תלמוד

יש לדון באופן שכבר בירך שהכל לפני התפילה (ולא הסיח דעתו משתיה), וכן באופן שלא בירך שהכל לפני התפילה עדיין, האם מותר לברך ולשתות מים.

וכמו”כ יש לדון באופן שצמא או חלש וצריך לשתות, וכן באופן שאין לו צורך גדול אלא שותה רק לתענוג.

וכמו”כ יש לדון באמצע פסוד”ז ממש, וכן בין ישתבח ליוצר.

וכמו”כ יש לדון בכ”ז אם נימא דאין ראוי לשתות לפ”ז מי שבדיעבד שתה באמצע פסוד”ז או בין ישתבח ליוצר, האם הוא מתורת הנהגה מצד המוסר, או שעבר איסור ממש מדינא.

וכמובן שכל הנידון כאן רק במשקה המותר לשתות קודם התפילה או באופנים המותרים, ועי’ שו”ע או”ח סי’ פט ס”ג ס”ד ובמשנ”ב שם, ואכה”מ לזה.

וכמו”כ אם נימא דמותר לברך לפני ברוך שאמר וממשיך לשתות יש לשים לב שלא יבוא למצב שיתחייב בבורא נפשות באופן שלא יוכל לברך תוך שיעור עיכול (לפי הצד שא”א להפסיק לזה בפסוד”ז).

א) ומתחילה נדון בזה על עצם ברכת שהכל במהלך פסוד”ז, דהנה במשנ”ב (סי’ נא סק”ח וסי’ נג ס”ג בבה”ל ד”ה אין) ורוב האחרונים (באר היטב בשם גינ”ו וערה”ש סי’ נא ס”ו ועוד) אמנם הקילו לגבי ברכות הודאה וה”ה ברכת אשר יצר לברך בפסוד”ז ויש אחרונים שהחמירו בברכת אשר יצר בפסוד”ז (חי”א הובא בבה”ל שם ותהל”ד סי’ נג סק”א ועוד).

אבל גם להמשנ”ב וסייעתו שהקילו באשר יצר עדיין אין להביא מזה כמובן ראיה לברכת שהכל, דאשר יצר מתחייב על מה שיצא לבהכ”ס לצרכי נקיות שהוא מצוה ופעמים חובה וגם צורך התפילה משא”כ שתית משקה או מים ששותה להנאתו ולצרכי הגוף ואין ענין מצד התפילה שישתה דוקא עכשיו, ולכן הו”ל ברכת הודאה שאין צורך לברכה או להתחייב בה דוקא עכשיו דאין לנו ראיה שדוחה.

ואדרבה מצינו בברכת המצוות דטלית ותפילין שלא הותר לו בלא צורך התפילה, דהנה דנו הפוסקים (עי’ שו”ע ורמ”א ובה”ל סי’ נג ס”ג) על ברכת התפילין והציצית באמצע פסוד”ז או בין ישתבח ליוצר, ומבואר באחרונים (אג”מ או”ח ח”ד סי’ ז ועי’ עוד בלשון הרמ”א שם) דההיתר בזה לשי’ המתירים הוא רק אם לא יכול לברך קודם ולא בפושע שאיחר הנחת הטלית והתפילין שלא לצורך ושם הוא אף שעכשיו מיהת הטלית והתפילין הם לצורך התפילה וכ”ש בניד”ד במקרה שאין צורך מיוחד לשתות שאם ישתה באמצע הוא שלא לצורך.

ואפי’ אם תפרש בד’ תשו’ הרמב”ם (פאר הדור סי’ קמז) להתיר בכל גווני בטלית ותפילין מ”מ שם עכשיו הוא צורך התפילה משא”כ בניד”ד.

[ומ”מ לענ”ד גם מתשו’ הרמב”ם א”א להביא ראיה להתיר בכל גווני דהרי הרמב”ם שם מיירי על דברי השואל דמיירי שנזדמנו לו רק בפסוד”ז וע”ז קאמר הרמב”ם לגבי הפסקה “כזאת” דאין פסוד”ז חמורים כ”כ להפסיק הפסקה “כזאת” ואחר דדייק הרמב”ם ב’ פעמים לומר הפסקה “כזאת” ש”מ דאין כוונתו להקל לגמרי בפסוד”ז להתיר כל הפסקה לדבר מצוה שלא לצורך אלא מיירי על הפסקה כזאת, ויש לציין דבכ”מ בגמ’ אמרי’ דהלשון “בזו” או “זו היא” מיעוטא היא ולמעט שום דבר אתא].

ומ”מ באדם חלוש שמחוייב לשתות ע”פ אומדנא (או עכ”פ ע”פ רופא) יש לדון להחשיב צורך התפילה ולדמותו ליציאה לבית הכסא ונימא שאז יותר לו עכ”פ לענין ברכה דשהכל, ולענין עצם ההפסקה לשתיה עי’ עוד להלן בייחוד אות ג’ וקצת באות ב’, (ואם שתה קודם ישתבח יאמר תהלה לדוד כמו שכתב הבה”ל שם בשם הבה”ט בשם הגינת ורדים שיהיה לברכה על מה לחול).

[וכשצריך להפסיק באמצע פסוד”ז לשתיה יש שציינו בזה לדברי המשנ”ב בסי’ נא סק”ז שיאמר ברוך ה’ וגו’ עי”ש לפני ואחרי ההפסק ולענ”ד עדיין צל”ע דכאן מפסיק לברכת השבח והשתיה עצמה היא מעשה בלבד ואינו ברור דבין זה ובין זה חשיב הפסק].

