חולין ג ע”א, אמר רבא ויוצא ונכנס לכתחילה לא וכו’, ולהלן [ע”ב] מבואר תשובת אביי על זה התם לא נגע וכו’ כדפרש”י שם, ולחדד הביאור בזה יש לבאר דגבי שחיטה כיון שבכל עת עסוק בשחיטה א”כ בכל רגע שיבוא הישראל יעשה מאותו רגע ואילך שאר השחיטה כהלכתה כרצון הישראל, ומה שהסכין והבהמה בידו הרי כך נתבקש שיהי’, אבל גבי ניסוך אם ימצא הגוי אצל החבית ובידו לחלוחית היין וכ”ש שאם יכנס הישראל באמצע שכשוך ימצא ידו בתוך החבית ולא יועיל לו בזה כלום, לכך יש חילוק לאביי בין יין לבין שחיטה, ומעי”ז שמעתי מהגרמ”מ לובין שליט”א.
ואע”ג דלא הזכיר כאן יש לומר דסמך על מ”ש בהמשך הסוגי’ תשובת אביי, וע”ע בתוס’ הרא”ש [קידושין נט ע”ב] מש”כ דכל תיובתא דמותבי’ ממתני’ על אמורא היתה לו תשובה רק דהגמ’ לא ס”ל כמותו בתשובתו.
ולכאורה הו”מ לחלק בין דאורייתא לדרבנן, כיון דהחשש דאורייתא בסתם יינם הי’ רחוק, והיתה גזירה דרבנן כמ”ש יינם משום בנותיהם [ע”ז לו ע”א], ומשמע דבלא זה לא הי’ צורך לאסור יינם האידנא, ומ”מ דעדיפא מינה משני שפיר דאפי’ משכחת לה מילתא דרבנן אם יהי’ כה”ג דהכא לא מסתבר ליה לאביי להתיר יוצא ונכנס בלבד, ואפשר דאחר שתקנו שיש חשש נגיעה השוו חשש זה לחששא דאורייתא כיון שיש צד רחוק שיהי’ ניסוך לשם ע”ז ויאסר מן התורה, לכך אין חלק בן הכא להתם, ויל”ע.
מק"ט התשובה הוא: 135497 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/135497
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.