שאלה
בס"ד
שלו' רב לכב' הרהג"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,
ברצוני לשאול בעניין לחמניה ללחם משנה בשב"ק ויו"ט לאדם המוגבל באכילתו מטעמי בריאות,
ואשר חייב לאכול כמות קטנה של לחם בריאותי כגון 2 פרוסות קטנות ואין לו אפשרות לבצוע על לחמניה מתוך לחם משנה ובכך יכול להפסיד את הלחמניה (דאורייתא - בל תשחית) לעומת בציעת הלחמניה (דרבנן - לחם משנה).
א.
האם חייב לבצוע על 2 הלחמניות המשמשות כלחם משנה?
ב.
מה הוא השיעור המזערי שצריך ללחמניה עבור לחם משנה?
ג.
האם בשעת הדחק יכולות 2 הפרוסות כשהן שלמות להיות כלחם משנה?
לתשובות הרב אודה מקרב ליבי,
תשובה
עש"ק במדבר ע"ו
לכבוד הרב .
.
.
נ"י
שלום רב!
א.
הנה אם יש אפשרות מלכתחילה לאפות את הלחם הזה מהסוג שהוא יכול לאכול עבורו לפי הכמות שצריך, דהיינו לאפות כל חלה בגודל שהוא אוכל - הר"ז משובח, שכך מועיל שהוא בוצע על שתי ככרות, ומאידך גיסא גם כן אינו צריך להשליך לאשפה את השאריות, וה"ה אם יקח לחם אחד בגודל שצריך, ואת הלחם השני יוכל לקחת אפילו בגודל יותר מאכילתו ולא יבצע אותו אלא יתן אותו לאחר או לשכנו לאכול [ויוכל לקבוע עם השכן כדבר קבוע, ואפשר מראש לקחת את החלה של השכן להשלים לחם משנה, ורק שלא יקפיד השכן שלא יבצעו, שאז יש בעיה בלחם גם אם לא יבצעו, מכיון שאין חלה זו ראויה לנו לאכילה - ראה שש"כ פנ"ה ס"ק מ"ג בשם הגרשז"א].
כמו"כ יכול בשביל הככר השניה לצרף מצה ללחם משנה, ולשמור אותה לימים רבים, והיא יכולה להשמר אף לשנה.
וגם אם בכל אופן בלחם שהוא משתמש הוא משתמש בלחם חצוי, בכל אופן עדיף שלפחות בלחם השני שאינו בוצע ישתמש בלחם שלם.
אכן להשתמש עם ב' לחמים שלמות באופן שאינו בוצע אחד מהם אלא רק בוצע את הפרוסה, אמר לי הגרמ"מ קארפ שליט"א שא"א לעשות כך, שאם מברך על ב' ככרות הרי הוא מחויב לבצוע אותן ואינו יכול להשאירן שלמות, אבל אם רוצה לעשות מה"מ, יש מעלה אם יברך על הפרוסה יחד עם ב' לחמים ויבצע מן השלמות ויאכל פירור מהם, אבל לחייב אותו לעשות כן א"א מכיון שפירור אי"ז כלום, אלא אם יכול לאכול כדין מאחד השלמות מחוייב לבצוע מהן ולאכול מהן, ואם אינו יכול לאכול כלום מהן יבצע על ב' פרוסות כמ"ש הנצי"ב [ראה להלן מה שכתבתי בשם הנצי"ב.
כך הבנתי מדברי מו"ר].
ויש להביא ראיה למ"ש שאם בוצע על הלחם משנה מחוייב לאכול ממנו ממה שכתבו בתוס' דמסכת פסחים דף קו סוע"א, וז"ל, וגם בהמוציא יש להוכיח מירושלמי אם יש לכל אחד ככרו א"צ להמתין ואוכל כל אחד משלו והא דאמר טול ברוך (ברכות דף מ.
) ואמרינן נמי (שם דף מו.
) בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה דמשמע שאין אוכלין אלא מה שמחלק להם מיירי בשאין ככר לפני כל אחד א"נ בשבת וכגון שאין להם לחם משנה דאז צריכין לאכול מבציעתו עכ"ל.
ומבואר דבשבת בעינן דוקא שיטעמו מהלחם משנה, ולא מהני מה שהיה כאן לפנינו בציעה מלחם משנה אלא בעינן ג"כ שיטעמו מזה.
וראיתי שכתב בילקוט יוסף שבת ח"א סימן רעד סי"ט, וז"ל, נכון יותר שאחר שחתך לעצמו יטעם מהלחם, ואחר כך ימשיך לחתוך לשאר המסובין.
ואין המסובין רשאים לטעום מהלחם עד שיטעם הבוצע.
ואם יש לפני כל אחד ואחד לחם משנה, יכולים לטעום, אף על פי שהוא עדיין לא טעם.
וכתב שם בהערה כח וז"ל, ע"ש בתלמידי רבינו יונה שכתבו, שאם יש לפני כל אחד לחם משנה, יכולין לטעום, אף על פי שלא טעם המברך.
וכן כתבו התוספות והרא"ש שם ובפסחים (קו א).
ע"ש.
ומבואר באחרונים, שאף על פי שיוצאין ידי חובת לחם משנה בברכתו, עם כל זה רשאים לבצוע ולטעום קודם המברך.
ועיין באשל אברהם (סימן רעד) שכתב, שיוצאים ידי חובת לחם משנה גם בשמיעה ששומע מאחר שמברך עליהם, ואפילו הוא עדיין לא נטל את ידיו עכ"ל.
