קובץ חנוכה

ראיתי מובא על הגרשז”א ששמע פעם מי שמבקר את חבירו על הידור שמהדר וזלזל בזה אותו האחד ואמר וכי מהדר גם בדבר פלוני ופלוני וכששמע דבריו הגרשז”א כאב על זה מאוד.

והביאור בזה נראה דבאמת סברא פשוטה היא שאין זו סיבה שאם לא זכה להדר בדבר פלוני לא יוכל להדר בדבר אחר, ואדרבה אולי מתוך שיתחיל להדר בדבר זה יזכה להדר גם בדברים אחרים מכח זה, וגם אם לא יזכה מ”מ שכרו מובטח לו מן השמים על מה שהשתדל וזכה להדר בו.

ויש לציין דכהיום התקבע מאוד הענין של רמה רגילה וגבוהה כמעט בכל מצוה ובכל ענין הלכתי ונוצר מצב שהרבה בני אדם בהרבה מהדברים צועדים על מסלול הרמה הרגילה וכל אחד מהדר במה שנגע ללבו ואם נלמד את הכל שמי שאינו יכול להדר בהרבה דברים עיקריים לא יהדר בכלום מה שיגרום שכל אלו יצעדו במסלול הרגיל בכל דבר לא יצא שכרינו בזה דבר אלא רק הפסד מרובה.

ואמנם יש מושג של יוהרא בחומרא שאדם נוהג לעצמו ואינה לפי דרגתו עי’ או”ח סי’ לד ס”ג לענין תפילין דר”ת, ועי’ סי’ סג ס”ב ובמשנ”ב שם בשם מהרש”ל, מ”מ ענין יוהרא הוא כשמקפיד לעצמו על דבר שאין אחרים מקפידין אבל בדבר שההידור נפוץ ברבים לא, ולכן גם בתפילין דר”ת עכשיו לא יהיה בזה חשש יוהרא, ועי’ בדברי המשנ”ב בסי’ סג שם דמנדין מחמת יוהרא רק אם מחמיר בדבר שפשט היתרו בכל ישראל וכן אין מנדין כשעושה לש”ש (אולי רק בידוע שעושה לש”ש אין מנדין עי’ במקור דברי המשנ”ב בגמ’ דב”ק), עי”ש.

ויש לציין דיוהרא אינו שייך בדבר שאין ניכר בזה בפני אחרים וכ”ש כשעושה בביתו וכדמוכח בבה”ל בהל’ שבת גבי בגדי לבן בשבת.

ובכל ספק בזה יש לציין לדברי הגר”א המובאים בכתר ראש דעכשיו אין יוהרא שלא יוכל אדם להיות פרוש אם לא יכריז שרצונו בכך, והביאור בזה לכאורה שסבר הגר”א שרק מנהג כשרים המדקדקים בכל דבר שייך לומר שהמחמיר יותר מהם הוא יוהרא אבל סבר הגר”א דהאידנא כבר א”א לומר שהוא בכלל זה.

ולגבי נרות חנוכה יש לציין עוד דיש בזה תועלת שהזהיר בנר זוכה לבנים וכו’ והמשנ”ב כתב דהמזהיר על סגירת החנויות בע”ש בודאי יזכה לבנים גדולי ישראל מחמת זה.

ידוע שיש מהפוסקים שנקטו דדין הדלקה בחלון הוא רק כשא”א להדליק בפתח ביתו (עי’ הליכ”ש חנוכה פי”ד דבר הלכה אות ה ו חוט שני חנוכה עמ’ שו שז ופניני חנוכה עמ’ נג בשם הגריש”א), ולפי דעה זו יש לדון אם מוטב להדליק בחלון או בפתח כזה, דמחד גיסא היה מקום לטעון שהרי יש כאן פתח לפנינו, ומאידך גיסא יש לטעון דכיון שאינו משמש כפתח דנעול וגם אינו פונה יציאה לרה”ר א”כ אין כאן חשיבות של פתח של היכר פרסומי ניסא שיש בפתח ולא עדיף מחלון בעלמא.

