Question

או”ח סי’ תקעה ס”ט ומפסיקים בראש חודש חנוכה ופורים, לפ”ז נמצא דמש”כ קודם לכן קודם י”ז במרחשון או אחר זמן זה הכונה או אחר י”ז במרחשון אבל אין הכונה אחר כל זמן זה לגמרי (דהיינו אחר שמסתיימין התעניות בא”י) דא”כ לא משכחת לה חנוכה ופורים לא ב”קודם י”ז במרחשון” ולא ב”אחר זמן זה” ודוק.

שו”ע או”ח סי’ תקעו, אפי’ רדפה אחריהם אינה משולחת, הלשון צע”ק דהרי עדיפא מינה קאמר בסיפא דאפי’ אכלה שניהם אינה משולחת וכ”ש אם רדפה אחריהם, וכי תימא דזו ואין צריך לומר זו קאמר א”כ הכי הו”ל למימר אפי’ רדפה אחריהם ואפי’ אכלה שניהם אינה משולחת אלא אם טרפה שניהם ואכלה אחד מהם, אבל השתא חילק לב’ דינים דאם רדפה אינה משולחת ואם טרפה ואכלה אחד מהם משולחת ושוב קאמר דאם אכלה שניהם אינה משולחת, והיה מקום לומר דאתי לאשמעי’ דרק אם אכלה אחד מהם הרי זו משולחת דרק לגבי אכילה יש חילוק אם אכלה אחד מהם או שניהם אבל אם רדפה אחר אחד מהם לגבי רדיפה לא אמרנו חילוק זה דבכל גווני ברדפה אינה משולחת, ובאמת זה מסתבר גם מלשון הגמ’ וגם מסברא דקשה לה בפ”א לרדוף אחר שניהם, [אא”כ נימא דמיירי שהשני היה לפניה ולא רדפה אחריו כלל אלא נתאמצה לרדוף אחר השני ובזה יש יותר חידוש שאינה משולחת ומ”מ אה”נ דנראה מסוגיית הגמ’ דלגבי רדיפה באגם לא חילקו בין רדפה אחר אחד מהם או אחר שניהם], אבל בשו”ע לא נמצא רמז לזה דהרי קאמר שרדפה אחר שניהם, [או דנימא דזה נלמד מדיוקא דסיפא אכלה אחד מהם אין רדפה אחר אחד מהם לא, וזה דחוק לומר כן דהרי השו”ע היה לו לפרש דבריו], ואולי בדוחק י”ל דהיה איזה צד קלוש דאתא לאפוקי מיניה דס”ד דרק אם ראתה שניהם לפניה ואכלתם אינה משולחת אבל רדפה עדיפא וחמירא מהא ודינה שמשולחת קמ”ל דגם בזה אינה משולחת.

באו”ח סי’ קלז ס”ב ואיזה מהם שקורא ד’ הרי זה משובח, והוא מגמ’ מגילה כא, ויש לדון באופן שכבר קרא הראשון ד’ אם יש שבח לשני ולשלישי לקרוא ד’ והמשמעות שרק אחד בלבד קורא ד’, דאיזה מהם משמע איזה אחד מהם שייבחר, וגם בגמ’ הלשון ראשון שקרא וכו’ דמשמע דוקא ראשון או שני או שלישי, ונראה דא”צ להוסיף פסוקים משום טירחא דציבורא, ורק אותו הפסוק הנוסף מי שיחטפנו משובח איזה שיהיה מהג’ הקוראים, וצריך ביאור לפי הנ”ל הא דאמרי’ שלישי שקרא ארבעה משובח והרי בלאו הכי מחוייב בקריאת ארבעה פסוקים כדי להשלים י’ פסוקים, וגם לולי סברא הנ”ל הרי ודאי פשטיה דגמ’ שקרא ד’ פסוקים כדי להשלים לרביעי וא”כ למה משובח דמשמע מצוה מן המובחר ותבוא עליו ברכה, ויש לומר דר”ל שאין לערער ולהלעיז על השנים הראשונים שהשאירו לו הפסוק הרביעי אע”ג דהי’ מקום לטעון דאין מעבירין על המצוות או שהיה להם לחטוף המצוה שאין להלעיז עליהם מכח זה כיון שיש טעם למה יקרא האחרון דוקא יותר מאלו שלפניו.

