שמחה במצות ביכורים ומע"ש

{עש"ק פ' כי תבוא תשע"ה ק"ס יע"א}

מה שהקשה בהא דלא נאמר שמחה אלא במעשר שני ולא במעשר עני, ונתקשה מה נשתנית ביכורים שנאמר בה שמחה מכל המצוות, וכן במצות שמחה בהר עיבל נתקשה מהי מצות השמחה בזה, דכתיב וזבחת שלמים ואכלת שם, ומדוע לא נזכרה השמחה אלא בשלמים ולא בעולה ובשאר קרבנות.

תשובה - הנה לגבי מעשר שני דרשי' בספרי פ' ראה פיסקא ק"ז, יכול יקח בהמה למשתה בנו (פי' שאינו שוחטו לשם שלמים), הרי אתה דן נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה (פי' בהר עיבל דכתיב דברים כ"ז ז', וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך), מה שמחה האמורה להלן שלמים אף שמחה האמורה כאן שלמים, או (פי' או אינו אלא) מה שמחה האמורה להלן עולה ושלמים אף שמחה האמורה כאן עולה ושלמים, תלמוד לומר ואכלת ושמחת שמחה שיש עמה אכילה יצאו עולות שאין עמהן אכילה ע"כ, (וע"ש עוד בפיס' ס"ט, ס"ד, קל"ח).

ובזה מובן מ"ט לא נאמרה שמחה אלא במע"ש ולא במעש"ע, והטעם שמצות מע"ש נצטוו באופן של שמחה, משום שהיו באין לירושלים לקבל ירא"ש, וצריכין לעבוד את ה' בשמחה, ועיקר הציווי היה שיבואו לירושלים לאכול ולשמוח שם.

משא"כ מ"ע לא נצטוו בשביל לאוכלו.

וז"ל התוס' בבבא בתרא [דף יז ע"א], כי מציון תצא תורה [לגבי תינוקות שהיו באין ללמוד שם] - לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה כדדרשי' בספרי למען תלמד ליראה וגו' גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה עכ"ל.

והנה מצוות שמחה בכל מקום היא מצות אכילת בשר שלמים, ולא רק במע"ש ילפי' לה מהר עיבל אלא גם במצות שמחת החג אמרי' בפסחים ק"ט א' בזמן שבהמ"ק קיים אין שמחה אלא בבשר, וילפי' לה התם מהר עיבל כמו שהעירו שם התוס', וכן שם בסוף דף ע' ילפי' תו דבעינן זביחה בשעת שמחה וילפי' לזה מהר עיבל, כמו שגם שם עמדו ע"ז התוס' [וידוע שהתוס' בע"פ הם בעלי תוס' אחרים משאר המס' פסחים, עיין הגו"צ בריש הפרק, ולכך תמצא חילוק בלשונם כאן וכאן עיי"ש].

ובעצם דין זה היה גם בהר גריזים והר עיבל, דלמה נצטוו לומר שם ברכות וקללות, אלא דהטעם הוא להודיע את המצווות כאשר הם נכנסים לארץ, וכדמפרשי קראי, [דברים פרק כו, טז], היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך.

ואח"כ נאמר [שם פרק כז, א-ג] ויצו משה וזקני ישראל את העם לאמר שמר את כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם היום.

(ב) והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך והקמת לך אבנים גדלות ושדת אתם בשיד.

(ג) וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך למען אשר תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך ארץ זבת חלב ודבש כאשר דבר ה' אלהי אבתיך לך.

ומבואר מכ"ז דהמצוה הזו של הקמת האבנים בהר גריזים והר עיבל הוא הכנה לביאת הארץ באופן שידעו את כל מצוות ה' ויקיימום.

ואח"כ עוד נאמר, וידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל לאמר הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך.

(י) ושמעת בקול ה' אלהיך ועשית את מצותו ואת חקיו אשר אנכי מצוך היום.

(יא) ויצו משה את העם ביום ההוא לאמר.

(יב) אלה יעמדו לברך את העם על הר גרזים בעברכם את הירדן וגו'.

ואחר כל הענין נאמר עוד, [דברים פרק כח, א] והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לשמר לעשות את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום וגו', (יא) והותרך ה' לטובה בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיך לתת לך.

וזהו כסיום האזהרות שהוזהרו לפני ביאתן לארץ לקיים את כל המצוות.