ויש לדון הטעם שיש עדיפות דוקא בפתח אם הוא מצד שעוברין בו מהבית לרה”ר או מטעם שהוא דבר העומד על קרקע שעוברין בו רה”ר ויש בו היכרא טפי מחלון או משום שהוא פתח בעל צוה”פ או רק משום שיש בו מזוזה [ולפי צד זה האחרון א”כ הדין להעדיף פתח על חלון הוא רק בפתח שיש בו מזוזה וזה לא מסתבר דה המעליותא של הפתח רק כשיש בו מזוזה ובלא זה יכול להדליק לכתחילה בחלון].

והנה פוסקי זמנינו האריכו בדין חצר הנזכרת בגמ’ ובראשונים לענין נר חנוכה מה גדר חצר שאפשר להדליק בפתחו נר חנוכה (עי’ ביאורים ומוספים על המשנ”ב סי’ תרעא סקכ”ב), והסוברים שחדר מדרגות וכיו”ב אינו בכלל חצר א”כ צריך להדליק בפתח הבית אבל כשהמקום אינו משמש ליציאה כלל בזה הורה הגרשז”א לענין חניה (הליכ”ש חנוכה פי”ד ארחות הלכה טו) שלא ידליק בפתח החניה, ובשם הגריש”א הובא (פניני חנוכה פ”ד עמ’ ס) להדליק ומ”מ גם הגריש”א אפשר שסובר כן רק מחמת שיש שם מקום למכוניות להכנס שם א”כ יש בזה איזה שימוש אבל בלאו הכי לא.

ואמנם לעיל מינה (עמ’ נט) הובא שגינה שאינה משמשת כלום ג”כ סבר שיש לה דין חצר ומדליק בפתחה, אבל מהערת השואל שם נראה דהיה מדובר בגינה שעכ”פ יש לה מעבר להכנס ולצאת לבית דרכה משא”כ כאן שהמקום סגור ואינו משמש לכלום ואין משם פתח לרה”ר א”כ לכאורה לא שייך בזה אלא משום חלון בלבד ולא משום פתח לרה”ר (ושם בעמ’ פא ואילך מבואר דבשביל מרה”ר לבנין שאינו משמש כלום או מדרגות שמשמשות למעבר בלבד [מסתמא כגון צרות ואינן מקורות], בזה מודה שאין דינן כחצר כלל [ועי’ בביאורים ומוספים על שעה”צ סקכ”ז דעת הגרשז”א בזה], ומבואר מדבריו שבזה מדליק בפתח הבית, אבל יש לדון דשם מכיון שיש רשות לרבים לדרוס שם א”כ ברגע שאין בזה דין חצר שמא יש בזה דין פתח לרה”ר, ואף אם אין בזה דין פתח הפתוח לרה”ר ממש מ”מ הוא פתח המשמש כניסה ויציאה מהבית אל עבר רה”ר, אבל במקום שאינו פתח לרה”ר ואינו משמש כניסה ויציאה כלל שמא בזה סובר דאין בזה שם פתח לענייננו כלל אלא כשאין לו פתח ידליק שם מדין חלון).

[עכ”פ להסוברים דיש חצר בזמנינו עכ”פ לענין חנוכה, שזהו דעת הגריש”א והגרשז”א וכ”ד הגריי”ק, ראה ארחות רבינו ח”ג עמ’ י, וכ”ד הגרי”ז מבריסק כמו שהביא בשבות יצחק חנוכה פ”א סק”ב, ולדידהו כיון שיש כאן חצר ואין יכול להדליק בפתחו הו”ל כחצר בלא פתח דלא הוה אלא כחלון בעלמא, ואפילו להסוברים שאין חצר בזמנינו (עי’ ארחות רבינו שם בשם החזו”א ועוד בשמו) ג”כ י”ל דמקום כזה לא חשיב חצר ולא בית וכל הנידון אם יש ענין בפתח שפתוח למקום שאינו חצר ולא רה”ר והרי דינא הוא דבעי’ פתח פתוח לרה”ר כדאמרי’ דמי שדר בעליה מדליק בחלון כיון שאין לו פתח פתוח לרה”ר ודוחק להעמיד דהעיקר הוא פתח כל דהוא שיהא נראה לבני רה”ר דהא מהיכי תיתי לה].

