ראובן פתח בפני שמעון מכשיר המקווה בכרטיס הכניסה שלו בניגוד להסכמי הרכישה של הכרטיס ושמעון נכנס על ידי זה האם ראובן צריך לשלם עליו

הנה הדין שהדר בחצר חבירו בחצר דקיימא לאגרא צריך לשלם זה ברור כמ”ש בחו”מ סי’ רסג, וכ”ש שכאן לכאורה יש גם פחת שימושים שהוא חמור יותר כמבואר בחו”מ שם, ולכן שמעון עצמו ודאי צריך לשלם כל עוד שלא יודע באמת שכבר שילם (ולגבי השאלה הכללית האם מותר להיכנס בלי כרטיס כשכבר שילם מראש כתבתי בזה בתשובה אחרת), והשאלה על ראובן האם מחוייב לשלם על שמעון כרגע כששמעון אינו משלם.

דהנה מצד שליחות אין כאן חיוב על שליחות דבגזילה השליח חייב ולא המשלח (אם לא בדיני שמים [וכמובן רק במקרה שא”א להוציא את הכסף משמעון] כמבואר בקידושין מג עי”ש), אולם יש כאן יותר משליחות, שהרי בלא מה שהוא עשה השני לא היה יכול להיכנס לשם.

והנה לגבי הפותח דלת בפני בהמת חבירו ויצאה והזיקה יש בזה נידון בב”ק נה ע”ב וחו”מ סי’ שצו ס”ד, כמו שהארכתי בתשובה אחרת [ד”ה מי שהזיז תוכי וכו’], רק דשם נכנסתי בעיקר לנידון האם חייב על הבהמה עצמה, וכאן הנידון על הנזקים שהזיק הנכנס אחר הפתיחה, והתבאר שם בשו”ע דלדעת המחבר חייב הפותח (אם היה דלת וקיר חזקים כמו כאן לגבי המקוה) על נזקי הבהמה ולדעת הרמ”א פטור, ולפירוש הט”ז שם גם המחבר פוטר על נזקי הבהמה (וע”ע בב”י שם).

וכאן הוא מקרה הפוך שפתח דלת בפני ליסטים ונכנס, ומצד צורת המעשה אין הבדל לכאורה, אבל כאן יש הבדל מכיון שכאן ההיזק בסופו של דבר נעשה על ידי אדם שחייב בתשלומין, ולכן יש לדון בזה במקרה שהאדם הנכנס לא ישלם מה דין האדם המכניס הן מדיני אדם והן מדיני שמים.

ויעו’ בתשובתי אחרת [לגבי המפקיר כלבו] שהוכחתי דמדיני אדם אינו חייב בנזקי בהמה שאינו שלו, כדתנן נכסים המיוחדים וכו’ וכדמפרשי’ בגמ’ שם ובפה”מ להרמב”ם שם, וכן מצינו שהשולח גחלת ושלהבת ביד פיקח וליבה פטור המשלח כמ”ש בפ”ק דב”ק, וזה גם בתרי עברי דנהרא שלא היה יכול השליח לבוא לזה לולא המשלח.

וכמו כן יש לדון בזה מצד שני שבד”כ שמעון טוען בפני ראובן שכבר שילם או ששכח התשלום וישלם בהמשך ומכח זה ראובן בד”כ מכניס את שמעון דאין כוונת ראובן לגזול את בעלי המקוה אלא שהוא סומך על שמעון, ויש לדון בכל זה להלכה בהגדרה של נאמנות של דיני ממונות בכה”ג, דהנה אמנם מצינו דיש לפעמים של נאמנות כבי תרי רק לענין חומרא ולא לענין קולא, או בעד אחד לחייב שבועה ועוד דינים, אבל בניד”ד הרי הוא בא לפטור עצמו מלשלם, ואם נימא דיש כאן ודאי התחייבות כספית מצד ראובן וספק אם שמעון שילם א”כ [כלפי שמיא דהיינו כלפי החיוב בדיני שמים שלו] שמא יש כאן דין של איני יודע אם פרעתי, דבזה אין כאן עליו פטור.

ויעוי’ בכסף הקדשים להגאון מבוטשאטש בחו”מ סי’ שסג (נדפס על גליון השו”ע) מה שדן כעין זה לגבי מי שנכנס לבית חבירו על דעת איש אחד שאמר לו שניתן להיכנס תמורת סכום קטן כל שהוא ואחר כך בעה”ב בא והכחישו, שדן שם בגדרי נאמנות עד אחד אם יכול השוכר להיתלות על עדותו כדי לשלם הסכום הנמוך, אבל כאן נכנסים לנידון האם כלל יש נאמנות עדות כשהעד עצמו נוגע בדבר, והתשובה שלא, שהרי אפי’ ב’ עדים כשרים אם הם נוגעים בדבר לית ביה מששא כמבואר בסנהדרין י ע”א כ”ש כאן, ואע”ג דהתם פלגי’ דיבורא לכאורה היינו דוקא התם שאפשר לתרץ דיבורו עי”ש.

ומאידך גיסא שמא יכול ראובן לטעון [כדי להיפטר מדיני שמים] דלאו בעל דברים דידי את אלא זיל לגבי שמעון ואם לא ישלם לך תחזור אלי, דהיינו שאם בעל המקוה היה בא לתובעו לראובן היה ראובן יכול לטעון כן וממילא כ”ש כשלא בא לטעון שיכול ראובן לטעון כלפיו כן, ומאידך גיסא יש לומר דכיון שבעל המקוה אינו יודע כלל ואינו מטפל בזה ושמעון לעולם לא ישלם לו, א”כ יש יותר חיוב על ראובן לטפל בזה לצאת ידי שמים, אבל לא מסתבר שמצד הדין מחמת שבעל המקוה אינו תובע יתחייב ראובן יותר מחמת כן [כלומר שאפי’ אם תמצא לומר דכששמעון בודאי לא ישלם ראובן חייב בדיני אדם מ”מ לא מסתבר לומר שראובן יתחייב בדיני אדם רק מחמת שהבעלים לא יבקש אחריו, אבל בדיני שמים כבר נתבאר לעיל], ויל”ע בכל זה.

ואמנם הרמ”א בהל’ פקדון הביא משו”ת תה”ד ח”א סי’ שלג דבנפקד שהראה לאחר הפקדון ואותו האחר גנב חייב, אבל שם מיירי בנפקד גרידא דפשיעה בשומר הו”ל כעין מזיק והוא אחד מאבות נזיקין כמבואר בפ”ק דב”ק.

אולם שוב חשבתי אולי מקום לדון בזה מצד אחר מצד מראה ממון חבירו לא’נ’ס דבזה חייב מדין מסור כמבואר בחו”מ סי’ שפו, וצל”ע בגדרי דין זה אימתי איכא דין מסור ואימתי איכא דין שליחות לדבר עבירה, ומלבד זה יש לדון אם יש לחלק בין א’נ’ס שמשתמש בלא רשות (אפי’ באופן שמחוייב בתשלומין מחמת זה) לא’נ’ס שגוזל, ויל”ע בזה.