לכאורה ראוי לומר ברכת התורה שהרי יש פלוגתא בשו”ע סי’ מו ס”ט וברמ”א שם אם מותר לקרוא תהלים קודם ברכה”ת וממילא צריך לצאת ידי חובת המחמירים שכן מבואר במשנ”ב שם סקכ”ז שיש להחמיר כשיטתם.
וגדולה ראינו במשנ”ב סי’ נא סק”י אף לגבי שכח לומר ברכה”ת קודם פסוקי דזמרא שיפסיק באמצע פסוד”ז לומר ברכת התורה ופסוקי ברכת כהנים שלאחריה.
ואף שיש בזה חשש הפסק (דלגבי ברוך הוא וברוך שמו לא התיר המשנ”ב להפסיק באמצע פסוד”ז, ולכתחילה גם לצורך התפילה הוא הפסק כמבואר במשנ”ב לגבי תפילין ועי’ עוד בבה”ל הל’ ליל הסדר מש”כ עוד לגבי אמירת זכר למקדש כהלל), מ”מ סמך המשנ”ב על מה שמעיקר הדין אין בזה חשש הפסק, מאחר שחשש באמת להסוברים שאף תהלים ושבחים יש איסור לאומרם קודם ברכה”ת ולכן התיר כל מה שצריך להפסיק לצורך ברכה”ת ונסמך בזה בדוחק על היתר דצורך הפסוד”ז.
ומבואר מזה שחשש המשנ”ב להחמיר בזה מעיקר הדין ולהקל מחמת זה בענין אחר.
ומאידך גיסא מה שיוכל להפסיד מזה הוא שיכנס לספק שמא יצטרך לברך שוב בבוקר ברכה”ת, והרי המשנ”ב בסי’ מו סי”א פסק דאפי’ המברך אחר שישן ביום לא הפסיד, כ”ש שמברך אחר שישן שינת קבע שניה בלילה שבזה אף שדעת המשנ”ב סעי’ יג בסקכ”ט ובבה”ל שם דאם בירך אחר שינת הקבע הראשונה דינו לאחר השינה השניה הוא כעין לאחר שינת היום מ”מ הרי כבר כ’ המשנ”ב לעיל שאפי’ בשינת היום ממש המברך הרי לא הפסיד, ואף נקט כן המשנ”ב שם בסי”ג סקכ”ט גם בניד”ד, ומשמע שכך עיקר הדין למעשה, וכ”ש שיש לצרף דעת הפר”ח סי’ מו ס”א והדעות בברכ”י דס”ל דכאן חמיר, ובאמת בסקכ”ט הנ”ל משמע במשנ”ב שם שמצרף דעות אלו לומר דכ”ש שהמברך לא הפסיד וז”ל שם אבל לפי מה שכתבנו שם דאף בשינת קבע ביום המברך לא הפסיד כ”ש בזה שהיה ישן שינת קבע קודם אור היום דהמברך לא הפסיד ע”כ.
ואמנם יש שנקטו (הפמ”ג סי’ מז א”א סקי”ב והדה”ח סי’ ד סק”ד שהביא המשנ”ב הנ”ל בסקכ”ט ובבה”ל הנ”ל) דכאן בדעת האדם להוציא בברכתו הראשונה מה שלומד בבוקר עי’ מה שביאר השע”ת בדעת הפמ”ג.
אולם הוא צ”ב כמו שהעיר המהרש”ם ח”ג סי’ שלז שהרי כשיש הפסק מה מועלת דעתו בזה, ויש להוסיף דלפי המבואר בחשבון הנ”ל ע”פ דברי המשנ”ב יוצא שגם להפמ”ג והדה”ח שהקילו בזה שדעתו לפטור ברכתו הראשונה את ברכתו של הבוקר מ”מ מודו במברך של עכשיו בבוקר לפטור בוקר של מחר, ולא אמרו דבריהם אלא אליבא מה שחששו להדעה ששנת לילה מפסיק דהך דעה מודה ששינה לבד מפסקת גם קודם עלה”ש כמו שנתבאר בסעיף שאח”ז בשו”ע ובמשנ”ב, והארכתי בזה במקו”א ומכח זה חידשו דמ”מ ב’ שינות בלילה בזאח”ז הדר דינא כעין הניעור כל הלילה דהלילה עצמה מפסקת ולא השינה וה”ה בניד”ד השינה מפסקת.
