קובץ חנוכה

יסמן לאדם אחר שיוציאנו בברוך המבדיל.

מקורות:

נראה שעיקר העצה שהבאתם שיבקש מאחר להוציאו בברוך המבדיל היא הנכונה, ואם אין לו אדם כזה עמו יוכל גם לחזר אחר מי שיוציאו בזה אף אם יבוא לשיהוי קצת על ידי זה דבדיעבד נקט המשנ”ב שיהוי קצת לא הו”ל הפסק ויוכל להראות לו בסידור ברכה זו ולרמז לו על אזניו שיוציאנו באמירה זו.

ולהסוברים דמותר להפסיק בדיבור בין ברכה למצוה לצורך המצוה אפשר שיוכל לומר ג”כ ברוך המבדיל אלא דלכתחילה לא קי”ל כדעה זו כמבואר במשנ”ב בהל’ תפילין ובהל’ נט”י.

ולהסוברים דברכו מוציא בכל מוצ”ש לענין הדלקת הנר יש מקום לומר דגם ברכת להדליק מוציא, אבל אינו מוכרח בפרט דיש אומרים דהדלקה לא תליא בלילה ממש, וגם לא קי”ל לקולא כדעה זו לענין ברכו.

אבל העצה שהזכרתם שיביא לאשתו להדליק לא ברירא לי שיכול לפתור הענין אפי’ אם אשתו היתה כאן ושמעה הברכה דהרי גם מה שהזכירו הפוסקים שבני הבית ישמעו הברכות של ההדלקה ויתכוונו לצאת אין ברור דכוונתם לצאת היא ברכה גמורה, דהרי מעיקר דינא רק אחד מדליק והשאר הם פטורים לגמרי בהדלקתו וראי’ מדר’ זירא שלא היה כלל מדליק כשהיה יוצא בהדלקתה של אשתו (עי’ במשנ”ב סי’ תרעה סקט”ז ועי”ש בפמ”ג במשב”ז סק”א דמה שאינו יכול להתחייב מדין מהדרין להסוברים כן הוא מצד אשתו כגופו או דין מיוחד באורח שאינו יכול להתחייב מדין מהדרין, ויש לציין דהנפק”מ בין התירוצים אם יכול להתחייב בבית), וממילא אינו ברור לי שאשתו יכולה להדליק דהרי לא נתכוונה לצאת תוצאה גמורה בברכותיו שבירך ושמעה היא.

וגם לפי הדעות והצדדים שיכולה להתכוון להדליק בפני עצמה (עי’ במשנ”ב הנ”ל) אינו מועיל כל שידוע שלא התכוונה לזה וממילא לא יצאה באמת בברכות כדין.

ובשו”ת חכם צבי (נוספות סי’ יג) כתב להדיא דבני הבית אינם צריכים לשמוע הברכות, ויש להוסיף דגם מה שהמשנ”ב בסי’ תרעה סק”ט הביא מדברי הפוסקים שהשליח צריך להוציא הברכות להמשלח כבר דנו בזה מנ”ל, אבל עכ”פ בבני בית לא מיירי וכנ”ל בדר’ זירא, וא”כ גם אם יש משמעות במשנ”ב שם דמיירי אפי’ באחד מבני הבית מדליק שישמעו שאר בני הבית מ”מ לענין בני בית הוא רק לרווחא דמילתא, אבל יש ויש בידי להוכיח דאין כוונת המשנ”ב לזה דהרי קאמר שם המשנ”ב אשה וכו’ בעד כל בני ביתה ואפי’ איש יכול לעשות אותה שליח וכו’, א”כ גם המשנ”ב ג”כ מדבר בשני אופנים, האופן האחד שמדלקת בעד והאופן השני שמדלקת בתורת שליח, ושליח היינו שאינה מבני הבית, וע”ז קאמר המשנ”ב שיהיה שם להוציא.