ובב”י סי’ תרעג ס”ה כתב בביאור דברי הטור דאם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים בשאין לו פתח פתוח לרשות הרבים מיירי דבכה”ג מדליק בפתח לרה”ר אלא מיירי כשהעלייה פתוחה לבית דהשתא כי מנח לה על פתח הבית או על פתח החצר לא מינכרא מילתא דמשום עלייה הם הנרות ולפיכך מניחה בחלון הסמוך לרשות הרבים עכת”ד בקיצור, ומשמע דאף שאם ידליק בפתח שפתוח ממנו לבית יהיה נראה לבני רה”ר מ”מ מאחר שאינו ניכר שמדליק משום העליה צריך להדליק בחלון ומשמע דאין לזה שום מעלה של פתח כשאינו פתוח לרה”ר.

אבל יש לדחות הראיה מהב”י דשאני התם שהעליה פתוחה לבית שהוא מקום חיובא ויאמרו שנרות הללו משום הבית הודלקו ובעל העליה לא הדליק משא”כ בניד”ד ותדע דהתם גריעא מחלון וכאן בפתח זה אפשר דלא גרוע מחלון כיון שניכר שמדליק משום המקום שדר שם.

ובדינים והנהגות פכ”ג ס”א כתב בדעת החזו”א מה שפתח בית [שבתוך החדר מדרגות] נקרא הפתח מכיון שנראה גם מרה”ר וצל”ע אם טעם זה מספיק דא”כ מה עדיף פתח מחלון, ומ”מ אה”נ יש שכתבו בשם החזו”א שלא הקפיד להעדיף פתח מחלון (עי’ תורת המועדים סי’ תרעא סקי”ג בשם הגרח”ק), ומ”מ לטעם זה גופא צ”ב דא”כ גם בזמנם א”צ להדליק דוקא בפתח החצר כיון שנראה מבחוץ ובתוס’ כתבו להדליק בפתח החצר, ואה”נ יש שכתבו (ראה ארחות רבינו שם בשם הגריי”ק) דהחזו”א אפשר שחשש לדעת רש”י ובאמת זוהי גופא דעת רש”י דמש”כ מבחוץ היינו נראה מבחוץ וא”צ שיהיה ממש קרוב לבחוץ כמו שיתבאר, וגם בערוה”ש הביא כמה ראשונים דס”ל כרש”י [ויש להעיר דמהרמב”ם לכאו’ אין ראיה ברורה שסובר כפרש”י דגם התוס’ העמידו לשון הגמ’ לשיטתם אע”ג דהרמב”ם מפרש יותר] ותמה שלא הביא דעתם בשו”ע ובבה”ל הזכיר ג”כ דיש ראשונים דס”ל כפרש”י [ומ”מ השו”ע פסק כהתוס’ ובבה”ל לא הכריע דלא כוותיה], אבל עכ”פ הסוברים כהתוס’ והטוש”ע שיש להדליק בפתח החצר (עי’ להלן בסמוך) וחוששים להדעות שיש להעדיף להדליק בפתח מלהדליק בחלון א”כ בעי’ שיהיה לזה דין מסויים של פתח וצל”ע מה הגורם לפתח וכמו שנתבאר.

ובאחרונים יש שדייקו מלשון הגמ’ (שבת כא ע”ב) וכעי”ז השו”ע (סי’ תרעא ס”ה) נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ דהיינו בחוץ ממש ויש שחלקו ע”ז (עי’ ביאורים ומוספים על המשנ”ב שם סקכ”א), ולכאורה לפשטות הדין דדין נר חנוכה הוא בחוץ א”כ א”א להדליק בפתח ביתו לחצר לאפוקי מפרש”י [עי’ בתוס’ שבת שם ובב”י שם ובבה”ל שם ד”ה פתח דייק שכך פסק השו”ע דלא כרש”י ממה ששינה הלשון פתח החצר במקום הלשון פתח ביתו שבגמ’], ואם נימא דלדידן דקי”ל כהתוס’ מבחוץ בא ללמד דבר זה א”כ ה”ה שאין מעלת פתח כשמדליק בפנים סמוך לפתח ויש הפסק בינו לבין רה”ר, [אבל רש”י גופיה ס”ל דבחוץ לאו דוקא שיהיה קרוב לחוץ או בחוץ ממש אלא ר”ל נראה מבחוץ דהרי סובר שמדליק בפתח ביתו אע”ג שהחצר מפסיק], אבל בלשון התוס’ שם לא נראה שדייקו באופן זה אלא אדרבה נתקשו מהלשון פתח ביתו דמשמע אף דאיכא חצר ומ”מ י”ל דאחר שנתבאר דמיירי בדליכא חצר א”כ הדר דינא דמפרשי’ מבחוץ לענין שיהיה מונח בחוץ ממש או עכ”פ קרוב להחוץ בלא דבר מפסיק.

