ברש"י דברים פרשת ניצבים פרק ל פס' ג, ושב ה' אלהיך את שבותך - היה לו לכתוב והשיב את שבותך, רבותינו למדו מכאן שהשכינה כביכול שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו, שהוא ישוב עמהם.
ועוד יש לומר, שגדול יום קבוץ גליות ובקושי, כאלו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר (ישעיה כז, יב) ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל, ואף בגליות שאר האומות מצינו כן (ירמיהו מח מז) ושבתי שבות מואב ע"כ, ומקור הדברים ע"פ הגמ' במגילה דף כט ע"א, תניא רבי שמעון בן יוחי אומר בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא שבכל מקום שגלו שכינה עמהן גלו למצרים שכינה עמהן שנאמר הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים וגו' גלו לבבל שכינה עמהן שנאמר למענכם שלחתי בבלה ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך והשיב לא נאמר אלא ושב מלמד שהקדוש ברוך הוא שב עמהן מבין הגליות ע"כ.
והקשה בזה: א.
למאי בעינן עוד דרשא שהיה ממש בגלות, אחר דאשמעינן כבר שנגאל ממנה, וא"כ בודאי היה שם.
ב.
אם מצינו כן בעוד אומות מה נתייחדו ישראל בזה.
ג.
בגמ' גופיה אי' שהיה זה רק עם ישראל ולא עם או"ה, ודברי רש"י צ"ב.
ד.
באמת דברי הגמ' צ"ב מן הפסוקים.
ה.
צ"ע במ"ש בירמיה מט ו: ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון נאום ה', ומ"ט לא כתיב ושבתי כדכתיב במצרים ומואב.
ע"כ תורף הקושיא.
תשובה - ראשית כל יש לידע כי רש"י גופיה הביא הפסוקים דמיירי גבי או"ה רק גבי אידך פירושא, שצריך להיות אוחז בידיו וכו', אבל ודאי אין השכינה שורה באו"ה אפי' בשעת שלותן, וזהו גופא הצער שיש על שככינתא בגלותא כעת בגלותינו, שצריך להשפיע שפע לגוים וכאילו השכינה איננה במקומה כמ"ש הרמח"ל, וכתב החיי אדם בדרוש שלו על עלינו לשבח שישראל נפשם מצד הקדושה, כמ"ש כי חלק ה' עמו, אבל או"ה נפשם מן הקליפות הטמאות, ובודאי הוא שאין השכינה שורה עמהם, ולא לפי' קמא כיון רש"י בזה.
ולהכי לא אשכחן קראי שהיתה השכינה בגלות ממש אלא אצל ישראל כדמיייתי קראי דלמענכם שלחתי בבלה, והנגלה נגלתי, וי"ל דלהכי דרשי' ל'ושב' דכתיב גבי ישראל על השכינה, ולא דרשי' ל'ושב' דכתיב גבי אומות הכי כיון דגבי גלותם לא נזכר זה.
ולפ"ז מה שלא נזכר בשבות בני עמון אפשר משום שלא היו מפוזרין כ"כ, ומיהו תי' זה אינו מתיישב די, לפמ"ש בפ"ד דידים ע"ש וכן לפמ"ש בקידושין פ"ד כגון הומניא לפום נהרי יעו"ש, משמע שאכן מפוזרין הן בכל מקומות מושבותיהן של ישראל, וי"ל דמ"מ אין מפוזרין כ"כ כשאר אומות.
ולענין פי' ה'ושב' גבי האו"ה יהא פירושן כמו פי' השני ברש"י, ובלא"ה יש ממשרשי הפשט שפי' ושב כפשוטו שישיב, כמו האב"ע שמות א ז בפי' הארוך ע"ש, רמב"ן בראשית יח י, וחזקוני כאן מנו"א.
ובאמת קצת מדויק מרש"י שהזכיר את האומות רק גבי פירושו השני, ולא בפי' הא'.
ומה שנזכר ב' פעמים ענין גלות השכינה והגאולה, היינו א' לגלות מצרים וא' לגלות בבל וה'ושב' אפשר שהוא לגלות האחרונה, ומצינו עוד בחז"ל שדרשו על כמה עניני גלויות, וכמו שאביא בזה, וז"ל המכילתא דסניא [ע"פ גי' הגר"א]: 'כשירדו ישראל למצרים שכינה ירדה עמהם שנאמ' אנכי ארד עמך וגו' (בר' מו ד) נגלה שכינה עמהם שנא' ובמדבר אשר ראית [אשר ינהגך ה' אלקיך] וגו' (דברים א' לא)'.