ויש להוסיף עוד דלשי’ הסוברים שא”א לשמוע ברכה לבטלה גם בשמיעה (ועי’ רע”א בעין הגליון או”ח ס”ס קד מה שהביא בזה בשם הצל”ח) א”כ כל אשה ששומעת ברכות אלו ומתכוונת לצאת בברכות כאדם המדליק למרות שאין בכוונתה להדליק עוברת איסור במה שיוצאת בברכות אלו, דהרי אילו היתה רוצה להדר ולהדליק היתה יכולה (עכ”פ אם לא נימא אשתו כגופו ועכ”פ אם מיירי’ בבנו או בתו, אבל גם אם אמרי’ אשתו כגופו עי’ במשנ”ב סי’ תרעה סק”ט) מכח ברכות אלו ולא תצטרך לברך שוב, ועי’ רע”א, א”כ יכולה לצאת בברכות אלו תוצאה גמורה כברכת המצוות ויוצאת על מנת שלא לקיים המצווה אחר כך א”כ עוברת איסור, ולמה נימא שתתכוון לצאת בברכות ולעבור איסור לדעה אחת, ועי’ בשעה”צ סי’ תפט סק”ה דמשמע קצת שחשש לדעה הנ”ל דברכה שאי”צ אסורה גם באופן שיוצא מאחר.

אבל אם אמרי’ כנ”ל שאין ההוצאה הוצאה גמורה כמוציא בשאר ברכות אלא דין שמיעה והשתתפות בברכות שלא מדינא א”כ מיושב.

וממילא אינו בהכרח פוטר מה שהיא תדליק דהרי לו יצוייר שנתכוון להוציאה באופן שאינו תוצאה גמורה וכנ”ל א”כ היא לא תקנה שהדליקה בלא ברכה והוא לא תיקן שבירך ברכת המצוה בלא שהוציא אדם ולא קיים המצוה.

והנה כל הנ”ל אינו שייך למה דאנו קי”ל לעיקר דינא דשומע כעונה אינו לחומרא אלא רק לקולא (ולכן הזכרתם העצה בשם הגר”א גנחובסקי דמועיל שישמע עכשיו מאחר ברוך המבדיל ולא הוי הפסק וציינתם דכ”א בשוע”ר שמועיל לצאת מאחר באמירה זו), אלא דהבעיה (אחת הבעיות) בכל הנ”ל דמאחר שעד עכשיו לא היה לה שום רווח לאשתו לצאת הוצאה גמורה בברכה במקרה כזה לא נתכוונה לצאת הוצאה גמורה שלא לברך חשש ברכה לבטלה לפי אותה דעה, ולכן א”א לסמוך על מה ששמעה קודם לכן הברכה, מלבד שאר הבעיות שנזכרו, ולכן לא יעזור מה שעכשיו אינו רוצה לחשוש לאותה הדעה (ועכשיו אם היה יכול לתקן למפרע שיהיה הוצאה גמורה בברכה לא יהיה בעיה גם לאותה הדעה רק שא”א לתקן מעכשיו ואילך).

לענין הלל של סוכות מבואר במתני’ פ”ג דסוכה שפטורות, ולענין הלל של ליל הסדר מבואר בתוס’ סוכה לח ע”א דבד’ כוסות חייבות משום שנתקנו לומר עליהן הלל והגדה ואף הן היו באותו הנס, ומשמע לפ”ז דכל מצוה שחייבות משום שהיו באותו הנס יהיו חייבות גם בהלל, וכן החו”י במקו”ח כתב שחייבות גם בהלל של חנוכה דאף הן היו באותו הנס וכ”כ עוד כמה אחרונים (עי’ מנחת פתים או”ח סי’ תרפג ס”א, התעוררות תשובה ח”א סי’ קלז).

