א הוא קל יותר כיון שגם גזירת שלושים היא גזירה שמתבטלת משום כבוד הרגל ולמה לענין זה חשיב שבטל כבר משחרית (או עכ”פ מחצות) לענין איסורים השייכים לרגל, אבל הריב”א סבר מכח הסוגי’ דסברא היא שגזירת שלושים קילא ולא החמירו בה כ”כ וכמו שיתבאר מדברי הראשונים.
אבל הריב”א למד כן מדברי הגמ’ במו”ק יט ע”ב דקאמרי נהרדעי הלכה כאבא שאול בזו ובזו דהיינו בשבעה ובשלושים ונקט כוותייהו כמו שפסקו הפוסקים (דהרי נסמכו על שמואל שאמר הלכה כדברי המקל באבל והכי קי”ל), ומה דאמר רב הונא בריה דר”י הכול מודין שאם חל ג’ שלו להיות בעבר הרגל שאסור עד הערב מפרש לה ה”ה עד ו’ וו’ בכלל דלא כהמפרש שם, ויש להוסיף דכן אי’ גם בהרי”ף והרא”ש פ”ג סכ”ו דשלישי הוא אפי’ ששי, וכך משמע גם בתוס’ שם ד”ה שאסור ובשביעי לאבא שאול וכו’ (ועי”ש ברש”ש) וכתבו שם הטעם בזה דאבלות שבעה חמירא טפי.
(ולענין דעת הרמ”א ברחיצה בערב אם הוא בחמין או בצונן ואם סמוך לערב או רק מבערב עי’ עוד בדגמ”ר ביו”ד שם ובמשנ”ב באו”ח שם ובשעה”צ סקכ”ו, ועי’ עוד בשעה”צ סקכ”ח ובמשנ”ב סקמ”א).
ולכאורה לפ”ד הרמ”א כהראבי”ה יוצא דשמיני הוא כעין אבלות דידן דקודם שבת חזון (כיבוס מדינא בשמיני ורחיצה ממנהגא, ובנד”ד באבלות שקודם שבת חזון בד”כ הכל ממנהגא עכ”פ לחלק מהפוסקים, עי’ סי’ תקנא ס”ד וגם המחמירים שם לא נזכר שהוא מדינא ומשמע ממנהגא), ואעפ”כ הותר רק סמוך לחשיכה, א”כ היה מקום לטעון שגם באבלות דידן יהא אסור להכרעת הרמ”א.
ומאידך גיסא יש לדחות דשם היו”ט עצמו מפקיע האבלות (ולכך גבי שבת לא הותר כיון שאינו מפקיע האבלות כמ”ש הערך לחם שם להמהריק”ש בשם התוס’ מו”ק יט ע”ב הנ”ל ד”ה הלכה בשם הירושלמי שם פ”ג ה”ה), ויש מקום לטעון דכיון שמפקיע האבלות צריך שיהיה סמוך לשבת דרק אז נפקע האבלות (ועי’ במשנ”ב שם סוף סק”מ דיש צד שנפקע רק בזמן שאפשר לקבל תוספת, ועי”ש עוד), דשם טעם האיחור דהרגל מפקיע לגמרי האבלות לכך צריך לאחר עד קודם שבת שהרי האבלות לא מופקעת עד שבאה הרגל ומפקיע האבלות, משא”כ בניד”ד דאין השבת מפקעת את האבלות אלא רק הותר מפני כבוד השבת, וממילא אפשר שא”צ דוקא שיהיה סמוך לשבת.
ואמנם היה מקום לטעון דהיא הנותנת דכיון שהותר מפני כבוד השבת הותר רק כשניכר שהוא לכבוד השבת, אבל זה אינו דבעיקר דינא דבחמישי מותרין מבואר לא כן אלא ההגדרה היא דצרכי שבת לא היו בכלל הגזירה.
ואולי יש להביא קצת משמעות דהפקעת האבלות הוא בלבד הטעם שמותר ברחיצה רק בערב שכתבו הרי”ף והרא”ש שם בזה”ל, מאי טעמא (דר”ה בריה דר”י הנ”ל) דאכתי לא שלים אבלות דידיה אלא רגל הוא מפסיק ליה אבלות אין מותר לרחוץ אלא עד דעייל רגל עכ”ל, ומשמע דהענין הוא שהרגל מפקיע את האבלות לכך בעי’ להמתין משא”כ שבת אין בזה הפקעת האבלות, דשבת עולה ואינה מפסקת וה”ה בניד”ד.
והביאור בכ”ז הוא דכשצריך להתיר הרחיצה משום שעכשיו הוא כבר רגל צריך שיהיה ניכר שהוא לצורך הרגל וחשיב כמו שעכשיו הוא בכלל הרגל, ומחמת זה הותר רק בערב שאז ניכר שהוא מן הרגל וכנ”ל [עי’ במשנ”ב סק”מ הנ”ל], אבל כשההיתר הוא משום כבוד השבת לא נאמר דין זה.
