הנה מעיקר הדין השו”ע סי’ רצג ס”ג [והובא במשנ”ב סי’ רצט סקכ”ב] פסק שאפשר לעשות הבדלה מבעוד יום במקום אונס (וה”ה צורך גדול מאוד כמו חולה חשיב אונס).
אבל האידנא דלא עבדי’ כר’ יהודה יש בזה בעיה כמבואר במשנ”ב סי’ רצג שם ועי”ש בב”ח ומג”א ובמשנ”ב בשם מהרש”ל והאחרונים שהסכימו דבלאו הכי אין לעשות כן משום כבוד שבת וכ”ש השתא דלא עבדי’ כר’ יהודה.
וכן מנהג ירושלים כמו שהביאו הגרי”ש ועוד (הרחבתי במקו”א) אפי’ בשל שבת למערב שבת להחמיר ולא להתפלל מאחר דעבדי’ כרבנן (אף דמבואר בנו”כ בסי’ רצג שם דהוא קיל יותר מלהבדיל של מוצ”ש בשבת לענין הטעם של כבוד שבת דטעם זה שייך רק באופן הזה האחרון).
ויש להוסיף שגם אם רוצה להרוויח שיוכל לשתות ולא תצטרך היא לשתות מ”מ אם עושה הבדלה קודם שקיעה יש לשים לב שמאז ואילך נאסר לאכול (כמ”ש בשעה”צ סי’ רצט סקל”ג בשם המג”א בסי’ תקנו) וממילא אינו מרוויח דבר שהרי בלאו הכי לא יוכל לשתות.
ומצד הדין יכולה לכתחילה להבדיל בעצמה בשעה”ד כמבואר במשנ”ב בס”ס רצו, כיון שמה שנשים אין מבדילות אי”ז מעיקר הדין ואכ”מ.
העירוני דאולי יעשה הבדלה קודם שקיעה ויתכן לאחר שאינו יוצא בהבדלה לשתות את הכוס, ויתכוון לצאת רק בברכת בפה”ג, אבל אי”ז פשוט שאפשר לשתות כוס הבדלה מי שלא יצא הבדלה ועי’ משנ”ב סי’ תקנא דבעי’ דוקא תינוק שהגיע לחינוך ובפשוטו הוא משום שצריך שיהיה מהשומעים הבדלה אבל אינו מוכרח די”ל שהגיע לחינוך לצאת ידי חובת הבדלה א”נ דא”צ שיצא מהבדלה אבל צריך שיבין ענין הבדלה, והוא קצת דחוק, ועי’ עוד משנ”ב סי’ רעא ס”ק סט, אבל משם אין ראיה ברורה לניד”ד, ועי’ במשנ”א על המשנ”ב שם לענין קידוש שהביא דעות הפוסקים וגם שם נתבאר דלא ברירא לכו”ע שיוצא כשאינו יוצא בקידוש זה אלא רק בברכת בפה”ג.
ועכ”פ יכול להבדיל לה במוצ”ש ולתת לה לשתות ועי’ שבט הלוי ח”ח סי’ קכט
ומ”מ אם אינה מסוגלת לשתות יין או מיץ ענבים מעיקה”ד מיץ תפוזים הדבר נוטה דחשיב חמר מדינה גם להחזו”א וכן הורה הגריי”ק לגבי חולה ביוה”כ שיסמוך ע”ז לענין מיץ תפוזים (והרחבתי במקו”א).
וגוף הפסק הסעודה שלא לעשות בסמיכות ממש לשקיעה שבלוח כדקה וכיו”ב כיון שהזמנים שבלוח יש בהם דעות שונות ויש שכתבו ש[עכ”פ] בכל עניינים דאורייתא להשתדל לכה”פ להקדים ג’ דקות עכ”פ לכתחילה (עי’ לאאמו”ר בספרו בנין בית נאמן לגבי הפס”ט מה שהביא בזה).
לגוף הנידון אם יש ענין לעשות הבדלה בתחילת הצום בכה”ח סק”ט שיעשה הבדלה החולה רק כשצריך לאכול, והנה יסוד הדין נזכר בשו”ע סי’ תקנד ס”ה דעוברות ומניקות בג’ צומות אין מתענות אבל ראוי שלא יתענגו במאכל ובמשתה אלא כדי קיום הולד, ובסעי’ ו’ כתב השו”ע דיולדת וחולה מאכילין אותם בת”ב (עי”ש הפרטים), והיה מקום ללמוד דהם מופקעים לגמרי מתענית, אבל גם שם כתב המשנ”ב בשם הא”ר דאפילו יולדת שאינה מתענה תתענה איזה שעות אכן אם גם זה קשה לה לא תתענה כלל עכ”ל, ומבואר דאין מופקע לגמרי מתענית (וע”ע בבה”ל שם לענין חוליר”ע דהירא מזה יאכל לשיעורין אולם בחוט שני דחה דשם עדיין אינו במצב חולה עי”ש ואין ללמוד מזה בחולה והביא שם בשם החת”ס שהחמיר יותר גם בחולה ולמעשה נקט דא”צ שיעורין ומ”מ מסכים גם בחוט שני דאם אפשר שלא תאכל מיד וכדברי המשנ”ב בשם הא”ר).
מק"ט התשובה הוא: 133242 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/133242
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.