שריפה

הנה במשנ"ב ס"ס תלה סק"ה דן לגבי בדיקת חמץ לאחר זמן איסורו ומסיק שם דאפי' ביטל צריך לברך אם מצא חמץ, וע"כ כוונתו בלא בדק, חדא דהרי בזה קאי בכל דבריו בסמוך קודם לכן במי שלא בדק קודם הפסח, ועוד שכאן במשנ"ב מסיים אח"כ ואם כבר בדק וביטל וכו' ומבואר דעד השתא מיירי באופן שלא בדק וביטל, (וכן מבואר בא"ר שציין לקמן בשעה"צ), א"כ אין להוכיח דבר לענייננו במי שכבר בדק ובירך וקיבל אחר כך חמץ.

אבל יש לדון ממה שכ' המשנ"ב אח"כ לענין בדק וביטל קודם פסח דבזה יש פלוגתא אם מברך אם מוצא חמץ, ומסיק המשנ"ב דספק ברכות להקל, ויש לדון אם ה"ה קודם זמן ביעורו אם מוצא חמץ אם צריך לברך שוב.

והתשובה לזה פשוטה שא"צ, דהרי בכל שעה ושעה בערב פסח הוא מוצא והולך עוד חמץ, והרי ודאי שא"צ לברך על כל חמץ שמוצא ומבער.

ובאמת במשנ"ב כאן הביא הך פלוגתת אחרונים לגבי מי שמוצא תוך הפסח והזכיר בלשונו ב' פעמים דמיירי שמוצא תוך הפסח, ומשמע דעכ"פ קודם זמן ביעורו לא מיירי בזה.

ונראה דהביאור בזה הוא דלפמשנ"ת הברכה בביעור חמץ הוא על מה שפועל כאן העדר ומניעת חמץ, וכל זמן שעסוק בזה עד זמן ביעורו הרי הוא עסוק באותה המצוה, אבל בפסח כשבא אליו חמץ נתחייב במצוה מחדש, ולכן יש מחייבים, ומ"מ יש פוטרים גם בזה, דדעתו בברכה היתה גם על מה שימצא בפסח, משא"כ כשלא בדק ומצא עכשיו חמץ, ובא לבערו, מברך כדין מי שלא בירך בתחילת הבדיקה דמברך כל זמן הבדיקה וי"א אף קודם הביעור.

ובשונה הלכות הביא בשם הפמ"ג והמגן האלף דבנתחמץ בפסח מברך, והם מהמקילים באופן שהביא המשנ"ב פלוגתא (כמבואר בשעה"צ סקי"ב), ומקור דין זה מהמג"א דלקמן (רק דבמג"א יש סתירה והא"ר מיישב באופן שמחלקים אם בדק כבר או ביטל ולא בדק, וכמו שפסק המשנ"ב), וצל"ע למה לא הביא המשנ"ב פרט זה, ואולי משום דהא"ר מסיים עלה וצ"ע, ומ"מ אינו שייך לניד"ד לגבי מי שמצא או יצר חמץ בערב פסח קודם זמן ביעורו כשעדיין מצוותו בכילוי ומניעת החמץ של אז ועדיין לא סיים קיום המצוה כל עוד שלא בא זמן ביעורו.

עוד יש להוסיף בטעם מה שלא הביא המשנ"ב הדין דבהחמיץ מחדש צריך לברך אולי דסמיך בזה על מה שנתבאר לעיל בסי' תלב סק"ד דאפי' בלא בירך כלל ובא לברך על הביעור יש דעות שלא לברך ופשטות דעת המשנ"ב שם נוטה דעכ"פ לכתחילה יותר טוב שלא לברך משום ספק ברכות, וכ"ש בניד"ד שאולי גם היה מקום לצרף עוד צד קצת שהיה דעתו על כל מה שיצטרך לבער (ובדעתו לכאו' מהני אף דעדיין לא בא לעולם וכדמוכח בשו"ע יו"ד גבי כיסוי הדם דיכול לברך על כיסוי ולהוציא בברכה זו גם בהמה שעדיין לא נשחטה ותישחט אח"כ, אם כי שם הגורם שם עומד השתא לפנינו אבל גם כאן דברו הפוסקים המחייבים ברכה גם באופן זה רק דמהני מה שלא היה דעתו להחמיץ משא"כ גבי שחיטה דהיה דעתו לשחוט ולכסות הדם).