אולם בדעת הרמב”ם נקטו האחרונים (ראה שדי חמד ח”ט מערכת חנוכה אות ט סק”ב בשם מהר”ש הכהן מוילנא בעל הבנין שלמה, כלי חמדה קונטרס המילואים ח”ו סק”ב, שלמי תודה סי’ יח) לפטור נשים משום שהרמב”ם הביא הך דינא דמתני’ הנ”ל בפ”ג דסוכה בהלכות הלל שלו (בפ”ג מהל’ חנוכה ומגילה הי”ד) שקבעם אחר הל’ חנוכה ומסתימת הדברים משמע שכך הדין אפי’ בהלל של חנוכה.

וכן יש שנקטו גם להלכה (ראה מנח”ש ח”ב סי’ נד, הערות הגריש”א סוכה שם, מועדים וזמנים ח”ב סי’ קמו, ומהבה”ל בסי’ תכב אפשר שאין ראיה ברורה דזיל בתר טעמא שהביא מהתוס’ בסוכה שם, ואפשר דעיקר מה דבא לאפוקי הוא הלל שאינו מחמת נס).

והנה מאחר שנתבאר שפשטות דעת התוס’ לחייבם בהלל וכך יש מקום לטעון מפשטות הגמ’ לכאורה מאחר דנתבאר שחייבים בהלל דליל הפסח ולא נתבאר להדיא שפטורות מהלל אחר שחייבות בו מחמת נס, ומאחר שכך נקטו גם כמה אחרונים, לכך לכאורה דחוק לומר שאין צורך להדר בזה לכתחילה, ומ”מ משמע באחרוני זמנינו שסוגיין דעלמא נקטו שנשים פטורות מהלל מעיקר הדין.

ובבה”ל שם כתב דע דפשוט דעכ”פ היא עצמה יכולה לקרות הלל ולברך אע”פ שאינה מחוייבת וכמו בכל מ”ע שהזמן גרמא שמדקדקות ע”ע ומברכות ומסתברא עוד דגם בהלל דר”ח לפי מנהגינו דמברכין על ההלל דגם אשה יכולה לברך וכמו אנשים וכו’ ודבריו דלא כהיעב”ץ שנשים לא יברכו בר”ח דלא נהגו כמותו, ובניד”ד בחנוכה יתכן שגם בנות ספרד יוכלו לברך מכיון שיש לצרף כאן גם הדעות שנשים חייבות מדינא שזו פשטות הדין לפי הטעם בתוס’ שם.

הנה נחלקו הראשונים האם הדלקת הנרות בבית הכנסת באה להוציא הציבור י”ח, או שהוא ענין מנהג שתקנו משום פרסומי ניסא ואין הקהל יוצאים י”ח, והארכתי בזה במקו”א, ולהלכה נקטו האחרונים דעיקר ההלכה שהדלקת נרות בביהכ”נ אין בזה משום נרות של חובה אלא מנהג בלבד וכמש”כ המשנ”ב סי’ תרעא סקמ”ד דמברכים עליו כמו שמברכים על מנהגא שאינו אלא מנהג ושם בסקמ”ה שלא יצא ידי חובתו אפי’ המדליק עצמו וכ”ש השומעים.

ולכן אין צריך עשרה גם בזמן ההדלקה כמש”כ המשנ”ב שם סקמ”ז דהפרסומי ניסא מתקיים אח”כ [אף דזה עצמו אינו ראיה ברורה לעניננו שאינו שייך לציבור דהא גם בעה”ב ששליח מדליק בשבילו אינו לעיכובא בדיעבד שיהיה שם], ולכן הזכירו הפוסקים ששאר הנרות אפשר להדליק גם לאחר שהתחילו הציבור בתפילתם, אע”פ שיש קצת מצוה גם בהדלקת הנר השני והילך.
ולכך כיון שמעיקר הדין אין הקהל יוצאים י”ח כלל מהנרות שבביהכ”נ, וגם להדעות שסוברים ששייך ליחיד לצאת בנרות של ביהכ”נ, מכ”מ בודאי שאין יוצאים בזה בפועל ומדליקים בבית, לכן מעיקר הדין אין ענין שלא לענות ברוך הוא וברוך שמו לאחר ברכה זו, ולא חמיר מחזרת הש”ץ שעיקרו נתקן להוציא הקהל ידי חובתן.

