בחדושי ר"א מן ההר נדרים מ"ז ע"ב כתב מצות לימוד הוא ענין ציור הלב וידיעת האמת עיקר הצווי הוא כדי לצייר האמת ולהתענג וליהנות במדע לשמח לבבו ושכלו כדכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב ומשום הכי אבל אסור לקרות בנ"ך מפני שהם משמחים לבו על כרחו עכ"ל, ועי' ערוך השלחן יו"ד סי' שפב ס"ד.
מהחזו"א הובא שזאת לא ההנאה האסורה מהתורה ואדרבה סיפוק הוא דבר טוב והוא מרומם את האדם והוא מעין העולם הבא, והחזו"א הראה בדבריו את היתרון שיש בהנאה מד"ת ובפרט אחר לימוד תורה ברציפות, והרחיב בזה הגרי"ג אידלשטיין בשיחותיו.
ויעוי' בדרך ה' ח"ד פ"ד מה שהביא שהתורה היא אור שברא הקב"ה מעין אמיתת מציאותו כדי לידבק בה מאחר שא"א לידבק בשכינה ממש עי"ש ומשמע דהוא ענין להתענג על ה' המובא בריש ספר מסילת ישרים על ידי אור תורתו.
וזה שאנו מתפללים הערב נא ה' אלהינו את דברי תורתך בפינו וכו'.
וזה ידוע לכל הרגיל בעסק התורה שההנאה והשלוה הפנימית הבאה מלימוד התורה אין לה שום דמיון בשום מין הנאה, (ועי' עוד בספר הגאון מה שהביא עוד בהגדרת לשמה השייך לזה).
ונראה הטעם שלא עלתה על דעת אדם לאסור הנאה זו משום שאינו מבזה את התורה דאדרבה זה רצון התורה שידבקו בה ויעריכו גודל מעלתה וישמחו בה, ואיסור הנאה מדברי תורה הוא רק במשתמש בדברי התורה לדבר שאינו מטרת התורה ומסיט את מטרתה הנעלית למטרה של ממון או שאר הנאה אחרת.
והרבה פסוקים בתהלים ובישעיה מדברים בשמחת ישראל בהקב"ה ובתורה, וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו ותסך עלימו ויעלצו בך אוהבי שמך (תהלים ה, יב), ישישו וישמחו בך כל מבקשיך יאמרו תמיד יגדל ה' אהבי תשועתך (שם מ, יז), לולי תורתך שעשעי אז אבדתי בעניי (שם קיט, צב), ושאר פסוקים.
ועי' גם באמרי נועם להגר"א ברכות ח ע"א מש"כ על הגמ' גדול הנהנה מיגיעו וכו'.
ומ"מ אי' בגמ' שדוד נענש שקרא לד"ת זמירות וכבר דנו המפרשים מה ענין האיסור בזה, ואדרבה מצינו בסוף מגילה שצריך לזמר התורה ובזוהר אי' שצריך לשורר ולזמר בחדוה, ופשטות המשמעות של העונש הוא על קריאת השם זמירות בלבד ומענין העונש משמע שהטעם שלא היה לו לקרוא שם זה משום שהד"ת קשין לקנותן עי"ש בגמ'.
מק"ט התשובה הוא: 121499 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/121499