ב) ולגבי בין ישתבח ליוצר הנה דנו השו”ע והפוסקים לגבי שיחה לצורך מצוה בפסוד”ז או בין ישתבח ליוצר (עי’ סי’ נד ס”ג בהג”ה ובמשנ”ב שם סק”ו), וכתב הערה”ש ס”ס נד דבזמנינו לא שמענו מעולם לעשות הפסק בין ישתבח לקדיש וכל עיכובי התפלה אצלינו או איזה עשיית צדקה הוי קודם קריאת התורה, וכן הובא בשם הגר”י קמנצקי (ספר במחיצת חכמי ישראל סי’ טז) דכיון שבזמנינו אין מפסיקין לדברי מצוה ונראה כחילול וזלזול בתפילה ע”כ גם לא יפסיק לשנים מקרא ואחד תרגום או לאמירת תהלים בין ישתבח ליוצר עכ”ד.

ויש מקום לומר דגם להפסיק לברך שהכל ולשתות אף אם יועיל לו בכוונה שלא ישתה, כיון שאינו צריך לשתות דוקא בפסוד”ז [וכ”ש אם היה יכול לשתות קודם לכן ולא שתה] ובזה נראה כזלזול בתפילה בין עצם הברכה ובין השתיה, ואפי’ אם תטען דעיקר הזלזול שמקפיד בו המנהג הוא כשמדבר עם חבירו ולא בברכה שמברך בלחש דאינו ניכר שמפסיק מ”מ בשתיה הוא ודאי זלזול יותר מהכרזת דברי מצוה בציבור.

אבל אם מרגיש צורך לשתות מחמת חולשה או חולי או צימאון גדול (דהוא ג”כ כחולה לענין היתר שתיה קודם התפילה כמ”ש בשו”ע או”ח סי’ פט ס”ד ועי”ש בבה”ל באיזה אופן מיירי ואפשר דמיירי בשתיית יין כשאין לו מים לשתות וכיו”ב ואפשר דגם לענין זה חשיב צימאון) יש לדון מצד ברכת השבח במקום הצורך דמותר וכנ”ל, [וכעי”ז בשו”ת רבבות אפרים ח”א סי’ כט כ’ בשינוי קצת דבמוכרח לשתות הו”ל כאנוס ומותר אבל בצמא ומרגיש שקשה לו להתפלל לא הכריע], אבל השתיה עצמה יש לדון בה מצד הפסק בעצם השתיה.

ובשם הגרח”פ שיינברג הובא (ספר במחיצת וכו’ שם) בנוסח אחר דמדינא מותר להפסיק בין ישתבח ויוצר לתהלים וכיו”ב מדין צורך מצוה רק דמאחר שהמשנ”ב [ע”פ המג”א] תמה על מנהג האר”י להפסיק באמירת שיר המעלות חזי’ מזה שהמשנ”ב חשש ולא התיר בנקל לצורך מצוה אבל מי שצמא ימתין בין ישתבח ליוצר וישתה עכ”ד וכנראה מיירי במי שצמא וצריך לשתות לצורך התפילה, ויתכן לומר ביאור בעיקר החילוק בין צורך מצוה לבין שיר המעלות דשיר המעלות אין צורך גדול לומר דוקא שיר המעלות ולא להמשיך ולהתפלל המשך התפילה משא”כ שתיה וכיו”ב שהוא צורך דוקא ודמי לצרכי המצוה שהזכיר הרמ”א שם, ומלבד זה עצם הצורך מתיר לפעול לפי המותר מעיקר הדין משום שעה”ד.

ויש להוסיף דכעין דברי האר”י הנ”ל אי’ כבר ברמב”ם אבל י”ל דלענין אמירת נוסח תחינה או מזמורים שיש בהם מנהג קבוע חשיב צורך גדול משא”כ בהפסק לדבר שאין בו מנהג כלל.

ג) ועכשיו נדון לגבי מי שבירך קודם פסוד”ז ובא לשתות תוך כדי פסוד”ז האם חשיב הפסק או לא.

ובחת”ס בהגהות או”ח סי’ קי כתב דמסתימת כל הפוסקים משמע שריח בשמים הו”ל הפסק בין ברכות דלא כרבו (וגם רבו עשה כן לצורך הברכה עי”ש) וכן צווחו הפוסקים קמאי ובתראי על המנהג הרע שמריחים בזמן התפילה ביו”כ בשמים בבהכנ”ס (עי’ מזה גם בדברי האחרונים שציינתי בתשובה ד”ה האם מותר להריח שמן אתרי ביום הכיפורים), וממילא חזי’ מזה דכ”ש שתיה אין לשתות באמצע פסוד”ז שהוא מגונה יותר מהרחת בשמים ופוק חזי שפעמים תמצא אדם מעיז פניו להריח בחזהש”ץ ואילו השותה בחזהש”ץ נקרא פורץ גדר.

וציינו בזה עוד לדברי התבואו”ש סי’ יט סקכ”א לענין הפסק כיסוי הדם בין הברכות דמשמע ליה שאם עוסק במעשה כיסוי דם לצורך חצרו הו”ל הפסק בין הברכות ורק דן שם מצד שהוא מצוות השחיטה, ומשמע דהוה ס”ל שמעשה הוא הפסק, וכן הוכיח הגר”א סילבר בנפש חיה סי’ א מדברי רש”י בעירובין נ’ דמעשה הוה הפסק וכתב שהסכים לדבריו בעל הצפנת פענח, ועוד מצינו בפוסקים דמעשה חשיב הפסק עכ”פ לכתחילה עי’ משנ”ב סי’ רו סקי”ב ומג”א סי’ קסז סק”ג ושע”ת ר”ס רב בשם הא”ר.