ונחזור לענייננו דיש לדון מה הגורם למעליותא של פתח ובאחרונים יש שכתבו דבעי’ פתח שיש בו דיני פתח החייב במזוזה (תשוה”נ ח”ב סי’ שמב סק”ב בשם הגרי”ז), ולשי’ הגרי”ז אפשר דצוה”פ הוא גם לאידך גיסא דכשעושה צוה”פ חשיב פתח אף כשאינו משמש לכניסה ויציאה דרך קבע עכ”פ כשהוא פתח של הבית, אבל יש שכתבו דהיינו מה שנכנסים ויוצאים בו וא”צ דוקא החייב במזוזה (עי’ ביאורים ומוספים על המשנ”ב סקכ”ז בשם הגרשז”א והגריש”א וכן הובא בפניני חנוכה עמ’ פ גם בשם הגאון מטשעבין ועוד), ויש לדון בניד”ד שאינו פתח שיוצאים בו, ולא ראיתי דבר ברור בזה והסברא דלרש”י שא”צ דוקא בפתח אלא נראה לבני רה”ר א”כ א”צ יותר מזה וא”כ בפשוטו רש”י יסבור דא”צ פתח דוקא יותר מחלון.

[ושו”ר שעיקר הדבר דלדעת רש”י א”צ בחוץ ממש כן מבואר בהריטב”א בשבת שם וז”ל, ומה שפירש”י ז”ל לא מבחוץ ברשות הרבים אלא מבפנים סמוך לרשות הרבים, לאו למיסר בחוץ ממש אתא, כי מנהגם היה להדליק מבחוץ ממש וכו’, אלא הכי בעי למימר דלא סוף דבר מצותו בחוץ ממש, אלא ה”ה סמוך לחוץ מבפנים בענין שיכירו בני רשות הרבים עכ”ל, ויש להוסיף דהריטב”א לשיטתו שפירש דבעליה מניחה בחלון אע”ג דהוי למעלה מ’ אמה והוצרך לזה משום דס”ל דבחלון למטה מעשרים אמה אפי’ בעה”ב שרי דהעיקר שיראו בני רה”ר, ויש להוסיף דלעיל נתבאר בשם הבה”ל והערוה”ש שיש בראשונים דס”ל כרש”י ועכשיו שנדפסו חי’ הריטב”א מבואר דס”ל ג”כ כרש”י, ויש להוסיף עוד דלעיל נתבאר שפשטות דעת התוס’ שלא יפסיק דבר בין הנר לרה”ר ועכשיו נתבאר בריטב”א דאכן זהו עיקר החידוש בפרש”י שא”צ להקפיד שיהיה מבחוץ ממש א”כ שמא על נקודה זו פליגי התוס’ וכמשנ”ת].

וה”ה להאחרונים הסוברים שאין חיוב להעדיף פתח מחלון [ועי’ לעיל דאפשר דס”ל להנך אחרונים כרש”י] ה”ה י”ל דא”צ יותר מזה ולהסוברים דבעי’ דוקא פתח ובעי’ להניח בסמוך לרה”ר א”כ סברא דאין כאן מעליותא יותר מחלון דפתח היינו מקום שיוצאין בו לרה”ר שיש בזה היכר יותר שהוא שייך לבית, ואדרבה עדיף חלון מפתח כזה דהחלון סמוך לרה”ר וזה אינו סמוך לרה”ר והרי התוס’ הקפידו שיהיה סמוך לרה”ר אפי’ בחצר שאין דבר מפסיק בין רשותו לרה”ר, וכ”ש בדבר כזה שאין בו שום שימושים שמפסיק בין רשותו לרה”ר, ומה שיש שהורו כדלעיל דכשהחצר אינו משמש שום שימושים יש להדליק בפתח הבית לחצר היינו דשוב חצר זו דינה כדין רה”ר ועכ”פ יש להעדיף פתח שיוצאים ממנו מחלון שאין יוצאין ממנו אבל כאן דהוא תרתי לריעותא שגם אינו פתח לרה”ר וגם אין יוצאין ממנו אפשר דמודו.

