הנה בספק רגיל משמע בירושלמי פ”ק דתענית והובא בפוסקים שהוא כחזקה שאמר כהרגלו ויכול לברך שוב, ואפשר שגם א”צ לחזר אחר מי שיוציאנו, כיון דחזקה לדידן הוא כודאי, ואף שיש מן האחרונים שכ’ שכן אינה חזקה גמורה דסמכי’ על קטן בזה מ”מ אין בזה חשש ברכה לבטלה כל עוד שצריך לחזור מכח החזקה.
אבל אם יש במצב של ספק חזקה, כמו שמצינו באופנים שונים שדברו בהם הפוסקים שיתכן שיש בהם אומדנא שאמר רצה וממילא אין כאן ודאות שצריך לחזור (כגון שיש לו הסתברות שאמר רצה, או שהוא אדם הרגיל לשכוח, או שקרא בדקדוק מתוך סידור ומשער שאמר רצה, ואכמ”ל בדברי הפוסקים בנידונים שונים) יש לדון בזה אם יכול לצאת מאשתו.
דהנה במשנ”ב ס”ס קפח סקל”א מוכח דמי שלא הזכיר רצה בסעודה ראשונה ושניה חוזר רק מדרבנן (ונתבאר במקו”א ממש”כ המשנ”ב שם דמי ששכח בסעודה ג’ אינו חוזר כיון דהוא פלוגתא אם יש חיוב בהמ”ז אז וממילא פלוגתא אם חוזר ברצה וספק ברכות להקל, ומבואר דהוא מדרבנן), וממילא יוצא ממנה כרגע רק חיוב דרבנן.
והנה כ’ השו”ע סי’ קפו ס”א דבדרבנן יכולה אשה להוציא את האיש, ולכאורה כ”ש כאן דהנידון רק בספק דרבנן.
ויש להוסיף דעצם הנידון אם אשה חייבת בבהמ”ז מדאורייתא הוא ג”כ ספק כמבואר בשו”ע ובמשנ”ב שם, וממילא שאפי’ אם היה חייב מדאורייתא יתכן שהיתה אשה יכולה להוציאו, דהרי כבר יש כאן ב’ ספקות, חדא דשמא כבר אמר “רצה”, ועוד דשמא חייבות מדאורייתא, וכ”ש השתא דנתבאר שהחיוב של הזכרת מעין המאורע הוא רק דרבנן ובדרבנן אשה יכולה להוציא בתורת ודאי.
והנה חיוב אמירת ברית ותורה אינו ברור באשה עי’ סי’ קפז ס”ג ברמ”א, ולכך כתב הבה”ל בסי’ קפו הנ”ל דמיירי שהאשה אמרה ברית ותורה, וזהו דלא כדעת הג”א ועי’ בזה ברע”א ברכות כ ע”ב, ובחזו”א סי’ כח ס”ק ו’ ז’ נתקשה דהרי אינן בר חיובא לענין הזכרת ברית תורה עי”ש מה שכתב בזה, ומ”מ לדינא מסכים לפסק הבה”ל ודלא כהג”א הנ”ל.
וראיתי מי שהעיר (תורת חיים וחסד ח”ג עמ’ רמה) דגם בהזכרת יו”ט לכאורה לא תוכל להוציא האיש מהך טעמא גופא דאינה מחוייבת בפת ביו”ט לכמה פוסקים (והרחבתי בפרט זה במקו”א), וממילא אין הזכרת יו”ט בברהמ”ז של האשה חובה, אבל לפי דברי המשנ”ב והחזו”א הנ”ל שיכולה להוציא בברית ותורה אף שאין מחוייבת אפשר דה”ה בזה, עי”ש מש”כ בזה.
מק"ט התשובה הוא: 132104 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/132104
[jetpack-related-posts] התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.