וממילא להמשנ”ב דשינה ביום מעיקר הדין הוא כמו הפסק שינה עם לילה לדעת שאר פוסקים א”כ לפי עיקר דינו של המשנ”ב לא שייכי כל הך סברא דאין דעתו להוציא אלא רק אליבא דהמחמירים דחיישי’ להדעה שהלילה קובעת ושינה ביום לא הוי הפסק.
ויש להוסיף דגם לפי הפמ”ג המחמיר משמע בשע”ת שאם יכוון שאינו רוצה להוציא בברכה”ת את הלימוד שלאחר השינה השניה לא יוציא, ובמקו”א הרחבתי שכך הוא לדינא גם לדידן אפי’ במכוון בבוקר שלא להוציא הלימוד שילמד לאחר שישן בצהרים, וממילא לכה”פ כדי לצאת שאר חששות יעשה כן כשמברך ברכה”ת בלילה ולא חשיב ברכה שאינה צריכה מה שגורם לעצמו להתחייב בעוד ברכה כיון שהוא לצאת מספק ברכות (עי’ כעי”ז בתשובה אחרת שהרחבתי בזה לגבי ברכה על המים קודם הסעודה ובשינוי מקום כשיוצא ועוד).
א”כ אם ירצה לחשוש לברכה לבטלה שלא לומר ברכה”ת קודם התהלים לכאורה יצא שכרו בהפסדו שהקל במקום שאמרו להחמיר והחמיר במקום שאמרו להקל.
דהרי נתבאר שלענין תהלים קודם ברכה”ת הלכה שיש חיוב להחמיר ולחשוש להדעה שלילה קובעת והשינה אינה קובעת אין חיוב כלל וכ”ש בניד”ד שאינו מוסכם כלל ששינה זו אינה קובעת (דהרי חולקין ע”ז הפר”ח, ברכ”י בשם שערי ישועה ומהרש”ם).
ואמנם יש מהאחרונים שנקטו דלימוד קודם ברכה”ת אינו בכלל החיוב דאורייתא של ברכה”ת שהובא במשנ”ב ריש הל’ ברכה”ת בשם השאג”א (והרחבתי בזה בתשו’ אחרת) מ”מ כאן המשנ”ב לא צירף קולא זו ונקט שיש לברך קודם שממשיך בפסוד”ז.
היוצא מזה דיברך ברכה”ת ויאמר תהלים וישן ויברך שוב ולרווחא דמילתא יכול להתנות להדיא כנ”ל שאינו מתכוון לפטור מה שילמד לאחר שישן שוב כדי לצאת בזה עוד צד.
אולם זיכני הקב”ה לראות לגדולי הרבנים [הגרמ”מ לובין והגרמ”מ קארפ והגרמ”ש קליין] תקיפי דארעא דישראל שלא כתבו כן.
ובעניי לא זכיתי להבין למה נקטו להקל בדבר שהמשנ”ב החמיר בו למעשה (היינו תהלים בלא ברכה”ת) ולהחמיר בדבר שהמשנ”ב הקל בו למעשה (היינו ברכה”ת שנקט המשנ”ב שהמברך לא הפסיד).
ואולי סבירא להו דלמעט בברכות עדיף ושאין להביא ראיה מדינא דפסוד”ז הנ”ל שהברכה עצמה היא כדין ורק ההפסק הותר וכנראה ס”ל שהפסק בפסוד”ז לצורך ברכה שהיא מדינא דגמ’ קילא כמו שנקט המשנ”ב ובבה”ל לענין ברכת אשר יצר ולא דמי להוספת ברכה מסופקת, כך יתכן שסברו, וה’ יאיר עיני.
אבל שוב יתכן לבאר בדעתם עוד ביתר הרחבה וכדלהלן:
דאמנם אפשר דמסכימים הרבנים הגאונים שאם ירצה לעשות בקביעות כדברי המשנ”ב שיש היתר לברך ברכה”ת אחר שינת קבע ביום יכול לעשות שהרי יש לזה היתר מפורש מהמשנ”ב ובטביעות עינא יתכן שאף בעל המשנ”ב עצמו ג”כ בירך על שינה ביום יעויין היטב בלשונו.