וז"ל הרמב"ן דברים פרשת כי תבוא פרק כ"ז, למען אשר תבא אל הארץ - אמר רבי אברהם, כי השם יעזרך אם החלות לשמור מצותיו, כי זאת היא המצוה הראשונה לביאתם לארץ.

ולפי דעתי, "למען אשר תבא" רמז לכל דברי התורה, יאמר שתכתוב על האבנים כל דברי התורה הזאת בעברך בירדן מיד למען אשר באת אל הארץ, כי בעבור התורה באת שמה.

וכן למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית (לעיל ה יד טו), ינוח עבדך ואמתך כמוך למען תזכור כי עבד היית.

או טעמו, תכתוב עליהם את כל דברי התורה הזאת להיות לך לזכרון, למען אשר תבא אל הארץ ותכבוש אותה ותירש את כל העמים ההם בהיותך זוכר התורה ושומר כל מצותיה עכ"ל.

ולכך נצטוו אחר ביאתן לארץ אחר שיקבלו על עצמן את כל המצוות, שיעשו זאת בשמחה, וגם כאן מצוות שמחה היא עם אכילת בשר שלמים.

ובעולה פשוט שלא יהא נאמר שמחה שם כיון דאין בה אכילת בשר, ומה שלא מצינו שיהא אכילת בשר חולין נחשב כשמחה כ"ז ילפי' מקראי דהר גריזים והר עיבל כמו שכתבתי [ועוד אאריך בזה בעז"ה].

ומ"מ יש ליתן טעם במקרא לומר שהאוכל בשר תאוה אין שמחתו שלמה [עיין חולין פ"ד א'], אבל אם אוכל בשר להנאה ויודע שמקיים מצוה בזה הרי שמחתו שלמה.

ולכך בזמן שאין בהמ"ק קיים אין שמחה בבשר כדאי' בפסחים ק"ט א', דבזה כבר הדרנא ליין שהוא נותן שמחה טבעית יותר מבשר כיון דכבר אין הטעם של שלמים.

ומ"מ פסק הר"מ שיש בזה ג"כ ממשות של שמחה.

ובתודה ג"כ יש שמחה כדמוכח במנחות פ"ב א' ע"ש, כיון שבשרה נאכל לבעלים, והיא מין שלמים והשמחה שנאמרה בשלמים כולל כל מיני שלמים.

והנה דין שמחה בביכורים הוא ג"כ להביא קרבן שמחה, כדאי' ברש"י סוכה מ"ז וברמב"ם רפ"ד מביכורים, ובפיה"מ יבמות דפ"ב.

וזהו דין אחר של שמחה והוא הודאה כללית שזכינו לקרקע בא"י ולבנין ביהמ"ק משוש חיינו, וזוהי ההזדמנות להודות על כל חיינו והטובות שאנו זוכים להם, ויש לזה חשיבות גדולה שיהיה בשמחה יותר משאר כל המצוות.

והנה ידוע שיש חיוב ברגלים להביא שלמי שמחה כמו שהזכרנו, כמבואר בפסחים סוף ד"ע (עי' טו"א ר"ה דף ד' ואבי עזרי הל' חגיגה), וילפינן לה בחגיגה שם למעוטי עופות ומנחות מדכתיב 'ושמחת בחגיך' מי שחגיגה באה מהם, יצאו אלו שאינה באה מהם, וכתבו התוס' בחגיגה שם ברע"ב וז"ל, הקשה ה"ר אלחנן לילף שמחה מהר עיבל, דכתיב (דברים כ"ז ז') וזבחת שלמים ומינה ממעטינן עופות ומנחות, וכן דריש רבי יהודה בן בתירא בפסחים (ק"ט א'), ועוד אמאי לא מוקמינן קרא בבשר חולין דמיקרי שפיר שמחה, ותירץ דודאי ילפינן מהר עיבל מה שמחה דלהלן שלמים אף כאן שלמים, ובירושלמי (חגיגה פ"א ה"ד) איכא אבל לא בעופות ומנחות דכתיב זבח בהר עיבל ע"כ.