וכבר הביאו רבותינו המחברים עוד ראיות לנידון זה לכאן ולכאן ומ”מ זה ברור דלכתחילה יש לחוש בזה להמחמירים לכתחילה אפי’ בפסוד”ז עכ”פ מצד ברכות הפסוד”ז ולכו”ע מצד שמפסיק לענייניו באמצע פסוד”ז שהוא הפסק בין הברכות של פסוד”ז כמבואר במשנ”ב ר”ס נא וגם שפונה לעסקיו באמצע פסוד”ז (ועי’ סי’ תקנט ס”ה ובמשנ”ב שם והמעיין יראה דכ”ש לענייננו, וגם יש לציין לדברי כמה פוסקים שהחמירו בהכרזות וקיבוץ ממון בתפילה אפי’ לצורך מצוה וציינתי דבריהם בתשובה אחרת ד”ה האם מותר להכריז הכרזה בבית הכנסת באמצע פסוקי דזמרא, ודי בזה), ולכן אין להפסיק לשתיה.

וכן יש לציין מה שאסור להיות מרמז באצבעותיו וכו’ בק”ש וכ”כ המשנ”ב בסי’ כה סקכ”ט בשם הארצה”ח בשם ההלק”ט לענין הפסק בין ברכות התפילין דלכתחילה לא יפסיק אפי’ ברמיזה, וכן נקטו שם הפוסקים דלכתחילה לא יעסוק בכריכות שאינם ממצוות התפילין דהו”ל הפסק שלא לצורך, וכן מה שנקטו הפוסקים דאפי’ תשמיש קל אסור לעשות בשעת ברכה או בק”ש (ולענין אם מפסיק קצת מברכתו אם מותר לעשות תשמיש קל עי’ מה שהבאתי הדעות בתשו’ לענין קימה בפני חכם באמצע ק”ש), ומ”מ אין כל האיסורים שוים בזה.

וכן הביאו בזה דמבואר להדיא במלחמות ה’ להרמב”ן פסחים כד ע”א דשתיה בהגדה הו”ל הפסק דלא כהרז”ה שהתיר [ויש להוסיף דגם הרז”ה אולי התיר רק באופן שאין דיבור אסור מעיקר הדין וצל”ע].

וכן ציינו לדברי המג”א סי’ רט סק”ה והפמ”ג סי’ ריב משב”ז סק”ו בביאור דברי הט”ז שם, דגם שם מבואר ששתיה או אכילה הוא הפסק, אם כי יש לדחות הראי’ מהמג”א והפמ”ג דשם מכיון שהשתיה היא הפסק בין ברכה לשתיה ולגבי שתיה השניה שתיה ראשונה הו”ל הפסק אבל לגבי דיבור לא דמינה מחריב בה ודלאו מינה לא מחריב בה, וכעי”ז בתקיעות אשכחן דשמיעת תקיעה אחרת הו”ל הפסק עכ”פ לחלק מהדעות והאופנים מה שלא מצינו לגבי דינים אחרים [וצע”ק מרע”א ומשנ”ב בס”ס קד ודוק], אבל הראיה מהרמב”ן ברורה (ודוחק לומר דמכיון שנתקנה ההגדה על הכוס חשיב הפסק במה ששותה הכוס החדש בהגדה דמהיכא תיתי לומר כן וגם יעוי’ בל’ הרמב”ן שם).

והנה נחלקו הפוסקים (בפשטות הרמ”א והגר”א נחלקו בזה) האם נישוק ציצית בזמן ק”ש נחשב הפסק, ובשם החזו”א הובא הטעם להחמיר בזה משום שהנישוק בפיו ואינו יכול להוציא התיבות בפיו אז, וגם להרמ”א שם ההיתר לצורך מצוה ולצורך התפילה אבל שלא לצורך לא יפסיק [וכדלהלן], ולפי טעם זה גם שתיה חשיב הפסק, ואם הוא אדם חלוש ושותה לצורך התפילה אז לפי מה שנהגו כהרמ”א לענין נישוק לצורך תפילה ולצורך מצוה אפשר דגם בניד”ד יהיה מותר.

וכן בספר אבני דרך חי”ג (שנסתייעתי בו בתשו’ זו) הביא בשם מחברים מזמנינו (התפילה והלכותיה ח”א טו מז ושארית יוסף הל’ פסוקי דזמרא) לאסור לשתות עכ”פ באופן רגיל שאין צורך מיוחד.

[והביא שם עוד בשם מציון תצא תורה ח”א עמ’ לו תשובת הגר”א נבנצל ובזה האחרון מיירי עכ”פ לענין שהכל, ויש להעיר דבתשובת הגר”א נבנצל בקובץ מה טובו חט”ז עמ’ קכ כתב דרק הברכה הוא הפסק אבל השתיה אינו הפסק אפי’ בקפה משום דהוי ארעי, ועי’ עוד שואלין ודורשין ח”ח סי’ ז שנקט ג”כ דמעיקר הדין יש להתיר במקום הצורך ורק אין ראוי בפסוד”ז, אבל לפי המבואר ההיתר בזה עכ”פ באופן רגיל הוא תמוה וצ”ב, מלבד כשצריך לשתות מכח איזה אונס וכדברי הרבבות אפרים הנ”ל דאונס רחמנא פטריה ומאי אית ליה למיעבד].