היוצא מכ”ז דהסוברים שא”צ בחוץ ממש או שא”צ פתח ממש א”כ אין צורך דוקא בפתח זה ולהסוברים דבעי’ פתח ממש יש כמה צדדים בטעם מה דבעי’ פתח, והמסתבר שלדעת התוס’ והטוש”ע פתח כזה אינו בכלל פתח כיון דאינו עומד ברה”ר וא”א לבוא ממנו לרה”ר וגם אינו בגובה של רה”ר וגם אינו משמש כניסה ויציאה (ויש צד לומר דחלון שאין דבר מפסיק בינו לבין רה”ר עדיף לפשטות דעת התוס’ שלא יפסיק דבר בין הנר לרה”ר), ולהדעה דפתח תליא בצוה”פ אם נימא דתליא רק בזה א”כ יש עדיפות בפתח זה רק דדעה זו לכאו’ יחידאה ולא מצינו לה חבר בפוסקים האחרונים (ויש להוסיף דמה דלכתחילה בעי’ מסובב במצוות אה”נ שיש לחשוש לזה אם לא היה חשש אחר, אבל אם אינו עובר שם כלל אפשר דלא מהני מה שאם יעבור שם יהיה מסובב במצוות דהעיקר שיהיה האדם מסובב לבלתי יחטא, עי’ מנחות מד).

יש להעיר דבנוסח הנרות הללו לא נזכר ענין נס פך השמן וכן בנוסח על הניסים לא נזכר אלא אולי ברמז דק, ולהבדיל כמדומה שבכל ספרי התקופה כיוסיפון ומקבים ואידך מקבים וקדמוניות איני זוכר שהובא בהם ענין זה, וכמובן שא”א להביא ראיה משם דמה לכהנת כפונדקית, ולא מפיהם אנו חיים, אבל רוח הדברים אפשר להבין שעיקר מה שידעו המון העם שעיקר השמחה היא להצלת ישראל מעול שמד וחזרתם לקיום המצוות, אבל עיקר צורת התקנה מצד ההדלקה והשמונה ימים נתקנה כפי צורת הנס שאירע מכיון שזה נס היוצא מגדר הטבע לגמרי, וכמ”ש השו”ע לגבי ברכת שעשה לי נס די”א שאין מברך אלא על נס היוצא מגדר הטבע לגמרי, ולכן צורת התקנה תקנו על פי נס זה, אבל עיקר מה שהוצרכו לתקן היה מחמת הצלת ישראל כנ”ל דעל עצם הנס עצמו מה שהיה נס לולא שהוצרכו מדינא לנס זה שהרי טומאה הותרה בציבור ובלאו הכי לא היה להם אז עדיין מנורה הכשרה כהלכתה לכתחילה כמבואר בסוגיות, ולא נהגינן חנוכה ביום שחזרה המנורה, אלא דמאחר והיא צורת המאור פנים שהאיר הקב”ה לישראל והראה להם שעבודתם רצויה לכך קבעו צורת מצוות חנוכה באופן זה מאחר שצורת הנס ג”כ היה ענין של טיהור וקדושה והצלה משמד וחנוכת המקדש והמזבח והכל מישך שייכי זה בזה דהכל הוא מענין לענין באותו ענין וגם המנורה רומזת לחכמת התורה שחזרה להם כמבואר בכל מקום.

ולפ”ז מיושב גם מה ששאלו בגמ’ מאי חנוכה וכו’ וזה פשוט שהכל יודעים מהו חנוכה ונזכר במשנה הרבה פעמים ובגמ’ עוד פעמים, אלא ר”ל עיקר צורת התקנה דחנוכה באיזה אופן נתקנה ועל מה נתקנה ומה הוא השם חנוכה שרומז לחינוך דבר, וע”ז מביא דתנו רבנן שכשנכנסו יונים וכו’.

ועיקרי רעיון הדברים נתבארו בערה”ש סי’ תרע וכן מבואר גם במשנ”ב שם בהשוואת הדברים לפורים דבחנוכה עיקר התקנה הוא מחמת ההצלה משמד.