וב' תמיהות יש בדבריהן ז"ל, חדא דמה ששאלו לא תירצו דהא עיקר קושייתם הוא אמאי בעי לקרא דבחגיך כיון דאיכא למילף מהר עיבל, ומה מהני לתרץ דאה"נ דילפי' לה, הא הדרא קושיא לדוכתיה, וכבר העיר המהרש"א ע"ד דקושיא קמייתא לא מיתרצא, ועוד דלפ"מ דמבואר כאן בהתוס' דבהר עיבל לא היו עופות, לפ"ז צ"ע מ"ש התו' בע"א בשם ה"ר אלחנן גופיה דס"ד דנרבי עולת העוף שתבוא מן המעשר, שהביאו דברי ספרי הנ"ל, וכתבו ע"ז וז"ל, ויש להקשות דאמר בפ"ק דחולין (כ"א א') בשמעתתא דכמשפט, איצטריך כמשפט בעולת העוף לומר שאינה באה אלא מן החולין תיפוק ליה דעולה היא ומיהו הא לא קושיא הוא וכו', אבל הר"ר אלחנן מפרש דכתיב והקריבו דהוי חלוק שמע מינה דמוציא מכלל שאר עולות ולייתי ממעשר אף על גב דאינה נאכלת עכ"ל התוס'.

וצ"ע דהגם דס"ד שנשתנה דינו דעולת העוף משאר עולות, מ"מ דין זה דא"א להביא עולות ממעות מע"ש אינו דין רק מצד חובתו להביא עולת חובה, אלא דין בהלכות מע"ש דבעינן להשתמש במע"ש לדבר אכילה וליכא, דלגבי מע"ש מה שאינו מידי דאכילה הו"ל כעץ בעלמא, ועוד דהא ילפי' במע"ש מהר עיבל דא"א להביא עופות ממעות מע"ש כמ"ש התוס' בע"ב (ועיין היטב בשיטמ"ק חולין כ"א א' בשם תו' ר"פ), וסוף סוף אי איתא דבאמת ילפי' לה כבר למע"ש מהר עיבל א"כ אמאי הוצרך לדרשא דכמשפט למעט עולת העוף, ועוד יש מקום להבין כיון שהתוס' לעיל ידעו דדרשא זו בספרי א"כ מהו לשון זה אמאי לא ילפי' וכו' וי"ל דלעולם ילפי' וכו', דהו"ל למימר שמקור הדרשא גבי מע"ש בספרי.

והנראה מכ"ז אביא מ"ש בחידושי דבהכרח דברי התוס' הנדפסין משובשין וחסר מן התי' שם [והוא מחמת הדומות כדלקמן], והנה נודע דהתוס' הרא"ש דחגיגה הוא כעין התו' דידן דשם (ע"ש בהקדמה), והרבה יש להשלים ולבאר דבריהן ז"ל במס' חגיגה מן התורא"ש והא בהא תלי', וז"ל התוס' הרא"ש שם, וי"ל דודאי יליף מהר עיבל למעוטי חולין אבל עופות ומנחות לא ממעטינן, דהו"א מה להלן קרבן אף כאן קרבן, ובתו"כ [צ"ל ספרי שם] דריש ושמחת אההיא דהר עיבל מה שמחה דלהלן שלמים וכו', וההמשך כבתוס'.

והשתא פנים חדשות באו לכאן, ונוסף בזה טובא, וברור שנשמטו תי' אלו בשגגה בתוס' דידן מחמת הדומות, ולא בכדי נוספו בתוס' הרא"ש, ובזה מיושבין כל הני קושיות, וכונת התוס' בזה בתירוצן דלהבבלי י"ל דלא ממעטינן אלא חולין אבל לא עופות ומנחות, והביאו דמ"מ הספרי חולק ע"ז, וגם הירושלמי להדיא גבי חגיגה דריש למעט עופות ומנחות מהר עיבל.

ובזה ניחא עתה קו' התוס' הא' דלהכי בעינן קרא דושמחת בחגיך, כיון דלא אהני קרא דהר עיבל לזה, ומה דא"א להביא חולין כקושייתן הב', הוא משום דאה"נ חולין ממעטינן מיהא מהר עיבל.

וגם יש ליישב בזה מה שהקשיתי ע"ד התוס' בע"א אמאי הוצרכו לקרא ד'כמשפט' למעוטי עופות כיון דממילא ממעטינן להו מהר עיבל, והתירוץ לזה אפשר דהתוס' לשיטתם דס"ל גבי חגיגה דלהבבלי לא ילפי' מהר עיבל דהבבלי פליג על הספרי בזה וכנ"ל, וה"ה גבי מע"ש וכדעת הירושלמי וכנ"ל, ומ"מ פשיטא ליה דשאר עולות חובה מיהא אינן באות אלא מן החולין כדילפי' במנחות פ"ג א', ורק דמשמע אעולה גופיה דילפי' משאר עולות.

מק"ט התשובה הוא: 117421 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/117421