ברמ”א סי’ סח כתב לגבי ברכות ק”ש שאסור להפסיק בלימוד בפה אבל בלימוד בהרהור מלבד מתוך הספר שרי, אלא שלא יעשה כן כשהציבור אומרים פיוטים שלא יבואו ע”ה לעסוק בשיחה בטלה, ומבואר דבפה אסור.
אבל בשו”ע סי’ נד מבואר דלצרכי מצוה הנזכרים שם י”א דמותר להפסיק (כגון לצרכי ציבור או צדקה והיינו שהם מצוות שצריך עבורם את הציבור), וכ’ הרמ”א דמזה נהגו עוד דברים שנקראים צורך מצוה כגון לברך חולה או לקבול או לברך, ולפ”ז לכאורה מעיקר הדין היה מותר ללמוד עכ”פ במקום הצורך שצריך להמתין.
וההפסק המותר הוא רק בין ישתבח לקדיש ליחיד (או בש”ץ אם יחזור ויאמר פסוקים כדי שיחול ע”ז הקדיש, ועי’ משנ”ב סק”ז דמשמע שזה רק בש”ץ שהפסיק עי”ש ואולי כוונתו גם בש”ץ שהיה כשהציבור הפסיק דחשיב שהציבור הפסיק עמהם אבל יחיד שהפסיק בלא ש”ץ מוכח מדבריו דא”צ לומר עוד פסוקים), אבל בין קדיש לברכו או בין ברכו ליוצר דרגת ההפסק חמור יותר וא”א גם לצורך מצוה כמבו’ ברמ”א שם.
אבל למעשה כתב הערוה”ש שם ס”ד דכהיום לא נהגו בזה (וע”ע כה”ח שם סקי”א), וכך הוא המציאות שלא נהגו לדון או לברך חולה או להכריז צרכי ציבור או צדקה בזמנינו בין ישתבח ליוצר, ולפ”ז א”א להקל במקרה רגיל לנהוג כן.
אולם כפי האמור דמצד הדין שרי [דאף דבלשון השו”ע אינו ברור אם הוא מוסכם לכו”ע (ועי’ כה”ח שם, וכבר ציינתי במקו”א דאיכא פלוגתת אחרונים הלשון יש מי שאומר אם הכונה שהוא מוסכם והלשון יש אומרים שאני), מ”מ מעיקר דינא הכי קי”ל גם לדידן עכ”פ לענין ברכה על טו”ת אלא דטו”ת הוא יותר קל גם לענין הפסקים אחרים ואכה”מ אבל בפוסקים משמע דהכי קי”ל], ולכן במקום צורך גדול או בדיעבד אין קפידא, אבל לכתחילה נהגו להחמיר בזה וכנ”ל.
ובשם הגרא”מ שך יש שהביאו שהתיר לקרוא שנים מקרא בין ישתבח ליוצר, וי”ל דהיינו דוקא למי שרגיל כל שבת להקפיד לקרוא לפני קריאה”ת לכך כדי שלא יפסיד חומרתו שרגיל להקפיד בו לכך הדרי’ לעיקר דינא להתיר לפני קריאה”ת אבל במקרה רגיל לא התיר ללמוד בזמן זה וכפי הנהוג בכל מקום שאין לומדים בפה בין ישתבח ליוצר.
ויש לציין עוד דשנים מקרא קיל לא רק מצד שהוא מצוה אלא גם מצד שהוא מעין המאורע, עי’ עוד בשו”ת מהרש”ל סי’ סד (קפח ע”ב), והביאור בזה הוא דמה שהוא מסדר התפילה לא חשיב הפסק כולי האי בצירופים נוספים (וכעין מה שמצינו במשניות איזהו מקומן לענין ישיבה סמוך למתפלל לחלק מהדעות).
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 118
לתשובה זו פורסמו תגובה אחת. לצפיה בתגובות לחץ כאן.
מק"ט התשובה הוא: 150236 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/150236
במאמר זה נסקרים הדינים והמנהגים הנוגעים להפסקות בלימוד או בבקשת צרכים שונים בין חלקי תפילת שחרית, בעיקר בין “ישמח משה” לקדיש יחיד, ובין קדיש יחיד ל”ברכו”.
* היתר הפסק מוגבל: באופן עקרוני, אסור להפסיק בלימוד בפה במהלך ברכות קריאת שמע. עם זאת, קיימים היתרים להפסק לצורכי מצווה, כגון לצרכי ציבור או צדקה, וכן לברך חולה או להכריז צרכים.
* זמנים אסורים להפסק: ההפסק המותר מוגבל לרוב לזמן שבין “ישמח משה” לקדיש יחיד, וגם אז בתנאים מסוימים. הפסק בין קדיש ל”ברכו” או בין “ברכו” ל”יוצר” נחשב חמור יותר ואינו מותר גם לצורך מצווה.
* מנהג בני זמננו: בפועל, כיום לא נהוג להפסיק לצורכי מצווה (כמו ברכת חולה או הכרזת צרכים) בזמנים אלו, ולכן אין להקל בכך במקרים רגילים.
* קריאת “שנים מקרא”: יש שהביאו היתר לקריאת “שנים מקרא” בין “ישמח משה” ל”יוצר”, במיוחד למי שנוהג להקפיד על כך באופן קבוע לפני קריאת התורה. קריאת “שנים מקרא” נחשבת קלה יותר מבחינת הפסק, מכיוון שהיא קשורה למעמד התפילה.