אולם מאידך גיסא המנהג הרווח הוא לחשוש לכל הדעות ולא לברך אחר שינה ביום וכמ”ש בבה”ל ס”ס מז דחיישי’ ליחידאה לענין ברכה ביום, ודבריו הם לבאר את עיקר דין השו”ע והמנהג.
והנה אם אדם זה יברך פעם שניה בבוקר ברכה”ת לדעת הפמ”ג והדה”ח [ועי’ שע”ת ומשנ”ב ובה”ל ס”ס מז] יעשה כנגד מנהגו שלא לברך על שינה ביום דלדעתם גם בזה אין לברך לדעה זו, והרי באמת אין כאן שום סיבה לשנות ממנהגו ולברך כיון שאין כאן שעה”ד או דיעבד וכיו”ב שהרי עומד כאן במצב רגיל ולפי מנהגו אין לו לברך.
ומאידך גיסא אם לא יברך בלילה הוא ספק ברכות ואמנם המשנ”ב החמיר בזה במקרה רגיל אבל עיקר דברי המשנ”ב להחמיר בזה נאמרו כשיש לו עצה לזה משא”כ כאן שאין עצה, דהרי אם לא יעשה כן נמצא שבבוקר יבטל מנהגו ויברך בבוקר כנגד מה שנוהג לחשוש להדעות שאין מברכים על שינה כזו (ואילו להתבטל מאמירת תהלים לגמרי מחמת זה ג”כ אין לנו מקור מהמשנ”ב שעליו לעשות כן ואדרבה בספקות כשאין פתרון יש אחרונים שנקטו דסב”ל ושעיקר הספק דאורייתא בברכה”ת הוא רק כשלא יוכל לברך אחר כך כלל ולא על עצם הלימוד קודם ברכה”ת וכמשנ”ת במקו”א, וכמו כן שלא לברך ברכה”ת בבוקר ג”כ אינו כדאי כיון שנכנס כאן לשאלה של דאורייתא דרוב צדדים כאן שמחוייב בברכה בבוקר דאפי’ אחר שינת קבע ביום רק ליחידאה פטור כמ”ש הבה”ל הנ”ל וכ”ש בזה כמ”ש המשנ”ב סקכ”ט), והוא כעין גלגל החוזר.
ומ”מ עדיין היה מקום לצדד דאי”ז לגמרי כנגד מנהגו כיון שיש אחרונים שנקטו דכאן שאני משינת קבע ביום אבל מאחר דהמנהג בד”כ הוא כפסקי המשנ”ב וכאן נקט בדעת המנהג לכאורה כהפמ”ג והדה”ח א”כ לפי מנהגו לא יוכל לברך בבוקר.
וכמו שנתבאר שיש פתרון אחר לכוון בתנאי בברכה”ת שבלילה שאין מתכוון לפטור הברכה שבבוקר כנ”ל, ואף לפי הדעות והצדדים שבשאר ברכות אין מועיל תנאי (והרחבתי בזה במקו”א) מ”מ בענייננו אפשר דמועיל תנאי לכו”ע על יסוד השע”ת הנ”ל ומתבאר לפי תמיהת המהרש”ם, רצוני לומר דכאן היה צריך שלא להוציא של הבוקר לולא מש”כ קצת מהאחרונים דמסתמא כוונתו להוציא גם הבוקר [וע”ז תמה המהרש”ם היכן מצינו שיכול לפטור במחשבה דבר שיסיח דעתו ביניים], וממילא אם יכוון שלא להוציא הדר דינא.
ואם יש לו מי שיוציאנו בבוקר בברכה”ת יש פתרון אחר עדיף מזה והיינו אם יברך בלילה ברכה”ת קודם אמירת התהלים ובבוקר אחר שינה שניה יצא שוב ידי חובת ברכה”ת מאדם אחר, ובזה יוצא רוב ככל הספקות והצדדים בשאלה זו (חוץ מצד אחד שהובא בבה”ל ס”ס מז שאולי סובר הפמ”ג דגם אחר השינה הראשונה א”צ לברך וצד זה דחה הבה”ל שם מהלכה).
