{עש”ק וירא ע”ו}
שאלה – כתב הרמב”ם הלכות דעות פרק ד הלכה ט, יש מאכלות שהם רעים ביותר עד מאד וראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם, כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים, והגבינה המלוחה הישנה, והכמהין ופטריות והבשר המליח הישן, ויין מגתו, ותבשיל ששהא עד שנדף ריחו, וכן כל מאכל שריחו רע או מר ביותר, הרי אלו לגוף כמו סם המות, ויש מאכלות שהן רעים אבל אינן כמו הראשונים לרוע, לפיכך ראוי לאדם שלא לאכול מהן אלא מעט ואחר ימים הרבה, ולא ירגיל עצמו להיות מזונו מהם או לאוכלן עם מזונו תמיד, כגון דגים גדולים וגבינה וחלב ששהא אחר שנחלב כ”ד שעות, ובשר שורים גדולים ותישים גדולים והפול והעדשים והספיר ולחם שעורים ולחם מצות והכרוב והחציר והבצלים והשומים והחרדל והצנון, כל אלו מאכלים רעים הם אין ראוי לאדם לאכול מאלו אלא מעט עד מאד ובימות הגשמים, אבל בימות החמה לא יאכל מהן כלל, והפול והעדשים בלבד אין ראוי לאוכלן לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, והדלועין אוכלין מהן בימות החמה עכ”ל.
וקשה מר”פ וירא שהיה כחום היום, והביא להם אברהם ג’ לשונות בחרדל כמש”ש רז”ל, והרי הרמב”ם מנה החרדל בין המאכלים שאין ראויין בימות החמה.
תשובה – יעויין בתוס’ ספ”ק דמו”ק דנשתנו הטבעים מזמן הגמ’ עד זמנם, וכ”ש דשייך שישתנו הטבעים מזמן המקרא עד זמן הרמב”ם.
והחזו”א באה”ע יצא ללמוד אף בשינוי מציאותי בגוף ממש שנשתנו הטבעים ע”ש.
ויתכן דגם מזמן הרמב”ם עד היום ג”כ נשתנו הטבעין, וכמובן שלא בכל הדברים תתאים תורת הרפואה כיום לרפואות הרמב”ם.
עוד יתכן כי יש הידור הכנסת אורחים גם במאכלים שאינם בריאים הנחשבים משובחים וטובים, ומעולם לא ראינו שיחושו מלהביא מאכלים כמו קולה וכדו’ לאורחים, גם אצל גדולי הרבנים ששהיתי אצלן בסעודות, כמו מרן הגרח”ק שליט”א, אף שמסתמא מזיק יותר מן החרדל.
ולכאורה יש בזה מצות הכנסת אורחים כיון שמאכלים הללו מקובלים ונחשבים כמאכלים טעימים.
[קו’ זו כבר הקשו בגליון בית המדרש (מס’ ז’ ע’ 2)].
פירוש מחודש כתב בתוספות השלם עה”ת (פ’ וירא) חרדל מלשון חרדלית של גשמים (חגיגה י”ט ע”א) הוא זרם מי הגשמים שיורדין במהירות מן הר.
וזה הכוונה כאן ג’ לשונות בחרדל עם סגול שעשה הכל במהירות וזריזות להגיש מהר לפני האורחים ע”כ [ראיתי זה מובא בס’ דעה”ד], ולפ”ז לק”מ כיון שבאמת לא היה חרדל כלל.
וראיתי שכתב עוד הרה”ג ר’ גמליאל הכהן רבינוביץ שליט”א בספרו גם אני אודך (ח”א סי’ לט), ואביא כאן דבריו עם מה שאעיר עליהן, וז”ל:
א) נראה לתרץ דהנה לפי המדרש רבה (פרשה מ”ח – י”ב) באו המלאכים לאברהם בט”ו ניסן [יעויין תוס’ ראש השנה דף י”א ע”א ד”ה אלא) והנה כתב רש”י בפרשת נח (בראשית ח’ כ”ב) בד”ה חורף, וז”ל, קור הוא חצי שבט ואדר וחצי ניסן, עכ”ל.
נמצא שהיה אז ימי קור, ולאברהם היה מוכן רק אוכל של ימות הקור, ואף שהוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה, לא היה לו אוכל אחר [וגם לחם לא היה לו מפני ששרה פירסה נידה – (ב”מ פז א)], ולכן בלית ברירה נתן להם שוורים בחרדל.
[א”ה זה תמוה דהיה לו את כל הבהמה לתת להם ולא מצא אלא לתת להם מכל בהמה את הלשון עם חרדל].
ב) י”ל לפי המדרש רבה הנ”ל שבאו המלאכים בט”ו ניסן, שאין זה זמן של ימים חמים, ולכן אף שהוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה ליום אחד, עדיין לא הזיק המלאכים של ימות החמה, דדוקא את כל התקופה ימות החמה י”ל שמזיק מאכלים אלו.
ודו”ק.
ג) אולי נשתנו הטבעיים מימות אברהם ע”ה ועד זמנו של הרמב”ם ז”ל.
[א”ה עמ”ש לעיל].
ד) נראה לתרץ דהנה בימי אברהם אכתי לא היה חולי בעולם, וכדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב”מ דף פז א) דעד יעקב לא הוה חולשא.
עיין שם.
ולפ”ז א”ש דרק כשיש חולאים צריך ליזהר מדברים המזיקים, אבל כשאין חולאים בעולם לא צריך ליזהר מדברים אלו, דכלל לא הזיק אז.
ודו”ק היטב.
ובסו”ד כותב: וכעת הראה לי ידידי השואל הנ”ל הגרש”ב גנוט שליט”א, שהוציא לאור קונטרס רינת שמואל, ושם (בעמוד 13) הביא קושייתו הנ”ל, ותירוץ מדודו בעל “עבודת משא” שליט”א, דהרמב”ם כתב דבריו לגופי ישראל דוקא, אך אברהם סבר שהינם ערביים (רש”י בראשית י”ח – ד’ בד”ה ורחצו), והרי גופי עכו”ם אינם כגופי ישראל דאוכלים הם שקצים ורמשים, (שבת דף קמ”ה ע”ב), ולכן לא חשש להאכילם מאכלות אלו.
[א”ה זה תמוה מאוד והרמב”ם כתב הכל ע”פ הנסיון שלו שהיה הרופא במדינה בבית המלכות, והרמב”ם כתב עוד כמה ספרי רפואה שלא נתפרסמו בינותינו ואכמ”ל, והרמב”ם לא כתב כן רק לגופי יהודים].
מק"ט התשובה הוא: 117412 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/117412
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.