ובתשלום כל הנ”ל יש לציין דמצינו בכמה חיבורים שדנו בנידון זה, ואע”פ שלפעמים יראה שיש סתירה בין החיבורים מ”מ המדקדק יראה שעכ”פ בחלקם קרובים דברי אלו להיות כדברי אלו דלפעמים מאן דמיירי באיסורא מיירי במי שאינו מוכרח לשתות ובא לשתות להנאתו ומאן דמיירי בהיתרא מיירי במי שמוכרח לשתות ובא לשתות לצורך גדול ולצורך התפילה, רק דאין שוה בזה בכל החיבורים ההגדרה בין האסור והמותר בזה מה הגדר המדוייק שביניהם (וכמו”כ יש נידון נוסף שאינו מוסכם האם ההיתר הוא בכל פסוד”ז ואז יברך שהכל מצד ברכת הודאה לדבר שהוא צורך גמור או רק בין ישתבח ליוצר ואז ההיתר מצד צורך מצוה וכנ”ל).

היוצא מכ”ז דיש בזה חשש בין מצד הברכה ובין מצד השתיה דמצד הברכה יש חשש שמפסיק לדבר שאינו מוכרח לעשות עכשיו ומצד השתיה יש חשש שעושה מעשה הפסק באמצע פסוד”ז ובשעת צורך גדול שצריך לשתות מחמת קצת חולי וכיו”ב באופן שאי אפשר אחרת אז כשבא לשתות לצורך התפילה ולא הי’ לו פשיעה אפשר שמותר לו גם לברך דברכת ההודאה אינו הפסק בפסוד”ז ואפשר דגם ברכת הנהנין.

קי”ל בשו”ע או”ח סי’ רכח ס”א על ההרים ועל הגבעות אומר ברוך עושה מעשה בראשית, ושח לי אברך חשוב מפ”ק ב”ב שבירך על הר מירון כששהה בצפת בלילה.

ואמרתי לו דהיו בזה כמה שאלות וספקות שהיה צריך לברר לפני שבירך ברכה זו.

הא’ דהרי ראה הרים וגבעות תוך ל’ ואפשר שלא עברו ל’ יום שלא ראה, ועי’ סי’ רכד במשנ”ב סקי”ז שהביא פלוגתא אם ראה קבר אחר תוך ל’ אם מברך על הקבר השני ובד”כ בספק ברכות נקטי’ להקל, ובפרט דבריש סי’ הנ”ל ברמ”א ובמשנ”ב סק”ג נראה שנקטו הרמ”א והמשנ”ב להקל לגבי בית ע”ז, וכן בשעה”צ בסי’ רכה ס”ט נראה דאם ראה דבר אחר תוך ל’ ביום בדבר שמשערי’ בל’ יום הו”ל כראה אותו הדבר תוך ל’ יום (והיינו לדעת הרמ”א שם דבאחר תוך ל’ שייך משנה הבריות, אלא דאי משם יש צד לדחות דשם קיל שלא לברך כיון דשם בראה אותו הדבר גם אחר ל’ קיל עי”ש אבל בלא”ה יש שאר הראיות).

ובסי’ תקסא סקי”ז לגבי רואה ירושלים וכו’ נזכר שאם ראה תוך ל’ עכ”פ אותו ירושלים א”צ לקרוע אפי’ שלא קרע מקטנותו.

ובפשטות השו”ע והרמ”א בסי’ רכה ס”ט יש מקום לטעון דדין ל’ יום אינו רק אם בירך קודם לכן אלא דבלא עברו ל’ יום מהראיה הקודמת חשיב שאינו מתפעל מהשינוי.

שכן כ’ שם השו”ע לגבי משנה הבריות ואינו מברך אלא פעם ראשונה, שהשינוי עליו גדול מאד וכ’ שם הרמ”א ויש אומרים משלשים יום לשלשים יום ע”כ, וכתב שם המשנ”ב בשם המג”א פי’ שלא ראה אחר כיוצא בו תוך ל’ יום ע”כ ועי”ש לעיל מינה וגם בשעה”צ פרטי הדינים בזה [דהרמ”א מחלק בין ראה אדם אחר לראה אותו אדם ועוד], וא”כ יש לומר דגם טעם הל’ יום הוא משום התפעלות ובמקומות שמודה השו”ע שתלוי בל’ יום ה”ה שתלוי בהתפעלות וגם במשנה הבריות אם ראה פ”א ולא בירך להשו”ע שמברך פ”א אפשר שהפסיד הברכה דההתפעלות היא בפעם הראשונה (אבל בס”ס רכו בשם המהרי”ל כ’ המשנ”ב שיברך גם אם לא בירך בפעם הראשונה ואפשר דשם הוא כעין ברכות הנהנין או ההודאה דהרי שם אין הברכה כל ל’ יום כמו בברכות הראיה אלא אחת לשנה כעין ברכת שהחיינו).

ונידון זה מחולק לב’ הא’ במי שראה תוך ל’ ולא בירך והב’ במי שראה תוך ל’ הר אחר ולא בירך ונתבאר דבשניהם יש לכה”פ ספק שמספיק כדי שלא לברך (ובכמה תשובות אחרות הרחבתי עוד בב’ נידונים הללו לגבי עוד נידונים).