הנה הדין הוא שטמון באש פטור, ובכל דוכתא אמרי' ספק ממון לקולא, וכדאמרי' בריש שור שנגח דכאיב ליה כאיבא ליזיל לבי אסיא, ולכן בפשוטו כשיש דבר שיש בו ספק טמון הו"ל כמו שיש ספק בדין והמוציא מחבירו עליו הראיה בפוסקים הוא גם בספק במציאות כמבואר במשנה בשור שנגח שם (ועי' תקפו כהן סי' ט' י' וקונטרס הספקות כלל א), ולכן גם בניד"ד יהיה פטור, ועי' גם בברכת שמואל ב"ק סי' ב סק"ב שג"כ נראה מדבריו שסבר כן.

אם כי מצינו דיש אופנים היוצאים מכלל ספק ממונא כמו באיני יודע אם פרעתי וכן בבא לצאת ידי שמים בכמה ספק נפקדים ונגזלים עי' בחו"מ סי' ש' ועוד, וכן בברי ושמא לחלק מהשיטות והאופנים, וע"ע בפתחי חשן נזיקין פ"א ס"א בהערה מש"כ בניד"ד.

ויש שטענו דבאש חייב ורק שיש דין לפטור הטמון ולא חשיב ספק ממון לקולא דאדרבה יש כאן ודאי חיוב וספק פטור, וכנראה כוונתם דהניזק כאן הוא כעין מוחזק, אבל צל"ע אם אשכחן כה"ג בדין שהוא ספק חיוב לטעון דעיקר סיבת התורה לחייב כל שאין ידוע ודאי שהוא טמון ואדרבה ביבמות לח ע"ב משמע דלא אמרי' אין ספק מוציא מידי ודאי כנגד חזקת ממון אלא רק לב"ש במקום שיש שטר העומד ליגבות דס"ל לב"ש דכגבוי דמי.

ומ"מ לגוף הטענה יש לציין דבסוגי' דר' יהודה ורבנן נתבאר דלהלכה אליבא דרבנן יש ב' מיני טמון, דיש טמון שהוא בא מחמת טענה כמבואר שם ויש טמון דאינו מחמת טענה אלא גזה"כ (כמו שנתבאר בתשובה אחרת), ולפי מה שיש משמעות ברא"ה ונ"י ולפי מה שנקט בדברות משה (כמו שנתבאר בתשובה הנ"ל) יוצא לפי דבריהם דבכל גוני הוא מחמת טענה ולא רק גזה"כ, ולפ"ז גם בספק טמון לא שייכא כלל הטענה דלעיל דהוא כעין מוחזק כיון שיש לו טענת פטור של כעין א'נ'ו'ס, ולפי הסוברים שיש טמון של גזה"כ יהיה שייך טענה זו רק במין טמון זה, ולהסוברים שכל טמון הוא מחמת טענה לא יהיה שייך טמון כלל.

ומ"מ גם אם לא נקבל עצם החילוק לענין לחייב מספק תשלומין בספק טמון, מ"מ באופן שהניזק תקף והוציא ממון יש יותר צד להשאיר הממון אצלו לחלק מהדעות באופן שעיקר הדין הוא חיוב ורק יש ספק אם יש טעם הפוטר, יעוי' בש"ך יו"ד סי' סא סקי"ד מש"כ ע"פ הרשב"א במשמרת הבית בית ג שער ב, ומה שכתב שם הש"ך בדעת הרמ"א והלבוש.

ועי"ש רע"א מה שציין לדברי הש"ך חו"מ סי' שמו סי"א סק"ז ששם תמה על הרמ"א שכ' המחבר דבספק שאלה בבעלים פטור ואם תפס אין מוציאין מידו ולא פליג שם הרמ"א על המחבר אף דהרמ"א סובר בשאר מקומות כהפוסקים דתקפו כהן מוציאין מידו.

והיוצא בזה דיש כאן ספק ממון והמוציא מחבירו עליו הראיה ומ"מ לפ"ד הש"ך ביו"ד שם יוצא שבניד"ד לחלק מהדעות יתכן שלא יוציאו מיד התוקף ואילו לפ"ד הש"ך בחו"מ שם משמע דלא הוה ס"ל צד כזה לחלק, ולכאורה עיקר דעתו כיו"ד שם ששם הביא ראיה לחילוקו מהרשב"א ומתרץ בזה קושיות מרמ"א ולבוש משא"כ בחו"מ שם נשאר בקושיא.

ולהלכה יל"ע בכ"ז.