ויש להוסיף עוד דבבה”ל סי’ תקמח ס”ח כתב דבחל שביעי שלו בער”ש שהשבת היא ערב הרגל א”צ לרחוץ ולספר ולכבס דוקא אחר המנחה דמה שבערב הרגל כשמספר צריך שיהיה סמוך לערב כדי שיהיה ניכר שהוא משום כבוד הרגל משא”כ הכא עכ”ד, וכונתו דכיון שמגלח בער”ש משום הרגל ולא משום כבוד השבת (דהרי שבת אינה מתרת לגלח בימי אבלו וכנ”ל) א”כ בלאו הכי לא ניכר בזה כבוד הרגל ולהכי א”צ להקדים, אולם אין מדברי הבה”ל ראיה ברור להתיר גם בניד”ד דבניד”ד באבלות דרבים ההיתר לרחוץ הוא מפני כבוד השבת, ולא דמי להתם שההיתר הוא משום יו”ט שאחר השבת ולא משום השבת, ואי משום הא עדיין יש מקום לטעון דגם כאן יהיה אסור מפני כבוד השבת, אולם האמת כנ”ל דהטעם שצריך שיהיה ניכר הוא משום שהיו”ט מפסיק האבלות.
(ויש לציין בזה עוד דלפרש”י בהחולץ הך אבלות קילא ויש אחרונים שנקטו כדבריו אפשר מטעם דהלכה כדברי המקל באבל).
וכן מסתימת הדברים כששם הזכירו וכאן שתקו י”ל דכאן לא שייך, דכאן הוא אבלות מנהגא עכ”פ לכו”ע ברוב שנים ועכ”פ למאן דסבר שבכל גווני דקודם שבת חזון הוא אבלות ממנהגא בלבד ודלא שייך קודם שבת חזון אבלות מדינא ואכה”מ, ולכו”ע אין בכלל אבלות זו מדינא דגמ’ רחיצה.
וכן לגבי כיבוס דאסור מעיקר הדין בשבוע שחל בו והותר לצורך שבת כבר מחמישי מעיקר הדין [ולדידן יש חומרות ממנהגא עי’ בסי’ תקנא, ועכ”פ במי שיש לו חלוק אחד לכאו’ שרי מחמישי כבר עי”ש בבה”ל בשם הא”ר].
ומאידך גיסא שם כתב המשנ”ב הטעם משום שיהא ניכר שהוא צורך שבת, ואולי גם כאן נוהג טעם זה דהרי בלא צורך שבת אין היתר.
ויש להוסיף דברמ”א סי’ תקנא כתב דאפי’ הנצרכת לרחוץ לצורך מצוה במוצאי ת”ב מותרת להקדים ולרחוץ בערב ת”ב אם אינה יכולה לרחוץ במוצאי ת”ב, והיינו אף דקדים טובא, כיון שכוונת הרחיצה למצוה, רק דשם אם אפשר צריך לאחר, אבל שם הטעם לאחר לכתחילה הוא משום שאפשר לעשות במוצאי ת”ב שאז הוא קל יותר, משא”כ כאן אין שינוי בחומרא בין בבוקר לאחה”צ.
ויש להוסיף עוד לגוף חומרת הרמ”א דההיתר הוא סמוך לערב ממש עי’ בשעה”צ סי’ תקמח סקכ”ג דעכ”פ בשעת הדחק לא משמע להחמיר יותר מחצות כהמחבר עי”ש ומשמע דמעיקר הדין נקט כהמחבר כיון דאין הרבה דעות שסברו כן (עי”ש בלשונו) ואפשר דגם משום דהלכה כדברי המקל באב [והרמ”א גופיה אפשר שהחמיר גם מכח המנהג וצל”ע], וישם מקום לומר דה”ה במקום צירוף קולא וכמו בניד”ד בשבת חזון דלא בריר שצריך להחמיר בזה, ולהלן יתבאר בזה עוד.
ובהליכ”ש ניסן פי”ד הערה ס”ג כתב דנכון לעשות הרחיצה והטבילה בע”ש אחר חצות כי אז ניכר שהוא עושה לכבוד שבת.
עכ”פ נתבאר שאינו חיוב מדינא אלא חומרא בעלמא ועכ”פ לא בשעת הצורך.
יש להוסיף דהמשנ”ב בסי’ תקנא סקל”ב הביא עיקר הדין דבחמישי מותרין מפני כבוד השבת ומשמע דכך פסק למעשה לענין מי שאין לו כתונת לשבת, ויש מקום לומר דכאן לא עדיף מזה ומ”מ ברחיצה בחמישי אפשר דלא ניכר שהוא לכבוד שבת כ”כ כמש”כ המשנ”ב כעי”ז בהל’ שבת [ואין להשוות בגדים דשם אינו לובשן מיד אלא לובשן נקיים קודם שבת], וצל”ע בזה.
יש להוסיף עוד דבבה”ל סי’ תקנא סט”ז ד”ה בחפיפת (במה שדן שם לענין ת”ב שחל להיות בשבת) מוכח לכאורה דההיתר פשוט גם קודם חצות גם בשנה רגילה עי”ש היטב [וכ”ש להמחמירים יותר מהבה”ל לענין לאחר חצות עכ”פ בשנה שיש להחמיר כ”ש שקודם חצות שרי ועי’ בט”ז בשם הב”ח].
מק"ט התשובה הוא: 133185 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/133185
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.