ויותר מזה נקט בהליכות שלמה ח”א כג כח שאינו מברך אם היה בסמיכות לזה באותו העיר במשך זמן זה אם כי יש לציין דמה שהשווה זה לדיני קריעה רוב הפוסקים לא כ”כ קבלו ענין זה גם לגבי קריעה לפטור מי שדר סביבות ירושלים עי’ שע”ת סי’ תקסא בשם רדב”ז וברכ”י סי’ תקסא (וגם במשנ”ב שם בסוה”ס והרואה ירושלים וכו’ רואה דוקא אפשר ג”כ שלא קיבל צד זה), אם כי בא”ר שהובא במשנ”ב בסי’ רכד סק”ג משמע שנקט כעין סברא זו לענין מקום ע”ז, וא”כ לגבי ספק ברכה עכ”פ חזי לאצטרופי סברא זו אף אם לא ראה כלל הר תוך ל’ יום אלא רק היה בסמיכות להר.

ויש להוסיף דבשו”ע או”ח סי’ רכח ס”ג כתב בשם הר”ד אבודרהם עמ’ שדמ דלא על כל הרים וגבעות מברך, אלא דווקא על הרים וגבעות המשונים וניכרת גבורת הבורא בהם עכ”ל, וכתב לפ”ז בשו”ת אול”צ ח”ב מ”ו ס”ב דהיינו כגון הרי האלפים ובא”י יש לברך על הר חרמון בלבד עכ”ד, ויש להוסיף דהלשון משונים משמע דאינם ההרים הרגילים וגם לא מעט יותר גדול מן הרגיל אלא שהוא משונה במהותו.

ובחי”א כלל סג ס”ג כתב דעל ההרים הגבוהין המפורסמים בעולם מחמת גבהם מברך כן וכעי”ז בקצש”ע סי’ ס ס”ה.

ועוד דהרי ראה בלילה וממרחק ולפי דבריו לא ראה את ההר ברור מספיק כמו ביום, ועי’ בסי’ תקסא סק”ז שחש המשנ”ב בדיני קריעה לחומרא שלא לקרוע לכתחילה כשרואה ממרחק וכן יש מורים בזמנינו שחוששים מלברך על הים ממרחק (כגון ממקומות הגבוהים בבני ברק) כשאינו נראה ברור.

והנה בשו”ע ס”ס רכח כ’ לגבי נהרות דהברכה היא רק אם ידוע שלא נשתנה מברייתו, וכתב שם המשנ”ב בשם הא”ר דה”ה בספק נשתנה אין מברך, ובשעה”צ שם הוסיף בשם הפמ”ג דמסתמא לא נשתנה וצ”ע למעשה, והמכיר סגנונו של המשנ”ב יסכים ממה שלא הביאו בפנים המשנ”ב הוא משום שבאמת נסתפק בזה לדינא ולגבי ימים נקט המשנ”ב שמסתמא א”צ לחוש שנשתנה [וגם הפמ”ג גופיה שמקל אפשר דעיקר דבריו קיימי על ד’ נהרות של השו”ע ואיני יודע אם הוא מוכרח שלגבי כל נהרות וכל הרים יטען כן בכל הר שמסתמא לא נשתנה ובפרט הר מירון שכידוע מלא קברים ויש יותר מקום לטעון דנשתנית צורתו על ידי החפירות והמערות, אבל בס”ק הקודם לזה הזכיר הפמ”ג נהרות גדולות ואפשר דלא קאי דוקא על ד’ נהרות דה”ה שאר נהרות כמ”ש המשנ”ב בשם הפוסקים, ומ”מ גם הפמ”ג גופיה כ’ דינו בלשון צ”ע, וגם הפמ”ג גופיה אפשר דמודה דאם אין הנהר עצמו ידוע שהוא מו’ ימי בראשית לא אמרי’ דמסתמא הוא מו’ ימי בראשית עי’ בלשונו בס”ק הקודם הנ”ל, ורק דבנהר דידעי’ שהוא מו’ ימי בראשית אמרי’ דמסתמא לא נשתנה, ועכ”פ בהר אמנם ההר עצמו הי’ מו’ ימי בראשית אבל כשהיו עליו כמה יישובים במשך זמנים וקברים ומערות יש לדון אם עדיין מוחזק שמסתמא לא נשתנה].

ומצד שני יש מקום לטעון דכל מה שנזכר בגמ’ ושו”ע והפוסקים על נהר שנשתנה מברייתו הוא דוקא נהר כיון שכשנשתנה מברייתו נוצר בו יש מאין שנוצר מהלך מים במקום שלא היה קודם וה”ה ימים כמש”כ המשנ”ב סק”ו, אבל בהר גם אם השתנה צורתו מ”מ מה שנשאר הוא מששת ימי בראשית (ומאידך גיסא במציאות לפעמים עשרות מטרים של שכבת אדמה אינו מששת ימי בראשית והרחבתי בזה עוד בתשובה לענין אמירת ד”ת בסמוך לקברים אבל לענייננו יש לטעון ע”ז דא”כ גם בזמן הגמ’ לא היה שייך לברך על הרים, ובגוף הנידון אם נשתנה מברייתו שלא בידי אדם אם חשיב נשתנה או לא לגבי נהרות דנו בזה הפוסקים, ועי’ משנה אחרונה מה שהביא דעות הפוסקים בזה).

ובאבודרהם עמ’ ל’ בטעם מה שמברך על מדברות כתב משום שלא נשתנה מברייתו, ויש מקום לבאר דהוא תנאי שלא נשתנה או י”ל דר”ל דזה מסתמא לא נשתנה, וממילא א”א להוכיח בבירור דבר לענייננו אם נשתנה הוא תנאי רק במים או לא.