והנה האחרונים תפסו שהספק אינו אוסר בלימוד אלא רק מחייב בברכה ויש לדון דאפשר שסגי לענין זה מה שמברך פעם ביום אבל אינו מוכרח דיש מקום לטעון דצריך לברך פעם אחת בכל התחייבות ובניד”ד לרוב הפוסקים התחייב ג’ פעמים בב’ ימים, אבל י”ל דלפי המנהג שמקילים בשינה ביום מחמת הספק מוכח דס”ל להמנהג שגם בספק כזה אין איסור הלימוד קודם הברכה מדאורייתא וצל”ע.
דינים היוצאים
א) אם רגיל לנהוג כמש”כ המשנ”ב שהמברך אחר שינת קבע ביום לא הפסיד וכ”ש בנידון זה יברך בלילה ושוב יברך בבוקר, ופתרון זה הוא לכתחילה.
ב) אם רגיל לנהוג כדעת השו”ע והמנהג שלא לברך אחר שינת קבע ביום בזה נקטו כמה מגדולי הרבנים שבלילה יאמר תהלים בלא ברכה ובבוקר יברך, ומ”מ פתרון זה הוא מחמת שעת הדחק דכל שעת הדחק כדיעבד דמי.
אם לא נמלך ובירך בלילה לא יברך שוב ביום אם אינו רגיל לברך אחר שינת קבע ביום (וראוי לצאת מאחר או עכ”פ לכוון באהבה רבה).
ג) אם רוצה לעשות תנאי בברכה של הלילה שאין בכוונתו לפטור ברכה”ת שביום ובזה הוא לכתחילה.
ד) אם רוצה לברך בלילה וביום לצאת מאדם אחר בזה יוצא כל הספקות.
ה) אם מתבטל מאמירה התהלים כדי שלא להכנס לחשש ספק ברכות נראה שהוא הפתרון הכי פחות מועדף כאן מכל יתר הפתרונות ועי’ בפנים.
השלמה לענין אם יש לברך ברכת התורה כשעומד משנתו לומר תהלים וחוזר לישון לאחר מכן
מש”כ כת”ר שיש סב”ל באופן של המשנ”ב בסי’ נא סק”י שכתב שיפסיק באמצע פסוד”ז לברכה”ת, לא הבנתי דהרי ברכה”ת כשצריך לברך הוא היתר גמור והמשנ”ב מיירי במי שעדיין לא בירך היום ויש לו היתר לברך רק שיש ספק אם האיסור להמתין בברכה כבר חל עליו עכשיו כשעוסק בפסוד”ז, אבל תחילת החיוב לכו”ע כבר חלה עליו, וע”ז קאמר שיברך ויאמר פסוקי ברכת כהנים בתורת לימוד כדי שהחיוב יחול כדינו.
מש”כ כת”ר שבמקרה של המשנ”ב בסי’ נא סמכו על הפוסקים שמה שלומד בהמשך היום קאי על ברכה”ת ואינו נחשב הפסק לא זכיתי להבין דאם כוונתו לדעת הב”י והשו”ע אליבא דהתוס’ שא”צ ללמוד מיד לאחר ברכה”ת הרי דעה זו לא נפסקה (והב”ח גם לא נקט כן בדעת התוס’), ועוד דהרי א”צ לזה כאן כיון שקורא הפסוקים כמ”ש המשנ”ב, ואם כוונתו למש”כ הראשונים שהפסק אחר שהתחיל הלימוד לא הוי הפסק וכן פסק השו”ע בסי’ מז מה שייך דוקא לכאן דהרי כ”ה בכל ברכה”ת שמברך בכל יום, ואם כוונתו לרבינו מנוח שהביא המשנ”ב שהתפילה לא חשיבא הפסק בין אהבה רבה ללימוד אינו שייך לכאן דהרי לא הזכיר המשנ”ב שילמוד שוב אחר התפילה וגם סברת רבינו מנוח לא ברירא שנאמרה בברכה שלא נתקנה מעיקרא להסמיכה לתפילה, וגם שהרי כבר למד קודם לכן וכנ”ל וא”צ ללמוד שוב אח”כ.
