הנה לגבי חזן בשמונ"ע כתב הבה"ל סי' קכד סי"א ד"ה וקודם בשם המגן גיבורים שם בשלה"ג סק"ד דאם הש"ץ מתחיל ברכה שאחר זה ממילא שוב אינו יכול לענות אמן על ברכה הקודמת דכבר עברה לה ע"כ, וכ"כ עוד פוסקים (שע"ת סק"ה בשם ברכ"י סק"ט בשם מהר"י מולכו), ויל"ע במהות ענין זה ומקורו.
והנה אם נימא דטעם האיסור לענות אמן הוא משום שצריך שישמע כל תיבה בחזהש"ץ הו"א שלמדו כן מעיקר דין חזהש"ץ דבעי' עשרה ששומעין ויש צד שהוא חיוב על כולם (עי' לעיל במשנ"ב סקל"ג ובב"י שם), ניחא.
וכן אם נימא דהוא לחשוש להדעות שבחהזהש"ץ א"א לענות אמן בלא ששמע כל הברכה (עי' במשנ"ב שם) ג"כ ניחא לענין הברכה שלאחריה שלא שמעה כולה כיון שענה אמן על ברכה שלפניה בזמן אמירת הברכה שלאחריה.
אבל הפוסקים הזכירו בדבריהם שכבר עברה הברכה הראשונה ומשמע דאין כאן שייכות אמן כלל אפי' בדיעבד וגם משמע אף אם הברכה הראשונה שמעה כולה.
והנה מצינו דבשכח של שבת אומר האזכרה בין בונה ירושלים להטוב והמטיב אם לא פתח בברכה ולמדו מזה חלק מהפוסקים דגם בשאר אזכרות כל שלא פתח בברכה אחרת והכי קי"ל מעיקר הדין עכ"פ מצד ספק ברכות.
ומזה למדו הפוסקים דאם התחיל בברכה אחרת גם בני"ד כבר עברה הברכה הראשונה.
והנה דין זה לכאורה (כמו שיתבאר להלן מהאחרונים) הוא רק בדיני ברכות שצריך להוציא, דלענין ברכות אחרות מנ"ל להפוסקים לחדש דבר כזה שהאמן שהוא על השומע כבר עבר, אבל אם נימא דהוא דין בסדר ברכות של ש"ץ שמוציא את הרבים א"כ ניחא דנתבאר בפוסקים (עי' משנ"ב סי' רטו סקי"ז בשם האחרונים וברכ"י שם סק"ה) שאמן שעונה מי שיוצא בברכה הוא דין אמן בפני עצמו (וע"ע בראשון לציון לבעל האוה"ח ברכות מז ע"א דרצה לידון בדבר החדש שאם ענה ולא שמע א"צ לחזור ולברך וכתבתי בזה לעיל), ואמן זה הוא משלים ענין השומע כעונה וחשיבי הציבור כמתפללים מכח הש"ץ וכיון שהמשיך הש"ץ בברכתו שוב כבר אין שייכים לברכה קודמת אלא לברכה שכבר התחיל בה הש"ץ.
וכחילוק זה בין ברכות חובה לרשות כ' בשו"ת בצל החכמה ח"ה סי"ז וכ"כ במשנה אחרונה על המשנ"ב שם סקל"ז לצדד בדעת הגרשז"א עי"ש.
אבל יל"ע דאמנם אין הציבור יכולים לענות בתורת חיוב יענו האמן בתורת רשות דבכלל מאתים מנה ולמה נימא דלכל הפחות יענו על ברכות הללו כמו שאין יוצאים מהם דאטו אם יוצאים מגרע גרע האמן שאין בו האמנת דברים כמו בכל ברכה על אמן של רשות.
ויש לומר דכיון שמחוייבים הציבור לשמוע ברכה שלאחריה א"כ לדידהו כבר נעקרה ברכה שלפני זה דהו"ל כמו שהם עצמם התחילו ברכה שלאחריה לענין זה, והשתא גם א"צ לבוא לחילוק בגדר האמן שנתבאר לעיל אלא תיפוק ליה מצד שהם עצמם עקרו מן האמירה.
ומיהו לכל הצדדים יש לומר דבאמן על הרחמן שאינו חיוב כלל לא שייך לומר שנעקרה הברכה, אבל יש מקום לטעון דשפיר טפי לענות אמן אחד על כל האמירה כיון שכבר המשיך המברך בשאר ההרחמן והו"ל השתא כמו שהמשיך באמירתו, ומאידך יש מקום לטעון דכיון שכל הרחמן בפני עצמו כברכה נפרדת ובלא חיבור וא"ו חשיב כל הרחמן כאמירה נפרדת, ולכן לא חשיב העניה בסוף כעונה על הכל, ומ"מ בלאו הכי המנהג שאמן זה אינו חיוב כמו שנתבאר בתשובה אחרת.
מק"ט התשובה הוא: 125498 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/125498