ועי’ מור וקציעה סי’ רכח דגבעות ג”כ עשוי בידי שמים (ויש מקום לומר דלגבי הרים לא הוצרך אלא רק לגבי גבעות כיון דמפרש לה לענין תל משא”כ הר שהוא גוף אחד ול”צ לאשמעי’) אבל גם לענין האבודרהם וגם לענין המור וקציעה יש לומר דלא שיש תנאי לגבי הר שהוא לא נשתנה אלא דרק בנהר מצוי שנשתנה ובהר אינו מצוי כ”כ דגם אם נחתך מן ההר מ”מ לא נשתנה ועדיין צ”ע כנ”ל.

אולם ראיתי בפירוש נותן טעם על השו”ע שם שהאריך דיש הרים רבים שמתגדלים ומשתנים בטבע וביאר הענין בהרחבה ע”פ חכמת הטבעיים והביא ראיה מדברי האר”י בשער הגלגולים והיוצא לפי נתונים אלו דלהסוברים שא”א לברך על דבר שהשתנה שלא על ידי אדם ה”ה שא”א לברך על הר שידוע שהשתנה ע”י מאורעות הטבע אבל ממה שסתמו הפוסקים ולא הזכירו אולי י”ל דהוא כים שהמשנ”ב נקט שא”צ לחשוש שהשתנה  ובים לא הזכיר בגמ’ ושו”ע ובריטב”א דאין מברך אם נשתנה, וכן כ’ בברכת ה’ להגר”מ לוי פ”ג ה”ז דהרים שידוע שנשתנו אין מברך עליהם אבל אם אין ידוע מברך עליהם מסתמא, אבל כל מה שידוע שהשתנו י”ל רק בשינוי של צמיחה כמ”ש שם באפשרויות אבל חפירות גם אם יש בזה שינוי צורה מ”מ מאחר ואין מוסיף על ההר אפשר דלא חשיב שינוי וגם מבנים אפשר דלא חשיב שינוי צורת ההר.

עכ”פ בהעדר התנאים היה יותר טוב שלא לברך או לברך בלא שם ומלכות.

ואז השיב לי האברך הנזכר שטוב עשה שלא שאל לפני שבירך שכן אם היה בא לשאול לא היה מברך מחמת הספקות שיש בזה ועכשיו הספיק לברך, אולם גם זה אינו נכון דאדרבה יש לברר קודם שמברך, דהא בפמ”ג בפתיחה להל’ ברכות מבואר דמה שספק ברכות לקולא הוא משום חומרא דלא תשא (ועי’ במשנ”ב ס”ס קכד שהביא חלק מדברי הפמ”ג שם) א”כ כמו שבכל ספק איסור יש לברר לפני כן ה”ה כאן, ולא דמי להא דבדרבנן עבדי’ עובדא קודם לכן חדא דאינו מוסכם שלא תשא דברכה לבטלה הוא מדרבנן ועוד דכמובן שלא בכל דבר נאמר כלל זה דבדרבנן עבדי’ עובדא דא”כ נתת תורת כ”א ואחד בידו ויעשה מה שלבו חפץ אלא כ”ז נכלל במה שחסרון ידיעה לא חשיב ספק כמבואר בטושו”ע וש”ך ופמ”ג בדיני ספקות ולכן מי שלא ידע הדין מחמת חסרון ידיעה בדינים המפורשים בפוסקים אינו בכלל זה.

היוצא מזה דבאופן שאינו עונה על התנאים לחייב בברכה ודאי אין לברך.

בענין הנידון אם יש לברך ברוך עושה בראשית על הר מירון

הבאתי מי שכ’ שבא”י אפשר לברך רק על הר חרמון, והעירוני דכיון דמשתבח קרא בהרי א”י כגון תבור דכתיב (תהלים פט יג) צפון וימין אתה בראתם תבור וחרמון בשמך ירננו, א”כ דוחק לומר שא”א לברך ע”ז, ויש להוסיף דגם נהרות ומדברות בד”כ אינו באותה דרגת התפעלות כמו הר חרמון, וממילא מאחר שאפשר לברך ע”ז חזי’ דסגי שאפשר לברך על דבר שבח, ומה דמשבח ביה קרא מסתמא הוא בכלל זה, ועי’ במשנ”א על המשנ”ב שם שהביא עוד דעות בזה שנקטו שאין הברכה דוקא על הר כהר חרמון, ומ”מ למעשה כשבא לברך צריך לשים לב לעוד כמה ענינים שנתבארו ואחד מהם דגם שיעור למטה לא נאמר בזה, וממילא מאחר שרואה הרים בכל יום שהם ג”כ מסופקים בברכה א”כ אינו ברור שיכול לברך אח”כ וכמו שנתבאר.

השלמה לנידון אם לברך על הר מירון (133297)

נזכר בפנים התשובה דלענין קברי גויים (בסי’ רכד במשנ”ב סקי”ז הנ”ל) ולענין ע”ז (ברמ”א בריש הסי’ הנ”ל ובמשנ”ב סק”ג) ובריות משונות (בסי’ רכה ס”ט במשנ”ב) אם ראה דבר אחר כיוצא בו תוך ל’ אינו מברך.

והעירני הרה”ג יחזקאל מושקוביץ דיתכן שדברי הפוסקים לענין ראה בתוך ל’ הוא רק לענין מה שאין שם הברכה מצד ההתפעלות אבל בברכה שהוא מצד התפעלות לא.