ומ”מ במקרה שלנו אכן שייך לדון בו משום סב”ל שהרי להמקילים גם אם ילמוד מקרא משנה ותלמוד פטור מברכה באופן שלנו (ואמנם המשנ”ב בר”ס מז נקט כהשאג”א דספקו לחומרא עכ”פ ברכה אחת אבל יש באחרונים שנקטו דכשיברך אח”כ ברכה”ת או אהבה רבה אין חשש איסור דאורייתא ללמוד בינתיים ולכן כשיש ספק על דבר אם מותר ללומדו קודם ברכה”ת הוא קל יותר, ויש סתירות במשנ”ב בזה והרחבתי בזה במקו”א).
גם לפי טענת כת”ר שאם ילמד ד”ת לאחר מכן בהמשך היום אין סב”ל ואם לא ילמד ד”ת לאחמ”כ יש סב”ל מ”מ יכול להחמיר וללמוד ולהתחייב בברכה”ת ואז נפקע מחשש סב”ל וגם בניד”ד ממ”נ לפי מה שמשמע מהכרעת הבה”ל בס”ס מז שאם בירך בין שינה ראשונה לשניה בלילה ולא בירך למחר לא נכנס בזה לחשש ברכה לבטלה (דהצד שהיה לו בדעת הפמ”ג שאולי ברכה”ת שבבוקר פוטרת עד מעל”ע לא חשש לזה הבה”ל להלכה).
אבל כנראה כוונת כת”ר שכ”ז נכון ביום אבל בלילה כשיכנס לחשש נוסף שיצטרך לברך שוב ביום לחלק מהפוסקים א”כ אמרי’ סב”ל להפחית בברכות מעיקרא ולא לברך ביום ומ”מ עדיין יל”ע למה לא יעשה כעצת המשנ”ב בסי’ נא הנ”ל לומר כמה פסוקים לשם לימוד אחר ברכה”ת אבל צ”ל דחשש פסוקי תחינה בלא ברכה”ת קיל מחשש ברכה”ת שלא לצורך משום סב”ל.
וממילא אפשר לומר הדברים בניסוח כזה, שבאופן של המשנ”ב בסי’ נא כבר מחוייב בלאו הכי בברכה”ת מאחר שיש לפניו יום שלא בירך בו ומחוייב לברך עליו, אבל באופן דידן בלאו התהלים אינו מחוייב בברכה”ת כלל ומצד התהלים מחוייב רק להסוברים שיש ברכה”ת על פסוקי תחנונים.
וא”כ באופן של המשנ”ב אם יברך יפסיד רק ההפסק באמצע פסוד”ז, והפסק באמצע פסוד”ז לצורך ברכה חיובית מדינא דגמ’ הוא קיל כמבואר במשנ”ב ריש סי’ נא ובבה”ל שם (וכמו שכתבתי בפנים התשובה וכנראה ס”ל שהפסק בפסוד”ז וכו’).
אבל באופן דידן אם יברך ברכה”ת ב’ פעמים אמנם יכול לומר פסוקים אבל עדיין לגבי הברכה”ת שוב למחר יתחייב רק להשיטות ששינת קבע ביום מחייב (כדעת הגר”א) או להשיטות שעכ”פ ב’ פעמים שינת קבע בלילה יכול לחייב ב’ פעמים ברכה”ת (כמו שהביא בברכ”י), אבל לא לעיקר דעת המשנ”ב סכק”ט בדעת המנהג שאין יכול להתחייב בב’ ברכות [ואז אם יברך ב’ ברכות עושה כנגד מנהגו (וכמו שכתבתי בתשובה והנה אם אדם זה וכו’ יעשה כנגד מנהגו שלא לברך וכו’), ואם אינו חוזר ומברך ביום נכנס לחשש שמחוייב בברכה”ת לעיקר הדעות בפוסקים והרי אין מברך וזה גם אינו טוב (וכמו שכתבתי בתשובה ומאידך גיסא אם לא יברך וכו’)], הלכך מה שהכריע במקרה של המשנ”ב לברך ברכה”ת באמצע פסוד”ז עדיין אינה ראיה ברורה לדידן שיכול לברך גם בחשש כזה שיוצא על ידי זה בסופו של דבר שנכנס למצב שאינו טוב.