שו”ע או”ח סי’ קלו ס”א קורים אחר הלוי ת”ח וכו’ ואח”כ ראשי כנסיות וכל העם, והוא מגמ’ גיטין נט, ולכאורה הוא סדר קדימה בלבד וכשאין ממונה על הציבור יקרא שלישי ת”ח הראוי למנותו וכו’ דדוקא בכהן ולוי משום פגם תקנו שלא יקרא אחר בעלייתם היכא דאיכא כהן.

ובמשנ”ב סק”ה הביא בשם הפמ”ג דאיסורא לקרות ע”ה קודם ת”ח לפי השנים כלומר שהע”ה גדול בשנים מהת”ח ואפשר דמיירי לכאו’ אפי’ לענין הקדמה ולא רק הקדמה לדחות וכך יוצא לפי הסברא דלעיל.

ובשם הגר”א הובא שהיה עולה שישי ומצאתי כתוב משום דין זה, ולפי מה שנתבאר הוא צ”ב דלא היה לו דוקא לעלות בשישי וליתן לאחרים לעלות לפניו וגם לא היה ראש הכנסת שקורא בשישי אלא ת”ח שראוי למותו שקורא ברביעי, ואפשר דמ”מ לזכר בעלמא עשה כן ובשביעי לא קרא כדי שלא יושווה לשאר העם, או שהיה לו טעם אחר לעשות כן לצורך נכבדי הקהל או ע”פ סוד או שהיה מנהג במקומו ליתן עליית שישי לגדול כמו בזמנינו ואפשר גם שלא נמלכו בו אלא קראוהו לשישי וצלע”ע.

לכאו’ מצד הפשט אין נפק”מ אם מסובב את כל גופו לכל אחד מהצדדים או לא, מלבד מה שצריך זהירות שלא יגרום נזק כשמנענע לאחוריו בלא לראות מי עומד שם, וכ”ש שכתבו הפוסקים דאם נטל הלולב בלא נענוע צריך לחזור ולנענע אבל אם נענע באיזה אופן שלא כדיני נענוע א”צ לחזור ולנענע, וכן משמע במגיד משנה, א”כ אין קפידא בזה כ”כ.

ולמעשה בעיקר שאלה זו מצינו ב’ מנהגים, דבמשנ”ב סי’ תרנא סקל”ז הביא בשם הא”ר שמנהג המהרי”ל היה לעמוד על עמדו ולקרב המינים אל הד’ רוחות ושכ’ המאמ”ר שכן משמע מלשון השו”ע, וכ”כ עוד במשנ”ב סקמ”ז.

אולם בכה”ח כתב בשם האר”י להפוך פניו לצד שמנענע וכן נזכר בעוד פוסקים (רדב”ז, סדר היום, ועי’ בשעה”צ דגם שם יש משמעות שהיו שנהגו כן ושכ”א יעשה כמנהגו ומיהו לגוף טענת השעה”צ כבר האריכו בזה דבמשנ”ב מבואר שאין טענה זו מוכרחת דשייך להביא עד חזהו גם בלא להפוך פניו אלא כוונתו דמסתימת הדברים לגבי עד חזהו משמע שסברו שהופך פניו), וכן נתפשט בזמנינו.

א”כ עיקר דעת המשנ”ב שלא לסובב גופו לכל צד ועיקר המנהג בזמנינו לסובב גופו, וא”צ לשנות המנהג, דהרי אפי’ במנהגי הנענועים לא הקפידו וכ”ש בפרט זה שאינו מעכב כלל מצד הפשט וכ”ש שהשעה”צ גופיה כ’ שכ”א יעשה כמנהגו.

ומיהו באמת צ”ב למה דקדקו המשנ”ב והאחרונים לציין שלא לסובב גופו, דאמנם האר”י ידוע שרוב דבריו ע”פ סוד, אבל מצד הפשט יל”ע, ואולי עיקר המכוון בזה שאין חיוב לסובב כל גופו אבל אה”נ אם ירצה יסובב גופו, אבל אין המשמעות כן וגם בשעה”צ שם משמע שהוא כעין היתר להחזיק במנהג למי שיש לו מנהג זה אבל לא ניח”ל בזה לגמרי למי שנוהג לסובב כל צדדיו.