ויעויין במשנ”ב (סי’ קכ”ד) שהביא מחלוקת הפוסקים אם חזרת הש”ץ נחשב ברכה של חובה כלפי הציבור או לא, ועוד הרחבתי בזה במקו”א במחלוקת הפוסקים האם המעכב בחזרת הש”ץ הוא שישמעו כל מילה או רק שיוכלו לענות אמן על הברכות וקדושה.
ומכ”מ למעשה מנהג רוב המקומות שעונים ברוך הוא וברוך שמו גם בחזרת הש”ץ, וכ”ש כאן שאין זה כלל חובה שיהיה ציבור שישמע הברכות לכל הדעות, ורק מברכים משום שיש בזה תקנה של מנהג של פרסומי ניסא, ולכן גם להגר”א אפשר לענות ב”ה וב”ש כאן וכ”ש שבדיעבד גם בעה”ב עצמו אינו לעיכובא אם לא שמע הברכות מהשליח ועדיף משאר מצוות שבגופו כגון תפילין שאם לא בירך [ואם נפק”מ אם הניח לעצמו או ששליח הניח על הבעה”ב] הפסיד הברכה.

ולכן אין צריך להימנע מלענות ברוך הוא וברוך שמו.
ומכ”מ במקום שמדליקים משום שיש שם אנשים שאינם מדליקים ורוצים להוציאם י”ח לדעת אותם הפוסקים שבאי בהכנ”ס בשעה”ד יוצאים בנרות ביהכ”נ, ראוי להימנע שלא לענות שם ברוך הוא וברוך שמו, כדי שאותם אלו שאינם מדליקים ירויחו דעות אלו, ולא יענו ויפסידו הברכה [עכ”פ אם לא ישמעו המשך הברכה מחמת זה] ואף שאחר מדליק להם מ”מ לכתחילה יש להם לשמוע הברכה פי’ בשליח, והארכתי בדעות הפוסקים הנ”ל [שיוצא בשעה”ד בהדלקה בבהכנ”ס] במקו”א וכמש”כ לעיל.

אפשר להציע בזה כמה ביאורים.

הא’ שכתב הר”י סגינהור בן הראב”ד דהכונה מי שמתאמץ הרבה בנר, כגון בשמן טוב ובנר נאה, ובודאי שה”ה בהידורי הלכה.

הב’ דיש לפעמים הנהגה חילופית שזוכה לדבר אחר במקום בנים, כמ”ש כה אמר ה’ לסריסים אשר ישמרו וגו’ ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת, דהיינו שהקב”ה משלם לאדם סריס דבר טוב מבנים ומבנות.

(אלא דשם מיירי לענין שמירת שבת, וזה ג”כ נכלל אור שבת לבנים כמבואר בגמ’ ובמשנ”ב הוסיף על המזהירים לסגור החנויות לשבת).

הג’ דלפעמים יש שיש סגולה הפוכה, כגון לפעמים תמצא שאדם עשה פעולות שהם קשים לבנים וכיו”ב, ונמצא בזה שעשה ב’ סגולות כל אחד מועילה להיפך מחברתה (וכעי”ז הביא במנחת תודה בשם הגרח”ק באופן כללי על סגולות מדברי חז”ל).

הד’ דלפעמים הוא היפך הטבע וצריך נס לזה, ואין בהכרח שיש הבטחה שישמעו מן השמים להועילו באופן ניסי נגד הטבע, דהרי אין מתפללין תפילת שוא ולא על מעשה ניסים כמבואר בפ”ט דברכות ובירושלמי שם.