לגוף דברי המשנ”ב בסי’ נא שהקיל להפסיק באמצע פסוד”ז כדי לברך ברכה”ת אין משם הוכחה ברורה שסבר שמחוייב לעשות כן אלא עיקר הנידון שם מצד ההפסק, אבל יותר משמע שם שסברא שעכ”פ ראוי להחמיר ולהפסיק לברך ברכה”ת, וכ”ש בצירוף דבריו בסי’ מו סקכ”ז וסקכ”ח דמשמע שתפס כן.
[בשולי הדברים יש לעורר לחידוד הדברים מי שודאי לומד בלימוד גמרא ממש בלילה בין שינה לשינה כעין הנ”ל, האם עדיף שיברך בין שינה לשינה או למחרת ביום (אם אינו נוהג כהגר”א ורוב הראשונים לברך על כל שנת קבע) והתשובה דלפי הצד בדעת הפמ”ג בבה”ל ס”ס מז שהברכה מעל”ע א”כ לא יברך ולפי עיקר הדעה שם יברך, ומ”מ בניד”ד כלול בהוראת הרבנים הנ”ל הגרמ”מ לובין והגרמ”מ קארפ והגרמ”ש קליין וכן עכשיו נודע על ידכם שכך גם דעת הגר”ד מורגנשטרן דאף שאם יאמר הפסוקים של ברכת כהנים יוצא שלדעת הבה”ל יצטרך בוודאות לברך ברכה”ת מ”מ יוצא מדבריהם שטוב שיאמר רק תהלים ולא יאמר הברכה”ת עם הברכה”כ מאחר שאם יעשה כן יכנס לספק גדול מזה למחרת וכנ”ל].
השלמה לענין מי שקם באמצע הלילה וחוזר לישון לענין ברכת התורה
כמענה לשאלתו אם חזרתי בי (בהשלמה) ממה שכתבתי בפנים התשובה, לא היה כאן חזרת דברים מכיון שהדברים שנזכרו בהשלמה נתבארו היטב גם בפנים התשובה, אבל אם בכל זאת יש דברים שאינם ברורים כל הצורך אנסה לבאר הדברים שוב.
כפי שכתבתי בפנים התשובה יש חילוק למעשה בין מי שנוהג לומר ברכה”ת אחר כל שנת קבע ביום שכ”ש שכאן יאמר (כמ”ש במשנ”ב סי’ מז סקכ”ט) לבין מי שאינו נוהג לומר ברכה”ת אחר כל שינת קבע שכאן לא יאמר (כהוראת כל הרבנים שציינתי).
ונתבאר שם דלהנוהגים שלא לברך אחר כל שינת קבע ביום נמצא, שאף אם נימא שלברך ברכה”ת פעמיים הוא יותר לכתחילה מלומר תהלים בלא ברכה”ת מצד המשקל ההלכתי הכלול במשמעות הדבר, מ”מ מכיון שידוע שמנהגם הוא שלא לברך ברכה”ת על שינת קבע ביום מצד ספק ברכות [ויש לזה טעם דבספק ברכות חיישי’ מצד לא תשא יותר מחששות אחרות וכמש”כ הפוסקים בכ”מ], ממילא מי שאינו נוהג לברך ברכה”ת על כל שינת קבע אין כאן טעם מספיק כדי שישנה את מנהגו.
והסיבה לזה היא שהרי אין בידו לברך עכשיו ולברך שוב למחרת שהרי אינו יכול לשנות מנהגו ולברך ברכה”ת בזמן שמנהגו שלא לברך, דסו”ס לפי מנהגו אינו יכול לברך ברכה”ת ב’ פעמים (והוא כעין גלגל החוזר וכמשנ”ת בפנים התשובה בהרחבה), ולכן יעשה מה שיכול בכפיפות למנהגו דהיינו לומר תהלים בלא ברכה”ת.