וביותר דהמשנ”ב כתב בשם הא”ר דמנהג המהרי”ל שלא היה מסבב פניו ובזה מה טירחא יש בזה לסובב פניו דאדרבה לפעמים יותר קל לסובב פניו שיראה להיכן מנענע וגם מה ס”ד שצריך לסובב פניו [דבשלמא אם אמרי’ לסובב גופו אולי הי’ צד דבעי’ שהאדם עצמו יעשה הנענוע כדרך הולכה והבאה מצד האדם וזה יהיה כנגד ד’ הרוחות א”נ לאפוקי מהמקובלים, עי’ במשנ”ב סי’ כה דהלכה כבעלי הגמ’ כשחולקין על המקובלים].

ומה שיתכן לומר בזה דהנה אם היינו מרבעין ד’ הנענועים לפי ד’ רוחות של עולם היה צריך לדקדק לפי סדר הרוחות ולכה”פ לנענע כנגד הרוחות ממש ולא אל ד’ פניו באלכסון, א”כ הענין הוא לאו דוקא לד’ רוחות העולם אלא לפניו ולאחריו ולימינו ולשמאלו ואם הוא מסתובב נמצא שכל הנענועים הם לפניו בלבד [ואמנם פשטות ל’ הגמ’ משמע דהוא לד’ רוחות העולם אבל י”ל דמאחר שאין מכוונים הרוחות ממילא ראוי עכ”פ שיהיו כנגד ד’ רוחות של האדם] ולכך סבר המשנ”ב שעיקר המנהג הוא לעמוד על עמדו.

ובטעם החולקים כתבתי לעיל דגם מצד הפשט יש לזה ביאור דשמא עיקר הנענוע הוא בדרך הולכה והבאה והולכה היינו שמרחיק מגופו מפניו והלאה והבאה היינו שמחזירו אל גופו ובעי’ הולכה והבאה כדרך עמידתו לכל צד מכל צדדי ד’ הרוחות.

או”ח סוף סי’ תקנד סכ”ה, וכל האוכל בשר או שותה יין בסעודה המפסקת עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם (יחזקאל ל”ב כ”ז) והוא מיוסד ע”פ הגמ’ סוף תענית, הענין הוא דמי שאוכל איסורין אז האיסור נעשה עצם מעצמו והוא גופו מחזיק ומלפף עמו האיסור בכל עת וכעין מש”כ המפרשים על מאכלות אסורות, והו”ל עי”ז כעין מרכבה לטומאה והוא עצמו הטומאה וגריע משאר איסורין, ואה”נ זה לא נאמר דוקא באוכל בת”ב וכ”ש לא דוקא באוכל בסעודה המפסקת דכל מאכל אסור הוא בכלל זה, אלא רבותא קאמר דאע”ג שאין כאן גוף האיסור ואף דאי”ז אלא מדרבנן מ”מ חשיב עונותם על עצמותם כיון שאכלו בזמן אסור.

ברמ”א סי’ תקנג ס”ב ומותר ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל עד בין השמשות מיהו בחול נוהגין לחלוץ מנעלים קודם שיאמר ברכו ואם הוא שבת חולצים לאחר ברכו ואם הוא ש”ץ וכו’ עכ”ל, מסתבר דכל הנידון כאן בברכו שהיו נוהגין לומר מבעוד יום, כמו שביאר בדבריו הגרשז”א.

ויש להוכיח כן דאם מיירי בברכו משחשיכה א”כ מהיכי תיתי להמתין עד ברכו, וממילא גם בת”ב שחל במוצ”ש לא נזכר כאן היתר להשאיר הנעלים בבין השמשות (כמו שיש שטענו מטעם אבלות בפרהסיא בספק שבת) אלא אדרבה שאם אומר ברכו מבעוד יום צריך לחלוץ מנעליו קודם שקיעה, וכן הובא במג”א להלן סי’ תרנו שאם הבדיל מבעוד יום נאסר בכל דיני ת”ב, והובא גם במשנ”ב לעיל בהל’ הבדלה.

ועוד דהו”ל למימר מיהו וכו’ אין חולצין מנעלים אלא עד קודם שיאמר ברכו, ומהו נוהגין לחלוץ מנעלים קודם שיאמר דמשמע דחומרא קאמר.

ועוד דמה טעם יש למנהג זה דלמה לא יחלצו מנעלים קודם לכן ומה טעם יש בזה.

ועוד דמה באמת נשתנה בזמן שקודם ברכו כיון שאין אז שום שינוי במציאות.