וציין שכ”כ הגריש”א לגבי דינא דהא”ר (בסי’ רכד סק”ג הנ”ל) שמי שדר קרוב אינו אומר הברכה על הע”ז או מרקוליס דשם הוא תפילה שהקב”ה יעקור את הע”ז ואינו דומה למי שדר סמוך לים [אלא שאינו מוסכם לכו”ע כמו שנתבאר בפנים התשובה ויש להעיר דלכאו’ אדרבה דבר שתלוי בהתפעלות טפי יש לומר דאם דר סמוך א”צ וכעין מש”כ העמודי אור סי’ ד’ דלקמן שדבר שתלוי בהתפעלות טפי יש סברא לתלות הברכה בזה אם מתפעל כשרואה דבר אחר תוך ל’ או לא].

תשובה יעוי’ בא”ר ס”ס רכה שהקשה שהמג”א בסי’ רכד סק”י הביא דברי הרדב”ז ח”א סי’ רצו בשם הראב”ד (וראב”ד זה הוא הר”א אב”ד כמבו’ ברדב”ז שם) שאם ראה מלך אחד צריך לברך על מלך אחר אבל בסי’ רכה סקי”ט כתב המג”א לגבי משנה הבריות דאם ראה אחר תוך ל’ אינו מברך [וכ”כ המשנ”ב שם והיינו להדעה דמברך אם לא ראה ל’ יום די”א דבלאו הכי מברך רק פעם אחת כמבואר שם].

והא”ר שם כתב דדוחק לחלק בין מלך לבין משנה הבריות, ויש להוסיף עוד דהרדב”ז גופיה שם אמר דבריו גם לגבי משנה הבריות כמבואר בא”ר שם (וגם זה כ’ שם בשם הראב”ד וכן נזכר שם לגבי נהרות ואגמים וכו’), וממילא מאחר דהמג”א מסתמיך על הרדב”ז בדבריו קצת דוחק לומר דהמג”א אמר חילוק בזה בין האופנים.

אבל אם באמת נימא דיש חילוק בין ברכות אלו י”ל דמשנה הבריות הוא ברכה כעין ברוך דיין האמת ולא התפעלות, וכ”כ הטור ואבודרהם דברך שעשני כרצונו הוא שמצדקת עליה את הדין, אבל אינו נראה דא”כ למה אין יכול לברך תוך ל’ כמו בברכות של התפעלות, והרי בתכפוהו אבלות לכאו’ מברך דיין האמת על כל מת.

וגם על עיקר החילוק יש להעיר דאדרבה גם אם נימא דבע”ז וכיו”ב אינו תלוי בהתפעלות א”כ אדרבה בדבר של התפעלות טפי שמא טפי יש לחשוש שההתפעלות נמוגה כשראה הר אחר בזמן זה גם אם אינו אותו ההר שראה עכשיו ואם יראה כמה ימים ביום אחד או אפי’ בזאח”ז במשך כמה ימים ג”כ אינו מתפעל כ”כ.

ועכ”פ הא”ר מבואר בדבריו שלא קיבל חילוק זה, וגם במאמ”ר סי’ רכז סק”ד נשאר בצ”ע בכיו”ב דלגבי קברות משמע במג”א שנקט לפטור כשראה קבר אחר וקשיא מדבריו לעיל לגבי מלך ולא חילק באופן הנ”ל.

אולם מ”מ המאמ”ר נוטה לעיקר דמברך כשראה דבר אחר, וגם בא”ר שם משמע שנוטה לעיקר לברך שהרי הביא דברי הרדב”ז ואח”כ הקשה דבמג”א יש סתירה וגם סיים לעיין בסי’ רכז ששם בסק”ה [השני] יוצא מדבריו שנקט לעיקר לברך.

והמחה”ש כתב שיש לחלק ליישב הסתירה במג”א אבל לא פירש מה הוא החילוק, אבל יש אחרונים [כן ראיתי בשם נהר שלום ס”ס רכה ומגן גיבורים ס”ס רכד ופתח הדביר סי’ רכד ס”ב ומטה יהודה אות ב’ ועמודי אור סי’ ד ולא בדקתי הדברים בפנים] שביארו החילוק והיישוב בזה, אבל לא בנוסח הנזכר לעיל אלא בנוסח אחר דבמלכים יש מלכים המשונים זמ”ז אבל בקברים היינו הך, [וצל”ע דבמשנה הבריות הנזכרים שם יש משונים פחות ויש משונים יותר], או באופן אחר (כ”ה בעמודי אור שם ובתי’ השני בפתח הדביר) דאפשר לברך שוב תוך ל’ רק על דבר שלא היה בעולם בזמן הברכה הקודמת.

א”כ היוצא בזה דדעת הרדב”ז לחייב בלאו הכי, והמאמ”ר והא”ר הקשו סתירה במג”א ומ”מ גם דעתם נוטה לברך, ויש אחרונים שנקטו דבדבר שניכר בו השינוי עכ”פ יברך, הלכך לכאורה יש לברך דהרי לכל הדעות יש לברך דמאי אית לך למימר עוד, דהמאמ”ר והא”ר לא קבלו החילוק של האחרונים, הרי גם לדעתם העיקר לברך ובפרט דגם מה שטענו בדעת המג”א לא טענו אלא שיש סתירה בדבריו ולא שהכריע להיפך א”כ בכה”ג שהמג”א סתר דעתו בזה אזלי’ בתר הפוסקים שכתבו הכרעה בזה דיש לברך.

