נשאלתי דהרי זב לפני הדיבור אינו מטמא כדאי’ בהוריות י ע”א ותו”כ מצורע פ’ זבים פ”א ה”ב, ויש להוסיף דכעי”ז מבואר במתני’ רפ”ז דנגעים לגבי נגעים שלפני מתן תורה, וא”כ למה הוצרכו לפולטת, והשבתי דאפי’ אם נדמה טומאת קרי ופולטת לזב ומצורע, טומאת קרי בזמן מתן תורה יש לזה דינים אחרים, דהנה רש”י בברכות יח פי’ דבניהו בן יהוידע טבל לקריו לעסוק בתורה, והקשו עליו התוס’ בב”ק פב ריש ע”ב דהרי אז עדיין לא תיקן עזרא טבילת קריין, והתירוץ לזה דלדעת רש”י בניהו בן יהוידע כבר נהג כן מסברא וכדאמרי’ בברכות כב ע”א דבעלי קריין אסורין משום שתורה נתנה באימה וביראה וברתת ובזיע ופרש”י דטומאת קרי על ידי זחיחות הדעת באתה לו, וממילא אין כאן גדרים של טומאה, ויש להוסיף דאמרי’ בשבת פו ניתנה תורה לטבולי יום, ומבואר דאי”ז בגדרי טומאה דוקא אלא גדרי קלות ראש, וכמו שנתבאר בתשובה אחרת דענין זה הוא גנאי כמ”ש הרמב”ם דחוש המישוש חרפה הוא לנו ושם הרחבתי.
ולגוף הנידון אם בעל קרי שלפני הדיבור מטמא עי’ ערל”נ נדה עא ע”ב דהוה פשיטא ליה שמטמא ולא שנא, ועי’ מה שהקשה עליו בטהרת יום טוב ברכות כא ע”א עמ’ קצה, ועי’ עוד בחידושי רבינו מאיר שמחה זבחים לא ע”ב דשייך לניד”ד לענין הנידון אם בעל קרי כלל היא מצוה שלאחר הדיבור לאור הך דינא דפרישה.
מק"ט התשובה הוא: 129205 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/129205
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.