והא דמייתי מהתוס' בפסחים שם, דהם מיירו בחול, ואדרבה גבי שבת כתבו דלא מהני מה ששומעין בציעה מאחר שאוכל, אלא בעינן שיאכלו הם.
היינו משום דהם מיירו במי שאין לחם משנה, אבל מי שיש לו לח"מ א"צ להמתין עד שיאכל המברך, אלא יכול לאכול מלח"מ שלפניו כמו שהיה יכול לאכול בחול.
והתוס' בברכות שציין [בדף מז ע"א], כתבו וז"ל, ובירושלמי יש כשיש לכל אחד ככרו או כוסו בידו יכולים לשתות אפי' קודם המברך וגבי ההוא סבא היה לו כוסו בידו והכי איתא בירושלמי אמר רבי בון בשם רב אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך ריב"ל אמר שותין אף על פי שלא שתה המברך ולא פליגי רבי בון בשם רב שזקוק לכוס אחד דריב"ל דהיה לכל אחד כוסו בידו וכן עשה רבינו שמשון בחופה אחת שבצע החתן המוציא והיה בוצע רבינו שמשון הפת שהיה לפניו ואוכל והשר מקוצי היה אומר אם בצע המברך ונתן לכל אחד חלקו אין צריך להמתין כל אחד עד שיטעום המברך והא דאמרי' הכא אין המסובין רשאין לטעום כו' היינו להקדים ולבצוע מן הפת שבצע המברך אבל אחר שנתן לכל אחד חלקו אין קפידא וכן צריך לומר בסמוך הבוצע הוא פושט ידיו תחלה לטבול פתו ואם בא לחלוק כבוד לרבו רשאי ואמאי והא אין המסובין רשאין לטעום וכו' ואין לומר דמן הטבול לחודיה קאמר אך המברך אוכל קודם דא"כ מה כבוד היה זה אבל לפי מה שפירשתי ניחא עכ"ל.
[ויל"ע אם השר מקוצי חולק ע"ז, דלכאורה יל"ע הו"ל לציין שפוסק כדעה זו, כשאר הראשונים, ולא לציין בסתמא דברי התוס'].
ומה ששאלת בענין בל תשחית, אם עובר בזה שאינו אוכל את כל השלימות, הנה מי שרק אינו אוכל דבר ואינו מאבד בידים אינו עובר איסור בל תשחית כמ"ש אחרונים (מנח"י ח"ג סי' מ"ה, עי' אג"מ יו"ד ח"ב סי' קע"ד ענף ג', וס' עץ השדה פי"ט ס"ז בשם הגרשז"א), ואם מניח את הלחם בתוך שקית ומשליך לפח האשפה - כמדומה שאין בזה משום בל תשחית ולא משום ביזוי אוכלין, עיין וזאת הברכה סופ"ב בשם הגריש"א והגרח"פ שינברג דבכה"ג אף יותר מכזית שרי [וע"ע מ"ב סי' ק"פ בביאורים ומוספים על מ"ב סק"י], ובפרט אם מה שנשאר הוא פחות מכזית, כגון שאפה פת כזית מצומצמת ואכל ממנה, שבזה אין בזה שום איסור מעיקר הדין, עי' שו"ע סי' ק"פ ס"ד, א"כ בענינינו אין להחמיר כלל.
ב.
השיעור המזערי הוא כזית (רע"ד מ"ב סק"ב), ואדם רגיל כתב המ"ב (רצא סק"ב) נכון להחמיר לכתחילה אם אפשר לו לאכול מעט יותר מכביצה, אבל בצרכי רפואה דהו"ל שעת הדחק ומלשונו לא נראה שכוונתו היתה להכריע שחייב גם איש כזה ביותר מכביצה אלא סגי בכזית, ועוד דהו"ל כדיעבד, וכ"כ בסי' תרל"ט סקכ"ג שבדיעבד מספיק כזית, דשיעור כביצה אינו אלא למצוה ולכתחילה.
בענין אם מחוייב דוקא כזית שיעור הגדול או שיעור הקטן, לכאורה אם אין מדובר בחולה ממש או בנזק גמור, אלא בשמירה על הקפדה בבריאות, הנה מכיון שיש מן הפוסקים דס"ל דג' סעודות הוא מדאורייתא, א"כ איני יודע אם אפשר להקל בזה כ"כ, אחרי שכבר הקלנו שלא יאכל כביצה, וג"כ כזית בשיעור הגדול אינו כמות גדולה כ"כ ומסתמא לא ע"ז החשש הבריאותי כאן אם יאכל כזית מהלחם המותר לו, לפי הנראה מלשון השאלה, ויש לברר המציאות בזה, ומיהו אם רגיל לנהוג תמיד כפי השיעור הקטן בודאי שא"צ להחמיר בניד"ד כהשיעור הגדול, וכמו הרבה מרבותינו שנהגו להקל כשיעור הגר"ח נאה גם בדאורייתא, וכן נהג הגרי"ש אלישיב.
ג.
מי שאין לו לחם משנה שלמים יכול לבצוע על שני חלקי לחמים, כ"כ הנצי"ב בשו"ת משיב דבר סי' כ"א ובמרומי שדה ברכות ל" ב', והביא הגרנ"ק דבריו בחו"ש ח"ד פפ"ה סק"כ.
כ"ז הנני כותב ברהיטות כעת - מכיון שהשאלה נוגעת למעשה השבת, [וכעת במוצ"ש הוספתי עוד].
מק"ט התשובה הוא: 117585 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/117585