ועוד דממש”כ מיהו משמע דבא לאפוקי ממה שאמר קודם לכן שמותרים עד בין השמשות, ולא כמו שתרצה לבאר שבא לאפוקי ממה שאסורין משקיעת החמה ואילך דנוהגין שאין אסור.

אבל לפי מה שנתבאר דקאי על ברכו שמבעוד יום ניחא דלחומרא קאמר והשינוי הוא משום דהברכו מכניס יום חדש ובעי’ דבברכו כבר יהיה בתענית וכ”ז מיושב.

היוצא מזה דאין מקור מהרמ”א כאן לאלו הנוהגים לחלוץ אחר שהוציאו שבת, וכן לענין אכילה קי”ל דיש להפסיק בשקיעה אף דהוא ספק שבת ואף בפרהסיא דיש לטעון מצד אבלות בפרהסיא [כעין מה שהביא השו”ע בהל’ אבלות בשם ר”ת גבי ס”ת דכל היכא דמוכח בציבור שעושה משום אבלות מוכח דעתו דחשיב אבלות בפרהסיא].

או”ח סי’ תקנה ס”א נוהגים שלא להניח תפילין בת”ב וכו’, צע”ק כיון דמן הדין היו מחוייבין בתפילין א”כ למה אי”ז כמעיד עדות שקר בעצמו, ויעוי’ באמרי נועם בפ”ב דברכות שדן לגבי מי שקורא ק”ש בלא תפילין אם מהני מה שמניח אח”כ ותלה זה בפלוגתת האמוראים שם, וכעי”ז כתב במגיד תעלומה, ולדעה זו ניחא מה שמניחים אח”כ, אולם סוגיין דעלמא דבעי’ תפילין בשעת ק”ש ממש, וגם הא”נ מודה שכ”ה למ”ד כאילו מעיד עדות שקר כמבואר שם וטעם זה הובא בפוסקים להלכה, א”כ י”ל דגם חיוב זה הוא כפי מה שנראה לחכמים, ותדע דבשבת ויו”ט לא חשיב מעיד עדות שקר כיון שאין צריכין אות ולא חשיב מעיד עדות שקר שאומר וקשרתם ואינו קשר ואפי’ בלילה דמדאורייתא זמן תפילין, דכיון שיש טעם בדבר ע”פ חכמים שלא להניח תפילין לא חשיב מעיד עדות שקר כיון שעושה כדין.

ויש להוסיף דלגבי ברכה בשחרית הביא המשנ”ב דבאופן שלא ישן עם הציצית י”א דמחוייב בברכה והטעם דחיובים שמחוייב בהן מדינא לא אתא מנהגא לאפקעינהו.

שו”ע או”ח סי’ תקעז ס”א ואם הענין נחפז וכו’ אין גוזרין בו תענית וכו’, צריך ביאור דבכמה מקומות בב’ הסימנים הקודמים לסימן זה נתבארו גם דברים שהענין נחפז ונוגע לעכשיו וגם לאחר זמן אם לא תעבור הצרה וגוזרין תענית, והי’ מקום לומר דדברי הרשב”ץ בזה (שהם מקור השו”ע) הוא תקנה דרבוותא בתראי ולא מדינא דגמ’, אבל בבהגר”א כאן בשם הר”ן מוכח דס”ל דהוא מדינא דגמ’ עי”ש.

בביאור ענין הדמיון דהסוכה לענני הכבוד הנה בזוהר פ’ אמור מבואר דהוא ישיבה בצילא דמהימנותא והיינו הדמיון לענני הכבוד שהוא מקום השראת השכינה כדכתיב אשר נשאך ה’ אלהיך וגו’ [ועי’ תוס’ שבת כב ע”ב].

ומלבד זה ידוע בספרי המוסר דיש בזה ענין יציאה מדירת קבע וישיבה בדירת ארעי והוא ג”כ הי’ במדבר כדאי’ ביומא עה ע”א מי שיש לו עשרה בנים וכו’ דהיינו ענין ביטול הקביעות בעוה”ז כבנים הסמוכים על שלחן אביהם.

ופשטות הענין בטושו”ע ומשנ”ב סי’ תרכה ס”א הוא דישיבת הסוכה הוא צורת ארעי כעוברי דרכים שאין בונים לצרכיהם בנין של קבע אלא רק דירת ארעי להגן עליהם מפני שרב ושמש וכענין ענני הכבוד שעיקר מטרתם הי’ להגן עליהם מפני שרב ושמש.