הנידון בזה באופן שהמטפל נוהג בזה איסור כדעת המחבר (ובתשובה אחרת הרחבתי יותר לענין מנהג בני ספרד בזה שכך מסתבר שדעת המחבר ועכ"פ כך בודאי דעת הגר"א), האם בזה מותר וראוי לסמוך בזה על הרמ"א לגבי המטופל כיון שהוא עושה כדין, מאחר שיש להמטופל הדעות שהוא סומך עליהן ונוהג כמותן, או שמכיון שהמטפל נוהג כדעת האוסרים בזה יהיה אסור לו לעשות טיפול זה לדעת אותם האוסרים.
והנה באופן שמגיע לקוח ספרדי במקום שנהגו האנשים לגלח, ואומר שרוצה לנהוג בזה כהרמ"א, ועושה את הטיפול לעצמו, אין המטפל צריך למחות בו כדי שינהג כדעת המחבר, שהרי הוא נוהג כהרמ"א ועוד שהרי אפי' מבני ספרד יש שנהגו כהרמ"א וכמו שהתבאר בתשובה אחרת בשם הערך לחם סי' קנו ובסי' קפב, אבל לענין אם המטפל עצמו מחמיר בזה כדעת המחבר והלקוח רוצה שהמטפל יבצע את הטיפול בידיים באופן שהוא אסור לדעת המחבר האם מותר למטפל לעשות כרצון הלקוח, זהו הנידון בתשובה זו.
ונראה שאם המטפל נוהג כדעת האוסרים בזה בתורת איסור יהיה אסור לו לטפל בזה בגופו של המטופל, שהרי בנידון בגמ' במכות כ ע"ב לענין המקיף את האחר שהוא עובר בלאו משום דלא תקיפו אחד המקיף ואחד הניקף במשמע, ואפי' אשה שאינה במצות הקפה אסורה להקיף האיש לפי סברא אחת בשו"ע סי' קפא ס"ו ע"פ הגמ' בנזיר נז ע"ב, וכ"ש בענייננו דלפי הצד שעובר המטופל איסור יהיה אסור למטופל לטפל בו, וכן פסק השו"ע בסוף הל' כלאי בגדים (יו"ד סי' שג ס"ב) שאסור לאדם להלביש כלאים לחבירו, וזה גם לדעת הרא"ש (שו"ת כלל ב' סי' טז) שהביא בב"י שם שהמלביש כלאים לחבירו אינו לוקה מדין כלאים מ"מ יש איסור להעביר את חבירו באיסור, וכמ"ש הש"ך שם דאסור להלביש חבירו משום לפני עיור, וע"ע במשנ"ב סי' שמז שעה"צ סק"ח.
אבל יש לדון להסוברים שמעיקר הדין הוא מותר, לפמ"ש הר"ן (שהוא מקור ההיתר של הרמ"א) דגם לפי הסברא להקל בזה במקום שנהגו האנשים, מ"מ החברים מחמירין בכל מקום, מה הדין כשהמטפל הוא מהחברים, האם עליו שלא לטפל במטופל מחמת שנוהג כמנהג החברים, או שבזה כבר מודינן שהוא רק ענין בהנהגה ויהיה המעלה להחמיר מוטלת רק על המטופל ולא על המטפל.
(ובתשובה אחרת 8792 דנתי לגבי האם לפי הסוברים שמעיקר הדין הוא מותר מי שהוא מהחברים האם יש לו להחמיר על עצמו כשיש צורך גדול או הפסד מרובה, וכאן הוא נידון בפני עצמו).
ויעוי' בלשון הגרע"א לענין דברי הרמ"א הנ"ל (בריש סי' קפב) שכתב "דהיכא דנהיגי כולם אין מוחים בהם" ולשון זו יותר משמע שרק אין למחות ומ"מ אין לשתף עם זה פעולה, ולא רק שמותר והחברים נמנעים כמ"ש ברמ"א, וצל"ע אם דוקא קאמר שרק אין מוחים בהם או שהוא מותר ולכן אין מוחים בהם (ויעוי' בב"י שם מה שכתב לדייק בלשון הרמב"ם בכעין זה והבאתי בתשובה אחרת).
אבל בתשובה סמוכה הבאתי לשון הר"ן בע"ז דמשמע להדיא בכמה לשונות בדבריו שאינו איסור אלא היתר ורק שהחברים נמנעין, ועדיין יל"ע מה טעם הימנעות החברים האם מחמת מעשה הגילוח או מחמת מראית העין של תוצאת הגילוח.
מק"ט התשובה הוא: 8909 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/8909