יש להוסיף עוד דבחז”ל אי’ הרבה על המשכן דמנין הקרשים הי’ כנגד דבר פלוני ומידות היריעות היו כנגד דבר פלוני וע”ז הדרך, ואין הכונה שכל המשכן נבנה כדי לעשות המידות באופן שירמוז לדברים אלו, אלא מטרת המשכן היא ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, אבל צורת עשיית המשכן היה לזה הציווי באופנים מסויימים שירמז עניינים הרבה.

בשעה”צ סי’ תרעו סק”י כתב דמי שהשתתף עם בעה”ב בפריטי ושמע ממנו שהחיינו הו”ל שומע כעונה ואינו מברך אח”כ שוב שהחיינו ולפו”ר משמע דטעם מה שאינו מברך שוב שהחיינו הוא משום שומע כעונה אבל אם לא שמע מבעה”ב הברכה לא יצא בברכת השהחיינו של בעה”ב.

ובמשנ”ב שם סק”ו הביא פלוגתת הפוסקים במי שמדליקין בתוך ביתו אם מברך ברכות הראיה ושהחיינו באותו הלילה.

והיה מקום ללמוד דכל הנידון רק על אותו הלילה אבל עצם מה שמדליקין בביתו לברך בלילה אחת אינו מפקיע ממנו ברכת שהחיינו שיוכל לברך כשידליק בעצמו בלילה אחרת דהרי אפי’ אם הדליק בעצמו בלילה ראשונה ולא בירך שהחיינו יכול לחזור ולברך שהחיינו ביום אחר (עי’ משנ”ב לעיל סק”ב ע”פ השו”ע לעיל ס”א והלבוש שם), כ”ש שהדליקה עליו אשתו בביתו.

והי’ מקום לבאר דעצם מה שהאשה בירכה בביתה שהחיינו על הדלקתה אינו פוטרו כמו שאין בעה”ב פוטרו בשהחיינו אפי’ נשתתף בפריטי עם בעה”ב אם לא שמע השהחיינו מבעה”ב.

[ויש להוסיף דיש צד במשנ”ב סק”ב שאם לא בירך וכבר עברו כל ח’ ההדלקות יכול לברך זמן אפי’ בשוק על היום והיינו משום שיש צד שיש שהחיינו על החנוכה עצמה שהוא יו”ט (שהוא מימים טובים שבמגילת תענית ואע”פ שבטלה מגילת תענית חנוכה ופורים לא בטלו עי’ ר”ה יח), ואע”ג דלמעשה א”א לעשות כן (וגם מה שהקיל המשנ”ב בסק”ד היינו רק כשעומד ממש אחר ההדלקה והנרות דלוקות) מ”מ באופן שהוא בעצמו מדליק שוב נרות הי’ מקום לומר דלא נפטר בשהחיינו של אשתו ושצריך לברך שוב וכנ”ל].

אבל להאמת דעת המשנ”ב שכ”ז תליא בפלוגתת הפוסקים, די”א שצריך לברך ברכות הרואה ביום הראשון ואז יברך שהחיינו (דעות שהובאו במשנ”ב סק”ו) רק דאם לא בירך שהחיינו ביום הראשון ועתיד להדליק ביום השני יש לברך כשידליק ביום השני, אבל להלכה פסק המשנ”ב לחוש להמקילים בספק ברכות ושאין כדאי לברך ברכות הראיה כשמדליקים עליו בביתו וגם שאין מברך שוב שהחיינו ביום השני.

ונקט המשנ”ב דכל מה שיכול לברך שוב שהחיינו ביום השני כשאשתו הדליקה עליו בביתו הוא רק להסוברים שביום הראשון היה יכול לברך שהחיינו בברכת הרואה נר חנוכה אבל לדידן דחיישי’ להסוברים שביום הראשון אינו יכול לברך שהחיינו כשרואה נר חנוכה ה”ה שביום השני אינו יכול לברך שהחיינו אחר שכבר אשתו בירכה עליו בביתו (עי”ש בסק”ו ובשעה”צ סקי”ב ובביאורים ומוספים שם ומקור דבר זה מהמג”א סק”ב שדימה דין שהחיינו של יום אח”כ כשהדליקו עליו אתמול בביתו לדין ברכת הרואה כשמדליקין עליו בביתו.

ובמג”א משמע שבא להשיג על הב”ח והשעה”צ הביא שהא”ר כתב דהב”ח מודה להמג”א בעיקר דבריו דלהמקילים בברכת הראיה כנ”ל יקלו בשהחיינו שלמחר כנ”ל רק דהב”ח סובר כהמחמירים בראיה.