וז”ל המשנ”ב סי’ רכד סקי”ז ודוקא כשראה אותו מלך אבל אם ראה מלך אחר צריך לברך [מ”א בשם רדב”ז], וה”ה לענין ההיא דסי”ב ברואה קבר אחר וכל כיו”ב, אמנם בא”ר סוף סימן רכ”ה כתב דהמ”א בעצמו בסקי”ט שם משמע דלא ס”ל הכי, ועיין בפתחי תשובה מה שכתב בשם ספר עמודי אור בזה עכ”ל המשנ”ב.

והמעי’ בדברי המשנ”ב יראה שלא הזכיר ג”כ צד להדיא שאין לברך בכל גווני תוך ל’ אלא נראה דהדעה שהזכיר מתחילה היא לברך בכל גווני כשראה דבר אחר, וגם לגבי קושיית הא”ר שהזכיר שם הביא ע”ז תירוץ העמודי אור שמחלק בזה מיהת, ומסתמא מצד ספק ברכות יש לחשוש לחילוקו של הא”ר, ומשמע דסבר לעיקר דעכ”פ במקרה ששייכים החילוקים של האחרונים לברך.

ועי’ עוד בבה”ל סי’ ריח ד”ה במקום שמבואר בדבריו שאם ראה ולא בירך וחזר לראות אפשר שאינו מברך שוב ולא נחית לנידון בדבר אחר.

ועי’ בבה”ל סי’ ריח ס”ו שכתב בשם השלחן שלמה דברכת שעשה לי נס דמברך על המקום כמ”ש המחבר שם וגם על האדם כמ”ש הרמ”א שם בס”ו, מ”מ אם ראה האדם תוך ל’ אינו חוזר ומברך על המקום וכן להיפך, ואע”ג שהם גופים נפרדים ומ”מ אין ראיה ברורה משם, דשם הברכה היא על מעשה המסויים משא”כ ב’ הרים יש מקום להחשיבן כב’ מעשים נפרדים אע”ג דסדנא דארעא חד הוא.

ובניד”ד בהר מירון תלוי בב’ החילוקים של האחרונים, דלפי החילוק שהוא מצד שכל בריה משונה בפני עצמה א”כ גם זה משונה ולפי החילוק שלא היה בשעת ברכה א”כ זה היה בשעת הברכה, ולפי מה שציין המשנ”ב רק להחילוק של העמודי אור שהביא הפתחי תשובה בשמו והוא שיש לברך על בה”ק רק אם נקבר שם מת חדש אחר שבירך על בה”ק הקודם א”כ לכאורה א”כ לברך על הר מירון כיון שלא נוצר קודם לכן.

אמנם בעמודי אור גופא משמע דס”ל כב’ החילוקים (אף שהפת”ש לא הביא כל דבריו והמשנ”ב ציין לפת”ש בשם העמודי אור) ואדרבה עיקר חילוקו היא בין דבר שיש בו שינוי או לא הוחילוק על נקבר מחדש הביא בשם הרדב”ז ח”ג סי’ תקס”ט ולא הוה ברירא ליה לגמרי רק דנקט להלכה כמותו מאחר שלא מצינו חולק על הרדב”ז, ולכן קשה לומר שהלכה רק כהחילוק שהזכיר הפת”ש משמו על נקבר מחדש, וממילא לכאו’ גם בהר מירון יצטרך לברך כיון שהוא משונה מההר שבירך עליו קודם לכן.

אבל צ”ע דהרי בסק”ג לגבי ע”ז לא הזכיר המשנ”ב לא חילוקו של העמודי אור ולא מה שהביא בשמו הפת”ש ואף לא הסתירה במג”א (ועי’ בעמודי אור מש”כ באריכות ולע”ע לא ראיתי כל דבריו), ואולי לגבי ע”ז לא חשיב שינוי כ”כ בין ע”ז קטנה לגדולה [ופרט זה הוא חידוש ומ”מ בברכות שומעין להקל] ובין ע”ז שהיה בשעה שראה ע”ז אחר כמותו תוך ל’ לע”ז שהוקמה מחדש שלא ראה עד עכשיו שום ע”ז [אף דאינו כ”כ מופקע שיהיה אופן כזה שראה ע”ז ואחר כמה ימים ראה ע”ז שהוקמה מחדש שלא היה בזמן שראה ע”ז הקודמת ואולי באמת בזמן המשנ”ב ובמקומו לא היה מצוי כ”כ כיון שהיו רואים הע”ז בכל יום עי’ ברמ”א שם משא”כ ביה”ק שהוא מחוץ לעיר ואינו רואה אותו בכל יום שכיח יותר שלא יראה ע”ז אחר עד שיראה שהוקמה ע”ז אבל צ”ע עדיין משכח”ל שרואה כשהוקמה הע”ז מיד ועדיין לא ראה ע”ז אחר בינתיים וע”ז יש ליישב דמה שלא חילק המשנ”ב בזה הוא כדלהלן] דעיקר הברכה היא מצד שיש כאן טומאת ע”ז שמתקיימת, ובזה אין חילוק בין טומאת ע”ז כזו לטומאת ע”ז כזו, ולגבי נקבר מחדש י”ל דשם הגורם הוא המיתה של הגוי וזה לא היה קודם לכן ומה שלא היה קודם לכן מהני כמו שיש שינוי ביניהם משא”כ כאן שהגוי היה קודם לכן.

ומ”מ כשיש עוד צירופים חזקים אפשר להזכיר גם צירוף זה כסניף דלדעת הא”ר בדעת המג”א יש צד שלא לברך.