ובמכילתא דרבי ישמעאל בא [מסכתא דפסחא פרשה יד, וכעי"ז בספרי פ' בהעלותך פיסקא פד]: ר' עקיבא אומר אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו כביכול אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא עצמך פדית.
וכן את מוצא בכל מקום שגלו ישראל כביכול גלתה שכינה עמהם, גלו למצרים שכינה עמהם שנ' הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים (ש"א ב כז), גלו לבבל שכינה עמהם שנ' למענכם שולחתי { לפנינו שלחתי, ובכ"מ עמדו המדקדקים על מקומות שמסורת חז"ל שונה ממסורתין (עיין תוס' שבת נה ב ושו"ת הרשב"א המיוחסות סי' רלב).
}בבלה (ישעיה מג יד), גלו לעילם שכינה עמהם שנ' ושמתי כסאי בעילם (ירמיה מט לח), גלו לאדום שכינה עמהם שנ' מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה (ישעיה סג א).
וכשעתידין לחזור כביכול שכינה חוזרת עמהן שנ' ושב י"י אלהיך את שבותך (דברים ל ג) אינו אומר והשיב אלא ושב, ואומר אתי מלבנון כלה (שיר השירים ד ח) וכי מלבנון היא באה והלא ללבנון היא עולה ומה ת"ל אתי מלבנון כלה כביכול [אני ואת מלבנון גלינו] אני ואת ללבנון עולים.
וכעי"ז בבמדבר רבה [פרשת נשא פרשה ז]: אשר אני שוכן בתוכם רמז להם שבכל מקום שיגלו שכינה עמהם תני ר' נתן אומר חביבין ישראל שכל מקום שגלו שכינה עמהם גלו למצרים שכינה עמהם שנאמר הנגלה נגליתי לבית אביך וגו' גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר (ישעיה מג) למענכם שלחתי בבלה וגו' גלו לעילם שכינה עמהם שנאמר (ירמיה מט) ושמתי כסאי בעילם גלו לאדום שכינה עמהם שנאמר (ישעיה סג) מי זה בא מאדום וכשהן פזורין שכינה עמהם שנאמר (דברים ל) ושב ה' אלהיך את שבותך וגו' והשיב לא נאמר אלא ושב ואומר (שיר השירים ד) אתי מלבנון כלה וגו'.
ועוד במדרש תלים [שוחר טוב ט] אגילה בישועתך [תהלים ט, טו].
אמר רבי אבהו זה אחד מחמש מקראות הקשים, שישועתן של ישראל ישועתו של הקדוש ברוך הוא, ישועתינו אין כתיב כאן אלא ישועתך, אמר דוד ישועתינו היא ישועתך.
אמר רבי ברכיה הכהן מה דכתיב [זכריה ט, ט] צדיק ונושע הוא, מושיע אין כתוב כאן אלא נושע, וכשעתידין לחזור שכינה היא חוזרת עמהם שנאמר [דברים ל, ג] ושב יי' אלהיך, והשיב אין כתוב כאן אלא ושב עכ"ל, [ועוד בפ"ק דברכות כאילו פדאני כו' והרי"ף שם ל"ג לזה כך ונתעורר ע"ז בהג' ב"ח שם].
וכ"ז הם פסוקים ודרשות יתרות על זמני הגלות השונים.
והנה יש פי' לחד מן קמאי ר' חיים פלטיאל { רבי חיים פלטיאל ב"ר יעקב נולד סביב תחילת האלף השישי.
ישב בעיר פלייזא שבצרפת, ואח"כ עבר למגדבורג (מיידבורק) שבגרמניה.
היה תלמידו-חברו של מהר"ם מרוטנברג והתכתב עמו בענייני הלכה, וכמה משאלותיו ומתשובותיו נמצאות בשו"ת מהר"ם.
כמו כן היה בקשר מכתבים עם הרשב"א שבספרד.
לעיתים חתם 'חיים פלטיאל תולעת'.
נפטר בערך בשנת ס'.
ספר 'פירושי התורה' מאת רבי חיים פלטיאל הוא לקט של פירושים על התורה מבית מדרשם של בעלי התוספות בעריכת בנו של ר' חיים פלטיאל, דומה לליקוטים אחרים כאלו שרק חלקם נדפס עד היום.
}וראיתי שהביא ע"ז מסורת מרבינו תם, וכתב וז"ל [דברים פרשת ניצבים פרק ל פס' ג]: ושב יי.
דרשינן בתלמוד ורש"י מייתי לה והשיב לא נאמר אלא ושב שישוב בעצמו.
והק' רבינו תם והא אפי' גבי עמון כתיב ושב ולא והשיב { א"ה לא מצאתי, דאדרבה אצל בני עמון נאמר והשיב כמשנ"ת, וכנראה יש ט"ס בדבריו.