והואיל דאתאן לזה יש להתיישב עוד דהמג”א שם כתב וז”ל ל”נ פשוט דלהפוסקים כשאשתו מדלקת עליו א”צ לברך על הראיה א”כ ה”ה דא”צ לברך שהחיינו כשמדליק וכ”מ בר’ זירא דסמך על אשתו ואי ס”ד לא לפטר גופו אם כן ה”ל להשתתף ליפטור גופו אלא ע”כ נפטר לגמרי וכו’ עכ”ל, ולכאו’ דבריו צריכין ביאור דנהי דפוטר גופו לגמרי מ”מ עדיין לא מצינו ראיה דפוטר גם מברכה דחיוב ברכת הראיה לא מיירי ביה ר’ זירא שנפטר אלא רק שנפטר מלהשתתף בפריטי, ועוד יל”ע דאפי’ המחייבים בברכת הראיה ממש כשמדליקין עליו בביתו [אם נימא דהמג”א מסכים להבנת האחרונים בב”ח שהמחמירים בברכת הראיה כנ”ל יחמירו בהדליקו עליו בביתו כנ”ל וכפשטות השעה”צ בשם הא”ר בביאור השוואת שי’ הב”ח להמג”א] מ”מ לא אמרו שגופו נתחייב בברכה, אבל האמת דהמג”א קאי על דברי הב”ח שכתב בל אם אשתו הדליקה עליו בראשון צריך לברך בליל שני שהחיינו דאשתו אינה פוטרת גופו אלא ביתו עכ”ל והביא המג”א דבריו קודם לכן, אבל אולי יש להשוות הב”ח להמג”א דבאמת גם הב”ח לא נתכוון שפטר ביתו ולא גופו דאטו בחיוב בית מפני החשד מיירי’ הכא דחיוב ביתו ר”ל חיוב הדלקה דרמיא על מקום דירה וביתו לאו דוקא אלא ר”ל פוטר מקום דירתו ונפטר גם מקום שדר עכשיו והדבר שלא נפטר הוא רק חיוב הברכות המוטל על הגברא שבה עדיין הגברא מחוייב, וזש”כ הב”ח אינה פוטרת גופו ולכך כ’ האחרונים דע”כ הב”ח קאי כהסוברים דגם מברכת הראיה לא נפטר דכיון שהוא עצמו לא נפטר מברכות א”כ לגבי ברכת הראיה דינו כמי שלא הדליק כלל דכיון דחיוב ברכות הראיה הם חיוב ברכות בלבד א”כ לגבי זה חשיב כאדם שלא קיים כלום שהרי מחיוב הברכות עדיין לא נפטר).

ולפ”ז כל מה שכתב השעה”צ סק”י דכשמשתתף עם בעה”ב בפריטי אינו מברך שהחיינו כששומע ממנו הברכות דשומע כעונה כ”ז הוא להדעות ששהחיינו של אשתו בביתו אינה פוטרת אבל למ”ד שהשהחיינו של אשתו פוטרת את בעלה כשם שהדלקתה פוטרת א”כ גם ההדלקה של הבעה”ב שפוטרת את האורח פוטרת גם חיוב השהחיינו מהאורח ודוחק לחלק בין אשתו לבעה”ב כיון שהוא מוציאו בהדלקה.

ובאמת המעי’ בשעה”צ יראה דקאי על הפוסקים המחייבים לברך ברכת הראיה כשאשתו מדלקת עליו בביתו וע”ז קאמר דהוא רק אם אינו משתתף עם אחרים דאם משתתף הרי הבעה”ב מוציאו בברכות ושומע כעונה אבל לא קאי שם המשנ”ב על הפוסקים שפסק כמותם דהאשה המדלקת מוציאה את בעלה גם בשהחיינו דלדעתם אפשר דגם בעה”ב מוציא גם בשהחיינו גם כשהאורח לא שמע הברכות אם נשתתף עמו האורח בפריטי.

תמצית הדברים להלכה לדעת המשנ”ב גם שהחיינו אין ביום השני באופן שכבר בירכו עליו שהחיינו בביתו או ע”י בעה”ב ואע”ג דיש בזה פלוגתא מ”מ פסק המשנ”ב בספק ברכות להקל.