רק שנוסף בדברי התשובה שמי שרגיל לברך אחר כל שינת קבע ביום מרויח במקרה דידן מכיון שכאן הפתרון הוא לכתחילה לפי מנהגו ולא בדיעבד, אבל מי שמנהגו שלא לעשות כן אין לו “היתר” לשנות מנהגו כאן דסו”ס כשהוא עומד ביום ויודע שכבר בירך בלילה לא יוכל לברך שוב ביום אף אם כבר בירך בלילה מכל טעם שלא יהיה, דסו”ס מנהגו עכשיו הוא שלא לברך ונמצא שלא הרוויח הרבה במה שבירך בלילה.
והדברים נתבארו בתשובה אם כי שם הוא באריכות גדולה, ובהשלמה האחרונה נתלבן הענין עוד, אבל עיקרי הדברים והמסקנות שנזכרו בהשלמה נזכרו כבר בתשובה (ובהשלמה ציינתי בסוגריים לדברי פנים התשובה, ממה ששייך לכל פרט ופרט לפי סדר ההשלמה).
יש להוסיף בדברי ההשלמה הנ”ל עוד דלפי המתבאר בבה”ל ס”ס מז דלשיטתו עיקר הבעיה לברך ב’ פעמים באופן כזה הוא בפעם השניה ולא בפעם הראשונה (הפעם הראשונה היינו כשקם באמצע הלילה לומר תהלים והפעם השניה היא בבוקר) ובא שם לאפוקי ממה שהיה צד לפרש בפמ”ג דעיקר הבעיה בפעם הראשונה, עכ”פ לפי דבריו אם נחדד הדברים דלעיל עיקר המצב הבדיעבד שהאדם מביא עצמו על ידי שמברך בלילה (היינו באדם רגיל שאינו נוהג לברך על שינת קבע ביום) הוא שלמחרת ייכנס לספק יותר גדול שצריך לברך לרוב הראשונים [דס”ל ששינת קבע מחייב אפי’ ביום כמ”ש בבה”ל הנ”ל, ולשיטתם כ”ש בניד”ד כמ”ש המשנ”ב בסקכ”ט] ואינו יכול לברך.
ולכן אם נשוב וננסח את חשבון הדברים באופן ממוקד לפי סגנון הדברים בהשלמה, הוא, שהטעם שבמשנ”ב בסי’ נא יכול לברך על פסוד”ז דשם החסרון ב”לברך” הוא רק מצד ההפסק אבל לא מצד שמוסיף או מפחית ברכה שאין מחוייב בה והרי הפסק אינו חמור בכה”ג וככל אשר נתבאר בתשובה ובהשלמתה, משא”כ כאן החסרון ב”לברך” הוא חמיר טובא דאם לא יברך מחר נמצא שנכנס למצב שמחוייב לברך לרוב הראשונים ואינו יכול לברך, ומאידך גיסא לברך מחר אינו יכול כלל לעשות כנגד מנהגו בלא שיש הצדקה לדבר, וכאן הרי אין הצדקה וכמשנ”ת לעיל, וכל חשבון זה כבר נתבאר בפנים התשובה.
ומ”מ הדבר פשוט שגם מי שנוהג שלא לברך אחר שינת קבע בלילה ולמרות זאת נוהג לברך באופן שקם בלילה ושוב מברך כשקם משנתו השניה למחרת, אין למחות בידו, מכיון שיש לו לסמוך על דעת הברכ”י וסייעתו שחילקו בכך גם להסוברים שהישן שינת קבע ביום פטור.
ומ”מ לפי מה שקיבלנו הכרעות המשנ”ב א”כ כשבא אדם לימלך אמרי’ ליה כמו בכל הלכה אחרת כהמשנ”ב וגם כאן כהמשנ”ב שאם נוהג שלא לברך על שינת קבע ביום לא יברך גם בניד”ד, וכ”ש דזיל בתר טעמא שהכל מטעם סב”ל אע”ג דגם בישן שינת קבע ביום הוא חשש ליחידאה כמ”ש הבה”ל הנ”ל, ובספק ברכות חיישי’ גם לדעות שבדינים אחרים לא חיישי’ להו כמ”ש הפמ”ג בכ”מ וגם לספק ספקא חיישי’ בספק ברכות כמ”ש הפמ”ג בפתיחה ועוד והובא במשנ”ב ס”ס קכד.
מק"ט התשובה הוא: 132110 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/132110
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.