וראה ירמיהו פרק מח פס' מז: ושבתי שבות מואב באחרית הימים נאם ה' עד הנה משפט מואב.
}, וגר' ר"ת ושב לא נאמר פעם אחת אלא ושב ושב תרי זימני דכתיב ושב וקבצך, ולהכי בחרז יצוה יי חסדו יש לומר ושב לא נאמר כי אם ושב ושב וקבץ.
ומורי פי' דהכא דייק מדכתיב שם יתירא דהא מרישא כתיב (ושב) ושבת עד יי אלהיך, א"כ הזכיר השם כבר וה"ל למכתב ושב את שבותך ורחמך אלא ודאי דה"ק ושב הוא הק' בעצמו ישוב אבל בבני עמון לא כתב שם יתירא עכ"ל.
והנה באמת המהר"ל בספר גור אריה דיין ונחית לחלק מהנך קושיות, (והביאו בס' שפתי חכמים על פרש"י).
ונעתיק לשונו בזה, וז"ל [דברים פרק ל פס' ג]: וכשנגאלו הכתיב גאולה לעצמו כו'.
בספרי פרשת בהעלותך.
'ואף בגלות שאר אומות' (רש"י כאן), ואם תאמר, אם כן למה דרשו רז"ל בישראל מה שנאמר "ושב ה' אלהיך", כיון דאף בשאר אומות כתוב כך.
ויש לומר, דודאי בשאר אומות כתוב { ז"ל ירמיהו פרק מח פס' מז: ושבתי שבות מואב באחרית הימים נאם ה' עד הנה משפט מואב.
}(ר' ירמיה מח, מז) "ושבתי את שבות בני עמון", והשם יתברך עושה דבר זה בעצמו, ושייך לומר "ושבתי", שגדול יום קבוץ גלויות כאילו הוא עצמו צריך לאחוז בהם.
אבל כאן הוא דברי משה, ולא היה למשה לומר זה, שאין לבשר ודם לומר שהגאולה היא כאילו הוא צריך להיות אוחז בהם.
ואין לומר שדבר זה לכבוד הקדוש ברוך הוא, שכל כך הוא אוהב אתכם, ולכך יש לכם לעבוד אותו, שזה אינו, כי דבר זה תמצא גם כן בשאר אומות, ומאי אינהו עדיפי.
ולכך צריך לומר דכאן פירושו כאילו נגאל הוא עצמו.
והשתא לא קשיא דאין לבשר ודם לומר כאילו הוא שב, דכיון דהאמת שהשם יתברך עם ישראל בגלותם, והוא שב עמהם מן הגלות, יש לומר שפיר.
אבל אי לא הוי רק כאילו אוחז בהם, ולא שב אתם ממש, כמו שהוא באומות, לא היה לבשר ודם לומר "ושבתי" - ד'גדול יום קבוץ גליות כאילו הוא עצמו צריך לאחוז בהם', כך יש לפרש.
אבל דע לך כי עיקר הפירוש, כי השם יתברך ברא העולם על סדרו, ויהיה כל נברא במקום שנתן לו השם יתברך.
והגלות הוא שינוי סדר בעולם, שיהיה גולה ממקומו המיוחד והמסודר לו.
וכאשר שב מן הגלות, אף אצל האומות כתיב "ושבתי", לפי שהדבר הזה מגיע לו, שהגלות היפך רצונו אשר סדר העולם, וכאשר שב למקומו, גם כן דעתו יתברך שב ונח ושקט, וזהו "ושבתי" דכתיב.
אבל ישראל, שהגלות שלהם מגיע לעצם כבודו, שהשם יתברך נקרא "אלהי ישראל" (שמות כד, י).
וכן סדר בבראשית הבריאה שיהיה ישראל בארץ הקדושה, וכאשר גלו - במה שעצם כבודו דבק בהם - כאילו גלה אתם.
וכאשר שבים כתיב "ושב ה' אלהיך וכו'".
וחילוק גדול יש בין "ושבתי", ובין "ושב ה' אלהיך", שמזכיר שמו, שזה בודאי כאילו נגאל ושב אתם.
אבל בשאר אומות, אף על גב שהגאולה מתיחס לו, אין זה רק במה שזה רצונו שיהיה הכל מסודר על מקומו, ולא יהיה גלות לשום נמצא.
מכל מקום, אין זה מגיע לעצם שמו.
אבל אצל ישראל כתיב "ושב ה' אלהיך", להורות שהדבר הוא כאילו הוא יתברך נגאל עמהם, ודבר זה ברור עכ"ל.
ובזה באו פשטות דברי רש"י ג"כ על מכונם.
מק"ט התשובה הוא: 117425 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/117425