לכבוד הרה"ג רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א בעמח"ס גם אני אודך ופרדס יוסף החדש עה"ת
אם הכלור מוגדר כדבר שמזיק או מפריע מותר לרחוץ ממנו, שהרי אפי' בת"ב מותר לרחוץ כדי להעביר מעליו לכלוך כמ"ש בשו"ע סי' תקנד ס"ט לגבי רחיצת ידיו, ובמשנ"ב שם סקי"ט שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג, ולגבי רחיצת גופו מזיעה מרובה ביו"כ עי' משנ"ב סי' תריג סק"ב ובשעה"צ שם סק"ד מה שהביא הדעות בזה, ועי' משנה אחרונה על המשנ"ב סי' תקנא ברמ"א סט"ז ובהערות שם ומה שהביא שם בדעת המשנ"ב להלכה לענין ת"ב דמשמע שהוא קל יותר וכ"ש בענייננו, ומה שדן שם בשם החזו"א ושאר פוסקים מה הגדרה של זוהמת זיעה המתרת.
ויש לציין דיש מהפוסקים שהתירו לשטוף גופו מזיעה מרובה, ונקטו שאם יכול שירחץ אבר אבר (שבט הלוי ח"ז סי' עז, הליכ"ש ניסן פי"ד הערה סב, אשרי האיש ח"ג פס"ט סל"ו סל"ז), ועכ"פ לא יותר ממעוט הגוף בפ"א, [ואפשר דרצו לחשוש לדעת הב"ח ושאר פוסקים המחמירים ברחיצה מזיעה כמבואר במשנ"ב סי' תריג שם], וכאן יהיה תלוי אם חשיב כלכלוך או רק כזיעא מרובה, דבלכלוך נקט המשנ"ב בסי' תריג סק"א שאם גופו מלוכלך בכמה מקומות יכול לרחוץ כל גופו בפעם אחת אם יש צורך ובלבד שלא יכוון להנאת רחיצה.
אבל איני יודע המציאות בזה של הגדרת המיאוס או הסיכון שיש בכלור, ומ"מ כמובן שמי שאלרגי לכלור והוא צורך רפואה עבורו יכול לשטוף הכלור דלכלוך גמור מותר לרחוץ כל גופו אם יש בכך צורך אפי' ביו"כ ובלבד שלא יכוון להנאת רחיצה כמ"ש המשנ"ב סי' תריג סק"א.
והיה מקום לומר שאם הכלור גורם לו חוסר נעימות במידה מרובה יתכן לפי הענין דחשיב כלכלוך גמור, אולם מצינו דהפר"ח והפוסקים שהחמירו בזיעא [שהביא המשנ"ב שם ברי"ס תריג] לא קבלו סברא זו, וכן החזו"א וסייעתו שנקטו דרק בזיעא מרובה שמזוהם מאוד מיירי המשנ"ב ולא בכל זיעא [עי' קרא עלי מועד פ"ג עמ' לא, דברי יציב או"ח ח"ב סי' רלז אות ד, אול"צ ח"ג פכ"ז אות ה, חוט שני יו"ט עמ' שמו] ג"כ לא קבלו סברא זו, ומ"מ באופן שהכלור גורם חוסר נעימות באופן חריג מאוד אצל אדם מסויים אפשר שיחשב כלכלוך וכן באיסטניס שסובל מאוד מזיעה החשיב החוט שני שם כלכלוך [ועי"ש עוד עמ' שמז] (ועי' גם בחוט שני ר"ה עמ' תיד שכתב לחדש דשיעור בגד מלוכלך כדי להתיר לבישתו אחר כיבוס בט' הימים הוא כ"א כפי הרגשתו).
לגוף הענין הנ"ל עיקר תשובה זו נאמרה לענין הנוהגים להקל בטבילת עזרא או בטבילת תוספת קדושה בימי בין המצרים, אבל הטובלים במקווה לכבוד שב"ק הוא יותר קל, אע"ג דאי' בשל"ה לקצר בזה, מ"מ מכיון שעכ"פ חלק מהפוסקים החזיקו ענין זה כרחיצת נקיות המותרת, דהחזו"א סבר (והוא דלא כהמשנ"ב) להתיר אפי' בסבון, וממילא לענין טבילה כזו שההיתר שלה הוא מחמת נקיות יש אולי מקום לומר עכ"פ לדעת החזו"א דכלול בזה כל מה שכלול בדרך בני אדם בכלל חובת רחיצה ובכלל זה שטיפת הכלור מהגוף.
הוספה מלאחר זמן
ואמנם שוב חשבתי דאמנם כן אפשר לטעון דאם גדר ההיתר הוא משום שאינה רחיצה של תענוג כיון שהוא צורך מצוה א"כ יש לכלול בזה כל הרחיצה, אבל אם הגדר שהמצוה דוחה את מנהג איסור הרחיצה א"כ שמא אין הכל דוחה, ויש יד עוד לדון בזה דמצד הגדר אין לחלק בין זל"ז דהמתירים טבילת עזרא וכיו"ב הוא ג"כ משום שסוברים מעיקר הדין שאינו מחמת תענוג, אלא דיש לטעון שמא טעם ההיתר שלהם לא מחמת שאי"ז תענוג אלא מחמת שמצות הטבילה דוחה המנהג שלא לרחוץ בימים אלו, אבל יש לטעון גם לגבי המתירים בע"ש שזהו טעם ההיתר, ומה שהותר רק למי שרגיל בו הוא משום שאם רוחץ עכשיו אינו לכבוד שבת כיון שמבטלו ורק רחיצה לכבוד שבת הותרה, או בנוסח אחר דכיון שאינו חשוב לו מספיק לטרוח לזה בזמן אחר גם לא התירוהו לדחותה מפני מנהג איסור רחיצה בט' הימים, אבל אכתי יש לטעון דאולי מ"מ יש יותר מקום להחמיר בטבילת עזרא שרבים נהגו להחמיר דהבו דלא לוסיף עלה עוד קולא בדבר שאינו ברור להקל לגמרי, וכמו"כ יש לדון (וזה כנראה עיקר מה שהתכוונתי לכתוב בפנים התשובה) דלפי כל הצדדים בטבילת עזרא כל המצוה שמקיים הוא רק בעצם הטבילה ואח"כ כלתה לו מצוותו וכל השאר יש לדון לכל היותר מצד מכשירי מצוה או מצד התירו סופן משום תחילתן, אבל ברחיצה של ע"ש יש בזה כבוד שבת גם בהעברת הכלור מגופו כיון שהמצוה בע"ש הוא נקיות והעברת הכלור הוא ג"כ חלק מן הנקיות.
מק"ט התשובה הוא: 121204 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/121204